נדיר ששמחה על מותו של אדם היא דבר נאה או אפילו ראוי, אך אם יש מישהו שהרוויח את הריקודים על קברו (בעיקר בכך שרקד בחייו על קברם של אחרים) – זה הכומר פרד פלפס. בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו מי שהקים והנהיג במשך שנים רבות את ה-Westboro Baptist Church, קבוצת מאמינים קטנה, אך קנאית בצורה קיצונית, ובעלת פרקטיקות מתועבות. כה מתועבות, שאפילו אחד מבניו של פלפס מודה שברורה לו השמחה שמעורר מות אביו.

משנות ה-90 המוקדמות הטיפו פלפס ומשפחתו העניפה (שיחד היוו את רוב חברי הכנסיה) כנגד הומוסקסואליות. את משכב הזכר הם הפכו לחטא הגדול מכולם, ואת השקפותיהם החשוכות ביטאו בצורה מגונה להפליא. הסלוגן שלהם, בו הם מנפנפים בהפגנותיהם הרבות, הוא  God Hates Fags. עליית מדרגה משמעותית בבוטות שלהם התרחשה כאשר החלו להפגין גם אל מול הלוויות של חיילים אמריקאים שנפלו בקרב, שמחים לאיד ומסבירים שהמיתות הללו הגיעו במיוחד מאלוהים, כעונש על אומה המלאה ב-Fags ובסייעניהם – ושיש לשמוח על כל מעשה של אלוהים. "לא מדובר רק בהומואים – עם שאומר שזה בסדר להיות גיי – הוא Doomed. אלוהים מרשה רק גבר אחד ואישה אחת, כאשר הם נשואים", הם קובעים בפסקנות. ההפגנות המכוערות הללו הן גם מה שהפך את הכנסייה הקטנה והקוריוזית הזאת למפורסמת מאוד, וגם כמעט והביא לקריסתה הכלכלית בתביעת מיליונים שהוגשה נגדה על ידי אחת מהמשפחות שבהלוויית בנה החייל הפגינו אנשי ה-WBC. בית המשפט העליון האמריקאי ביטל לבסוף פסק דין שהיה עולה לכנסייה מיליונים, בעילת חופש הביטוי שמקנה התיקון הראשון לחוקה.

 

היה דושבאג אמיתי. פרד פלפס

 

ועכשיו פרד פלפס, הסטארט-אפיסט של כל העניין המופרע הזה, מת, ואפילו בשיבה טובה. בן 84 היה במותו. וזה זמן מתאים להיזכר בשני הסרטים התיעודיים המצויינים שעשה על הכנסייה הדוקומנטריסט הבריטי המוכשר לואי ת'ורו. כדוקומנטריסט שמתמחה בחקר תת-תרבויות, היה זה אך טבעי שת'ורו יסתקרן לצלול אל תוך קן הקוקיה הבפסטיסטי הזה ולתהות על קנקנו. ב-2006 הוא קיבל הצצה נדירה בעומקה אל תוך קהילת ה-WBC, כאשר שהה בתוכה למשך כמה שבועות, חזה בפעילויותיה וראיין את אנשיה. לסרט קרא "המשפחה השנואה ביותר באמריקה". ב-2010 הוא הגיע לשם לביקור מתועד נוסף, שהסרט שנוצר בעקבותיו נקרא "המשפחה השנואה באמריקה במשבר". מלבד אותה תביעת מיליונים, התרחשו בשנים הללו כמה נטישות של בוגריה – בעיקר כמה ילדים של חברי כנסייה, שגדלו ונפלטו החוצה לאחר שאורח החיים הפסיכי של משפחת פלפס לא התאים להם. אך גם בסרט השני היה ברור שאין באמת חדש תחת שמש ההומופוביה – ולא רק שהכנסייה כמנהגה נוהגת – היא אף מקצינה עוד יותר. כך, למשל, בביקור השני הוצגו בבירור תמות אנטישמיות קלאסיות מצד אנשיה, קומפלט עם ציפייה לארמגדון שיבוא כבר על ישראל.
 

