גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן"

דן כספי | 14.07.2014 | 09:38

סקרי דעת קהל דרושים רק כדי לעשות שלום אבל לא כדי לצאת למלחמה. בכותרות מתלהמות, עורכי עיתונים עלולים לחרחר מלחמה. במוקדם או במאוחר שוב האחריות על מחדלים מדיניים ו/או צבאיים תוטל על ההסברה/ התעמולה הישראלית.

רציתי לכתוב פוסט על שלוש שנים למחאה החברתית ההיא וחלקה של התקשורת בה, או על עיתונאים משפטנים, או להיפך, אגב פרשת רונאל פישר, או על הקמפיין המעצבן והכושל של עובדי רשות השידור נגד הרפורמה, אך המקלדת לא נענתה לי.

אתה חייב להתייחס, ומצפים ממך להתייחס ל"צוק איתן". הרי כיום אין מבצע צבאי או מלחמה ללא תקשורת. הזירה התקשורתית היא חלק מהחזית ומהעימות. מלחמת מלים מתנהלת במקביל לעימות המזוין. אנחנו מנהלים הסברה והן עושים תעמולה.

אבל המוזות חייבות לשתוק כאשר שורקים הטילים, שלהם ושלנו. וחוץ מזה, כאשר המוזות משתתקות, קשה לכתוב מה שחושבים, ומה שיכולים לכתוב זה שונה ממה שחושבים.

לא הצלחתי להתחמק. המקלדת לחצה עלי. במה אתה שונה מכל העדר אם לא תכתוב מה שאתה חושב?  הלחץ עשה את שלו, ולהלן התוצאה – גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן".

  • תמוה כיצד יוצאים למבצע צבאי ללא סקרים? הכיצד אף עיתון ואף ערוץ לא פרסם סקר ערב המבצע, ולא אחריו, ולא יצאו בכותרות גדולות – העם בעד: תנו לצה"ל לנצח. כנראה, שרק לשלום או לסיכול כל אופק מדיני נזקקים לסקרים. האמת היא שבכל מצב, אם יש מנהיגים ולא פוליטיקאים, הסקרים מתייתרים.

  • בדיעבד, המבצע "צוק איתן" הסיר מספר נושאים מעל סדר היום. פרשיות השחיתות במשטרה התגמדו לעומת אירועי המבצע. ניצני האינתיפאדה של הפלסטינאים בשטחים ובתוך הקו הירוק קמלו כמעט לחלוטין. גם החשודים של רצח הנער הערבי מבית חנינא זכו מן ההפקר. שלושה מהם שוחררו למעצר בית ואילו עמיתיהם עוברים שינוי תדמיתי, כמעט ללא תהודה ציבורית. כמה צפוי להציג את החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר כבלתי שפויים ובלתי אחראים על מעשיהם. עד לסיום המבצע, הם עוד ישוחררו לביתם.

  • אמצעי התקשורת פרחו ופורחים בעת המלחמה. קוראים יותר עיתונים, נצמדים יותר למקלטי רדיו וטלוויזיה וגולשים יותר. לעיתונים אשר חרחרו מלחמה במהלך ההיסטוריה, מצטרף גם ישראל היום. לאחר שבעל העיתון, שלדון אדלסון, הטיף בשעתו להטיל מספר פצצות גרעיניות על איראן, רק צפוי שעורך עיתונו, עמוס רגב, יפרסם מאמר עטור כותרת, "להחזיר את עזה לתקופת האבן". אלא שבכותרת כזו, עורך העיתון  מטפח רף ציפיות מלחיץ את מקבלי ההחלטות.

  • לא ינום ולא יישן תדמיתן ישראל. כך מציגים את ראש הממשלה, עם אצבע על הדופק/המפה, כאשר שר הביטחון עם ידיים בכיס וקצינים נוספים הם ניצבים ממושמעים ומקשיבים להנחיות המפקד.  ככל שהמבצע "צוק איתן" הולך ומתארך, כך התדמית וצריבת התודעה חשובות יותר מהתוצאות בשטח.

  • יש יחס אמביוולנטי לתעמולה של חמאס כשל הפלסטינאים בכלל. מצד אחד, מגחכים ומציגים את התעמולה כשקרית ובלתי מקצועית, כפי שניתן להתרשם מהסרטון. מאידך גיסא, "מתקנאים" בתוצאות התעמולה, בייחוד בזירה הבינלאומית, על שהיא מצליחה ליצור אמפתיה והבנה לסבלם של תושבי עזה אך לא לסבלם של אזרחי מדינת ישראל.  

 

  • במוקדם או במאוחר תופנה אצבע מאשימה כלפי ההסברה/ התעמולה הישראלית. בניגוד לטענה השכיחה, יש לנו מנגנון הסברה משומן. אלא שהוא מוערך לא לפי תפוקתו אלא לפי התגובה למדיניות ישראל. אין סיבה שגם הפעם ההסברה לא תשמש שעיר לעזאזל למדיניות כושלת.

  • במלחמת ששת הימים קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן רהוט על אירועים בחזית הצבאית ב"קול ישראל" (שידורי הטלוויזיה הכללית הונהגו מיד אחרי המלחמה). כיום יש פרשנים רבים אשר בדרך כלל אינם מסתפקים במה שהיה אלא מתנבאים במה שיהיה לפי משאלת לבם.

  • השידור החי מאתגר לעיתים את שיקול דעתם של השדרים. בערב יום השני שדרה בערוץ 10 אושרת קוטלר מן השטח, משדרות, וראיינה את אחלמה פרץ. אולי בשל דבריה המתונים ואולי לא, התארגנה הפגנה ספונטנית אקראית כביכול. במהלך ההפגנה צולם גם בריון אשר הגיע לשדרות כדי לחזק את רוח התושבים, אלא מה? מגרונו בקעו הקריאות, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". במקום לגנות או להתעלם מן הכהניסט המתסיס, העדיפה אושרת קוטלר, זחוחת הדעת מגודל הישגה העיתונאי, לתת לו פתחון פה.  

*

אם לא יהיו שינויים בשל נסיבות הזמן, הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים.

פסוקו של פוסט

משום מה בימים אלה מתנגן באוזני שיר הפולחן של פיט סיגר, "איפה הפרחים כולם?", בהגשתה המיוחדת של מרלן דיטריך.

להמשך הפוסט

"תקשורת שמאלנית", מתלהמת ומלהיטה יצרים

דן כספי | 07.07.2014 | 09:12

אם התקשורת היא שמאלנית, הכיצד היא משתפת פעולה עם השלטונות בהסתרת מידע ובשלהוב הלכי הרוח הלאומנים בציבור.

כעת כאשר מתנפצת המדיניות "שב ואל תעשה", כאשר קסאמים שורקים בשמי הדרום, כאשר גל לאומנות גודש את הרחובות ואתרי הרשת, כאשר פלוגות תג מחיר מסיירות ללא רסן ברחבי ארץ ישראל השלמה, כאשר הרטוריקה הלאומנית שוב אחראית למעשי רצח, כאשר התמצה בנק האויבים תואמי היטלר – עראפת, אחמדינג'אד, אסאד, אבו מאזן, הנייה, ועוד, כעת הזמן לשוב לאויב הנצחי, הלא היא התקשורת הישראלית.

 אמנם רב אמצעי התקשורת מדממים אך הם נותרו יעד בטוח בבנק המטרות המדולל של הממשלה. אפשר לשוב ולספר בפעם המי יודע כמה אותה אגדה אורבנית, "עובדה" מקובלת שאינה נכונה, על התקשורת השמאלנית. הרי מאז ומתמיד המונים אוהבים ומתמכרים לאגדות.

