מותו בטרם עת של אריק איינשטיין הזכיר לי את אחד השירים של להקת "הבילויים". לכאורה, קשה לראות קשר בין השניים. מה למייצגה האולטימטיבי של אותה קלישאת "ארץ ישראל הישנה והטובה" ללהקה שהתמה המרכזית של יצירתה היא כמה לא נפלא פה? בשיר אחד שלהם – "באב אל וואד 38א'" – השתמשו הבילויים באיזכור שיר אחד של איינשטיין, שהופך את הכל להגיוני.

תחילה, מילותיו:

מצד ימין אפשר לראות / את איסטנבול שמתרחקת / מצד שמאל אתה יכול לראות / את הכנף שמתנתקת / יש הרבה דרכים לתאר ואין אחד שלא ניסה / אבל כמו שדרדסבא אומר / אם זה כחול ושקט / זה בטח מוות בעריסה / אני לא כאן לבדר אתכם / וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום / אני מזיזה את הידיים / לכיוון של יציאת החירום / ומי שמפחד להסתכל / יכול לקבל שק לראש / בכל מיני צבעים / ויש גם אוזניות / עם שירים של פעם / שתמיד עושים נעים / באב אל ואד, באב אל ואד / לא יתחילו בלעדינו / באב אל ואד / אני לא כאן לבדר אתכם / אני רק לשאול שאלה / זה שהטייס מזמן איננו / זה נחשב תקלה? / מצד ימין אפשר לראות / איך ההרים דוהרים לכאן / מצד שמאל אשתך שולפת שוקר / היא רוצה עוד מסיכת חמצן / יותר נמוך מדובי גל /יותר מהיר מקדנציה של ראש ממשלה / יותר מצחיק מרשימת שינדלר 2 / יותר עצוב מהאפיפיור על סקייטים / סרגיי עכשיו עובר עם עגלה / אם מישהו רוצה לקנות שעון למכר / להיות או לא להיות – זאת לא השאלה / השאלה היא עוף או בקר? / באב אל וואד, באב אל וואד / לא יתחילו בלעדינו / באב אל וואד
 

"באב אל וואד" שייך לאסופת השירים של הבילויים שמדברים על ואל הקולקטיב. את השיר, שיצא ב-2007, אך נוגן בהופעות עוד לפני כן, אפשר לקרוא כשיר פוסט מלחמת לבנון 2. הביקורת על חוסר ההנהגה נשמעת כאילו נכתבה בדיוק למידותיו של אהוד אולמרט (כמו גם שמו של אלבומם השני – "שכול וכשלון"). נועם ענבר וימי ויסלר מציגים בו את הקולקטיב הישראלי, היושב בתוך מטוס (דימוי למדינה). אותו קולקטיב נמצא בסכנה ("מצד שמאל אתה יכול לראות את הכנף שמתנתקת, "מצד שמאל אפשר לראות איך ההרים דוהרים לכאן"), אבל בוחר להתעלם ממנה ("מי שמפחד להסתכל יכול לקבל שק לראש בכל מני צבעים, ויש גם אוזניות עם שירים של פעם שתמיד עושים נעים"). הבילויים בוחרים לגעת באסקפיזם של החברה הישראלית, המצליחה לנהל חיים נהנתניים כשקילומטרים לא רבים ממנה נופלים קסאמים, מתקיים כיבוש, והמלחמה – כך נדמה – בפתח. על הציבור הזה, שלא מסב את תשומת ליבו לבעיה הקיומית, הם כותבים: "להיות או לא להיות זאת לא השאלה / השאלה היא עוף או בקר".
 