קהילה של רובוטים מדקלמי מנטרות

"מה שאני מנסה זה להבין ברמה האישית מה מניע את האנשים כאן להתנהג כך", אומר לואי ת'ורו באחד מהסרטים. כדוקומנטריסט בחסד הוא מצליח להביא תמונה חיה של קהילה שהאינדוקטרינציה שהטביע בה מייסדה הפך גם את חבריה האינטליגנטים ביותר לרובוטים מדקלמי מנטרות דתיות. כן, בניגוד לניתן לחשוב – רוב האנשים ב-WBC הם לא דבילים. לא מדובר ברדנקס רפי שכל ובורים. רובם רהוטים וחלקם אף עוסקים בעריכת-דין. באחד על אחד הדור הצעיר שם אפילו יכול להיות סימפטי – בניגוד גמור לראש השבט הקשיש, שבמעט זמן המסך שהוא מקבל בשני הסרטים (פלפס מיעט לשתף פעולה עם ת'ורו ולענות על השאלות שנשאל) – מצטייר כאדם פשטן, זועף, בוטה וגס רוח. לכן משעשע לגלות שהכינוי שלו בקהילה הוא "סבא'לה" (Gramps). פלפס מדבר כאילו היה דוברו הרשמי של האל, ודיכוטומיית השחור-לבן המוחלטת שלו מחלחלת היטב לעדתו, שמאמצת בחום את הטענה שכל מי שלא פועל בדיוק – אבל בדיוק – כמוה – יגיע לגיהנום. אחד אחרי השני מסבירים לת'ורו בני משפחת פלפס כיצד כל מי שלא מקבל את מרותו של האל ושל בנו ישו – וכל זה כמובן לפי הפרשנות המאוד-ספציפית של פלפס האב – סופו להישרף במדורת השטן. גם הצבעתו של ת'ורו על כך שבכנסייה חברים רק כמה עשרות אנשים, ולא סביר להניח שהם היחידים שיגיעו לגן עדן מכל המיליארדים שבעולם, לא גורמת לאף אחד שם להיות פחות נחרץ בדעתו.

גם הוא, כמובן, הולך לגיהנום. לואי ת'ורו

השעבוד המחשבתי הזה מרמז על מה שה-WBC היא באמת: סוג של כת. כבר בסרט הראשון מאבחן זאת ת'ורו, כאשר הוא מציג בפני שירלי פלפס – בתו של המטיף ולמעשה המנוע של פעילות הכנסייה – את המאפיינים שעשויים להציג את הקהילה שלה ככזו: קבוצה דתית פרינג'ית שמפעילה שליטה רבה על חבריה, שוטפת את מוחם ונענית למנהיג כריזמטי. גם עוזבי הקבוצה מסתכלים עליה כך. "יש אנשים שמאבדים את הוריהם לסרטן או לתאונה – אני איבדתי את הוריי לכת", אומרת בסרט השני לורן דריין, שאביה סטיב דריין הגיע ל-WBC כדוקומנטריסט (ממש כמו ת'ורו), נשבה בקסמה, והעביר את בני משפחתו לדור לצידה ולפעול בה כחברים נלהבים מן המניין. כעת, לאחר מותו של פלפס, פרסם ת'ורו מאמר בעמוד הפייסבוק שלו, בו דווקא חזר בו מתפיסת הכנסייה ככת: "הכנסייה תמיד פעלה בהתאם לדינמיקה של משפחה גדולה יותר מאשר זו של כת. כתות בדרך כלל לא מדיחות את מנהיגן הכריזמטי, אך משפחות כן" (ת'ורו מתייחס למידע מהחודשים האחרונים לפיו אנשי הכנסייה דחקו את פרד פלפס הצידה והוא הפסיק למעשה לשמש כמנהיג בפועל. הכנסייה הכחישה את הטענות).

 