ואכן בישיבת הממשלה בשבוע שעבר התפנה ראש הממשלה מעומס עיסוקיו בנושאים בטחונים כדי להתחשבן עם התקשורת הישראלית. היה זה כשמנכ"ל הרשות השנייה, מר שי בבא"ד, הוזמן להשתתף בישיבה ולדווח על קידום נשים בתקשורת. לפי דיווחים עיתונאים, ניצל בנימין נתניהו את ההזדמנות ושוב מחזר אותן טענות מוכרות: התקשורת היא שמאלנית, הפרשנים לא מייצגים את העם ויש בה מונופול דעות. "יש טענות שאנחנו רוצים לשלוט, להפך – אנחנו בעד הסרת השליטה, שיהיה שוק חופשי של דעות, צריך גיוון רחב שכרגע לא קיים". נתניהו המשיך ואמר כי "צריך ביזור ולאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם".

כך מסיחים את דעת ההמונים מן העיקר – מדיניות הממשלה. אם יש לכם ספק הממשלה שלי ותפקודי המצוין כראש הממשלה, דעו לכם שזה בגלל התקשורת. מדוע רבים כל כך "אוכלים" כל פעם את הלוקש/ האטרייה הקרה ומתנפלים על התקשורת במקום לבקר את הממשלה?

ראשית, נוח יותר להאשים את המראה מאשר את המציאות, את התקשורת ולא את תוצאות המדיניות. המציאות עצמה "שמאלנית" ולא אמצעי התקשורת.

שנית, לא מעטים בציבור מתקשים להפנים את הלכות הדמוקרטיה, לרבות תפקיד התקשורת כמעין "כלב שמירה" ולא פודל ומחמד שעשועים של הממשלה.

שלישית, נוח לתייג כל "נביחה" ו/או ביקורת על הממשלה כשמאלנות ממש כשם שנוהגים לתייג ביקורת על מדיניות ישראל כמוה כאנטישמיות.

רביעית, לעיתים די בשנים-שלושה שדרים "נשכנים" ופרשנים ביקורתיים כדי לתייג את כל העיתון או הערוץ כשמאלני.

ולבסוף, גם לבעל השררה נוח לתייג כל ביקורת כשמאלנות, ולו רק כדי להמעיט בחשיבותה.

*

דווקא הרקורד של התקשורת במהלך שמונה עשר ימי המבצע שובו בנים ולאחריו, עשוי לנפץ פעם ולתמיד את האגדה האורבנית של תקשורת שמאלנית. במהלך כל אותם ימים, התגייסו אמצעי התקשורת סביב הדגל ופרסמו מידע במשורה. בדיעבד, התברר שהיה פער בלתי נתפס בין מה שהיה ידוע כבר ביממה הראשונה לבין מה שנמסר לציבור.

 למעשה, התקשורת הישראלית, אותה "תקשורת שמאלנית", הייתה שותפה לסוד שהחטופים כבר לא בין החיים וצייתה לחלוטין לתדרוך השלטונות. בזכות שיתוף הפעולה מרצונה החופשי בין אותה תקשורת "שמאלנית" לבין הממשלה, יכלו למנף את האסון ימים שלמים לקידום יעדים פוליטיים, לשלוח אמהות החללים לחזית ההסברה בחו"ל, ללכד שורות העם היהודי ברחבי העולם באמצעות קמפיין מזכיר נשכחות Bring back our Boys  להגדיל את בלוטות הלאומיות, ועוד. מכבסת המלים המתמשכת לא הייתה אפשרית לולא שיתוף הפעולה התקשורתי – לא טרוריסטים אלא תג מחיר, לא מעשי טרור אלא פשעי שנאה, לא עוד נצים ויונים אלא ימין ושמאל, ועוד.

היומונים לא חסכו בצבע ובפונטים גדולים כדי להלהיט יצרים ולהגדיל תפוצה

 כך לא מתנהגת תקשורת שמאלנית. כך מתנהגת תקשורת מסורסת ומתנכרת לתפקידה המקורי – למסור מידע לציבור. עקב כך, הולך ונסדק האימון באמצעי התקשורת המרכזיים. אין בררה אלא להיעזר במדיה החדשים, הרשתות החברתיות והאינטרנט, כמו גם בתקשורת הותיקה ביותר – שמועות מפה לאוזן.

הרשתות החברתיות הקדימו לפרסם את פני החוטפים של הנער הערבי

פסוקו של פוסט

הנה דוגמא כיצד עובדים עלינו.

שלושת הנערים היהודים נחטפו ביום חמישי בלילה, 12 ביוני. לפי הקלטת במוקד המשטרה, קרוב לוודאי שכבר יממה לאחר החטיפה התגבשה הערכה שהחטופים נורו למוות. במוצ"ש, 14 ביוני, הופיע ראש הממשלה בטלוויזיה בנאום לאומה, אשר התנסח לפי דף מסרים, דף שמכינים מראש קמפיינרים.

צפו והשוו.

וזהו דף המסרים של הנאום.

להמשך הפוסט

מדוע רינה אינה מצליחה לראיין את חנין?

דן כספי | 30.06.2014 | 15:11

הכיצד ראיונות עם ח"כ חנין זועבי מתגלגלים לאקורדים צורמים וחילופי מהלומות מילוליות בינה לבין המראיינים? אולי משום שטרם נמצא מראיין מקצועי אשר מיטיב לכבוש את רגשותיו מול המרואיינת.

ה"ראיון" האחרון של רינה מצליח עם ח"כ חנין זועבי ב"פגוש את העיתונות" חייב להילמד בכל תכנית להכשרת עיתונאים. "ראיון", כן במירכאות, משום שלמעשה מה שהתנהל באולפן החדשות במשך כעשרים דקות דמה יותר לעימות יצרי, גדוש אמוציות, ורצוף מהלומות מילוליות הדדיות בין המראיינת לבין המרואיינת.

הייתי סקרן לדעת אם לאחר "הראיון", היה מי שהעירו למראיינת מה בין עימות קולני לבין ראיון עיתונאי. להבדיל, יש לגלות שליטה כפולה ומכופלת – שליטה עצמית ושליטה ברזי הראיון. על המראיינת להקשיב בנימוס במקום להשפיל, לגדף ואף לחנך בהתנשאות את המרואיינת. ח"כ חנין זועבי ידועה בשטף דיבורה אך גם שטיעוניה דלים ושטיחים. כך, השורש ג.ז.ע. על ההטיות השונות חביב עליה ושגור בפיה. כל מי שאינו מסכים עמה או מבקר את התנהלותה, חוטא בגזענות. אך כמוה יש לא מעטים בכנסת. האם המראיינת הייתה פורקת זעמה גם על ח"כ מירי רגב אשר גם היא ידועה כמתלהמת בדיבורה?

למען הסר ספק דעותיה של ח"כ זועבי וסגנונה מקוממים גם אותי כמו אף את עמיתיה בפוליטיקה. לשם איזון מיידי, ולהבדיל, יצוין גם העימות החריף בין מוטי קירשנבאום לבין השר סילבן שלום. גם הפעם המראיין איבד את עשתונותיו והחליף עם המרואיין שלל "מחמאות" הדדיות. כמעט מדי יום נוספות דוגמאות של מראיינים "מעורבים", שאינם שולטים ברגשותיהם (למשל, הראיון ביום ראשון בערב של יונית לוי עם שר הפנים, גדעון סער, על סגירת עסקים בשבת בתל אביב).

כך שהסוגיה אינה פוליטית אלא עיתונאית. כיצד על המראיינים לנהוג כלפי מרואיינים מאתגרים את דעותיוהם ורגשותיהם.

