שפה חדשה – שפת ההחלמה

אברום בורג | 15.04.2015 | 08:36

העשור ההוא היה מהאיומים בתולדות המין האנושי ומהרעים ביותר בהיסטוריה היהודית. במהלכו עוצבו הזיכרון, התודעות והדרכים בהן אנחנו מתקשרים את מרבית אירועי חיינו. השואה באופן טיבעי הפכה לשפה העיקרית שלנו שהרי אי אפשר לעבור בבת אחת מטראומה טוטלית לשגרת יום יומית. ובינתיים הדורות מתחלפים וכל מאמצי ממסד השואה להקפיא את הזמן ולשמר את התחושה שדבר לא השתנה והשואה עדיין כאן נועדו לכשלון.

זמנה של שפת השואה המדוברת המורכבת עדיין מתחביר פנימי מצומצם של קֹרְבָּנוּת – קצוב. אוצר המילים והמושגים המוגבל לפחדים, חומות, פתולוגיה של אלימות ורגשות אשם, לא יאריך ימים כי הזיכרון משנה פניו. העדים החיים הולכים בדרכי כל בשר והשואה מתחלפת מהתנסות אישית של ניצולים לזיכרון היסטורי המתחיל את תהליכי ההתרחקות הטיבעיים שלו. עם השיחרור מהממד האישי משתנה גם שפת השואה. בכל מיני מקומות בארץ ובעולם, היא מתרחבת לקראת עולם מונחים, מנהגים ומעשים שמעבר לאסון ולטראומה. מתחת לפני השטח כבר מתחילה לבלוט ולבצבץ שפת ההחלמה.

לגטו של ונציה מקום חשוב בהיסטוריה. שם נולד הגטו הראשון. ונציה של המאה ה 14 החליטה להתחזק  ע״ ייבוא כח אדם איכותי; סוחרים, בנקאים, רופאים וסטודנטים יהודים. תחילה מגרמניה ושאר איטליה ומאוחר יותר נוספו עליהם מהלבנט וממגורשי ספרד ופורטוגל. הם הורשו לגור בשכונה מיוחדת, ב״גטו״ שמקור שמו לא ברור. חמישים שנה לאחר מכן הפך הגטו למדיניות שיכון יהודים בשכונות מובדלות. עם השנים השתרש המושג בלשונות רבות ככינוי לשכונות מיעוטים מסוגרות. בשנה הבאה – 2016 – יציינו בונציה את יום ההולדת ה-500 לגטו הראשון והמקורי. לו אירועי הזיכרון היו מעוצבים בישראל  הדגש היה על בידוד, שנאת הגויים ואנטישמיות. ונציה מסמלת הרבה יותר מכך ופורצת גדרות גם בתחום הזה. ונציה היא אחד מן המקומות בהם שפת השואה מתחדשת לכלל משהו כלל אנושי, פתוח וסובלני. המבקר בגטו יזכה לחשיפה לעולם מושגים רחב בהרבה מאשר פרקי האומללות היהודיים. הדגשים החדשים של הגטו  אינם רק המצאי הקיים שם היום; אנדרטה לשואה על קירות החצר הפנימית, תחנת משטרה צורמת במרכזה  ובית חב״ד על כל המשמעויות הבעיתייות שלו. במרכז הרחבה תעלה ההצגה ״הסוחר מונציה״ של שייקספיר. בתי הכנסת יפתחו לציבור ויחשפו את הפלורליזם המיוחד לגטו; אשכנזים וספרדים, חילונים מוקדמים ודתיים אדוקים, בקיום משותף ומכיל. וברחוב המעבר בין הגטו הישן לחדש יפתח ׳בית ונציה׳. מרחב אינטלקטאולי וערכי התורם ומשרת את כלל האנושות. יהיו בו מורים ותלמידים, מבקרים ושוכני קבע שיעסקו במכלול האנושי. יוצרים מגטאות אנושיים שונים, אנשי מוסר המחוייבים להפצת ה׳לעולם לא עוד׳ אל מעבר לגורל היהודי – לכל בן אנוש באשר הוא.

התשתית תבנה על תרבות יהודית השונה מזו המוכרת לנו, נראה כאן את ״היהדות הונציאנית״ במיטבה. ונציה כמרכז של ידע יהודי, המשלב יצירתיות ושיחה בין תרבויות שונות. כל מי שיבא לבקר יוכל לפגוש דווקא כאן את מיטב הסופרים, האמנים, היוצרים והחושבים של זמננו. הם יהיו שם למשכי זמן ארוכים, יתערו בחיי העיר ותרבותה, ישוחחו עם השונים מהם, יעשירו את מקורותיהם וייצרו יחד. ככה, איתם ובכוחם יהפוך הגטו ממושג סגור, אפל וטראומטי ללקסיקון של פתיחות, סובלנות וקבלת האחר.

במרכז אמסטרדם פועל מרכז של אקטיביזם חברתי ותרבותי בשם ״קאסטרום פרגריני״ – מבצרם של עולי הרגל. בימי האימים של מלחמת העולם השניה גרה במקום ציירת הולנדית בשם ג׳יזל. היא וחברה המשורר הגרמני וולפגאנג פְרוֹמֶל החביאו בדירה נרדפים יהודים. את שנות המחבוא והכיבוש הם העבירו בלימודי אמנות וספרות. עם תום המלחמה הם נותרו כקבוצה שפעלה לתיקון חברתי באמצעות הערכים שחיברו בינהם: ידידות, חופש ואמנות. לפני כשנה הלכה ג׳יזל לעולמה והיא בת מאה. ממשיכיה לוקחים את מורשתה אל השלב הבא. בית חייה וגבורתה הוא מרכז ״הגיבורים השקטים״, מקום שינציח לְעולם ויזכיר לָעולם את חסידי אומות העולם, שבגבורתם הצילו לא רק נפשות חיות אלא בעיקר את האנושות והאנושיות עצמן. ״המבצר״ הוא אחד המקומות הפתוחים ביותר בעיר המשוחררת הזו. נקודת מפגש של אקטיביסטים חברתיים, שפניהם אל ״האחר״. דתיים וחילונים מכל האמונות, סטרייטים והומואים, נשים וגברים, מהגרים וותיקים, קרבנות הקולוניאליזם וצאצאי הכובשים פועלים יחדיו למענה של חברה אנושית טובה יותר בנקודת השיא של רוח האדם של ימי השואה.

בוינה, בביתו של הקנצלר ברונו קרייסקי, פועל כבר הרבה שנים מרכז לדיאלוגים בינלאומיים. בשנים האחרונות מתחוללים שם ניסים של ממש. אירופאים ושכניהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, חילונים ושמרנים, פלסטינים וישראלים, איראנים, סעודים ולבנונים, שותפים לכמה תהליכים עמוקים, יסודיים ומאד קשובים ופתוחים. גם שם, באחד ממוקדי הבעירה הגדולה של המאה הקודמת נובטים זרעים של שפה חדשה. העולם הישן דיבר בשפה של הפרדות, אבחנות, אפליות והדרות. השפה הזאת לא נשכחה לצערנו וחלקה עדיין משמש לתקשורת רעה ואכזרית בין אנשים. למזלנו רבים הרבה יותר, כבר לא מוכנים לשוחח כך ולמענם מפתחים בוינה את התחביר האנושי החדש. והכל מתוך רגישות אין סופית לערכים, מוסר וזכויות המהווים מסכת הגנה שלמה כחלופה לכל מה שהיה.

בונציה, אמסטרדם, וינה ובהמון מקומות נוספים מתפתחת שפת הזכויות והחירויות כרשת בטחון תחת רגליהם של כל מי שסובל עדיין מהשפה הישנה של הדיכוי, הגזענות וההתנשאות. השפה הנובטת מתוך זרעי הפורענות של המאה הקודמת היא שפה של שותפות בלי מחיצות. לאיש אין בה מונופול על הסבל לכולם יש אמפטיה עם הסובלים. דוברים בה כל חברי הקואליציה הכלל אנושית נגד שינאה וגזענות. זאת שפה שבה צאצאים של המקריבים והקרבנות – יהודים וגרמנים, קולוניאליסטים ומהגרים לוחצים ידיים ויוצרים שרשרת אנושית שעקרונות היסוד שלה הם שיוויון וצדק. שרשרת המנסה להקיף את כל החוויה האנושית ולתקן אותה. שרשרת של אופטימיות ואימון המחליפה את הכבלים, הפסימיות והחשדנות שקדמו לה.

בימים האלה אני לומד את השפה החדשה הזו. היא לא קלה אבל אני חושב שרק באמצעותה אוכל לשוחח עם נכדי וחבריהם, ילדי המאה הזו, ילדי העתיד והתקוות.



