לא על המילקי לבדו

דן כספי | 19.10.2014 | 09:31

שיח המילקי עשוי להעניק הפוגה ממכלול הפחדים בהם שרוי הציבור בישראל ולהועיל לכל מי שמעוניינים להסיח את דעתו מסוגיות מהותיות.

מפולת השלגים בנפאל חתמה את פרק החגים, וכמו "הרגיעה" מי שנותרו כאן: אכן, טוב ובטוח יותר בארץ מאשר בכל מקום אחר בעולם. מה טוב לשוב הביתה בשלום, לפירלנד – Fearland. תמיד יש כאן ממה לפחד: פעם עיראק, פעם סוריה, פעם איראן, לא מזמן חמאס, רק אתמול דאעש וכעת אבולה.

תושבי הפירלנד זקוקים נואשות למכסח/י פחדים – fearbuster. רגעים של נורמליות מפרידים בין פחד אחד למשנהו. כזהו שיח המילקי שמיד התנפח לא מעט בזכות התקשורת.

*

לא רק לברלין מגיעים ישראלים. ברחובות לונדון, ואף בבירות אחרות במערב אירופה, קולטת האוזן עברית. אין זו עברית תיירותית קולנית אלא עברית חרישית ומוחבאת. ברחובות בואכם קובנט גרדן צעירות וצעירים מישראל משווקים כל מיני – מזון אורגני, מוצרי ים המלח, פלאפל ועוד. הם היו כאן הרבה לפני שפרצה סערת המילקי בארץ. גם לא בטוח שהם נכללים בהגדרות המקובלות והמקובעות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הם שוהים שם ומגיעים ארצה לעיתים קרובות. לכן, הם אולי אינם נחשבים יורדים ואולי רבים מהם יורדים בפועל.

אז מדוע התלקח שיח המילקי דווקא כעת? מדוע מחבקים אמצעי התקשורת את השיח ומשקיעים בשליחים מיוחדים לברלין לכתבות צבע/פיקנטריה? אירועים ותהליכים פוליטיים משמעותיים יותר מתרחשים במערב אירופה והם אינם זוכים כלל לסיקור התקשורת הישראלית. הנה הסברים אחדים לבחירתכם ולתוספות שלכם;

  1. שיח המילקי הינו חלק מתרבות הקיטורים של מעמד הביניים; מאז ומתמיד קיטורים אפיינו את השיח הציבורי בישראל, אם בסלונים פרטים ואם בפרהסיה. כבעבר, מתבכיינים ומעמיסים עגלות קנייה לעייפה. על מה המהומה? לא על האשל אלא על מילקי. ילדי המילקי יעילים יותר למחות על יוקר המחייה. הרי הם מתורגלים לשרשר פוסטים מחוללי תהודה תקשורתית.

  2. שיח המילקי משתלם מבחינה תדמיתית והרייטינג. אמצעי תקשורת, שהפנו בשעתו גב למחאה חברתית מחשש של אבדן פרסומת, ובמיוחד ערוץ 10, היו הפעם חלוצים לאמץ את שיח המילקי. הכיצד? כך אפשר לעטות מסכה של תקשורת חברתית מבלי לסכן מקורות הכנסה רבים מדי מתעשיית הפרסום. גם מבחינת הרייטינג, משתלם מכל הבחינות לדווח כביכול על הלכי הרוח, במיוחד במעמד הביניים, בעל כוח הקניה של המוצרים והשירותים המפורסמים באמצעי התקשורת עצמם. בנוסף, סיקור המילקי מברלין משתלב בטרנד החדש של כתבות מעין-אנתרופולוגיות על קבוצות שוליות במערב אירופה – פעם על איסלאם ולהבדיל, כעת על "פליטי מילקי".

  3. שיח המילקי משתלב בתהליך ההפרטה של פיקוח על המחירים: בשנים האחרונות הובילה התקשורת הכלכלית, ובייחוד המדורים לצרכנות, מסע של השוואת מחירים לשם טיפוח צרכנות נבונה. למעשה, גל הצרכנות מעודד הפרטת הפיקוח על המחיר כאשר האחריות על המחירים המאמירים עוברת מגופי הפיקוח לצרכנים. ברוח כלכלת השוק המוטרפת, שבים עיתונאים ומעצבים את תודעת הצרכן החדשה: אם המילקי יקר לכם, זה לא משום שיש רגולציה רופסת עם פקידים ציניים אשר מפלרטטים עם טייקונים על תפקידים בתאגידיהם, אלא משום שאתם מוכנים לשלם מבלי להשוות מחירים, משום שאינכם נמנעים מלקנות במחירים גבוהים. הדיווחים התקשורתיים ממשיכים ומוכיחים את הצרכנים – רק מאות בודדות השתתפו במחאת המילקי.