*

למען  הדיוק, ייאמר מייד שעימות "כסחיסתי" קנה לו שביתה בגלי האתר הישראלי בשנים האחרונות והתברר כמשתלם לשני הצדדים. כוכבי תכניות הדיונים בטלוויזיה, כמו טומי לפיד ז"ל, ישראל אייכלר, ציפי חוטובלי ועוד, סללו את דרכם לכנסת בזכות התלהמות מילולית על המסך הקטן. מי שצועק באולפן – מגיע גם לכנסת. גם בתחנות רדיו אזוריות למדו שהסגנון ה"כסחיסטי" בשיחות עם מאזינים, למשל זהבי עצבני, משתלם ומבטיח רייטינג. בהכללה אפשר לומר שלאמצעי התקשורת חלק בלתי מבוטל בוולגריזציה של השיח הציבורי ובאלימות המילולית  הגואה בישראל.

אלא שבאקטואליה ובמיוחד במשדרי החדשות והראיונות, עיתונאים מנוסים אמורים לנהוג אחרת. המנחה ו/או המראיין ניצבים כמעין מתווך, בין המרואיינת לבין הציבור. תפקידו העיקרי של המראיין להציג שאלות, להקשיב לתשובות, מלאכה לגמרי לא פשוטה, ולנסח שאלות מעקב follow up questions, מתבקשות מדברי המרואיין. לשם כך, על המראיין לשמור מרחק מה מן המרואיין ודעותיו ולו רק כדי לאתגר אותו. אכן, לא במקרה יש יותר תכניות מאשר מראיינים מיומנים. התוצר של ראיון טוב אמור להוסיף מידע לציבור. מה בעצם חידש הראיון של רינה מצליח עם ח"כ חנין זועבי

במידה רבה, העימותים החריפים, בחלקם צפויים, הם תוצר של הכל בשידור חי. גם כאשר הראיון מוקלט מראש, יש ומשיקולים שונים מעדיפים לשדרו ללא עריכה יסודית, וחבל. במקרה הנוכחי, עריכה מקצועית של הראיון הייתה מיטיבה עם כבודן של המראיינת ושל המרואיינת.  

*

בדרך כלל נוטים להאשים את אמצעי התקשורת המרכזיים כמבטאים את הקונצנזוס הציבורי וכמי שממעטים לתת פתחון פה לדוברים בשוליים. לא משתלם לפרסם דעות חריגות אשר עלולות להרגיז ולפגוע ברייטינג/בתפוצה. אם כבר נותנים פתחון פה לקולות מחוץ לקונצנזוס, הרי שמייד מסתייגים מהם, ולו רק כדי לא להיחשד ולהיענש. כך משיגים שני יעדים ביחד – גם מגלים כביכול "פתיחות" ומשלמים מס שפתיים לפלורליזם וגם לא מרגיזים את הציבור שעה שמוכיחים את הדוברת על דעותיה.

 

פסוקו של פוסט

לכל הקוראים המוסלמים של הפוסט – רמדאן כרים!

מי ייתן וגם אמצעי התקשורת העבריים יברכו את הקוראים/הצופים המוסלמים, אם מתוך מודעות ואם מהעדר חשש של אבדן תפוצה ורייטינג.

 

להמשך הפוסט

שובו בנים – בטרם הדרמה תהפוך לטרגדיה

דן כספי | 23.06.2014 | 08:43

יותר ממה שמרתון השידורים ועמודי העיתון הרבים מוסרים מידע, הם ממנפים מסרים תעמולתיים לצרכים פוליטיים.

  • שוב גל פתוח ברדיו ובטלוויזיה ומרתונים אין סופיים של ברברת.

  • שוב כמעט כל העיתונאים וכל אמצעי התקשורת "מתגייסים סביב הדגל" ומתנבאים בקול אחד.

  • שוב פרשנים מדושני ביטחון עצמי מפרשנים עצמם לדעת.

  • שוב הכתבים הצבאים מייתרים את דובר צה"ל.

  • שוב מסרים סותרים: בערב שבת פריצת דרך, ובמוצ"ש – צה"ל מגשש באפילה.

  • שוב תדרוכים יומיים סרי מידע חדש בשידור חי.

  • שוב מדברים הרבה ויודעים מעט.

  • שוב מבצע בעל שם יצירתי, מירמיהו, ג', י"ד: שובו בנים שובבים נאום-יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. 

*

  • שוב מכבסים את העברית כדי לשווק מעשים קשים בשטח.

  • שוב סיפורים אנושיים קורעי לב וסוחטי רייטינג ותפוצת עיתונים.

  • שוב אנו מאוחדים ועם אחד.

  • שוב במקום אסטרטגיה נבונה יש אסטרטגים ללוחמה פסיכולוגית ולעיצוב דעת קהל.

  • שוב ממנפים אירוע טרגי ומנצלים את הקונצנזוס סביבו לקידום יעדים פוליטיים.

  • שוב אנו "וילה בג'ונגל", הם הפראים ואנו הנאורים.

  • שוב מאווררים דמויות ודוברים מן המאגר הלאומי – פולרד, שליט, וקסמן ועוד.

  • שוב מחזקים ומחוזקים, מחבקים ומחובקים, ואוי למי שסולדים מחיבוקים.

  • שוב העולם כולו נגדנו, לאחר שצפצפנו ומצפצפים עליו כל הזמן.

  • שוב האג'נדה הביטחונית גברה על האג'נדה החברתית, ועוד ערב ציון שלוש שנים למחאה החברתית ההיא.

  • שוב מצלמים את ראש הממשלה בבגדי עבודה במחיצתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצינים בצה"ל.                                                           התדרוך היומי לתקשורת: כאשר הפה והלב אינם שווים 

  • שוב הם הרעים וישלמו מחיר גבוה בזמן שמיליארד ש"ח הועברו למשרד הביטחון.

  • שוב ככל שעובר הזמן והמבצע אינו ממלא ציפיות, מגיע תורן של כתבות צבע – לילה עם לוחמים, תפילת מעריב בבית כנסת, סופ"ש עם משפחה, וכד'.

  • שוב במצבי מצוקה המתארכים, של חוסר אונים וגל פתוח עם עריכה רופפת, עשבים שוטים מפיצים תיאולוגיה פרימיטיבית על החטא ועונשו. הפעם בגרסא של הרב דב ליאור.

  • שוב יש יפי נפש שמשביתים את מהדורת השבט סביב דרמה.

  • שוב יש ש"ג, מוקד המשטרה, "הכל בגלל מסמר קטן".

  • שוב הכישלון הוא יתום כי שוב כולנו אשמים.

 

פסוקו של פוסט

כשאין אופק מדיני יש מלחמה, "מלחמה זה רע"! בצלילים ובמלים.

מלחמה זה רע

שרים: הדודאים
מילים ולחן: ג'רלדו ונדרא
תרגום: יהונתן גפן


בסוף יום הקרב כשנשארתי לבד
הרובה הלוהט הצטנן לי ביד
וחשבתי: "זה טוב שניצחנו בקרב"
אך זכרתי מה סבא אברם לי כתב:

"מלחמה זה רע לחלומות וציפורים,
מלחמה זה רע לפחדנים וגיבורים,
לא כולם יודעים בדיוק לאן שהם יורים,
בעשן נובלים לאט כנפי הפרפרים"

שכבתי על גב המוצב שבהר
וראיתי למטה את מה שנשאר
וכשאמר המפקד: "כל הכבוד"
שמעתי את סבא מבין הגבעות:

"מלחמה זה רע ואין כבוד במלחמות,
אנשים חיים הופכים פתאום להיות שמות,
כל החיילים שמפסידים לאדמה,
לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה"

חזרתי הביתה בערב שבת
אמא טיגנה חביתה במחבת
ואבא חייך, את ראשי הוא נשק,
רק סבא ישב בפינה ושתק:

"מלחמה זה רע לחיוכים וחביתות,
לפעמים במלחמה גם אהבות מתות,
גם כשחוזרים בסוף לדשא של הכפר,
השמש לעולם כבר לא תהיה אותו דבר".