להמשך הפוסט

פסח אבל אחרת

אברום בורג | 31.03.2015 | 07:32

כבר אלפיים שנה אנחנו שואלים בפסח: ׳מה נשתנה׳, הגיע הזמן לשאול מה יכול וצריך להשתנות? במובן הפשוט ביותר פסח הוא יום העצמאות המקורי שלנו. חג לזיכרון השינוי הקיומי שלנו מעם עבדים ללאום משוחרר. 'ליל הסדר' וההגדה שבמרכזו משמרים כבר אלפי שנים את תודעת החג ומעצבים את אופיינו בהתאם. ההגדה הראשונית עוצבה כיסוד מתגונן ומתריס כנגד מציאות השיעבוד המתמדת של העם היהודי. אבותינו העבדים נגד פרעה, הפרושים של בית שני נגד המשעבדים הרומים מכאן והיריבים הנוצריים משם, האנוסים בספרד נגד האינקוויזטורים שלהם וכך מרביתה של ההיסטוריה היהודית. אלה נשאי  הזהות, התקווה והגאולה, הלעומתיים שלנו. לעולם במציאות של העדר ריבונות, תמיד אפופים בפחדים וחששות קיומיים כשפסח מסמל גם עומק השיעבוד וגם את גבהי התקוות.
באופן כל כך טבעי, אף אם קצת ילדותי, הוספגו הפסח ותכניו בתוקפנות מדומיינת שהחליפה כוח אמיתי. עשר מגפות מצרים מתנפחות בחצי הלילה הזה לכלל מאות נגעים וירטואלים. רק כדי להרגיש לרגע את אשליית עוצמתו של הכוח הריבוני ואת השליטה הפיקטיבית. את הדלת לפני "שפוך חמתך" אנחנו פותחים ברוב מהומה. מצד  הסימליות זוהי פתיחה המנסה להתחזות לרגע כחסרת פחד מפני כל אויב. אף שמצד האמת זהו למעשה מבע של פחד המבקש לוודא שאין מי משוטרי החרש של ה׳פרעה׳ המקומי אורב לנו מעבר לה. כך הפך דגם גאולת מצרים למסד המכונן של התודעה הלאומית היהודית, העבר מעצב כל הזמן את ההווה.
פסח של מרבית הדורות הקודמים היה התשובה לשאלה איך משמרים תקוות לאומיות לעצמאות וחירות בעידנים של שעבוד מלכויות, חורבן, אובדן הריבונות וגולה. מאליה עולה התהיה: מה משמעותה של חגיגה שכזו בדור הישראלי שמכריז על עצמו כי נגאל. דור שלא חושש לפתוח את הדלת ולצאת ממנה לכל שיחפוץ וחוזר בעדה כשמתחשק לו. בדור שכזה, צריך עתידו של הפסח  המוכר לנו להשתנות לחלוטין. כי חובה להודות כל עוד אנחנו חוגגים את החג בלי שינוי כאילו אנחנו עוד חיים בגלות, אנחנו מנציחים את כשלונה העמוק של הישראליות ביצירת תודעה יהודית חדשה.
שאלת הקיום של הדורות הקודמים היתה איך לשרוד, להתקיים ולהמשיך כנגד צר ואויב. והתשובה היתה פשוטה – “והיא שעמדה"! הקב"ה "מצילנו מידם" ושופך "חמתו על הגויים”. ובדורנו? נראה שאנחנו בראשיתה של תקופה בה שאלת השאלות תהיה האם העם היהודי יכול לשרוד ללא אויב חיצוני? בעוד רגע היסטורי, יכול ונמצא במצב ייחודי בתולדותינו – מרביתו המכריעה של העם היהודי תמצא מחוץ למעגלי האיום על חייה. חזרתנו אל ההיסטוריה העולמית יכול שתוכתר בהצלחה. האם יש לנו כלים להמשיך ולהתקיים כעם וכתרבות במצבי שלום, קבלה עולמית, רווחה ושיוויון? בלי לעומתיות מתמדת? תשובה אפשרית אחת היא – לא. העם לא ימשיך להתקיים אלא יתבולל ויטמע כמו עמים רבים הנטמעים ומתערבבים זה בזה עד לבלי הכר במציאות הרב תרבותית של ימינו.
אפשרות אחרת היא הסתגרות והגבהת חומות בין העם היהודי לשאר העולם תוך יצירת עימותים מתמידים ויזומים, שיוכיחו שוב ושוב את הטענה: "העולם כולו נגדנו". וממילא פסח המודרני כמו אביו הקדמוני יהיה חג ההנצחה של העימות האינסופי בין ישראל לעולם. חג הבדלנות והפראנויה שחלקה בלבד מוצדק.

האם יש דרך נוספת? האם יתכן פסח בעל משמעות לאדם המודרני, הגאול? לשם כך צריך להבין אחרת את יציאת מצרים ההיא. לא עימות לאומי פשטני ובריחת עם עבדים מתוך עם האדונים, אלא עימות יסודי בין השקפות עולם; נצחון זכויות האדם היחיד על תאוות הכיבוש והשררה המובנית של המדינה הכוחנית. כל הקריאה הגדולה ההיא "שלח את עמי"המהדהדת עד היום, לא הייתה מתאפשרת אלמלי תפיסת החירות של חמש נשים אמיצות. יוכבד אם משה, שהימרתה את פקודת ההשמדה של פרעה, שתי המיילדות שסייעו בידה, אחות משה שניצבה על שפת היאור כשמרטפית מקראית ובת פרעה שהצטרפה למרי ההוא. הן היו הראשונות להבין  את הדופק העמוק של לב הסוגיה והנהיגו את המהפיכה האנושית והפמניסטית הראשונה. עם פרעה שכזה: גבר עריץ, מוחלט ביכולותיו,  אנחנו לא קיימות, הן אמרו לעצמן אז. רק אם פרעה יוגבל, ועריצותו המוחלטת תישבר לרסיסים תוכל החירות שלנו לפרוץ. זאת חירות משוכללת של הגבלת מוחלטותו של השילטון. חירות של יחידים של ׳אחרים׳ בלעדיה לא היינו נגאלים ממצרים. בלעדיה לא יתוקן העולם מ׳המצריות׳ שבתוך כל אחד מאיתנו; המתבטאת בימינו בשיעבוד, אפליה ושנאה השולטים עדיין בהרבה מתחומי חיינו.  פסח כחג שיוויון הנשים הוא דוגמא אפשרית אחת לסמלי החג החדשים. פסח החדש אינו מבשר רק את הגבלת כוחו של החזק על מנת לפנות מקום לחלש. הבשורה שהוא נושא בכנפיו שורשית עוד יותר. רק שחרור "האחר" משיעבודי יביא לשחרורי מעבדותו. האדון והעבד, כמו האסיר והסוהר, שניהם כלואים. ורק ביום שבו נפסיק להיות כובשים נפסיק להיות נכבשים, כשלא נרצה להטיל אימה על כל סביבותינו נפסיק גם לפחד מכל העולם שסביב לנו.

לא צריך, אם כן, לחכות לשווא לאלהים שירד משמים ויושיע אותנו בעשר מכות מוזרות או פילאיות. פסח איננו יותר החג בו כל סדרי העולם ישתנו, כדי שלנו יהיה אך טוב ולכל יריבנו רק מכות ורעות. זה לא יקרה ולא צריך לרצות שזה יקרה כי בפסח החדש הכל צנוע יותר, חלקי יותר ומוותר הרבה יותר. פסח כחג של חוקה אוניברסלית של זכויות לכל. שאיפה ומחוייבות חגיגית למאבק למען מציאות כלל עולמית חדשה שבה עם לא יכבוש עם, אומה לא תשלוט באומה אחרת, אדם לא ידכא אדם, גבר לא יפלה אישה, הרוב לא יתאנה ל"אחרים" שבו.
פסח שיגאל בעצמו ויהפוך מחג של עבריים עתיקי יומין לחגיגת חירות כלל עולמית.

 

גילוי נאות.

את הרעיונות האלה כבר פירסמתי בכמה גירסאות בעבר. אז מה?! אם אפשר לשוב ולמחזר את סיפורי מצרים בכל שנה בדיוק רב, רצוי גם למחזר רעיונות עד שיקלטו ויהפכו למציאות. וכל המרבה הרי זה משובח. לא?!

