בשיעור בו נכחתי במסגרת לימודיי לפני כעשור, המליץ מרצה אחד לקרוא את המאמרים הלועזיים שבביבליוגרפית הקורס בשפת המקור, ולא את התרגומים הסטודנטיאליים החובבניים שרצים בין התלמידים. עד כדי כך הם חובבניים, כך סיפר, שבתרגום אחד שנפל לידיו הוא קרא משפט שעסק ב"תת-כלב". כשגירד בראשו ותהה מה זה התת-כלב הזה, הבין שזהו תרגום מילולי מדי למושג Underdog.

האנדרדוג הוא מושג שיש לי חיבה רבה עליו, למרות שאני לא מרגיש כזה. המילון מגדיר את המושג "אנדרדוג" כ"אדם (או קבוצה) הנמצא בתחרות כלשהי בה הוא לא צפוי לנצח, בגין פופולריות נמוכה". גם אם אני עושה שכתוב/עדכון קטן להגדרה הזו, ומגדיר "אנדרדוג" בצורה שיותר קולעת לאיך שאני רואה ומרגיש את המושג הזה: "מישהו שלא מצפה בעצמו שינצח", זה עדיין לא קולע לחוויית העצמי שלי. בחיים האלה עד הלום, היו דברים בהם היה לי יותר מזל ודברים בהם היה לי פחות מזל. גם ברגעים בהם אני מרגיש שהמאזניים מכריעות לכיוון השלילי יותר, עדיין יהיה זה סילוף להכליל את עצמי בתוך המושג הזה. במהלך השנים היו דברים שרציתי – והשגתי. אולי אפילו לא פחות מדברים שרציתי ולא השגתי. היו "תחרויות" בהן שאפתי להשיג משהו בסוף, וזה קרה.

אז מאיפה נובעת המשיכה לאנדרדוגים? אולי זה בגלל שנראה לי שאנדרדוגים נוטים להסתכל על הרבה דברים מבחוץ, קצת כמוני. גם כשהם בתוך סיטואציה, פעמים רבות הם יכולים להביט עליה בצורה חיצונית, כפרשן. וגם אז, הפרשנות שלהם תמיד תהיה בטון מסוים. טון של מישהו מנותק (גם אם הוא לא), מישהו שמסתכל על הסיטואציה עם גיחוך מובנה, וכתוצאה מכך מגחך גם על האנשים שבה, וגם על עצמו. זה קרה לי הרבה פעמים בחיים. בטירונות, למשל. אני זוכר לילה בו שותפיי לשמירה לקחו את המשימה ברצינות תהומית, כאילו עוד רגע הם יעצרו את נסראללה בגופם. למרות שהייתי חלק אינטגרלי מצוות השמירה הזה, הסתכלתי על כל הסיטואציה מבחוץ, בפרופורציה אחרת לגמרי (כזו שמבינה שאנחנו חיילים בטירונות כלל צה"לית 02, שירו לראשונה ברובה לפני יומיים ושסביר להניח שיובסו בקלילות ע"י המחבל החובבן ביותר). כשאחד מהם שם קסדה על הראש והתקדם לעבר מקור רעש שהיה נדמה לו ששמע, כמעט התפקעתי מצחוק, בניגוד לשני החיילים האחרים, שהתייחסו למשחק בצבא הזה ברצינות תהומית.

 

ייתכן שהחיבה לאנדרדוגים היא אחת הסיבות לכך שאני כל-כך אוהב את המוסיקה של שלום גד, עליו כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר. האיש הוא יוצר מוכשר שפרנסתו העיקרית בעשרות השנים האחרונות היא ניקוי חדרי מדרגות. שהות כה ארוכה בפוזיציה בה אתה יכול לשמוע את שיריך בוקעים מדירה בזמן שאתה מנקה את חדר המדרגות שמאחורי דלתה, לא יכולה שלא להקנות לך גישה של אנדרדוג. ובאמת, אפשר למצוא שורות אנדרדוגיות רבות בטקסטים של גד. בעיקר כאלה בהן הוא עוקץ את עצמו ואת מצבו.