 

 

 

להמשך הפוסט

שבוע הספר – המונדיאל = תיקו

דן כספי | 16.06.2014 | 07:22

אף לא משחק כדורגל משובח ומדהים ככל שיהיה אינו משתווה לתוחלת החיים של ספר. הספר נותר המדיום היעיל מכולם להפצת רעיונות, ידע ודעת וגם מעורר ריגושים מתמשכים יותר.

שבוע הספר העברי, אשר מזמן גלש ליותר משבעה ימים, נערך השנה במקביל למונדיאל כדורגל בברזיל. כך ניצבים ראש בראש שני אמצעי תקשורת וותיקים ועתירי זכויות – הספר מול הטלוויזיה. שני אמצעי התקשורת זכו להספדים. בשל המדיה החדשים – הרשת והסמארטפון, מרבים לדבר על "סוף הטלוויזיה". רבים יותר, בעיקר הצעירים, נוטשים את המסך הקטן לטובת צגי מחשב וניידים.

הספר כבר למוד הספדים עשרות שנים. נראה שמה שלא הצליחו הקולנוע והטלוויזיה, עושים המדיה החדשים. רק לכאורה. חרף כל ההספדים, משתמר הספר כטכנולוגיה תקשורתית איתנה ועמידה בזמן. אולי הספר משנה תכנים ופלטפורמות/צורות.

גם בלבושו האלקטרוני העכשווי, הספר נותר המדיום היעיל מכולם להפצת רעיונות, ידע ודעת. תוחלת החיים של הספר עולה על כל תכנית טלוויזיה. משחק במונדיאל מתכלה עם סיומו ומאבד ממשמעותו לאלתר. אפשר לקרוא ספר שוב ושוב, וכל פעם להפיק מתכניו חוויות ותובנות חדשות. אם הטלוויזיה מלכדת ומכנסת צופים סביב מדורת השבט, הספר מאפשר לקוראים לפרוש ולחיות עם עצמם. הצורך לפרטיות הוא בסיסי  מדי כדי להספיד את מי שמסוגל למלאו, הספר.

הנשיא הנבחר, ראובן ריבלין, מבקר בדוכן צבעונים-ניקוי ראש ביריד הספרים בתל אביב

*

לרגל ימי הספר העברי, הנה מספר אמירות שפר, מוכרות פחות או יותר, שליקטתי ואחדות מהן תרגמתי ממקורות שונים.

 

  • ספרים הם נשאי הציוויליזציה. בלעדיהם, ההיסטוריה שותקת, הספרות אילמת, המדע בעל-מום, התרבות והעיון בקיפאון.

    ברברה טוכמן

  • ספרים הם אינם אנשים, אך הם עדיין נשארים בחיים.

    סטפן וינסנט בנט

  • חדר בלי ספר הוא כמו גוף בלי נשמה.

    קיקרו

  • רב מכר הוא ספר שמרבה להימכר מפני שהוא רב מכר.

    דניאל בורסטין

  • לעולם אל תשאיל ספר לאיש. אנשים אינם מחזירים ספרים. הספרים היחידים שיש בספריה שלי הם ספרים ששאלתי מאחרים.

    אנטול פרנס· 

  • אין דבר כזה, ספר מוסרי או ספר לא מוסרי. ספר יכול להיות כתוב היטב, או כתוב רע. זה הכל.

    אוסקר ווילד

  • אם אתה קורא רק את הספרים שאחרים קוראים, תוכל לחשוב רק כפי שהם חושבים.

    הרוקי מורקמי

  • אם פוגשים אדם חכם במיוחד, שאלו אלה ספרים הוא קורא.

    ראלף וואלדו אמרסון

  • אל תקראי כפי שעושים הילדים לשם הנאה, ולא כפי שעושים השאפתניים כדי ללמוד. לא, קראי כדי לחיות.

    גוסטב פלובר

  • לעיתים חייבים לבחור בין להפוך דף לבין לסגור את הספר.

    ג'וש ג'מיסון

  • מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם.

    היינריך היינה

  • שני חלקים בליבי, שני שערים בו. האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט.

    זאב ז'בוטינסקי

  • בספרות, כמו באהבה, אנחנו מתפעלים ממה שבחרו האחרים.

    אנדרה מורואה

  • לאדם שלא קורא ספרים טובים אין שום יתרון על פני אדם שלא יודע לקרוא.

    מרק טווין

  • אילו יכולתי תמיד לעסוק בקריאה, מעולם לא הייתי מרגיש בחסרונה של חברה.

    לורד ג'ורג' ביירון

  • אם תאכל שלוש ארוחות ביום תהיה שמן. אם תקרא שלושה ספרים ביום תהיה חכם.

    שמעון פרס

  • לאדם שלא קורא ספרים טובים אין שום יתרון על פני אדם שלא יודע לקרוא.

    מרק טווין

  • יש הבדל בין ספר מקורי בן מאתיים עמוד לבין ספר בן מאתיים עמוד שבמקור היה בין שמונה מאות עמוד. שש מאות עמוד נותרו. אך אינם נראים.

    אלי ויזל

  • ספרים הם המלמדים אותנו לעדן את הנאותינו כשאנו צעירים, ולהיזכר בהם עם סיפוק כשאנו זקנים.

    ג'יימס הנרי לי האנט

  • סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר.

    ארנסט המינגווי 

  • ספר טוב מספר על הגיבור שלו. ספר רע מספר על מחברו.

    ג' ק. צ'סטרטון

     

  • ספר שמונח חסר-שימוש על רף הוא תחמושת מבוזבזת. בדומה לממון, יש לשמור על הספרים במחזוריות מתמדת. השאל ולווה ככל הניתן – כסף וספרים! אך בעיקר ספרים, משום שספרים מייצגים אינסופיות יותר מאשר הכסף. ספר הוא לא רק חבר, הוא מייצר חברים עבורך. כשאתה שולט בספר במוח ובנפש, אתה משתבח. אך כשאתה מעביר אותו הלאה, אתה משתבח פי שלושה.

    הנרי מילר 

  • ישנם ספרים שנועדו לטעימה, אחרים לבליעה, ומעטים מאוד ללעיסה ולעיכול.

    פרנסיס בייקון

 

אמרות שפר נוספות על ספרים אפשר למצוא גם כאן.

 פסוקו של פוסט

כבר מראשית ימיו של ערוץ 2, דרך כוכבו של ראובן ריבלין, הנשיא הנבחר, בתכניות בידור וסאטירה - החל מאין עם מי לדבר, המשך בבובה של מדינה, וכאן בפרלמנט של ארץ נהדרת.  

 

 

 

להמשך הפוסט

אין שידור ציבורי איתן ללא אגרה

דן כספי | 09.06.2014 | 11:16

האגרה הינה מס ישיר. ביטולה ימיר את האגרה למס עקיף כאשר רשות השידור תהיה תלויה במישרין בממשלה, במפרסמים, בנותני חסויות ובפילנטרופים נדיבים.

לכאורה הייתי צריך לחכך ידיים בהנאה: הנה מה שהצעתי לפני למעלה מעשור, הולך ומתממש. כחבר בוועד המנהל, ללא ועדת בדיקה, הצעתי לסגור ולפתוח מחדש את רשות השידור. רשות השידור במתכונתה הנוכחית הייתה לארגון בלתי נהיל. כפי שכבר דיווחתי גם כאן, ההצעה שלי עוררה מחאות, לרבות דרישה לפטר אותי. מיליארדים של שקלים היו נחסכים לו קבלו את הצעתי שהייתה דומה למה שהציעה ועדת לנדס. כעת עומדת על שולחן הכנסת הצעת חוק לסגור את רשות השידור ולפתוח אותה מחדש. כבר ניסו את הפטנט הזה ביוון ללא ההצלחה רבה. עצוב לי. מדוע?