להמשך הפוסט

פסולי ריצה

אברום בורג | 28.02.2015 | 17:32

די נמאס לי מהתקינות הפוליטית המגעילה הזאת. מרתון תל אביב היה מעולה וכל מי שנפגע שיסתדר – לא על חשבוננו. מי שנפגע ונפצע ופונה זב״שו. רפואה שלימה מקרב לב אבל אנחנו לא אשמים, המרתון הוא לא ספורט מסוכן והמארגנים פטורים מכל אחריות לפזיזותו הנמהרת של חסר הניסיון.
השנה נרשמתי אבל נבצרתי בגלל פציעה והמתנה לניתוח. בת זוגי נרשמה, התאמנה ורצה. החמסינים והשלג, הארוכות, התזונה ושעות ההשכמה החשוכות הכינו אותה ליום הגדול. היא על המסלול ואני לידה על אופניים, על המדרכות ובמסלולים המיועדים עֵד לאחד המרתונים הכי איכותיים שאני מכיר. יותר מחמש שעות ארוכות על המסלול הפכו אותי לעֵד מומחה ועֵד אופי גם יחד. זה המקום להבהרה – הריצה הזו שלה ושל מרבית חבריה הרצים היא ספורט אחר מ Sub3 או Sub 4. הרבה יותר שעות על הרגלים, המון סיבולת, גבורה אמיתית. ככל שהשיא העולמי מתקרב לירידה מסף השעתיים כך מתגברת התחושה שהמרתון הוא ריצה בינונית לאלופים ולכשרוניים. לכל השאר זאת ריצה אחרת לגמרי – ארוכה מאד, קשה ומפרכת. במהלכה נחשפת האישיות ושם נבחנת גם איכותו של המירוץ. על פי המבחן הזה המרתון השנה היה איכותי ביותר, טוב מכל קודמיו. המסלול נפלא – לאורך הים, הטיילת, בתי הקפה של רוטשילד ואבן גבירול, דיזנגוף והפארק. תל אביב, בירת הריצה ושעות הפנאי, פירגנה בגדול לקהיליית הרצים.
הסימונים היו ללא תקלה, המון תחנות מים עם מתנדבים מתודרכים ומפרגנים ובקבוקים קטנים ונוחים. מקלחות ריסוס במקומות הנכונים, ועזרה ראשונה בקרבת מקום כל הזמן. והכי חשוב – האיכות הזאת נשמרה מראשית המירוץ ועד אחרוני הרצים. הגענו לקו הסיום אחרי יותר מחמש שעות וראה זה פלא; באוהל הגדול עדיין היה לה הרבה מהכל ובשפע. הכרוז שלא התעייף, מדליות מסז׳, יוגורט, ארטיקים ותמרים. אין מילה אחת רעה לומר על האירגון והביצוע. פשוט מושלם.
אז איפה הבעיה? בראש, בראש של הרצים. יש שני סוגי ראשים. כאלה שלוקחים על עצמם את מלא האחריות לריצה שלהם וכאלה שהופכים לראש קטן וסומכים בכל על המארגנים. אבל. אבל אין אף מארגן שיכול להיכנס לראש הקטן ולא רק כי אין שם מקום. הראש הקטן עובר מהר מדי מהכורסא והצ׳יפס אל המרתון. הוא עושה צ׳יק צ׳ק את האימונים הפורמלים, מסמן וי בתכנית. הוא מרגיש טוב מאד עם עצמו. רק דבר אחד הוא לא הספיק ללמוד – לרוץ. ריצה היא לא הרגליים, לא הריאות ולא הלב.
ריצה היא הקֶשב. להקשיב לכפות הרגליים והרבה לפני תחושת הנימול להניח את הרגל על הקרקע קצת אחרת; כמה עשרות צעדים על הצד, או כפת הרגל וחזרה לצעד הרגיל. לשמוע את התאומים גונחים ואת הארבע ראשי צועקים ולדעת האם זאת אזעקת שווא או חלילה קריאת אמת. חסר מלח? הגוף יודע, נוזלים, גליקוגנים? הכל מתועד. אבל אם אתה חרש, שוטה או חסר ניסיון איך תדע? נעלה למעלה אל הקופסא המרכזית. אם אתה כמוני וכמו המוני רצים שונא לעשות תרגילי בטן, מזניח את האלכסונים, לא מתייחס למקרבים ופתאום אי שם בשני שליש הריצה אתה מרגיש שחלק הגוף העליון שוקע אל התחתון כאילו אין מרכז הגוף – סימן שהבעיות כבר כאן. אם הידיים כבר לא מניעות, הצוואר שלך ננעץ בתוך החזה, הראש מחובר לכתפיים ואת לא יודעת איך להרפות ולחזור ליציבה הנכונה והמשוחררת סביר מאד שמשהו כבר השתבש. ונסיים עם הפנים. אם הן לוהטות וההוא ליד אמר ״תשפוך מים אתה אדום״ ואם האף נוזל ואין לך כח אפילו להרים את היד ולנגב, והזיעה כבר הפסיקה לנבוע סימן שאת ואתה בצרות צרורות. רץ קשוב ומנוסה יודע לפרוש לפני הפינוי כי אחר כך זה יכול להיות קצת מאוחר מדי.

אין אף מוסד להשכלת הריצה הגבוהה שמלמד את זה חוץ מהזמן הארוך, הסבלנות האינסופית והקילומטרים ללא תהילה שצריך לצבור מהם כמה שיותר. צריך המון אימונים – זה ברור. והרבה מירוצים. כדי לדעת איך להרגיע את ההתרגשות של הזינוק, איך לעשות חימום לא שורף אלא מכין, איך לא להגרר אחרי הרגליים של האחרים ולרוץ בדיוק כמו שתכננת בלי שכל אלה שסביב יקבעו לך את הקצב בלי שליטה. ואיך עוברים את הקטע המבעס שתמיד מופיע בקילומטר השישי של מירוצי ה 10, וב 17 של החצי ואי שם מעבר ל 25 במרתון. נסיון כבר אמרנו? צריך לצבור אותו יקירי. ועד אז אתה סתם מתנפח. אז תרגיע.

ובחזרה אל סוגיית האחריות. אין רופא שיודע את מצבך ואף מאמן לא יכול לצפות הכל מראש והמארגנים, הרגולטורים והיזמים לא יכנסו לנעליים שלך כשהכל מתחרב. האחריות היא רק שלָך, ושלְך ושלי. ויש רק טופס אחד שצריך למלא לפני המירוץ – לא בריאותי ולא כסת״חי. רק הצהרה בת שורה אחת ״אני רץ על אחריותי המלאה ומודה למארגנים שאיפשרו לי״.

אגב,
כל מי שיש לו קרובי משפחה שיאשימו את כל העולם חוץ מאותו אם חלילה יקרה הרע מכל יוכרז מראש כ״פסול ריצה״.

להמשך הפוסט

מההיסטוריה לפוליטיקה

אברום בורג | 22.02.2015 | 10:02

בבית הציבורי בו גדלתי ירדו ההיסטוריה והפוליטיקה כרוכות לעולם. ׳ההיסטוריה היא הפוליטיקה של העבר והפוליטיקה היא ההיסטוריה של העתיד׳ אמרו אצלנו. לכן החומרים ההיסטוריים הם ממקורות המחשבה החשובים המזינים את המחשבה הפוליטית שלי. קראתי עכשו את סיפרו של פרופסור ירמיהו יובל ׳האנוסים׳ (ירמיהו יובל. האנוסים. זהות כפולה ועליית המודרניות. כתר. 2014. 583 עמודים). הכותב כתב הספר היסטורי והקורא חושב גם מחשבות אקטואליות. הכתיבה קולחת, המקורות עשירים, התמונה ענקית ורחבת אופקים, הידע של יובל עצום. היכולת שלו להנגיש את הפרק ההיסטורי הרחוק ההוא לקורא בן זמננו הופכת את הקריאה בספר לחוויה אינטלקטואלית לכל אוהב חוכמה המנסה להבין את מהות ומקור המודרניות והרב תרבויות של המערב. הוא מתייחס למקומם של היהודים והאנוסים כ׳אחרים׳ בתוכה של החברות הקתוליות שבחצי האי האיברי. ההבנות והתובנות שלו מסרבות להישאר כלואות בשיח ההיסטורי בלבד. הן משמעותיות לכל חברה שמתמודדת עם מורכבות אתנית, דתית, פוליטית ותרבותית. ההיסטוריה הכואבת והמרתקת של יהודי ספרד ופורטוגל עד גירושם ב 1492 הדהדה באזני כמו אקטואליה של ישראל 2015. השם האנגלי של הספר – The Other Within – מזמין התייחסות יותר ישירה למציאות השוטפת של ישראל. שוב ושוב פורצת ההיסטוריה שלו אל האקטואליה שלנו, ולהיפך. הכל נשמע כל כך מוכר.

לנוחיות הקוראים הישראלים החלפתי – בלי רשותו של פרופסור יובל – כמה מהמילים שלו (יהודים, אנוסים, נצרות, קונברסוס וקאתולים) בהטיות שונות של מושגים שלנו (ישראל, פלסטין ויהדות). מתוך ניסיון להבין למה יש לנו, היהודים הישראלים, אמפטיה כל כך גדולה למיעוט יהודי נרדף בהיסטוריה (אנוסי ומגורשי ספרד) ואין בנו את אותה מידה של הכלה והתחשבות כחברת רוב בעושה כל שביכולתה על מנת להדיר את האחר שבפנים? מהם המנגנונים האנושיים, פרטיים וקולקטיבים, שהופכים קבוצה לאטומה, קשוחה ורשעה. אגב, אותו תרגיל מחשבתי יכול להעשות על ידי הימין הלאומני של אירופה הנוכחית ויחסו למיעוט שלא נולד כש׳דם אירופאי טהור׳ זורם בעורקיו ויסיק כל אחד את מסקנותיו.

״במשך מאות השנים לא הצליחה החברה היהודית לא לבולל את ה״אחר״ הפלסטיני ישראלי לגמרי בתוכה ולא להקיאו ולהיפטר ממנו. אחד הגורמים החשובים לכך הוא בלי ספק זרם המעמקים שקשר מיעוט קשה עורף מבין הפלסטינים הישראלים אל זיכרון…. אבותיהם. ….גם כשניסו הפלסטינים הישראלים להתערות בישראל וגם כשניסו להשאר נאמנים לעמם הם שמרו על קווי הזהות ההפוכים ויצרו מגוון של אופני שניות וכפילות – בוטים ומעודנים, סמויים וגלויים לעין. אלה היו למאפיין מובהק של מצב הפלסטינים הישראלים גם כשנסו להיות ישראלים שלמים וגם כשניסו להישאר פלסטינים שלמים.
ניסיונם להיאחז בזהות שלימה היה חסר סיכוי, בראש ובראשונה בגלל גורמים שבנפש ובתודעה שמקורם בדינמיקה של זהות תרבותית; וגם בגלל כוחות חיצוניים, שנבעו מאופייה המורכב של החברה הישראלית ומן העימותים שהתחוללו בקירבה. ….. כנגד המגמה הזאת פעלו אינטרסים כלכליים וחברתיים שדחו והרחיקו את הפלסטינים הישראלים והגורמים האלה נעזרו לא פעם בדת ובאידיאולוגיה של היהדות, בניגוד לרוחה….