  4. שיח המילקי מסיח את הדעת לעבר שותפים בקואליציה: רמזים למניפולציה מלמעלה כבר הושמעו. המילקי מסב את תשומת הלב והזעם לשרים שותפים בקואליציה – שר האוצר ושר הכלכלה. מעמד ביניים, יש לכם בעיה עם מחירים, פנו למי שבחרתם. כתבים ופרשנים לענייני כלכלה מנצלים את שיח המילקי כדי לקדם את האג'נדה האישית – פתיחת המשק ליבוא, ריסוק המונופולים או צמצום ההתערבות הביורוקרטית כשמכון התקנים הוא השעיר התורן לעזאזל.

  5. שיח המילקי מסיח את הדעת מסוגיות משמעויות יותר: לאחר מלחמה בת 50 יום ללא ועדת חקירה, מו"מ עם חמאס ושיבה לקיפאון מדיני, הדבר הנכון ביותר הוא להעסיק את הציבור כעת עם מחיר המילקי. אם כועסים על משהו, שיפרקו את הזעם על המילקי ויתנו לנו להקל במצור על עזה, להתיר יבוא ממנה ולהכניס חומרי בניין לרצועה. רק שלא יתפנו וישאלו מדוע בכלל הייה צורך ב"צוק איתן", מה הושג ומי ניצח?

  6. שיח המילקי הוא חלק ממסע יחסי ציבור למעדן: ולבסוף, ברוח הקונספירציה, גם להסבר זה יש רגלים. מדוע מילקי ולא מו, המעדן המקביל של המתחרה? המהומה המתוזמרת היטב רק נועדה להגביר את החשיפה למותג, במיוחד של מי שלא היה מודע לקיום מעדן השוקולד. מעתה, אמרו מילקי כשם נרדף למעדן חלב בטעם שוקולד. לפי התכנית, בשלב הבא היצרנית תוריד מן הסתם את המחיר של מילקי, הצריכה תוכפל ותשולש, הרווח יגדל, ואילו כתבים ועורכים יחגגו את הישגם כביכול בכותרות גדולות: שוב הכנענו טייקונים ונתנו להם פרסום חינם. או אז, בחסות שמחת הניצחון המדומה, תעלה יצרנית מילקי מחירים של יתר המוצרים, לתפארת המאזן השנתי.

     להתראות במבצע הבא.

 פסוקו של פוסט

לא רק "פליטי מילק" אלא גם "ספרי צמרת" הגיעו מישראל ונוכחים בלונדון. במוזיאון טט מודרן הבריטי - Tate Modern בגדה הדרומית מתנוסס שם הישראלי, אשר לפי פרסומים, תרם 10 מיליון לירות סטרלינג או כ- 60 מיליון ש"ח, כל זאת כשנה לפני התספורת הגדולה במשק הישראלי.

צילום: דליה כספי

להמשך הפוסט

The Book of Benjamin Netanyahu

דן כספי | 12.10.2014 | 08:39

 מסר תעמולתי לא מוצלח עלול לעיתים להזיק יותר מאשר להועיל. אם חמאס = דעאש, אז עם מי מתנהל כעת מו"מ עקיף בעזה?

כיצד עובדים על אנשים ומשכנעים אותם להאמין, לחשוב ולהתנהג בצורה מסוימת, ולפעמים בניגוד לרצונם? שאלה זו העסיקה אותי לאורך השנים באקדמיה. גם בבלוג זה טיפלתי בסוגיה זו אין ספור פעמים. אודה גם אני נשבה בתהליכי שכנוע בעל כורחי ככל אדם אחר.

המחזמר ספר המורמונים, The Book of Mormons, המועלה בניו יורק ובלונדון, עשוי להשיב חלקית לשאלה. אולי ישראלים לא מעטים כבר הספיקו לראות את המחזמר. יוצריה של סדרת האנימציה "סאות' פארק" לא אכזבו גם הפעם וכתבו סאטירה שנונה על מיסיון המורמונים, ולמעשה על תעמולה דתית. שני נערים, קווין פרייס וארנולד קניגהאם, נשלחים לכפר נידח באוגנדה כדי להפיץ את דבר תורתו של ג'וסף סמית, מייסד תנועת המורמונים.