מתברר שוב שהעובדים משלמים את מחיר מחדליהם של המנהלים. הללו התמנו על-פי שיקולים פוליטיים, ללא התייחסות לכשרים ולפי עקרון תחתית החבית: כלומר, כל פעם גרדו את החבית ושלפו את המנהלים הצייתנים עד שהגיעו לתחתית. ככל שהשידור הציבורי הופקד בידיים כושלות יותר, כך הוא איבד גובה. וככל שהרייטינג צנח כך ערוץ 1 היה לבלתי רלוונטי לפוליטיקאים עד כדי ההחלטה לסגור את כל הרשות. לולא הפוליטיזציה המעמיקה, כפי שבאה לידי ביטוי במינוי מנהלים וחברים במליאה ובוועד המנהל, לו הבטיחו תנאים נאותים לכוחות היצירתיים הקיימים, רשות השידור יכלה לתפקד גם במסגרת החוק הקיים. שינוי בחוק אינו מבטיח שיפור ללא שינוי גישה.

*

ביום פרסום דו"ח לנדס, הבליט שר התקשורת, גלעד ארדן, את ההישג האדיר, כביכול - ביטול האגרה. כנראה שאין תרופה לתסביך-כחלון. במשך שנים, האגרה ובמיוחד גבייתה הכפייתית והאלימה, השניאו את רשות השידור על הציבור.

ובכל זאת, הנה ניסיון, לגמרי לא פשוט, לדבר בזכות האגרה. האגרה הינה מס ישיר. אזרחים סולדים ממסים ישירים ומעדיפים מסים עקיפים. לכאורה אין צורך לשלם עבור צפייה בערוצי שידור אחרים. אין גדולה מאשליית החינם. ואין ארוחות חינם. התשלום עבור צפייה בערוצים 2 ו-10 הוא עקיף באמצעות מחירי המוצרים והשירותים המתפרסמים בהם. התשלום עבור הצפייה בערוצים המסחריים מגולם במחיר לצרכן. עלות הפרסומת בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון או במדיה אחרים מהווה עד 5% ממחיר המוצר או השירות. זהו מס עקיף. כשאתם קונים רכב או פוליסת ביטוח, אתם משלמים תוספת עבור צפיית חינם בערוצים 2 ו-10. גם עבור גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, וגם אם אינם מאזינים או צופים, אזרחים משלמים בעקיפין עבור שידורים אלה, באמצעות מסים שמתגלגלים לתקציב משרד הביטחון ולמשרד החינוך, בהתאם.

שידור ציבורי ללא אגרה אמנם אפשרי. הוא קיים בארה"ב, שידור ציבורי מדולל וחלש, שידור השבוי בחסדי הממשלה ופילנטרופים שונים. שידור כזה אינו מסוגל להוות אלטרנטיבה/חלופה אינפורמטיבית לאמצעי התקשורת המסחריים.

ביטול האגרה הינו מהלך מקיאבליני בעידן ההפרטה. מעבר לעלייה בסקרים לשר התקשורת, המרת האגרה על שידורי טלוויזיה ורדיו למס עקיף נועדה לנשל את הציבור מאחד הנכסים החשובים לטובת המממנים הישירים – הממשלה, המפרסמים והפילנטרופים הנדיבים.

פסוקו של פוסט

הנה ציטוט מדברי מלפני ארבע עשרה שנים ב-21 במרץ 2000. אני מתנצל למפרע על חוסר צניעות.

הכיצד כתבים לא פרסמו על חיבתו של בנימין בן אליעזר לאילי הון למיניהם ולאורך שנים? לו מילאו את תפקידם היו חוסכים את עוגמת הנפש לציבור ולמועמד לנשיאות בפרט? ומדוע עיתונאים ועורכים מחרישים כעת ואינם מפרסמים על הקשרים של מועמדים מסוימים בסיבוב ראשון ובסיבוב השני לנשיאות עם אילי הון?

"בנימין בן אליעזר נכנע ללחצים של בעלי ההון" – כך אמר היום פרופ' דן כספי מהאוניברסיטה הפתוחה. חוקר התקשורת תקף בחריפות בראיון ל"וואלה! חדשות" את משרד התקשורת וחברות הכבלים. לדבריו, "אני מתרשם שהאינטרס הציבורי משני עבורו".
כספי, מחוקרי התקשורת הבכירים באקדמיה, הגדיר את שר התקשורת בנימין (פואד) בן אליעזר כ"פואד של הכבלים". לדבריו, כמה ח"כים אמרו לו כי בן אליעזר לוחץ אותם אישית בענייני הכבלים."

להמשך הפוסט

מהם הגבולות של חופש הביטוי?

דן כספי | 02.06.2014 | 09:05

מה בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי של הזולת? גם לחופש הביטוי ולשיח הציבורי יש סייגים. מדוע השמאל ממהר לאמץ כל מי ש"זז שמאלה" בעטי מצוקה?

משהו לא טוב קורה בשמאל הישראלי. מקרים הולכים ומתרבים בהם מי שמסתבך, מוצא בשמאל מקלט בטוח. כנראה שזה החל עם אריאל שרון. גם אם הוא היה הדינמו לפרויקט ההתנחלות וציווה, "לכו להתנחל בכל גבעה", העיקר שהוא מסוגל לבצע את הנסיגה/ההתנתקות מרצועת עזה. לכן, כדברי הפרשן האולטימטיבי, חייבים לאתרג אותו. בדומה, לא חשוב שהוא ניצח על מנגנון מושחת ושבמערכת בחירות לכנסת בשנת 1996 אהוד אולמרט הסית בארסיות, "פרס יחלק את ירושלים", חייבים כעת לגונן עליו, כי רק הוא מסוגל להבטיח אופק מדיני. די להצהיר, "זזתי שמאלה", כדי לזכות באות מגן מטעם השמאל.

להבדיל, הפעם שוב זה קורה בפרשת הפיטורים של מרצה במוסד להשכלה גבוהה באריאל. בעיני רבים בשמאל, אריאל הוא מעין סדין אדום. לעיתים שנאת המן חזקה מאהבת מרדכי. בשל אותה שנאה וקוצר ראות, תרמו בשעתו אנשי שמאל להפיכת המכללה בשטחים הכבושים לאוניברסיטה. בזכות סירובם לדון בנעשה במכללה מעבר לקו הירוק, הוקם בשעתו ות"ת-יו"ש, אשר שידרג כצפוי את המוסד, ולא פחות גרוע מזה, גם את מעמדם של חברי הסגל שבו: בין לילה שודרגו פרופסורים של מכללה לפרופסורים של אוניברסיטת מחקר, וזאת ללא כל הערכה נוספת של הישגיהם המדעיים.

*

דבר הפיטורין של אותו מרצה עורר כצפוי דיון סוער בקהילה אקדמית ומיד אף התנסחה עצומת מחאה נגד המוסד מעבר לק הירוק יותר מאשר עצומת תמיכה בחבר הסגל. בין היתר נאמר בעצומה.

פיטורין בגין הבעת דעה, כל דעה, חמורה ככל שתהיה, כל עוד אינה בניגוד לחוק, ונמצאה ככזו בתהליך שיפוטי, פוגעים באופן אנוש ביסודות החברה החופשית, שבה כל אדם רשאי להביע את דעתו באשר היא ללא מורא ופחד.

האמנם כל אדם רשאי להביע את דעתו ללא כל הגבלה? ומהו הגבול בין הבעת דעה לבין השתלחות מילולית ופוגענית במגזר מסוים? האם חופש הביטוי חל גם על דברי בלע?

מנסחי העצומה התעלמו משום מה מדברים ידועים לכל סטודנט בדעת קהל. בכל משטר, דמוקרטי ככל שיהיה, מוטלים איסורים להביע דעה על מגזרים שלמים, ולא בכדי. ההנחה היא שיציבות פוליטית מחייבת הוצאת כוחות הסדר והביטחון, וכמוהם גם אנשי השרות הציבורי, מכל דיון ציבורי. מנורות אדומות נדלקות כל פעם כאשר מזהים חייל בין מפגינים או כאשר פקיד בכיר מבקר את מדיניות הממשלה.