אווירת הרדיפה שאפפה את הפלסטינים הישראלים והעובדה שהיו חשודים תמיד ומועדים למאסר פתאום חיזקה אצל רבים מהם את תודעת זהותם הזרה והנבדלת; ואלה מהם שהיו אזרחים נאמנים ונפלו קרבן לעלילות נדחפו בעל כורחם אל חיקה של הקבוצה ממנה ביקשו להימלט. הפילוסוף ברוך שפינוזה, צאצא של אנוסים, היה הראשון שאמר כי השנאה לפלסטינים שומרת עליהם״.


ספרו של יובל איננו ספר עצוב, גם לא שמח אלא בעיקר איכותי. המרחק של דורנו מהאירועים עליהם הוא כותב מאפשר לראות את המהלך בשלמותו, כולל השלכותיו על  מאות השנים הבאות. ועל היסודות לטרגדיות כמו גם לתקוות ולהתחדשויות של המערב כולו ושל העם היהודי בקירבו. האם הבשורה הטובה הזאת מחכה גם לנו?

׳אדם שחי מחוץ לחוגי האמונה והלכי המחשבה השגורים, ובעצם עלייתו והופעתו היה גורם של התנכרות, גם לעצמו וגם לסביבתו. בני אדם שכאלה עתידים להזריק לעורקי החברה הישראלית המתהווה מידה רבה של חדשנות, מהפכנות, ספקנות וחירות מחשבה׳…. כשפלסטינים מודרנים נכנסים לתוך החברות הלא פלסטיניות בתור חברים שווי זכויות מבחינה רישמית, רבים מהם מנסים ״לתקן את העולם״ ונעשים רפורמטורים פעילים. הם מפנים את מרצם האינטלקטואלי והמוסרי למפעלי חברה ותרבות שחורגים הרבה מעבר להקשרם הפלסטיני״.

הערת אזהרה. מקורם של הדברים נכתב על יהודים, ספרדים וקתולים. בנסיבות דתיות, היסטוריות וחברתיות שונות מאלה של ישראל העכשווית. הסבתם נעשתה בלא דעתו או הסכמתו של פרופסור יובל. השינויים הקלים דלעיל מניחים שכל בני האדם שווים וממילא גם הסוציולוגיות שלהם די דומות, לא בדיוק מוחלט אבל די כדי לעורר מחשבות.

להמשך הפוסט

רוצים לנצח?

אברום בורג | 01.02.2015 | 05:56

אני עוד לא מרגיש שחבילת הרצוג ושות׳ באמת נחושה לנצח. הם לא נראים כמי שהולכים לקרב ההכרעה הכי חשוב בחיים שלהם. לא כך מנצחים בחירות בישראל; מכובדים מדי, מהוגנים, נקיים, מכובסים, מעונבים ומלוקקים הרבה יותר מדי. חברים וחברה, אם אתם באמת מאמינים בהבל המתנשא על פיו אתם דיירי הוילה בג׳ונגל אז כדאי שתבינו שחוקי היער מחייבים גם אתכם. הפראות לא נעצרת בגינה המטופחת שלכם – תתפרעו או שתתאיידו.

מה צריך לעשות? כדי לשדר תחושה של ניצחון, צריך להאמין בניצחון, וכדי להאמין בניצחון אסור לפחד ממאבק, והדרך היחידה להוכיח שאתה לא מפחד ממאבק היא להאבק בסגנון חופשי, מועדון קרב של תפוס כפי יכולתך. לא בנימנום, לא בהודעות לעיתונות ולא בשלום בית שבין מורידי הזבל לשוטפי הכלים הציוניים. אלא בחוץ, בשטח, מדלת לדלת עם שרוולים מקופלים, זיעה חמוצה ואגרופים זבים מדם. יאללה בוז׳י מכות. הרצוג חייב להרים טלפון לזהבה גלאון ממר׳צ ואיימן עודה מחד׳ש ולהגיד להם – לא לבקש ולא להתחנן ולא להציע. להגיד! – אני רוצה שהיום, היום! יפגשו ראשי מטות הבחירות שלכם ושלי ויתאמו את הפעולה של כולנו.


מאוחר יותר באותו יום תתקיים הפגישה ויחולקו גזרות הפעולה:
 ׳המחנה הציוני׳ – מה שזה לא אומר – יתייצב בחזית מול נתניהו והליכוד. על כל החבילה. על המדינאות ההיסטרית והכרזת המלחמה על ארצות הברית. על המצביאוּת החלושה והבידוד הבינלאומי. הרצוג לא חייב להגיד בדיוק מה הוא יעשה מספיק שהוא יחשוף את מה שנתניהו כבר עשה. סכסך בינהם יצחק. קח ציטוטים של ליברמן ותטיח אותם בבעל של אשת ראש הממשלה. תגיד לו: ׳מילה של ליברמן זאת מילה׳, לא? אז הנה זה מה שליברמן אמר עליך. לא אני, לא נסראללה, לא אובאמה, ולא חרא של תרנגולת. ליברמן. האיש שהמציא אותך. מה יש לך לומר, לו, לי, לבוחרים?
הלאה. ׳וזה מה שבנט חושב עליך: ״אבדן עשתונות ערכי״׳, וגם חוטובלי ודנון תרמו את חלקם לפסיכואנליזה של הפראנואיד המנהיג את בית המשוגעים שלנו. תן להם בראש בוז׳י, תתפלמס, תרביץ, תתווכח, דחוק אותו לפינה וגם כשהוא מדמם אל תפסיק. עד אחרי הגונג, וגם אז תן לו ראסיה ואחת מתחת לחגורה. תזמין אותו שוב ושוב ועוד שוב אחד – לעימות. יבא – מצויין. לא יבא – תבקש מהציבור את השאלות ותשיב עליהן בעצמך. שים כסא ריק מול רחוב בלפור או מול משרד ראש הממשלה ולך לו על הראש כל הזמן, בכל אמצעי תקשורת, בכל מקום. יש לך את זה אתה עשוי מהחומרים האלה רק תן להם להשתחרר.

מר׳צ תקבל את האחריות על גזרת בנט. ההומניזם החברתי הטוב של מר׳צ נגד הגזענות הלבנה של המפד״לניקים. שיגידו הכל על הפונדמנטליזם הנבער והקפיטליזם המכוער של המפקד נפתלי, הרס״פ של פלוגת ההסדר. בלי שום מעצורים. שיתנו פירסום ענק לגזענות הרמוזה של איילת שקד (׳אומרים לי שהוא אינטילגנט׳), שיזכירו למי ששכח, מי האיש שעשה קמפיין על חשבון חיילי צה״ל בלי להסס לדקור שוב ושוב את גבו של שר הבטחון באמצע המערכה. וכמובן לא לשכוח לרגע את שוד הכספים לטובת מדינת יהודה. שיחשפו את כל הרבנים האפלים, המניעים בכוח ובפועל את מפלגת ׳האחים היהודים׳ (זכויות היוצרים לאורי משגב, היחיד).

הרשימה הערבית המשותפת תופקד על תקיפה מתמדת של ׳המחנה הציוני׳. כן, בדיוק כך. ככל שהתקיפות תהיינה מדוייקות, כואבות ואכזריות יותר כן ייטב. ככל שהרצוג יותקף יותר משמאל כן יטב. כי במצב הנוכחי אתם חייבים להבין, יאמר להם הקמפיינר, כשכל מה שמשמאל ללבני רופס כל כך – וביננו אתם, מרצ והערביות, חושך! -  אז הרצוג נהייה לסמן השמאלי. אבל אם יסתבר שמעבר לו יש שמאל אמיתי, נושך, בועט והולם הוא יתמרכז מבלי לשנות את עמדותיו בכהוא זה. רק ככה הציבור יבין את האסטרגיה שלנו. כי בישראל מנצחים דרך המרכז. ולגבי השאלה שלכם מה אומרים לבוחרים שמבקשים שנבטיח להם שבסוף לא נשב עם ביבי תגידו להם ככה: ״תנו לנו כח לא לשבת עם ביבי״. תעבירו את האחריות אליהם. שלא יתבכיינו שיצאו להצביע.