"הוא מאחל לך חיים טובים את מאחלת לו את המוות" ("כסף שחור") היא דוגמה לאותה התמודדות/ניסיון להשגת דבר מה, שם האנדרדוג לא יכול לנצח. ב"צ'יפס" הוא שר: "אני לא טוב במעשים, אבל מצוין בכל שאר הדברים". שורה גאונית, לטעמי, המכילה מסר אנדרדוגי הבנוי בתוך פורמט הנגטיב המוחלט שלו – סיסמת בחירות. שורה שמתמצתת מהות אנדרדוגית בה אתה מודה בכשלון, אבל רק בכשלון לפי הקונבנציות שהוגדרו ע"י החברה המודרנית, ולא בהכרח כשלון לפי הפרמטרים איתם אתה, האנדרדוג, שופט את העולם. נכון, אני לא טוב במעשים (ומעשים זה בעצם הכל, יגרוס איש המודרנה), אבל "מצוין בכל שאר הדברים". מה הם שאר הדברים האלה, שלא כלולים תחת הגג הרחב כל-כך של "מעשים"? קשה לדעת, כי, כאמור, לאנדרדוג יש פרמטרים אחרים.

כשראיינתי אותו פעם, ותהיתי על הסגפנות בחייו, הוא ענה ש"לי זה נראה החיים הכי טובים שיש". כשהוא שר שירי הודיה, הוא מודה לאל על כך שהוא "נותן לעניים שמחת עניים" ו"נותן גאווה לרווקים זקנים" ("קרדיטים א' "). עוד הוא מודה לו על כך הוא עושה את החושך למרדים ואת האור למעורר ועל כך שהוא מלמד את הכבד להבחין בין טוב לרע. כשהוא מבקש מהאל להגן עליו משלל דברים, הוא כולל שם עיתונים זולים ותקליטים רעים ("מאי"). כל אלו אינן הודיות ממוצעות או בקשות ממוצעות, אלא כאלה של… אנדרדוג. אחד שמסתכל על הדברים בצורה אחרת. אנדרדוג שאפילו כשנראה שטוב לו, אז "זה נראה כמו שלווה אבל זאת רק עייפות" (עוד משפט אנדרדוגי להפליא, מתוך "יבנה המקדש"). גם כשהוא שר את "אני אשתחרר" –  Redemption Song שהוא שיר הגאולה האהוב עליי ביותר בעברית – זה נשמע אחרת, קצת כמו עכבר ששאג. כמו ב"קרדיטים", רשימת הדברים הרעים שהוא מונה אינה נשגבת. נכון, הוא רוצה להשתחרר מ"הסלע שעל ראשי / מהמוות האיטי", אבל הוא גם מקטר על גב תפוס, ספוג-גיר-לוח-וקיר ובשורת השיא של השיר "מהפחד של אבא שלך / מהתחת של אמא שלך". קצת כמו "הללויה" של לאונרד כהן (אולי שיר הגאולה המופלא ביותר), אתה מרגיש שלמרות שהוא מסתכל מזווית אנדרדוגית, מלמטה למעלה, עם מן חיוך מריר כזה בזווית השפתיים – הוא לא רק מלין על הקונבנציות של החברה בה הוא חי, הוא גם מתריס כלפיהן, כאומר "כל הדברים החשובים שלכם הם שטויות. הם משפיעים עליי, אבל אני משתדל לא לספור אותם". 

[ מוכן לנסות לנחות בתנאי שהרצפה תעלה קצת - השורות המובחרות של שלום גד ]

לא טוב במעשים, אבל מצוין בכל שאר הדברים. שלום גד (צילום: פייסבוק)

 

הדמות החביבה עלי בסדרה סאות' פארק היא קני. הילד המהמהם, הכלוא לנצח בתוך המעיל הכתום, הוא עוד דוגמה לאנדרדוג, לטעמי.

