בצל המלחמה העזה בעזה והדיבורים הריקים על אחדות לאומית הסתתר לו בצניעות לא אופיינית הפולמוס הנוקב על מקומה של ברית המילה בין מרכיבי הזהות היהודית. לא בחו״ל, לא בגרמניה ״האנטישמית״, כאן במדינת ישראל ממש. וזהו – בניגוד למלחמה – איננו שיח מאחד כלל. נהפוך הוא. אמא אחת סירבה למול את בנה, בית הדין הרבני כפה עליה לחתוך בשם ההלכה, ובג״צ דחה את הרבנים בשם החירות. הפוליטיקאים הקבועים נזעקו לקריאות הקרב הצפויות שלהם והעולם כמנהגו נהג. אחרי שני פצמ״רים וכמה רקטות אפשר להירגע וגם הנושא הזה נעלם ונאלם בבית הגנזים של הנושאים הישראלים הזועקים. אבל אולי בכל זאת מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר מאשר סתם מאבק ביזארי על קצהו של ילד וכמה כותרות צהובות.

לא מזמן הובא הנכד הרביעי שלי, בבריתו של אברהם אבינו. בברית המילה שלו, כמו בבריתות האחרות במשפחתנו נאלצתי להרהר בשאלה האם מוסד המילה הוא המוסד הבא שיקרוס. הרי השבת, הכשרות, טהרת המשפחה, משכבי הזכר והנקבה כבר מזמן אינן בגדר של מוסדות כלל יהודיים מחייבים. הם הפכו לנחלתם המשָמרֶת של מעטים ומתמעטים. האם ברית המילה כבר דולקת בעקבותיהם? היתכן ואותם מנגנונים שהביאו לנפילת עמודי התווך הנ״ל של ההתנהגות היהודית שוחקים גם אותה. משהו במוסד ה׳ברית׳ כבר לא ממש משכנע את ההורים הצעירים של הימים האלה. למשל אצלנו במשפחה; כל הזכרים במשפחתנו נימולו דורות אחרי דורות בלא הפסק. להורי לא היו שום הרהורים בנושא. ליבי שלי אמנם נחמץ בעת מילתם של בָּני, אבל לא יותר מאשר כאב לב של אב צעיר בשל כאבו של הרך שאך נולד לו. אצל הילדים שלי השיחה כבר אחרת. ׳אולי לא?׳ ׳בשביל מה בעצם? הם שאלו את עצמם כבר ארבע פעמים. מבירור ראשוני איתם הסתבר לי שהתְהִיה הזו משותפת גם לרבים מחבריהם, בני דורם, מעמדם ותפיסתם. בסופו של דבר הם החליטו וחתכו. אבל השאלות שלהם נותרו אמיתיות ומחייבות מחשבה.

ניגשתי לנושא בסקרנות רבה. לא בטרוניה, ולא בפולמוס. במשך כמה שבועות קיימתי סוג של סקר רחוב. שאלתי בזהירות ונעניתי בפירוט. קיבלתי קשת מגוונת של תשובות שכולן הולכות לכיוון אחד – סופה של המילה קרב. או ליתר דיוק בקרב חלקים מהציבור הישראלי הלא שמרני ולא שומר המצוות אין לרעיון ברית המילה אחיזה של ממש. על סמך מה אני אומר את הדברים?

נתחיל מההסברים שאנשים נותנים לעצמם ונתנו לי. ׳זה בריא׳, ׳זה היגייני׳, ׳זה אסתטי׳, ׳חצי מהאמריקאים הנוצרים נימולים׳, ׳כדי שהילד לא יהיה יוצא דופן׳, ׳כדי שלא יהיו לו בושות במקלחת /בבריכה/ בטיול השנתי/ בצבא/)׳. וכששאלתי בתמימות: ׳האם איזו מן התשובות האלה מספקת כדי להטיל מום בילד?׳ נעניתי בשתיקה. על שאלותי ׳האם היית כורת לילד את התוספתן המיותר סמוך ללידתו. או משתיל לו קוצב לב, ליתר ביטחון? ׳אה, לא חשבתי על זה ככה׳ נעניתי בגיחוך נבוך. אף אחד, אפילו לא אחד, הצדיק את המעשה בשל המחוייבות הדתית.