כולם הבינו? בואו נעבור לדבר הכי חשוב. אנחנו מקימים עכשו את הקומנדו. את המטה הלא רשמי. אף אחד לא יודע על קיומו. וכל הדלפה לגביו תתקל בקיר של הכחשות. בראשו יעמוד אלדד יניב בלא מורא ובלי גבולות בכלל. אנחנו נותנים להם הוראות הפעלה, משגרים אותם אל מעבר לגינת הוילה, אל תוך הג׳ונגל ושוכחים מהם. בלי מכשירי קשר, בלי כלום. שיצאו היום ויחזרו רק ב 17 במרץ עם סגירת הקלפיות. ועד אז ההוראות שלהם פשוטות. כדי לנצח בקלפי צריך לקלף לנתניהו את העור. בלי מגבלות. כמו שאמר וודי אלן ״אם המטרה לא מקדשת את האמצעים, אז מה כן?!״. שרה, הבקבוקים, אלכוהוליזם, גלידות, מטוסים, היסטריה, הבלורית הנלעגת והשיער הכחול, נתן אשל, הנהנתנות, הזחיחות, הכל. לתלוש להם כרזות, לחדור ליציע המזרחי בטדי עם שילוט נגד ביביהו. לצבוע את מצודת זאב באדום, להתפרע ברשתות החברתיות, כמו 61, בלי חשבון. לפוצץ אסיפות בחירות. לא לתת להם לנשום. על הגב של אלקין, על הראש של דנון, כמו ברק כהן. כמו דפני ליף. בלי להרפות, בלי רחמים. את האמת, את כל האמת. עד שיתחננו לציבור שלא יבחר בהם. והציבור כמו תמיד – יקשיב להם.



להמשך הפוסט

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אושוויץ

אברום בורג | 27.01.2015 | 08:13

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע ל 27 בינואר, היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום. נעמוד לרגע דומיה לזיכרם של הניספים ונקדיש את זמן ההרהור למחשבה על העולם של אז ועל העולם שמאז.

היום הזה איננו עוד אירוע של יהודים על לוח השנה היהודי. המשמעות שלו גדולה ורחבה הרבה יותר מאשר רק המרחב היהודי המצומצם. אושוויץ היא הסמל, האייקון, לנקודה השחורה ביותר בזיכרון האנושי. השואה לא היתה ״סתם״ עוד פוגרום-על שטבחו הגרמנים ביהודים. היא היתה פשע איום שנעשה על ידי בני אדם לבני אדם אחרים. השואה לכן איננה רק אירוע בעל משמעות בהיסטוריה ובאקטואליה היהודית בלבד אלא אחד האירועים המכוננים בתולדות האנושיות כולה. או לפחות בתולדות המערב. מאושוויץ יצאו, ועדיין יוצאות, שתי אסכולות. אלה שנשבעו לעולם לא עוד תקרה שואה ליהודים ומאז הם מקדישים את חייהם לביצורה וחימושה של מדינת ישראל. ואחרים ואני בינהם המאמינים שאסור ששום שואה, אסון, רצח עם או פשע נגד האנושות יקרה לאף אחד, בשום מקום, לעולם. היום הזה, ה 27 בינואר, הוא היום שלנו. היום שבו האנושיות מתייחדת עם כישלונה ומהרהרת בדרכי התיקון למען כל בני האדם.

הדגש של היום – 27 בינואר – הזה איננו רק אודות הקרבנות היהודים של התקופה האפילה ההיא. הדגש הוא על הצד הבינלאומי, הכלל אנושי, של ימי מלחמת העולם השניה.  רבים נדרשים לשאלה למה זה קרה ומה ניתן לעשות כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב? ישראלים רבים נותנים לעצמם את התשובות הפשוטות, זה לא יקרה שוב כי יש לעם היהודי את מדינת ישראל עם הכח העצום שלה. וממילא אתה לומד שכוונתם שהשואה קרתה כי לעם היהודי לא היה כח. ושלשה מטוסי קרב מעל לשער הברזל של אושוויץ הוא התשובה המוחצת. אני לא משוכנע שזאת התשובה ודאי לא התשובה המלאה.
אני שואל את עצמי הרבה פעמים, מה הנוגדן הטוב ביותר כנגד פשעים מהסוג ההוא? כמה פצצות, גייסות, מטוסים וטכנולגיה דרושים כדי לאיין לחלוטין את הסכנה? ותשובתי לעצמי היא שבסופו של דבר כח הוא תשובה לשאלות אחרות אבל לא לשאלה הזו. היהודים, שם במשרפות אושוויץ לא נטבחו בגלל שלא היה להם חיל אוויר מצויין, או כוחות קומנדו מתוחכמים. הם נרצחו על לא עוול בכפם כי הסביבה בתוכה הם חיו לא היתה מחוייבת לחיי אדם. לזכויות אדם ולקדושת החיים. אחרי שנים בהן שללו כובשי העולם הראשון את צלם האדם וחירויותיו בכל רחבי העולם השלישי, זה הגיע לאדמת אירופה ואל היהודים, הצוענים, ההומוסקסואלים וכל השאר.  שלילת האנושיות של אז חייבת לעמוד במוקד המחשבות והמסקנות של המערב. רק העמקה מתמדת של התודעה הזאת יכולה למנוע מקולקטיבים להפוך לרוצחים, מעמים לאבד את שפיותם, מיחידם לנטוש את המוסר האנושי שלהם. ולהפוך ביחד למכונת השמדה מודרנית, יעילה ומשוכללת.

אני מסתכל על הנעשה היום בעולם. כולל במערב המתחבט עם עצמו. אני דוחה בשאט נפש את האהבה השמית החדשה (פילושמיות) כלפי היהודים רק כדי להפעיל את השנאה הישנה כלפי הארח המוסלמי. הצלחה ב׳מבחני אושוויץ׳, משמעה לא מוחלט לכל שינאה אנושית, הכללה, הדרה וגזענות באשר הן. לכן אני מקבל בזרועות פתוחות את הנורמה הטובה שהשתרשה בכל המערב ומניעה את האזרחות והממשל בכל המדינות המתוקנות. עובדה: איפה המקומות היותר בטוחים לחיות בהם, למוסלמי למשל? בכל רגע נתון פריז עדיפה לו על בגדד, בריסל על דמשק, ישראל על תימן וניו יורק על טהראן. כי למרות כל המתחים, החיכוכים והעויינות רשת הבטחון החוקתית, הערכית והתודעתית תמנע במערב כל שואה או פשע נגד האנושות. האם זה נכון גם בנושא היהודי? אני חושב שכן וביתר שאת. דווקא ההתעוררות המחודשת של האנשימיות חושפת את עוצמתה של הציביליזציה הדמוקרטית. ממשלות, אישים, אירגונים ויחידים ניצבים כחומה בצורה כנגד הנסיונות לחדש במערב את הרוח ההיטלראית. שום דבר לא יעזור לנאצים החדשים, לאנטישמים הישנים, לאיסלמופובים המתחזקים ולכל שאר השונאים והלאומנים. בכל מקום שיש בו תשתית איתנה של אנושיות אין בו סיכוי לשואה חדשה. הקרבות עוד נטושים אבל המערכה הוכרעה. החופש ניצח.

חותני האהוב היה פרטיזן גיבור במחתרת הצרפתית בימי מלחמת העולם השניה.  בשובו משדה המערכה הוא הבין את גודל הנס. לא רק נס הצלתו של העם היהודי אלא נס הצלתה של האנושיות כולה. העובדה שלמרות העננים השחורים היו אז בימים המפחידים ההם חסידי אומות עולם שסיכנו את נפשם כדי להציל נפשות, הצילה לדבריו את האנושיות כולה. מאז הוא הקדיש את חייו הארוכים והברוכים כדי למצא ולעטר את אותם חסידים או בני משפחותיהם. האנושיות שניצלה אז צריכה הרבה הגנה והמון תחזוקה. בחקיקה, בחינוך, בערנות אזרחית ובמאבק נחוש נגד כל אפליה, עושק ואי צדק. כי כל אלה היו האוייבים האמיתיים של כולנו באמצע המאה הקודמת וגם את זה חובה לזכור. כי אנחנו כמו שלמדתי לאחרונה ב Castrum Peregrini באמסטרדם ״אנחנו מה שאנחנו זוכרים״.


.


להמשך הפוסט

היום יותר מתמיד – רשימה משותפת יהודית ערבית

אברום בורג | 08.12.2014 | 10:53

שלום לכם חברי מוסדות חד״ש ומנהיגיה,

הרשו לי להציג את המציאות הפוליטית שלי. במשפחתי – בת זוגי, ילדי ובני זוגם – יש 13 בעלי זכות בחירה. אחד מצביע מחוץ לגוש השמאל ובקרב השאר נרשמו התוצאות האלה: 5 הצביעו מרצ, 7 ואני אחד מהם, הצביעו חד״ש. זאת הייתה הצבעה מתוך בחירה ומודעות – חיפשנו ומצאנו בחד״ש את המפלגה שחרטה על דיגלה בגאווה ובלי התנצלות את השותפות היהודית ערבית.

בזמן האחרון דיברתי עם רבים מכם. לכל אחד חכמה פוליטית, לכל אחת מחשבות שמקורן בניסיונות ישראלים רעים. סך כל המחשבות התנקז לדברים הבאים: ׳אנחנו מותקפים וצריכים להתארגן בהתאם׳. 