כולם הולכים לגיהנום

בין אם מדובר בכת או לא, קשה לראות את שני סרטיו המרתקים של ת'ורו בלי להבין את גודל שטיפת המוח שמתחוללת בפרבר שבטופיקה, קנזס. קחו למשל את ג'יל פלפס – נכדתו של פרד ובתה של שירלי. בעוד האם מצטיירת כהתגלמות הרשע עלי אדמות, ראש נחש אמיתי לכל פעילות השנאה של הכנסייה – שמזמרת בשמחה שירי גנאי על הומואים ועל חיילים מתים מטרים ספורים מאנשים אבלים הקוברים את מתיהם – ג'יל הצעירה והיפה מצטיירת כטיפוס נעים וסימפטי, כמעט עדין. רק כמעט, שכן כאשר ת'ורו שואל אותה אם לשיטתה הוא יגיע לגיהנום – היא עונה לו: "כן, לואי, אתה הולך לגיהנום", תוך כדי צחקוק נעורים נבוך (פרקטיקה שכיחה בצורת הדיבור שלה). ג'יל מספרת כיצד היא מקדישה את כל חייה לעבודת האל, ולכן גוזרת על עצמה התנתקות מהחברה הכללית ומהרעיון של זוגיות ומשפחה. "אבל למה, הרי סבך התחתן, אמך התחתנה, זה לא נגד הדת – אז למה לא את?", שואל אותה ת'ורו, ומצביע על ההקצנה שעוברת על הקהילה הזאת מדור לדור.

ג'יל, כמו אחיה ואחיותיה, היא תינוק שנישבה. ת'ורו מציג כיצד הילדים הקטנים שגוררת שירלי פלפס להפגנותיה אפילו לא מבינים במה מדובר ומה זה ה-Fags האלו שהם כל-כך שונאים. כאשר הם מתבגרים והופכים לאנשים צעירים דוגמת ג'יל – הם הרבה יותר רהוטים ומנומקים, אך ניכר שאי אפשר לחדור את שכבת האינדוקטרינציה שהופעלה עליהם ואולי לפעור בה פתח שיגרום להם להסתכל על העולם בצורה פתוחה יותר. בסרט הראשון סבור ת'ורו שהוא מזהה פתח כזה אצל ג'יל, אך כאשר הוא חוזר אליה בסרט השני לאחר ארבע שנים – הוא נוכח ששום דבר בה לא השתנה.

 

התגלמות הרשע עלי אדמות. שירלי פלפס


גם בגישת הכנסייה לא חלו שינויים בזמן הזה. לכל היותר עדכונים לטירלול, דוגמת הטענה ש"עכשיו – בניגוד לאז – האנטי-כרייסט יושב בבית הלבן. אובמה מתאים לכל הגדרות האנטי-קרייסט" (כך שירלי). על אלו שעזבו את הכנסייה לא מזילים דמעות, וטוענים שהם רק השילו מעליה משקל רב. "לא היה ללורן לב לשרת את אלוהיה. אני הייתי הראשון שאמר שהיא צריכה ללכת", מסביר את נטישתה של בתו סטיב – הדוקומנטריסט המומר ואיש עם אמרות שפר כ"האנשים האלה שונאים את אלוהים ומעריצים את הרקטום" .

כפי שמאבחן ת'ורו: להיות שנואים רק מתדלק אותם, ומחזק את תחושתם שהם עושים את הדבר הנכון. "למי שבא מבחוץ, ההפגנות שלהם ביזאריות לא רק בגלל השטנה שעל השלטים, אלא בגלל התנגשותם עם הבנאליות של האינטראקציה המשפחתית. בשביל הפלפסים – זה עוד יום במשרד, עם אווירת פינת הברזייה של פטפוט רגוע, תוך כדי שילדים קטנים מחזיקים בשלטי 'תודה לאל על 9/11' ו'הכומר שלכם זונה'", כתב במאמר הפייסבוק שפרסם בשבת.

על הכומר שהתפגר אין לו אף מילה טובה להגיד: "אני גאה לומר שהוא היה נגדי מהרגע בו הכרנו… בקושי ראיתי אותו במהלך הצילומים, וקיבלתי את התחושה שהוא מתחבא ממני… היה בו בוז מריר לאנושות בכלל ולי ספציפית. נראה שהייתי חוטא בדרך לגיהנום, אבל לפחות הייתי בחברה טובה… הוא היה איש חשוך וזועם שניזון מקונפליקט… (בצעירותו) הוא אהב ללכת נגד הזרם, ומאוחר יותר הבין שהוא יוכל להכעיס עוד יותר אנשים וליצור עוד סערות אם ישתמש בפסוקים מהתנ"ך כדי להצדיק את המשימה המוזרה של נפנוף בשלטים הומופוביים בכל הזדמנות".

"גראמפס מת", מסכם ת'ורו. "עכשיו הוא גוף דומם, בזה אין לי ספק. אך אם יש גיהנום – הוא שם".

ולי לא נותר אלא להוסיף: אמן!