"הרודן" מצטרפת לסדרות כמו "סקנדל", "בית הקלפים" ו"משחקי הכס" שמחפשות קיצורי דרך בעיצוב הדמויות הראשיות באמצעות סצינות אונס

מפיק "הומלנד" הווארד גורדון שב לשתף פעולה עם יוצר "חטופים" גידי רף ועם קרייג רייט (תסריטאי ב"אבודים" ו"עמוק באדמה") בסדרה החדשה "הרודן" (Tyrant). הדרמה, שהושקה השבוע ברשת FX  האמריקאית ואצלנו ב"yes", מגוללת את סיפורו של באסם אל פיאד, בנו של דיקטטור במדינה מזרח תיכונית בשם עבודין שעזב בצעירותו לארצות הברית, שינה את שמו ל"בארי" ופתח בחיים חדשים. כעת, עשרים שנה לאחר שעזב, הוא שב לעבודין עם משפחתו כדי לחגוג את נישואי אחיינו. מרגע המפגש הטעון, בארי נשאב לאינטריגות הפוליטיות ומאבקי הכח במדינה וחושף בהדרגה שהוא פחות חושש ממשפחתו ויותר מהשדים הפנימים שהוא מנסה לרסן.

מבלי להיכנס לאינטריגות המשמימות שליוו את ההפקה סביב הכיוון היצירתי של "הרודן", התוצאה הסופית היא סדרה כושלת שמהווה דוגמא לכל מה שגרוע כרגע בטלוויזיה האמריקאית, החל מדמויות שטוחות של מתבגרים ממורמרים, דרך ההתעקשות לדבר אנגלית גם בסצינות בין בני המשפחה (ב"אמריקנים" למשל, שמשודרת גם היא ב-FX, הרוסים מדברים רוסית והשיחה מתורגמת באמצעות כתוביות) – ובעיקר – היד הקלה של שואוראנרים בכל מה שקשור לסצינות אונס. 

אלימות בסדרות ואפילו סצינות אונס עשויות, במקרים מסויימים, להיות משמעותיות לעלילה (חישבו למשל על "הסופרנוס" או "התיקון"). בכל זאת, נדמה שבזמן האחרון אי אפשר לראות טלוויזיה מבלי להיתקל בסצינת אונס או נסיון לאונס בסדרות כמו "סקנדל", "בית הקלפים", "האמריקנים", "לואי" ו"אחוזת דאונטון" הבריטית, לצד סדרות שיוצריהן עדיין מתווכחים אם מה שתואר בהן הוא בכלל אונס או שהייתה שם מידה-של-הסכמה-בסופו-של-דבר כמו עם "גירלז" ו"משחקי הכס".

בעוד שצופי "משחקי הכס" השלימו מזמן עם גילוי העריות בין האחים, הם נדהמו לגלות שבניגוד לספר שבהם התקיימו יחסי מין בהסכמה בין ג'יימי לסרסיי, הסדרה הציגה אונס ברוטלי. כשסרסיי חוזרת ואומרת "לא", ג'יימי עונה "לא איכפת לי". אבל, בניגוד לצופים, במאי הסדרה אלכס גרייבס טען כי "יחסי המין נעשו בהסכמה בסופו של דבר כי עבורם כל דבר הוא סקסי בעיקר מאבק כוחות", ניקולאי קוסטר וולדאו, הלא הוא ג'יימיי לניסטר, ענה לשאלה האם מדובר באונס ב"כן ולא" וג'.ר.ר מרטין כתב פוסט מתחמק בבלוג שלו וטען שהדינמיקה בין השניים בנקודת הזמן הזו שונה מזו שבספר והביע חרטה אם נגרמה עגמת נפש לצופים. דיון דומה התרחש גם סביב "גירלז" לאחר שאדם קיים יחסי מין בצורה אגרסיבית ומשפילה במיוחד עם נטליה. "האם הוא אנס"? שאלו ב-Vulture. "אני לא יודעת, אבל ברור שהוא למחכה להסכמה מספקת מבת הזוג שלו". אחרים, ובהם כותבת ב-Xojane טענו שלא רק שמדובר באונס אלא בתרבות אונס שתוחמת בתחום אפור מקרים בהם לא נאמר "לא" אבל גם לא "כן" מפורש.