על אלה יש הסכמה: ׳האנחנו׳ המדובר הוא החלק הערבי במשוואה ה׳יהודית ערבית׳. ההתקפות הן אכן רבות ורעות; החקיקה המפלה, הרטוריקה הגזענית, חוקי הלאום המבישים וכמובן העלאת אחוז החסימה. אבל על ׳צריכים להתארגן בהתאם׳ היו פרשנויות לרוב. מיעוט מחברי דיבר על החרמה ובדלנות של כל ההוויה הפוליטית כי ״די נמאס לנו, כמה עוד אפשר?״ והרוב מוכנים מתוך אילוץ לבדוק שילובים שונים בתוך חזית ערבית משותפת. אני מבין; זה כל כך טבעי לחבור למותקפים נוספים. לנסות ולאחד כוחות, להתארגן יחדיו, להגן על הנירדפים, להשיב מלחמה שערה. להיות ביחד זה לפעמים באמת יותר חזק מאשר כל אחד לנפשו ובחולשתו.

קשה לי לחלוק על ההרגשות האלה. כי רוח רעה מאד השתלטה על הציבוריות הישראלית. השבר הקיומי שנוצר עוד לפני קום המדינה מעולם לא הגיע לשפל מוסרי וערכי כל כך עמוק. ודווקא משום כך אני מבקש מכם לעצור לרגע את המהלך שנראה כל כך טבעי ולחשוב איתי אחרת. היום מדברים על ״בלוק טכני״ של כל הרשימות הערביות. ברגע הפוליטי הזה יש לחבירה הזו משמעות נוספת: זאת הודאה בתבוסת רעיון השותפות האזרחית האמיתית בין יהודים לערבים.

אתם, כערבים, נמצאים בחזית; אתם רדופים יותר מכל קבוצה אחרת בארץ; האיומים על היום יום שלכם אמיתיים ומוחשיים. וככל שהמצב יחמיר ההפרדה הגזעית בין יהודי לערבי תתעצם ותגבר. ואני, שמוצא מן הרוב הרודף, חלקי טוב עדיין משלכם. ״עדיין״, כי ההתקפה היא מקפת ועמוקה ביותר. ודווקא משום כך אני מבקש לקשור את הגורלות שלנו הרבה יותר. כדי לעצור אותה מחר ולהדוף אותה מחרתיים.

אני מאמין שמותקף כל מי שמאמין כמונו בשיוויון מלא בלי שום ״אבל״. הם נלחמים בזעם קדוש כנגד האמונות ותפיסות העולם שלנו; שיוויון של כל אדם באשר הוא אדם, של כל אזרח ואזרחית בפני החוק והשילטון, בין כל אמונה, מגזר ומוצא בלא שום אפליה. אנחנו מהווים את האיום הגדול ביותר על התוקפן השילטוני, הימני. הם רוצים חיים נוחים; מונופול של ״עם הבחירה״ על הזהות והזכויות, המשאבים והחירויות. הם רוצים כח מוחלט ליהודים ומנסים לסגת מהמחוייבות לשיוויון אמיתי, אישי ולאומי, אזרחי וקולקטיבי. משמעות הנטישה לנטוש של חזית השיתוף היהודית-ערבית היא כמו לחתום להם על כתב הכניעה ולהגיש להם את הניצחון על מגש. 

לכן יש לבחירות האלה משמעות רבה. יש כאלה המתקוטטים על אגו, כבוד ויוקרה, ויש כאלה המתמודדים עם נושאים האמיתיים של ישראל: שיוויון וזכויות, שלום ותקווה, חלוקה צודקת של המשאבים, דמוקרטיה לכל, ואזרחות ללא אפליות. כל אלה מאוימים יותר מאי פעם ולכן הם מחייבים פוליטיקה איכותית מתמיד.

דווקא ברגע הזה, דווקא אנחנו צריכים להתאמץ יותר. זה הזמן להתרחב, לא להצטמצם. ביחד, בלי שום הבדל בין אדם לאדם. להציע לכל האזרחים הישראלים ובמיוחד לבני הדור הצעיר חלופה מלאה ומקפת ללאומנות, לגזענות ולתוקפנות. זה הזמן להתעלות מעל ל״עוד מאותו דבר״, זו העת לפוליטיקה אזרחית חדשה ונועזת. הגיעה שעתה של תנועה אזרחית שיוויונית מלאה של נציגים יהודים וערבים, נשים וגברים שתציב חלופות מלאות לרוחות הרעות המנשבות עתה בישראל. יותר מתמיד ישראל חייבת קול חזק, אמיץ ומחוייב. קולם של אלה שמחוייבים לשיוויון ולא מפחדים.

דווקא היום חייבת לקום ׳תנועת השותפות והשיוויון׳, שתתמודד לכנסת כרשימה משותפת יהודית ערבית המחוייבת ללא פשרות ל:

1. חירויות היסוד האזרחיות עליהן לא תהיה שום פשרה והן לא תהיינה תלויות או מותנות בדבר.

2. שלום, עצמאות וצדק לשני הלאומים; המבוססים על הבטחת זכויות היחיד והקולקטיבים, האינטרסים והזהויות של כל אזרחי המרחב שבין הירדן לים,

3. כלכלה שיתופית. הוגנת. וקואופרטיבית. צימצום הפערים הכלכליים, דיור הוגן, טיפוח עסקים קטנים ובינוניים, שימור הסביבה בכלל ומניעת פיתוח נדל״ני מואץ ופוגעני.

4. הפרדת הדת מהמדינה ושימור האופי החילוני של הדמוקרטיה הישראלית.

למען האמת הפנימית שלכם – אל נא תסגרו את השערים. חברי ואני אני מגוייסים בכל הכוח, מוכנים לפעול ללא לאות להצלחתה ומאמינים ביכולת שלנו לשנות את השיח הישראלי העכשווי. יש לנו רק שני תנאים מחייבים:  איתכם וביחד.

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

מדינת ישראל השלישית

אברום בורג | 26.11.2014 | 19:51

כשאבי המנוח פיזם לעצמו, ״שיבנה בית המקדש במהרה בימינו״ הוא לא חשב על תכנית פעולה פוליטית או אג׳נדה אידיאולוגית פוטנציאלית. רק על מוזיקת נשמה יהודית עתיקת יומין.

כשגרשום שולם כתב ״אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לחזור לחיינו״ הוא לא חשב שאלוהים יתחיל לדבר כל כך מהר ועוד בצעקות. שניהם לא העלו על דעתם את בנט, יהודה גליק ופייגלין כאייקונים של הנאו יהודי. הם לא יכלו לדמיין לעצמם את התכניות להקמת המקדש כמשהו קונקרטי; המקדש היה געגוע ניצחי, מופשט עד לאחרית הימים. זהו, איפוא, הפער האמיתי בין הדורות הישראלים: סבא וסבתא לא חלמו על עצמאות, אבא ואמא לא חשבו על המקדש והנכדים כבר משוחחים עם המשיח. הם טעו לחלוטין בקריאת העתיד הישראלי – שהוא ההווה שלנו: בית המקדש קם לתחיה; והופך לתכנית פעולה פוליטית. הוא רעיון מארגן אדיר מימדים ורב השראה שמחליף בטיבעיות את התוכן הישן שהתעייף. פעם דובר על תחית השפה העברית, על גאולת האדמה והאדם, הממלכתיות, קיבוץ הגלויות, וכור ההיתוך. והיום מדברים על בית המקדש. לא כולם אבל רבים, עוד לא הרוב אבל זאת רק שאלה של זמן.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק למהפיכה הישראלית השלישית. הראשונה נמשכה מ 1948 ועד 1977. בכוחה הניחו מקימי המדינה את היסודות למדינה חילונית וסוציאליסטית. האנרגיה שלהם החזיקה מעמד 29 שנים. ב 1977 הם הודחו מהשלטון ובמקומם עלתה המהפיכה הישראלית השניה. מהפיכה שהפכה את ישראל לחברה ומדינה דתיות, לאומיות וקאפיטליסטיות. ביום הולדתה השבעים של ישראל ימלאו לישראל השניה כמעט ארבע עשורים מלאים. מסתבר שגם מהפיכה זו כבר עייפה מאד. מתוך החורבות של שתיהן מתהוות ישראל השלישית. הרעיון המארגן של הראשונה היה המדינה, של השניה הטריטוריה – ארץ ישראל השלימה. והרעיון השלישי, האמוני, מאפיל על כולם – המקדש!

מהמערב ומתל אביב זה נשמע הזוי ומרוחק, אבל בירושלים ובשטחים הכבושים זאת תכנית פוליטית המוכנה ליישום. מכונים, סמינרים, עליה לרגל, ואישים הפכו את הכמיהה הקמאית למדיניות מעשית. לא אתפלא כלל אם יתברר שבמוסדות הנבחרים של הליכוד יש רוב לנאמני בית המקדש. השכבה החילונית הותיקה, הז׳בוטינסקאית, של מפלגת השילטון כבר לא באמת קיימת שם כדי לכסות על האמת הפנימית. ריבלין עלה למעלה, המרידורים והבגינים אינם ונתניהו הוא רק פאסדה דקיקה, מסיכה מתבלה של הָדַר ישן. כל עוד היו מקום המקדש ונושא הקמתו כלואים מאחורי סורג ובריח רבני ופוליטי, ישראל היתה מדינה מעין חילונית. מרגע ששומרי הסף כשלו ונפרץ הכלא – בית המקדש ברח ואין מי שיעצור את השדים שהשתחררו איתו.