התזמורת של הטיטניק

במספר ראיונות אמרו הבילויים משהו נוסח: "המציאות שאנו חיים בה היא הרבה פעמים חסרת חמלה ולא היינו רוצים להיות התזמורת של הטיטניק שמנגנת בזמן שהמים עולים ועולים". שיר כ"באב אל וואד 38א'" הוא אחת מהדוגמאות לגישה הזו, המנסה לעורר את אותו קולקטיב רדום. פרופ' נסים קלדרון, שחוקר את הרוק הישראלי, אומר על נושא זה ש"יש להם תקווה שהטיטניק לא תטבע, וזה ניכר בכתיבה שלהם. הם מייצגים את הישראלי המודאג. סאטירה טובה היא סאטירה שהיא לא הטפה של כהן דת. היא סוג של חדירה אל תוך מציאות. ראיית המצחיק, ראיית הקשר בין המצחיק לרציני. הם אומרים: "כולנו באותה הבריכה". יש אצלם מעגל שהקהל נמצא בו, אבל גם האמן נמצא בו לא פחות מהקהל שלו, יש שם סוג של חיים תוססים ופנימיים שמתוכם עולה ביקורת חזקה, ולא מתוך עמדה של הטפה".

ב"באב אל וואד 38א'" הבילויים הם הדיילת, זו שמנסה להבהיר לקולקטיב במטוס את המצב. נפנוף הידיים שלה הוא לא "ריקוד צ'רקסי קדום", אלא הצבעה על יציאות החירום. היא אף אומרת בפירוש: "אני לא כאן לבדר אתכם, אני רק לשאול שאלה, זה שהטייס מזמן איננו, זה נחשב תקלה?". היא/הם לא מבינים למה העובדה שלקולקטיב הזה אין הנהגה של ממש לא יוצרת את תשומת הלב המתבקשת, איך זה שבכלל קיים סימן שאלה על עצם הבעייתיות בהיעדר מנהיגות? כאשר הם אומרים "אני לא כאן לבדר אתכם", הם בעצם מתמצתים את מהות להקת הבילויים, לדעתי. מי שלא באמת מקשיב, יכול לחשוב שזו עוד להקת דאחקות שבאה לעשות קצת צחוקים. הבילויים סיפרו שעם צאת אלבומם הראשון היו כאלה שתפסו אותם כמעין להקת קיץ כייפית. הציעו להם, למשל, להופיע בתוכנית הנוער המנוחה "אקסיט". "בראיונות הציגו אותנו מעין שלישית מה קשור", מספר ימי ויסלר. אבל המשפט "אני לא כאן לבדר אתכם" מצהיר מה הם באמת הבילויים. הם לא בידור, הם כאן כדי להעלות את השאלות הנוגעות לקיומנו, להציג את המציאות הישראלית הביזארית בראיה שלהם, שלעתים לא ברור אם היא יותר או פחות הזויה מהמציאות האמיתית שבשטח, שרק הולכת ונעשית אבסורדית יותר ויותר.

   


שורה אחת שמלחימה שתי תקופות

אבל הציבור במטוס/במדינה – בשלו. הוא כמו צופה שאנן שבטוח שההצגה לא תתחיל בלעדיו גם אם יאחר: "באב אל וואד / לא יתחילו בלעדינו". וזו גם השורה שמתחברת לאריק איינשטיין, ולשירו "סע לאט". היא מלחימה שני שירים שמייצגים היטב תקופות בחיי המדינה. "באב אל וואד" הנושן, מימי המאבק להקמתה, ו"סע לאט"  של אריק איינשטיין, שיצא ב-1974, ומיטיב לתאר את הישראלינה של אותה התקופה. זו עם הגשש החיוור, הכדורגל המקומי, נסיעות לאילת וגם – בל נשכח – הסכנה הבטחונית (המופיעה בשורות על החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ ועל הרימון שרק שלא יעוף מעזה). את ההלחמה הזאת – שלוש מילים מ"באב אל וואד" ושלוש מילים מ"סע לאט" שרים הבילויים לפי הלחן של "סע לאט". כך הם מותחים את הקו המקשר בין תקופות שונות של ישראליות, ומדביקים ביחד שני סגמנטים נפרדים לכאורה שלה: תקופת המחתרות והמאבק על הקמת המדינה, בה כל מה שעניין היה ייבוש השממה, והתקופה הנוכחית יותר, זו של הישראלי שעדיין חושב לעצמו על החיילים המסכנים "ששוכבים עכשיו בבוץ", אבל באותה הנשימה מקטר גם על הפועל שהפסידה, ומזמזם שיר של הביטלס. החיבור בין שתי התקופות הוא סוג של אמירה על ישראליות שאולי עברה מנקודה א' לנקודה ב', אבל לא באמת השתנתה. חיבור שני השירים האלה למשפט אחד בשיר חדש גם מאפיין את הגישה הפוסטמודרנית של הלהקה (ענבר וויסלר מצהירים על להקתם כלהקה פוסטמודרנית), גישה בה התרבות החדשה מצטטת ללא הרף את התרבות שקדמה לה, וכך בעצם יוצרת מעין גרסה חדשה שלה.