לקולנוע יש את "מבחן בכדל" שמעורר מודעות לבעייתיות של הייצוג הנשי בקולנוע באמצעות שלוש שאלות: האם יש בסרט שתי נשים או יותר? האם הן מדברות אחת עם השנייה? אם כן, האם הן מדברות על משהו מלבד גבר? תופתעו כמה סרטים לא עוברים את המבחן הזה. בכל הנוגע לטרנד האיום של אלימות מינית נגד נשים בטלוויזיה, אפשר להשתמש במבחן פשוט הרבה יותר שהציעו ב"גרדיאן", ולשאול את עצמכם אם אתם יודעים מה שמה של האישה המותקפת. "אם שמה של האישה, או אולי אפילו מי היא ומה היא רוצה, לא חשוב לעלילה, מה זה אומר בעצם על הסדרה?"

במקרה של "הרודן" – שמביאה לשיא את גל האונס בטלוויזיה – הנשים חסרות השם נמצאות שם כדי להיאנס לאורך כל הפרק. ג'מאל, אחיו של בארי, פותח את הפרק עם אונס של אישה בביתה בזמן שבעלה והילדים נאלצים לשבת במטבח כשמאבטחים חמושים לצידם, ממשיך עם תקיפה מינית של כלתו של בנו בערב חתונה ומסתיים באותה אישה מתחילת הפרק שמותקפת שוב על ידי ג'מאל וכנראה מתה בנסיון להרוג אותו. כך למעשה "הרודן" מצטרפת לשורה של סדרות שמפגינות עצלנות תסריטאית ומשתמשות באונס כקיצור דרך שיראה במהירות לצופים שמדובר בדמות של נבל כוחני, מבלי להשקיע זמן ומחשבה בעיצוב מורכב וניואנסי של דמותו. בדרך הם גם משתמשים באלימות כדי להעניק לסדרה את הנופך הפרובוקטיבי הנחשק של דרמה נטולת צנזורה.

לעומת "הרודן" , לנשים ב"סקנדל", "משחקי הכס", "בית הקלפים" ושאר דרמות מצליחות יש דווקא שם ואישיות, אבל לכל אחת מהסדרות הללו יש את התירוץ המפוקפק שלה לשימוש באונס. בעוד ב"הרודן" מדובר בקיצור דרך תסריטאי לשרטט דמות של נבל, במקרה של נשים בתפקיד ראשי, הגל האחרון של סצינות האונס בטלוויזיה הוא כלי תסריטאי שנועד כדי לשנות את יחס הצופים אליהן ולייצר אמפתיה מהירה.

ב"סקנדל" למשל סצינת האונס של מילי על ידי אביו של פיץ  נועדה להפוך את דמותה של מילי לסימפטית וכך ליצור מכשול נוסף בדרכם של אוליביה ופיץ ל"הפי אנד". מילי, כמו נשים רבות בטלוויזיה, נתפסה כקרת רוח ושאפתנית ועוררה שנאה בקרב לא מעט צופים (טרנד שכתבתי עליו בעבר בהקשר של "שובר שורות" ו"מד מן"). חשיפת טראומת האונס מעברה היא דרך להפוך אותה לאנושית יותר ולגרום לצופים להבין את מניעיה. העובדה שבמרבית הסדרות הללו האונס לא מתרחש כחלק מהעלילה אלא מוצג כפלאשבק ש"נחשף לפתע" באמצע הסדרה מוכיחה שמדובר ב"הברקה" של יוצרי הסדרה שתספק להם את הכותרות הרצויות ותשאיר אותם לעוד עונה. עצלנות תסריטאית כבר אמרנו?

בעוד אינספור הסדרות הללו מחזיקות בדימוי איכותי ונהנות מהד תקשורתי חיובי שמסווה את השימוש שלהן באונס כמהלך חיובי שמשקף מציאות ויוצר שיח חשוב סביב הנושא, "הרודן" נטולת עלילה משכנעת וגרועה מספיק כדי לחשוף כיצד מדובר בטריק תסריטאי שמזמן יצא מכלל שליטה. בעידן שנחשב לתור הזהב של הטלוויזיה הגיע הזמן שיוצרי הסדרות יפסיקו להסתמך על פרובוקציות מיניות ואלימות כדי להוביל את הצופים ההמומים לטוויטר ויעבדו הרבה יותר קשה כדי לשרטט דמויות מורכבות שייצרו קשר רגשי עם הצופים.

 

לעוד ביקורות ועדכונים על הפוסטים שעולים בואו לבקר בפייסבוק