הסיבות לפופולריות המתעצמת של רעיון המקדש מגוונות. קודם כל אלוהים אכן לא נותר אילם העירו אותו מתנומתו והוא מתמתח לקראת חזרתו המלאה. אחר כך באו כספי מדינה רבים שהועברו למוסדות וישיבות שטיפחו את הרעיון במשכן של עשרות שנים; כספי שילטון ששינו את המשטר הישראלי. האידיאולוגיות תמיד היו שם, מעולם לא ויתרו על יעודן ועכשו באה שעתן. וכל זה מלווה בתחושת דחיפות, תחושת ממשית של אחרית הימים, על פיה כל התנגשות הציוויליזציות הגדולה; בין מדינות הדמו-נוצרים לחליפות המוסלמית לא נועדה אלא לאפשר את שיקומה ובנינה של מלכות האלוהים היהודי. 

כבר נחשפו כמה וכמה מאמצים יהודים לפגע ולפוצץ את המסגדים שבהר הבית. לעת עתה כל הנסיונות סוכלו אבל המוטיבציה לא שככה, להיפך. למרות כל המילים הרכות, של יהודה גליק וחסידיו השוטים ספק אם הם יצליחו אי פעם להרכיב מנין של תומכים שאינם אלימים ולא משתוקקים להלכה ולמעשה להרוס את המסגדים בפועל. הם מקבלים עידוד עצום מהפיכת הנושא שהיה בשוליים הלאומיים והרוחניים הרחוקים ביותר לנושא המרכז את רעיונות הימין. ארץ ישראל כבר נכבשה וכדי למנוע כל ערעור על כיבושה הם מבקשים לשוב ולשחרר את הר הבית והמטרה הקדושה מקדשת את כל האמצעים. 

אני חושב שזה הופך למרכיב העמוק והמהותי ביותר של הפוליטיקה הישראלית. המבחן המגדיר את המחנות הפוליטיים בישראל. מי בעד המקדש שיפנה ימינה ומי שבעד שיקומה של ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית – שמאלה. 

לצערי אין לשמאל מנהיגות, או עולם תכנים המסוגל להתמודדות הזו. אבל לו היתה כזאת מנהיגות היה לה סיכוי גדול להפוך את הטירוף הנוכחי לכוח פוליטי מנצח. הפרדת הדת מהמדינה, הרחקת פרובוקטורים מהר הבית, הורדת הפירומנים האמוניים מהשלטון. התשובה ל״שמאל יחלק את ירושלים״ היא ״הליכוד בונה את בית המקדש״, המענה ל״שמאל יחזיר הכל׳ היא ״הימין מפוצץ את המסגדים״. התגובה ל״ביבי חזק בביטחון״ חייבת להיות ״נתניהו אחראי למלחמת העולם השלישית, מלחמת הדתות״. ומעל כולם צריכה לרחף ההבנה ״הימין הוא המקדש, הוא הדעא״ש היהודי״.

חלקים מהעולם המוסלמי מבקשים לחזור אחורה מאות שנים אל המאה השביעית והחליפות המיתולוגית. חלקים מהיהודים רוצים לחזור עוד יותר אחורה בזמן אל ח׳ באב שנת 70, יום לפני החורבן. האלטרנטיבה היחידה שתוכל להם היא לחזור אל הזמן הזה, אל שנת 2014, ולהאבק בהם בכל הכוח. כי לזה יש עדיין רוב בישראל, בפלסטין ובמזרח התיכון כולו. עדיין….

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

הו, איסטנבול. הו חורף 2014.

אברום בורג | 21.11.2014 | 13:36

איסטנבול 2014. אם משהו מאפיין את מכלול הרשמים מהעיר הנפלאה הזאת הרי זו הדואליות, מסרים סותרים שבוקעים כמעט מכל מבע מקומי. על גשר הבוספרוס. רבבות רצים מחכים בדריכות להזנקה של מרתון איסטנבול. המרתון היחיד בעולם המשתרע על פני שתי יבשות; יוצא מאסיה ומסיים באירופה. שתי דקות לפני בתשע בבקר ביום ראשון, ראש עירית איסטנבול נושא את המילים המסורתיות שלפני הזינוק וזוכה לבוז גדול. דקה לתשע כולם בהתלהבות מאוחדת שרים את ההמנון התורכי הקיצבי והיפה. בוז ואחדות על גשר אחד. הזנקה וזהו – יוצאים לדרך.  ביקורת וגאווה, אסיה ואירופה, בשמחה ובדאגות. איסטנבול של עכשו רצה.

 

 

זה לא רק שם. בתי הקפה בשכונות הקסומות של אורטקיי ובֶּבֶּק מלאים. מותגים בינלאומיים נמשכים לעיר כמו אש אל הפרפרים. המערביות וסמליה נוכחים בכל פינה; מוצרים מקוריים בכל הקניונים המרשימים וזיופים איכותיים בכל שוק ופינה. ובעוד ההמון מלמטה ״משוחח״ עם המערביות הנשיא מלמעלה מאתגר אותה בכל רגע נתון בכוונה, בכישרון ובכאריזמה. ומה השבוע? כל הכותרות המקומיות והעולמיות מבשרות  בשמו שלא קולומבוס גילה את אמריקה אלא יורדי ים מוסלמיים כמה מאות שנים לפניו. אולי כן ואולי לא, אבל כותרות כמו שהוא אוהב זה עושה, ומעביר לתורכים את המסר: טורקיה היא מרכז העולם. עם השערוריה עובר מסר אחר, עמוק ושווה עיון ומחשבה – ההיסטוריה איננה רק נחלתם של כותביה המערביים. יש עוד היסטוריות ונארטיבים. יש להם דובר רהוט ונחוש וצריך להקשיב לו. כי גבירותי ורבותי האימפריה חוזרת.

בברים ובמסעדות מגישים את כל מנעד המשקאות האלכוהוליים הידועים והמלצרים ממליצים בחום על היין הטורקי המצויין. רבים מהם חוזרים בתום המשמרת לשכונות מגוריהם, שכונות ״שאליהם אנחנו לא הולכים״, ״בטח לא עם הבנות ככה, במכנסיים״. חבר שלי, עות׳מן, הצביע ויצביע לארדואן ולמפלגת השילטון. לא, הוא לא דתי במיוחד, אבל מצבו הכלכלי השתפר פלאים מאז עלייתו של ארדואן לשלטון. הדיור הציבורי זמין יותר מבעבר, תכניות שיקום ובינוי משנות בעקביות את פני העיר. הרבה קוי רקיע מנומרים במנופים ומעידים על התנופה הבלתי פוסקת. לא כולם אמנם מרוצים מהפיכתם של הפארקים המסורתיים, הירוקים למרכזי קניות הומים. ״זה רע לטבע, אבל זה טוב לי״ הוא אומר בכנות. 

הוא אוהב את מה שארדואן עושה למענו אבל בכל זאת ציין בשבוע שעבר בנאמנות את יום פטירתו של כאמל אתא טורק אבי טורקיה החילונית והמודרנית. הוא נהנה מהצמיחה הכלכלית ונבוך לא אחת משגיונות הנשיא. זה שבונה לעצמו ארמון בין 1000 חדרים  ״כי זה חלק ממעמדנו בעולם״ – וכדי להסיט את הביקורת הציבורית לאפיקים אחרים הזמין תמורת מיליוני דולארים את נבחרת הכדורגל של ברזיל טורקיה. הזמנה שנגמרה בתבוסה צורבת. אבל לא ברור למי.

בתוככי הקהילה היהודית העולם לכאורה נוהג כמנהגו. בית הספר עולה כפורח, מוסדות הקהילה מתפקדים, מאות חברי הקהילה באו לטקס האזכרה לפיגועים של העשור הקודם בבתי הכנסת ׳נווה שלום׳ ו׳בית ישראל׳. כמעט 10 אחוז מיהודי תורכיה נטלו חלק בשיעורים, בסדנאות ובהופעה הנהדרת של האחים זוארץ במסגרת ׳לימוד׳ תורכיה. כינוס קהילתי מרשים. מרשים בהיקפים, באיכות ההפקה וברמת המרצים והנושאים. מרשים גם בשל המנהיגות הנשית המובילה מזה עשור את הפעולה הנפלאה הזו. אבל כל זה רק לכאורה. כי הלחץ על הקהילה להסתייג ממדיניות ישראל תמיד נוכח אי שם, הכירסום המתמיד בחילונות של המרחב הציבורי מטריד כבר יותר. והרבה מבני הדור הצעיר לומדים בחוץ, באירופה ובארצות הברית. תוהים לגבי חלופות על כל צרה שלא תבא. 