אבל הסיבה היחידה להטיל את המום הזה בעולל חף מכל עוון ונטול יכולת התגוננות – היא הרי הסיבה הדתית. וכשהיא חסרה – כל המבנה רעוע ומועמד לקריסה. הציווי המקראי מפורש: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם״. חוץ מכל האיסורים הקשים שהוזכרו לעיל (שבת ששינתה פניה, המטבח היהודי שכבר אינו כשר והמשפחה היהודית שאינה מורכבת רק מיהודים או רק מזוגיות הטרוגנית) וכבר הם מופרים בראש כל חוצות, שווה לשים לב לקו המאפיין רבים מהציווים שבוטלו. עין תחת עין, עונש המוות היהודי (שריפה, סקילה, הרג וחנק), שיטת הכישוף להוקעתה של אישה סוטה, ועוד. אלה נוגעים בצד הפיזי, הגופני של הנורמות הדתיות. הדורות היהודים שהצטברו מאז הצווים העתיקים ועד היום ביטלו כמעט לחלוטין את הטלת המום והפגיעה הגופנית בחוטאים ובעוברי העבירה. גם הקרבנות (פגיעה בחיה החפה מכל עוונותינו) כמרכז ההוויה  הדתית של הדת היהודית בטלו (וכאן שווה להפנות את תשומת לב המתענינים לספרו המרתק של פרופסור גדליה סטרומזה ׳קץ עידן הקרבנות׳) . אין עונש מוות יהודי, כמו שכבר אין עקירת עיניים וקציצת כפיים. אפשר לדבר על הנושאים האלה באינסוף פילפולי בית המדרש אבל אין תליינים רבניים ואין כורתי גפיים על פי ההלכה. נשארו רק המוהלים. ברית המילה היא הנזק הגופני היחיד שעוד נותר על כנו. עד מתי? הפגיעות הגופניות הנ״ל ועוד אחרות בוטלו מאליהן עם השתנות התנאים החברתיים והתרבותיים בתוכם חיו והתקיימו היהודים. האם הדור שלנו הוא הדור שבו משתנים ובשלים התנאים לביטולה של ברית המילה?

יריב מר ולא נמהר מתייצב כנגד ברית המילה הקמאית. יריב הזכויות. הדורות האחרונים מאופיינים, בין השאר בהעמקה והרחבה של ׳שיח הזכויות׳. זכות האדם, וזכות האחר. ילדים אומרים אחד לשני ׳זאת זכותי׳, מבוגרים עותרים לבג״צ ותובעים את ׳זכותם׳ לתיקון אפליות ועיוותים. זאת עצמתה האמיתית של החברה המערבית, הליברלית והשיוויונית. זאת החברה שנאבקת בכל כוחה כנגד מילת נשים, הנהוגה בחלקי עולם אחרים, ונפוצה עדיין בקירבם של מהגרים המסרבים להטמיע ולהפנים את ערכי העולם החדש בו בחרו לקבוע את ביתם. המאבק כנגד מילת הנשים מורכב מהרבה רבדים. החל מזכותה של כל אישה לעשות בגופה ועם גופה מה שהיא רוצה, דרך זכותה של האישה להנות ממין כמו הגבר לפחות ועד לשיחרור השיוויוני של האישה מבעלותו של גבר כלשהו (אב, אח, בן זוג או סרסור). ההקרנה מהמאבק נגד מילת בנות לההתנגדות למילת הבנים ניכרת ומשמעותית ביותר. שהרי מה בעצם ההבדל? 

ההבדל נמצא בין השאר במיתוג החיובי שיש למילת הבנים בהשוואה למילת הבנות. אבל סוגיות היסוד לא שונות. מכאן זכותם של ההורים לעצב את הרוחניות והמסורתיות של ילדיהם על פי אמונתם ועקרונותיהם ומכאן זכותם של הילדים הקטנים וחסרי הישע על גופם. זכות ברורה ומתפתחת שהביאה כבר לאיסור על אלימות כנגד ילדים או ניצולם והוקעה מוחלטת של הענישה הגופנית כנגד הילדים שלנו בית ובבית הספר. המתח הזה לא יגמר, אבל הוא יתאזן במקום אחר. רבים ימשיכו למול את בניהם מכל הסיבות שבעולם, דתיות או התנהגותיות ורבים יעדיפו למצא דרכים אחרות לבטא את השייכות שלהם ושל ילדיהם לקולקטיב היהודי מבלי להכאיב לשווא לרך הנולד או לפגוע בזכותו שנולדה איתו על גופו ושלמותו.

בשולי הדברים שווה לשים לב לפרדוקס. חלק חשוב מהטיעון של האידיאולוגיה הדתית (הפעילה מאד) כנגד הפלות הוא זכותו של העובר לחיים. כי החיים – כך הם טוענים, בצדק רב – מתחילים הרבה יותר מוקדם מרגע ההגחה לעולם. ולכל ילד – ברחם או מחוצה לו – כך הם ממשיכים, יש זכות להיוולד ולחיות. אז אם לעובר המחובר לשיליה יש כבר זכויות מרֶחֶם ואסור לפגוע בו מבחינה דתית, איך אפשר לפגוע בו מרגע שנולד דווקא בשל סיבות דתיות?