   

פרופ' נסים קלדרון: "הבילויים שומעים טוב מאוד את מסורת הזמר הארצישראלית. זה מאוד בולט ב"באב אל וואד 38א'". הם אחת הלהקות הכי מעניינות ביחסן לזמר הישראלי. הרוק הישראלי התחיל משנאה לחומרים האלה. התרבות הישראלית מתפתחת בדרמות, במהירות, בחסלנות. מחסלים דור קודם ועוברים דור קדימה. הם, לעומת זאת, מהמעטים שעושים קשר מאוד מעניין לזמר הארצישראלי. הם באו בתקופה של הרבה יותר כעס, הרבה יותר ביקורתיות. אחרי מלחמת לבנון, כשיש הרגשה שאנחנו בצרה אמיתית וגדולה. אבל הטון שלהם הוא לא הטון של יצחק לאור, של "אני רוצה לשרוף את עמוס עוז, רוצה שימות הפלמ"ח". הם אומרים: "אני רוצה להיות ביקורתי כלפי הפלמ"ח, אבל אני גם זוכר שהיה שם משהו". קיימת אצלם תחושה של חום. הם כן אוהבים את הישראליות וכן שותפים לה. הם לא מנוכרים. הם ביקורתיים, אבל באופן חם. הם לא רק לועגים לבאב אל וואד, הם גם יודעים שהיה שם משהו אמיתי, במובן של בניית קהילה. משהו מהמדורה הזו הם לוקחים, וזה הופך אותם למאוד מיוחדים בתוך הרוק. הם יצרו מזיגה. במובן מסוים הם בכלל לא רוק. הם פיוז'ן. הם שמעו את אבות הרוק הישראלי, אבל לא לגמרי ממשיכים אותם באופן ישיר. אני גם רואה קשר לעובדה שימי ויסלר הוא הבן של פוצ'ו. כל פעם שאני שומע את הבילויים אני אומר: "זה מה שהבן של פוצ'ו אומר על פוצ'ו, על דור הפלמ"ח".

ימי ויסלר, לעומת זאת, טוען שבכתיבתו אין אלמנט של מרידה באביו: "למרוד באבא שלי זה כמו למרוד בג'לי. הוא לא כמו אבא של ג'ים מוריסון. אני רואה את זה דווקא כאיזו חזרה על מה שהוא עשה. הוא כתב ב-48 את "חבורה שכזאת", שם הדור הזה מוצג לא כגדולים מהחיים, ומתאר את העליבות שלהם. עליבות אנושית, קצת צ'כובית. הוא היה מודע למה שהוא עושה, הוא היה מן שלום עליכם כזה".

נועם ענבר: "לדעתי אבא שלו הוא בעצמו מורד, אבל מורד ממקום לא אלים. הוא לא חנוך לוין, אבל הוא הומניסט לפני שהוא אידיאליסט. ההומור והאירוניה העצמית חשובים אצלו".

פרופ' קלדרון: "מה שימי אומר זה חצי אמת. זה אולי נכון, אבל עדיין – פוצ'ו בהחלט מסר לנו את ארץ ישראל היפה, ולא את המכוערת. פוצ'ו ידע לעשות צחוק ממה שיפה, לא ממה שמכוער. אחד ההסברים שלי לחשיבותו של הרוק בתרבות הישראלית זה שהזמר הארצישראלי ידע לשיר רק על מה שיפה ומה שעצוב, ולא על מה שמכוער".

[ ציטוטי נסים קלדרון, נועם ענבר וימי ויסלר לקוחים מראיונות שעשיתי עמם לצורך עבודה אקדמית לפני מספר שנים ]

עוד פוסטים על שירי "הבילויים": 
תבואו, השמש כל בוקר עולה פה
יש בה משהו שמתאים לכד