זאת קהילה אחרת ממרבית העולם היהודי המוכר לנו. זאת שמורת טבע של ממש. קהילה שלא מעוצבת על ידי טראומת השואה. הטראומה שלה רחוקה יותר – גירוש ספרד של 1492 – ועל כן הם אסירי תודה לעולם המוסלמי שפתח להם אז את שעריו וקלט אותם. עם זאת אהבתם לישראל – המתקוטטת בלי הרף עם המרחב המוסלמי – טהורה וכנה בלי הסתייגויות. דווקא משום כך הדיון הפנים יהודי מרתק. קבוצה של אינטלקטואלים יהודים הסתייגה ממדיניות ישראל ומהמבצע האחרון בעזה וזכתה לגינוי קהילתי נרחב. אבל דווקא אחד הבולטים שבהם הוזמן לשבת על הבמה בערב הפתיחה בנוכחות קונסול ישראל. ׳מה שמטריד אותי במדיניות הטורקית כלפי הכורדים, מטריד אותי במדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. חפים מפשע הם תמיד חפים מפשע. אני לא יכול להתפשר על החשיבה, על היושר האינטלקטואלי שלי, המוסר שלי לא ניתן לחלוקה״. הוא אמר באומץ. והקהל?! הקשיב בדממה ומחא לו כפיים מאחרי גבו של הקונסול המופתע. זאת הדרך המתוחכמת של הקהילה להעביר מסרים מאד מדוייקים, לישראל, לטורקים, לעצמם, בלי להגיד אותם בפירוש. כאמור הדואליות במיטבה; גינוי חיצוני והקשבה פנימית יחדיו. 

מוזר, ככל ששתי המעצמות המזרח תיכוניות החשובות האלה נעשות דומות זו לזו, הן מתרחקות זו מזו. ולמרות שהן מתרחקות זו מזו הן יותר קרובות. הסחר והכלכלה יעילים ופעילים כתמיד והטיסות מלאות. משהו דומה עובר על שתי החברות שלנו, התורכית והישראלית. הרוח של האבות המייסדים נחלשת ומשתנה, השיח הדתי מתגבר, חודר לפוליטיקה, מנכיח את עצמו בצבא, מעצב את המדיניות. שתי המהפכות הלאומיות התחילו את דרכן במערב – בתורכיה הבלקנית ובמזרח אירופה היהודית. בשתיהן יורד עם השנים כוחו של המערב הראציונאלי, הנאור ורוחות אחרות, אימפריאליות, מזרחיות ודתיות נושבות בדגלי הגאווֹת הלאומיות. בשדה התעופה יוצאות כמעט באותה שעה שתי טיסות מאותו השער לתל אביב ולריאד. ואני לא בטוח שזה מקרי.

המרתון נגמר נגמר על גשר אתא טורק. המואזין קרא לתפילת הצהרים, אישה אחת התפשטה כמעט לחלוטין, החליפה את בגדי הריצה המיוזעים במשהו נוח. זרים ומקומיים התערבבו והצטלמו ביחד, גבר צעיר אחד זכה לנשיקה ארוכה, אינטימית ואוהבת מאישתו עטופת הצעיף המסורתי וביחד הם הלכו הביתה שלובי ידים. מרתון של ניגודים, פסיפס של סתירות. ברוכים הבאים לאיסטנבול 2014

 

 

 

להמשך הפוסט

רק באלימות! או רק ריבלין יכול.

אברום בורג | 05.11.2014 | 07:13

הימים האחרונים של ישראל קרעו חלון לתוך נפשה של החברה הישראלית ואיפשרו לכל המתעניין להציץ פנימה. רשימת האירועים הבולטים רעה ומאפיינת: פיגוע דריסה בירושלים, נסיון התנקשות בחייו של פונדמנטליסט יהודי, האזכרה השנתית ליצחק רבין המנוח, פיצוץ הדרבי התל אביבי בכדורגל וחיסול פלילי באשדוד. מה הקשר? יתהו הקוראים. היסטוריה ואקטוליה, יהודים וערבים, ירושלים ותל אביב, ספורט, דת, עבריינו  ופוליטיקה. למה אתה מערבב? כל אחד מהם הוא רע אבל אין בינהם שום מכנה משותף. 

הניסיון לפורר כל אירוע לגורמיו נועד להקל את נטל הרוע של המציאות. אבל דווקא התמונה הגדולה, ההבנה המקפת, היא שתחייב התמודדות מערכתית החסרה היום כל כך. כל האירועים הנזכרים ועוד רבים אחרים שמצאו את דרכם אל שולי הכותרות מחוברים באמצעות תופעה אחת מארגנת – ישראל בת זמננו נגועה באלימות. הכוח הוא השפה המובנת ביותר לישראלים. זאת השפה שבה אנחנו מדברים פנימה והחוצה. זאת השפה היחידה באמצעותה אנחנו שמים לב, לרגע קט בלבד, למתרחש מחוצה לנו.

בעבר היה נהוג לומר אצלנו הישראלים: ״הערבים מבינים רק כח״. היום ניתן לאפיין את ישראל ואותנו הישראלים כחברת בני אדם שלא קשובה לשום דבר אחר חוץ ממה שמובע בשפת הכוח. הישראלים מבינים רק כח. ומה שלא מובן בכח מוסבר ומובן בעוד הרבה כח. הדרך היחידה שפלסטיני יכול למשוך את תשומת הלב הישראלית למצוקותיו או לעוולה הלאומית המתמשכת שלו איננה באמצעות דיון מתורבת, טיעון מנוסח היטב או אפילו טענה מוסרים וערכית. רק פיגוע אלים, קיצוני ומפתיע מצליח למקד את שימת הלב הרגעית. זו שעוד רגע תוסט אל הפרץ האגרסיבי הבא. פונדמנטליסטים יהודים רבים לא מסתפקים ברצון לחופש הפולחן במקום המקודש ביותר ליהדות, הם לא ירגעו ולא ישקטו עד שיוסר, בדם ואש ותמרות עשן, סמל אמונתם של המוסלמים מההר המקודש – ויהיה מחיר הדמים אשר יהיה. השיחה הפוליטית הישראלית הגיעה לשיאה בהתנקשות ביצחק רבין ומעט מאד – אם בכלל נרגע מאז. מגרשי הכדורגל הם רק עוד זירה חברתית שכל כולה חומר נפץ אנושי רגיש במיוחד. 

אחרי כל אחת מההתפרצויות הוולקניות האלה מופרחות כאן לאוויר אותן מילים. והמרשמים של כולם תמיד כל כך דומים: יותר אכיפה, יותר משטרה, יותר תקיפות ותוקפנות. אף פעם, אבל ממש אפילו לא פעם אחת, מתייצב מישהו – מנהיג או פשוט עם – ותוהה. האם יתכן שהדרך לשבור את מעגלי האיבה והאלימות איננה באמצעות תוספות של אלימות; ממשלתית או מדינתית. האם יתכן שדווקא הפוליטיקה התוקפנית והמדינאות הבריונית הן מאיצות האלימות ולא המרגיעות שלה. דווקא מכשיר אחד חסר לגמרי מהדקדוק הישראלי הפנימי – מהתחביר וממערכות ההפעלה – הדיאלוג. אין שיחה של קשב והכלה בין יהודים לפלסטינים, היא חסרה בין דתיים לחילונים, לא קיימת כלל בין מתוסכלי החברה לשבעים שבה, ועל המתח הנפיץ בין ימין ושמאל אין צורך להכביר מילים. 

אני חושב שחביות אבק השריפה האלה עוד עתידות להתפוצץ שוב ושוב. בחלק מהתחומים אני רואה לצערי פוטנציאל של שפיכות דמים של ממש ובאחרים סתם מתיחויות מיותרות ומסוכנות. בניגוד לרבים אני לא חושב שהמצב נואש, שאין סיכוי ושהכל אבוד. להיפך. אלו הסערות הגדולות שלפני השקט המיוחל. כזאת היא החברה הישראלית; לא עושה את הדבר הנכון עד שלא מיצתה את כל האופציות לטעות וללקות. רק מכה גדולה באגו מאפשרת לנו פריצת דרך מתוך צניעות. הטראומה של יום כיפור 1973 הולידה את הסכמי השלום עם מצרים, מלחמת המפרץ הראשונה הביאה לועידת מדריד, האינתיפדה הראשונה חוללה את אוסלו ודוגמאות נוספות לא חסרות. לכן דווקא המציאות הנוכחית ומכותיה יכולה להוליד מתוכה אסטרטגיה קולקטיבית חדשה, של דיאלוג במקום מונולוג מתנשא, של הקשבה במקום הכתבה, של שיתופים במקום מנופולים. של סיכויים במקום כל הסיכונים המיותרים האלה.

זה הזמן שבו המנהיגות הישראלית – ובראשה ראש הממשלה – חייבת לצאת מבועת הנכור שלה. להפסיק ולהסתפק במילים חסרות משמעות אאת ההסתייגות מפני כל אלימות ובאותה נשימה להתחיל לשוחח. ליזום הדברות אנושית גדולה בין הירדן לים. הדברות דיאלוגית שתקיף את כל מימדי החיים שלנו. לצערי הציפיה הזו גדולה מדי על ראש ממשלת ישראל הנוכחי. הוא שלא מסוגל לשוחח ביושר ובכנות אפילו עם חבריו לממשלה יתקשה להנהיג שיחה שכזו בין כל קרעי האנושות המנמרים את המרחב שלנו. לעת הזו יש, ותודה לאל שיש, נשיא חדש בישראל. הוא המוצב האחרון לפני התפרקותה המוחלטת של הסולידריות האנושית שלנו והוא גם יכול להיות החלוץ הראשון הפורץ לקראת שפה ישראלית חדשה ומכילה. יחי הנשיא! ולתפארת החברה הישראלית.

להמשך הפוסט