מה שמוסדר בתקנון תקשי"ר מקובל גם במגזר הפרטי, ולא רק בישראל. מעסיקים אינם מהססים לנקוט סנקציות חמורות נגד דוברים שמעדו בלשונם ועלולים לפגוע בתדמית הארגון. כך הייה במקרה של שלמה מעוז אשר פוטר מבית השקעות אקסלנס לאחר דבריו בגנות האשכנזים ולא מזמן במקרה של דונלד סטרלינג בארה"ב, אשר הורחק לצמיתות מ-NBA בשל אמירותיו הגזעניות. ולהבדיל, עודד טירה, יו"ר המועצה הלאומית לספורט, יצא כנראה בשן ועין לאחר התבטאותו בשבוע שעבר על הישגה של מכבי תל-אבי, "למרות שיש כאלה שלא אהבו ששיחקתם עם חמישה כושים בדקות רבות בגמר".

בכל אותם מקרים התנהגות בלתי נאותה היא קזוס בלי ועילה מוצדקת להפסקת העבודה. וכך גם באקדמיה הישראלית. הזכות להפסיק עבודתו של שכיר בשל התנהגות בלתי ראויה מעוגנת בתקנון של כל מוסד להשכלה גבוהה. אולי מרטין ון קרפלד הוא אחד המקרים הבולטים ווהדומים למקרה הנוכחי: חרף המוניטין והישגיו המחקרים, הוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה העברית עקב התבטאויות שלוחות רסן נגד נשים.

במידה רבה, זכו אנשי אקדמיה בפריבילגיה שלא רבים נהנים ממנה. דווקא משום כך, הם מחויבים לנצל את החופש האקדמי בתבונה ובמידתיות. המעמד האקדמי מחייב. מרצים באקדמיה הם גם מחנכים אשר אמורים לשמש דוגמא ומופת לסטודנטים ולכלל הציבור. בשל מעמדם המיוחד, זוכים אנשי אקדמיה לחשיפה תקשורתית נדיבה ודעותיהם מבוקשות לעיתים קרובות. 

לכן, עצומת המחאה נגד אריאל עלולה דווקא להתגלות כפוגעת ב… חופש האקדמי. מי שאינם מנכשים את העשבים השוטים ואף מגוננים על המשתמשים לרעה, גם אינם ראויים לחופש אקדמי. מבחינה זאת, החלטת רשויות אריאל אשר החליטו להפסיק את עבודתו של אותו מרצה, נראית במבט שני, גם אם היא התקבלה בשטחים הכבושים, כנועדה לתקן טעות מתמשכת בממסד האקדמי בתחום הקו הירוק.

*

ומלה על חלקה של התקשורת בפרשה. לו עיתונאים ועורכים גילו אחריות ציבורית, היו מיטיבים לסנן מי ומה ראוי לפרסום. לא כל מי שמשתלח בדיבורו, לא כל מי שחוטא בהתנהגות תמהונית וגורף רייטינג ראוי לפתחון פה. ובודאי שלא למקלט בטוח בשמאל.

  

פסוקו של פוסט

יש מחיר גם לחופש דיבור, במיוחד כאשר איננו מרוסן. צפו ושפטו בעצמכם.

 

 

להמשך הפוסט

כיצד מתנהלת הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן?

דן כספי | 26.05.2014 | 08:58

בסיקור מודרך ומגמתי, אמצעי התקשורת במערב, ולא רק בישראל, מחרחרים מלחמה ומכשירים את הקרקע לתקיפה באיראן.

בכנס על סיקור המזרח התיכון שנערך בשבוע שעבר מטעם הקתדרה ע"ש רוברט סנט ג'ון במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון השתתפו גם שתי חוקרות מוערכות ובעלות שם בינלאומי: פרופסור אנבל סרברני, Annabelle Sreberny, מאוניברסיטת לונדון ופרופסור זיזי פפצ'ריסי, Zizi Papacharissi, מאוניברסיטת אילינוי.

 

   Zizi Papacharissi                                                     Annabelle Sreberny

גילוי נאות: הייתי ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון והשתתפתי כדובר בכנס.

אנבל סרברני ידועה כמומחית לתקשורת בינלאומית ולאיראן בה היא חיה שנים אחדות לפני, בעת ואחרי מהפכת 1978. היא אחת החוקרות העצמאיות, הביקורתיות והמאתגרות את הקונצנזוס במחקר המערבי. כרבים מעמיתיה גם אנבל סרברני אינה מסוגלת להתעלם מן החרם הגובר באנגליה ובעולם על ישראל. לכן, האורחת הקדימה להסתייג מן החרם על הקהילה האקדמית בישראל, אשר מכוון דווקא למי שמבקרים את מדיניות הממשלה.

הפעם אנבל סרברני התמקדה בסיקור האנטגוניסטי, העוין, אשר זוכה הרפובליקה האיסלאמית של איראן במערב – בארה"ב, באירופה ובישראל. כצפוי, לא הכל לבן ושחור. אמנם איראן הרוויחה ביושר את עוינות המערב כלפיה. מנהיגיה ניהלו רטוריקה מתלהמת אנטי אמריקנית ואנטי מערבית, ולא רק אנטי-ציונית, אשר יכלה להתחרות אולי בזו של צפון קוריאה. ברחבי המדינה הונהג משטר דיכוי בלתי מתפשר של הרס החברה האזרחית. עיתונים נסגרו, עיתונאים ובלוגרים נעצרו והושלכו לכלא ואף חוסלו, רבים ממתנגדי המשטר החדש הוצאו להורג ועוד. 

אלא שהחוקרת האורחת ביקשה להסב תשומת הלב גם למערכה הנגדית של מדינות המערב נגד איראן. אמצעי התקשורת במערב נטלו ונוטלים חלק במערכה זו אגב סיקור מגמתי וסלקטיבי, אם בהבלטה ואם בהצנעתם של נושאים, הכל לפי צרכי המדיניות.

כך מצניעים אמצעי התקשורת שארה"ב מנהלת לוחמה כוללת נגד איראן כבר 35 שנים. היא התעצמה בשנת 1995, לאו דווקא בזכות בנימין נתניהו, עם הכבדת היד על חברות הנמצאות בקשר עם ממשלת איראן. הלוחמה כיום שונה ומתוחכמת יותר.הסיקור התקשורתי אף מצניע את השקעת העתק של ארה"ב בלוחמת סייבר ואת שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לישראל. שיתוף זה הניב שלושה תולעי מחשב קטלניים – STUXNET, FLAME, DUQU. בשנים 2009-2010 תולעת המחשב סטוקסנט שיבשה את מתקני הגרעין באיראן. הוא מתנהג כמעין נשק ביולוגי ומסב נזקים גם למחשוב בלתי עוין. בנוסף, ארה"ב ממשיכה להשקיע מיליונים בשידורי תעמולה לתושבי איראן.

מאידך גיסא, עיתונאים ופרשנים נוטים להפריז בכוחה ובעוצמתה הצבאית של איראן, כמו גם של לקוחותיה באזור – אם זה חמאס, חזבאללה או באשיר אסאד. לפי בדיקה שיטתית לאורך שנים של אמצעי התקשורת בארה"ב ובאנגליה, הרטוריקה הקדם-מלחמתית מכשירה את דעת הקהל במערב לקראת פעולה צבאית נגד איראן, ממש כפי שנהגו ערב פלישתה של ארה"ב לעיראק בשנת 2003.