אילו תכונות בקני הופכות אותו לאנדרדוג?

- הוא מגיע משולי החברה. משפחת מק'קורמיק שייכת למעמד נמוך מאוד, סוג של ווייט טראש. האב מובטל כרוני, האם עקרת בית קשת יום. שוב ושוב במהלך הסדרה צוחק אריק קרטמן על העוני של משפחתו של קני, ועל הבדלי המעמדות ביניהם.
- קולו של קני לא נשמע. אחד הגימיקים בדמותו של קני הוא שהמשפטים שהוא אומר אמנם מובנים ע"י הדמויות בסדרה, אבל אינם נהירים לקהל. הצופה בבית שומע רק המהומים. אולי אמירה סימבולית על כך שדבריהם של האנשים בשולי החברה אינם נשמעים באמת.
אבל מי שבודק תסריטים של פרקי סאות' פארק (בהם כן כתוב מה אומר קני) רואה שיש לבחירה בטקטיקה הזו עוד סיבה – פעמים רבות אומר קני גסויות בוטות למדי. זה נותן לו עוד מאפיין שיכול להתאים לאנדרדוג:
- קני אינו חלק מהמיין-סטרים. צורת התבטאות חריגה מסמלת את השוליים, ולא את המרכז. האנדרדוג יתקשה להרגיש בנוח בתוך ליבת החברה, בדרך המלך, במרכזה של עקומת הפעמון הסטטיסטית. האמירות הגסות של קני מציבות אותו מחוץ לשיח המרכזי והמיין-סטרימי, וגם מבהירות את נחיתותו במערך הכוחות. עם זאת, קני לא נחות מבחינת אינטליגנציה. מי שעוקב אחרי דמותו בפרקים השונים של הסדרה, רואה שהוא ממזר לא קטן. גם ממזרות היא תכונה שמתחברת לי היטב עם דמותו של האנדרדוג.
- והנקודה הבולטת ביותר בסימונו של קני כאנדרדוג: מותו החוזר ונשנה. במשך העונות הראשונות הקפידו היוצרים להרוג את קני (ובאכזריות) בכל פרק ופרק. בכך התחברה דמותו להגדרה המילונית שהובאה בתחילת הפוסט: "מישהו שלא מנצח בתחרות". בכל פעם נאלץ קני להתמודד עם כח כלשהו – ובכל פעם הוא מוכרע על ידו, ובברוטליות.

אם כן – קני מק'קורמיק הוא אנדרדוג אמיתי. ואף אחד שחביב עלי במיוחד.

   


והרהור לסיום: מאותן שנות לימודים שהזכרתי בתחילת הפוסט אני זוכר חברה לספסל הלימודים אותה הצלחתי לעניין ביצירה של שלום גד. היה לה חוש הומור מפיל. שוב ושוב היא הצליחה להצחיק אותי בלי מאמץ. אבל אז, כשרק הכרנו, רוב ההומור שלה היה הומור אנדרדוגי, כזה הכולל בעיקר ירידות עצמיות, סרקסטיות, והומור שנובע מסיטואציות של "האדם הקטן מול המכונה הגדולה". בצורה אולי לא מפתיעה – ככל שאותה בחורה התקדמה, התפתחה ושידרגה את חייה – הלך ונעלם לו ההומור האנדרדוגי. כשמצאה את עצמה לאחר סיום לימודים בהצלחה, עם ג'וב ראוי ביד ובן זוג לצידה – ההומור שלה כבר לא בא מהמקום של "אני מול השאר" והסרקסטיות די פינתה את מקומה. אולי ללמדנו שאנדרדוגיות היא דבר גמיש, דבר שכנראה יכול גם להשתנות.

 

מובס בכל פעם מחדש. קני