*

דבריה של אנבל סרברני, אשר רק חלק מהם הובא כאן, מצביעים על ההקשר הרחב למה שמשמיעים גם לנו מדי פעם ובגלים עולים ויורדים של הפחדות. בנוסף, יש בהם תובנות אחדות לגבי פוליטיקה, תקשורת ודעת קהל;

ראשית, לא רק התקשורת בישראל מתגייסת למערכות יזומות של השלטון. אמצעי התקשורת השונים בארה"ב – עיתונים ותחנות שידור, ידועים כמדווחים ברוח המדיניות הרשמית, בייחוד בזמן מלחמה.

שנית, בניגוד לדוברים מטעם, ישראל אינה לבדה במערכה הכוללת נגד איראן. כל הדיבורים בישראל על הצורך לתקוף לבד את איראן בנוסח, "אם אין אני לי, מי לי" – אלה הם רק לצורכי פנים.

שלישית, גם במדינות המערב הדמוקרטיות והנאורות, וכך גם בישראל, ולא רק במשטרים חשוכים, מיטיבים מנהיגים לנצל את אמצעי התקשורת למניפולציות ציניות בדעת הקהל.

רביעית, בכל משטר מצליחות מערכות תעמולה לעורר ולאחד את הציבור נגד אויב חיצוני, ריאלי או מדומה.

ולבסוף, גם הציבור ברובו זקוק למניפולציות, בזכותן הוא מתגייס ומתלכד סביב יעדים משמעותיים בעיניו. גם הציבור ברובו מעוניין שירגשו אותו וילהיטו את יצריו. 

כנראה שדרוש קול מבפנים, כמו הראיון עם עוזי עילם בידיעות אחרונות, כדי לשבש, ולו רק לשעה קלה, את המערכה מהלכת האימים.

 

פסוקו של פוסט

על הצלחתה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן בציבור האמריקני, תעיד גם משפחת גאי בסרטון הבא.

להמשך הפוסט

מי אמר בוגד על אולמרט?

דן כספי | 19.05.2014 | 07:03

אלמלא יח"צנות שלומיאלית ומספר עיתונאים מסורים ו/או עצלנים, הכינוי לא היה נדבק לשמו של ראש הממשלה לשעבר. מגפת הרדיפה תוקפת את הפוליטיקאים בישראל.

עם תום הקראת גזר הדין במשפט הולילנד (היה זה רק בשבוע שעבר), החל מסע הדה-לגיטימציה של השופט. "למי אתה קורא בוגד, כבוד השופט? לראש הממשלה לשעבר, אשר תרם דברים רבים לביטחון המדינה, בחלקם בלתי ידועים לך?" – שאל נסער רוני בראון באולפן ערוץ 2. והפרשן הבכיר הרים את הכפפה ושאל/תהה "ודאי זה ישמש אתכם בערעור לבית המשפט העליון?" ונענה בחיוב.

גם עיתונאים בכירים מאד, אשר תמיד יודעים יותר ממה שהם יכולים לומר, התגייסו להסיח את הדעת מגזר הדין וכתבו מאמרים עמוסי פאתוס בגנות המילה "בוגד" וסגנונו הבוטה של השופט. "אם וכאשר יגיע אהוד אולמרט למאסר, יתייחסו האסירים והסוהרים כאל בוגד". אפילו שופטים בדימוס פוטוגניים ותאבי תקשורת אצו לספק את ציפיות המראיינים ולהסתייג, אולי בשל קנאת סופרים, מסגנונו של עמיתם.

האמנם אמר השופט בוגד על ראש הממשלה לשעבר? הנה הנוסח המדויק של המקור מתוך גזר הדין;

 "עובד הציבור הנוטל שוחד משול למי שניתץ אבן פינה בעבודתו.

 הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן."

 מי יכול לחלוק על שני המשפטים בגזר הדין? אם כן, בניגוד לכל מה שפורסם ונאמר, השופט ניסח מעין משוואה כללית – נטילת שוחד = בגידה באמון.

על מה סערו הרוחות ומדוע?

*

האם שוב היח"צנות המשומנת הזדרזה להגיב, ולאו דווקא בתבונה ולטובתו של הלקוח? שכן, אם אמנם ראש הממשלה לשעבר לא נטל שוחד, כטענתו, ממילא המשפט אינו רלוונטי לגביו והתגובה הנסערת מעידה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". אבל אם אכן יודבק כינוי הגנאי לאהוד אולמרט, הרי זה לא בגלל השופט כי אם בשל יחצ"נות שלומיאלית ומבקשי טובתו. כלל ברזל ביח"צנות שלא ממחזרים מסרים שליליים על הלקוח. אלא שהפעם היו מי שסברו שהמסר השלילי מסייע כדי לקדם את מסע הדה-לגיטימציה של השופט, ממש כמו במגרשי הספורט, "השופט בן xxxx".

ובכל זאת, מדוע מצליחים לעבוד על הציבור? מדוע רבים סבורים כעת שהשופט כינה את אולמרט בוגד?

רובנו מרבים לחוות דעה על שלל נושאים גם מבלי להיות בקיאים בהם. כך, אפשר להביע דעה גם מבלי לקרוא את גזר הדין. גם המעטים הקוראים זקוקים לזמן במיוחד כאשר מדובר במסמך ארוך. וכאן, נכנסים לתמונה הדוברים והיחצנים. הם מקלים במיוחד על הכתבים שחייבים לדווח בשידור חי ועל הפרשנים המתבקשים לחוות דעה לאלתר. בנסיבות של לחץ זמן, היחצנים לא התקשו לארוז ולשווק, לציבור באמצעות עיתונאים ופרשנים, את התבנית של השופט הבלתי שקול. ומי שנפסל בסגנונו לקוי גם בשיפוטו. כאמור, התבנית היחצנית חוסכת את הצורך בללמוד את העובדות לפני שמביעים דעה.

*

אהוד אולמרט מנצח היטב על מכונת הגנה מרשימה. כלולים בה חברים, עיתונאים, יח"צנים משפטנים, אנשי אקדמיה ועוד. רבים מהם עלולים להיפגע מגזר הדין בצורה זו או אחרת. בייאושם המר של אחדים מהם, כי שוב נגוזה התקווה לפיה, "רק אהוד אולמרט יביא שלום", הם התגייסו ומנהלים מאבק ציבורי נמרץ נגד השופט דוד רוזן. 

המסר של השופט הבלתי שקול מתכתב היטב עם תבנית מוכרת בפוליטיקה הישראלית, הקרבן והנרדף. לעיתים נדמה שמחלת הרדיפה תקפה את אישי הציבור. לא רק אהוד אולמרט הוא קרבן רדיפה תמידי, פעם של החשב הכללי, פעם של מבקר המדינה, פעם של פרקליט המדינה וכעת גם של השופט המחוזי. בדומה, בנימין נתניהו האשים לאחרונה את מני נפתלי וגיא אליהו, מעובדי המשק בבית ראש הממשלה, כי הם רודפים את רעייתו כדי לזכות ברגע תהילה תקשורתית. שלדים יוצאים מארון אחד אחרי השני ורודפים  אחרי רב המועמדים לנשיאות. כמעט ואין ראש רשות מקומית אשר נחשד בשחיתות ואיננו נרדף.

אין זה מקרה. חווית הנרדפות מרכזית בזהות היהודית המחודשת. הרי כולנו צאצאים של קרבנות רדיפות וגזרות, פעם בעבר הרחוק.

פסוקו של פוסט

מכבסת המלים עובדת: תג מחיר או טרור יהודי?

יש שאלות שאסור להציג בסקר דעת קהל ולו רק בשל תוצאות מביכות אפשריות, למשל;

האם את/ה מתנגד/ת או לא ל"תג מחיר"?

או לחילופין,

האם את/ה תומך/ת או לא ב"תג מחיר"?

 

להמשך הפוסט

כיצד משפיעה הממשלה על התקשורת?

דן כספי | 12.05.2014 | 06:49

מדיניות הממשלה המחלישה את אמצעי התקשורת עלולה להתברר כבומרנג. ככל שנחלשים, מחריפה מלחמת ההשמצות בין העיתונים ובין המו"לים אשר עלולה לפגוע באמינותם בעיני הקוראים ולהאיץ את המעבר לאמצעי תקשורת חלופיים.

לא מעט עוסקים בהשפעת התקשורת על הפוליטיקה. לאורך שנים ניסיתי, בכתב ובעל פה, להסב את הדיון דהיינו, כיצד משפיעים פוליטיקאים על התקשורת? נדמה שזוהי השפעה משמעותית יותר, שקטה ונעלמת מסדר היום הציבורי והתקשורתי. כנראה שנעים יותר להשפיע מאשר להיות מושפעים.

בסוף חודש אפריל נפלו שתי החלטות פוליטיות בתחום התקשורת. שר הפנים, גדעון סער, עדכן את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים, בהם על הממשלה לפרסם בענייני תכנון שונים. הממונה על ההגבלים העסקיים החליט לאשר מכירתו של מקור ראשון לשלדון אדלסון ושל מעריב לאלי עזור.

בשני המקרים, ההחלטות נומקו בנתוני סקרים של TGI כדי להסוות שיקולים פוליטיים. בשני המקרים ההחלטות הפוליטיות משפיעות על מפת התקשורת ועל גורלות של אמצעי התקשורת והעובדים בהם.

*

קוראים מעטים יודעים שבכוחה של הממשלה, ושר הפנים בפרט, לווסת את החמצן של העיתונים. "סעיף 1א לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע חובת פרסום בעיתון לגבי הליכי תכנון שונים: '(א) "פרסום בעיתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עיתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עיתון מקומי לפחות אחת לשבוע – פרסום נוסף בעיתון המקומי; (ב) לעניין זה יפרסם שר הפנים ברשומות, מדי שנה, לאחר התייעצות עם האיגוד המייצג את רוב המפרסמים במדינה, רשימה של שלושת העיתונים היומיים הנפוצים ביותר במדינה בשפה העברית; פרסום באחד מהם ייחשב כפרסום בעיתון נפוץ."

עד כה נחשבו לצורך החוק ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב כעיתון נפוץ. כעת החליט שר הפנים להחליף שני עיתונים ברשימה, הארץ ומעריב פינו מקום לשני עיתוני חינם, הלא הם ישראל היום והפוסט. אלא שהשאלה המהותית היא כיצד מודדים תפוצה וכיצד קובעים מהו העיתון הנפוץ? לרב התפוצה נמדדת לפי מספר הגיליונות הנמכרים והמופצים. בשל החטא הקדמון של העיתונים המסרבים לחשוף את תפוצתם, מסתפקים בנתוני חשיפה/קריאה של עיתונים כפי שנמדדים בסקרים. בהעדר נתוני תפוצה מבוקרים, כבכל מדינה מתוקנת, משמשים במשך השנים סקרי TGI מדריך לתעשיית הפרסום בארץ.

בשעתו הבעתי ספק לגבי אמינות הממצאים של TGI. סקרי TGI אמורים להנחות פרסומאים, אם בכלל, במבצעי שיווק ופרסום. אך הם אינם נועדו לבסס מדיניות תקשורת אחראית. איסוף הנתונים בסקרים אלה נעשה באמצעות חוברת עבה בת עשרות עמודים הנשלחת לאלפי אזרחים, והם מתבקשים לנהל מעין יומן ולרשום למה הם צפו, האזינו או קראו. לפני שנים זכיתי לקבל את החוברת ותהיתי מי מסוגלים לעמוד במשימת מילוי עשרות דפים? באתר החברה סינגל-סורס מצוי ההסבר הבא:

"סקר הבוגרים (גילאי 18+) הינו סקר הצרכנות הגדול ביותר הנערך בישראל ומקיף 10,000 נדגמים בשנה המשקפים אוכלוסייה של 3.7 מיליון איש. הסקר נערך במשך כל חודשי השנה ועוקב אחר המגמות המתרחשות בשוק.

"שיטת איסוף הנתונים היא באמצעות Self Administrated Questionnaire, כלומר שאלון למילוי עצמי, הסיבה לעריכת המחקר בשיטה זו ולא כסקר פנים אל פנים נעוצה בכמות המידע שנאסף. כמו כן בסקר מסוג פנים אל פנים יש חשש לתשובות שמשקפות רצייה חברתית (לדוג': נדגם יענה כי הוא נוהג להשתמש במותג פרמיום ולא במותג שהוא משתמש בו, בעוד שבשאלון למילוי עצמי האדם ממלא זאת בזמנו החופשי ואינו מושפע יחסית מרצייה חברתית).

"פרסום תוצאות המחקר מתרחש פעמיים בשנה על בסיס מדגם מצטבר (Rolling Sample) של 5,000 נשאלים חדשים כל שישה חודשים, כך שבכל רגע נתון קיימים במאגר 10,000 נדגמים 'טריים' המשקפים את השנה האחרונה. תהליך הדגימה מתבצע בקפדנות ומבוסס על מדגמים אקראיים בלתי תלויים על מנת להבטיח קבלת מדגם מייצג".

דבר ידוע שבשבועות עריכת הסקר, פעמיים בשנה, בעלי עיתונים מנהלים מבצעי הפצה אגרסיביים, ולו רק כדי להשפיע על תוצאות הסקר.

*

כל שלילת פרסומת, בייחוד בזמנים אלה, מקשה על עיתון ומזרזת צמצום עלויות ופיטורי ייעול. בדרך זו משפיעה הממשלה על אמצעי התקשורת. היא מענישה את השוררים והביקורתיים ולעומתם, מתגמלת את הכנועים והצייתנים. במקרה הנדון, מתערבת הממשלה ומעניקה עדיפות לעיתוני חינם, ולו רק כדי לערער את יציבותם הכלכלית של העיתונים בתשלום.

בדיעבד, מהדקת הממשלה את הפיקוח על אמצעי התקשורת ועל דעת הקהל בכלל ומחלישה אותם: ייאבקו הגלדיאטורים/המו"לים הגדולים לפנינו ויניחו לנו. במקום ליידע את הציבור ולבקר את השלטון, עסוקים העיתונים במאבקי הישרדות ומנהלים קרבות מילוליים בינם לבין עצמם.

"אימפרית ההימורים נגד "אימפרית הרשע"

אלא שהחלשתם של אמצעי התקשורת המרכזיים עלולה להתברר כבומרנג לממשלה וברכה לציבור. במלחמת עיתונים יש רק מפסידים, של קוראים. הם עלולים לאבד עניין ואמון במה שמפרסמים עיתונים ולהעדיף במקומם מקורות חלופיים. אם וכאשר קוראים יעברו בהמוניהם לרשת בהמוניהם, יקשה יותר על השלטון לפקח על מקורות המידע המקוונים והמגוונים.

פסוקו של פוסט

בתחילת החודש הלך לעולמו במאי הטלוויזיה, אנדריי קאלארשו ((1922-2014 Andrei Călărașu, לפי גרסה רומנית על שם רחוב היהודים בבוקרסט. כנראה, שצריך לדעת גם מתי למות. הודעה על פטירתו פורסמה רק שעה קלה לפני ההודעה על מותו של אסי דיין, נסיך האליטה הישנה. מודעת אבל צנועה מטעם רשות השידור נבלעה בין מודעות האבל על אסי דיין. להבדיל, אנדרי קאלארשו היה "רק" מהגר/עולה חדש, "לא משלנו", סתם ניצול פוגרום ביאסי, ודי לו בכבוד להדליק משואה.

לזכרו של אנדריי קאלארשו, ולעמיתי דוברי רומנית במיוחד, הנה סרט הקופה שלו, טעות במספר, 1958 !Alo! Ati Gresit Numarul. הקרדיט לבמאי מופיע בדקה 3.00.

להמשך הפוסט