מאז ומעולם תעמולה דתית הייתה אם כל התעמולות בעולם, בכללן בפוליטיקה או בפרסום כלכלי. יש מן המשותף בתעמולה דתית ופוליטית. בכל אחת מהן יש מנגנון משומן של אנשים אשר מבקשים לשכנע המונים לאמץ דעות ואמונות מסוימות, גם אם הם אינן מזדהים או מאמינים במה שהם מפיצים. גם השיטות הן אותן שיטות. אחידות המסר והחזרה עליו אין ספור פעמים הן חיוניות לכל תעמולה מוצלחת. ככל ששבים וחוזרים על אותו מסר, גם אם אינו נכון ואף שקר, כך גדל הסיכוי שרבים יותר יאמינו לו.

אחד משני השליחים לא היה לגמרי בקיא בספר המורמונים, ובלית ברירה המציא סיפורים קליטים ורלוונטיים לקהל הילידים באוגנדה. בין היתר, הוא המציא שג'וסף סמית עצמו קיים יחסי מין עם צפרדעים כדי להירפא מאיידס. העיקר להתאים את המסר התעמולתי לצרכי השומעים, גם אם הוא בדוי והזוי לחלוטין. בפתח המחזמר מדגימים הנערים המורמונים עד כמה הם הפנימו את עקרונות התעמולה היעילה – אחידות וחזרה על אותו מסר.

שבתי למלון משועשע ותהיתי שגם מחזמר יכול לחסן אנשים מפני ניסיונות שכנוע והשפעות זרות ובלתי רצויות. אלא שראש הממשלה שלי אמור לנאום באו"ם וכצפוי, ה"אנטישמיים" הבריטיים לא טרחו להעביר את הנאום באף מבין עשרות ערוצי הטלוויזיה. בעידן הטכנולוגיה WIFI ניתן לעקוף את החרם התקשורתי על ישראל ולהקרין את מראהו וקולו של ראש הממשלה בלב לבה של בירת האימפריה הבריטית הדועכת מעל גבי מסך האייפד. הפעם התעלה ראש הממשלה על המחזמר. באנגלית מצוחצחת ובלי למצמץ, שלף בנימין נתניהו את המסר המוחץ מתוך ספר ההסברה/התעמולה הישראלי, ושב עליו במשך 35 דקות. בימים הבאים, גם כל שריו הנאמנים שבו ודקלמו אותו מסר ממש כמו הנערים המורמונים במחזה.

Hello, my name is Benjamin Netanyahu – and  Hamas is ISIS and ISIS is Hamas.

והנה קטע מתוך הנאום בתרגום לעברית: "אמנת החמאס מבהירה שמטרתו המידית של החמאס היא השמדת ישראל. אולם לחמאס יש שאיפה רחבה יותר. גם הם רוצים ח'ליפות. החמאס חולק את אותן שאיפות גלובליות של עמיתיו האיסלאמיסטים הקיצונים. זו הסיבה שתומכיו הריעו בהתלהבות ברחובות עזה שעה שאלפי אמריקנים נרצחו ב-11 בספטמבר. זאת הסיבה שמנהיגיו גינו את ארה"ב על הריגתו של אוסמה בין לאדן, אותו העלו על נס כלוחם קודש. לכן, ככל שהדבר נוגע ליעדיהם האולטימטיביים, חמאס הוא דאעש ודאעש הוא חמאס."

 

*

לכל להקת שחקנים יש כותבי החומר האלמוניים. כל שלטון וכל שליט מוקף בחגורת יועצים לרבות כותבי נאומים. רמת המדיניות, ושל נאומים בפרט, נגזרת לא מעט מאיכות כוח האדם הסובב את ראש הממשלה. צוות יוצרים מוכשרים, רוברט לופז, טריי פארקר ומאט סטון, כתב והלחין מחזמר מקורי ושנון. לעומת זאת, כנראה שהמוזה שוב בגדה בכותבי הנאום של בנימין נתניהו והם ציידו את ראש הממשלה בנאום משמים וצפוי, אפילו בגימיק כבר מוכר של שליפת תמונה דרמטית.

כעת כאשר נודע על הכנסת חמרי בניין לעזה, על התרת ביקור של 1,500 עזתיים בהר הבית ועל סיכוי להשבת גופות חללים שנפלו ב"צוק איתן", שוב לא ברור אם מתנהל מו"מ עקיף עם חמאס או עם דאעש?

ושמא תכנית אוגנדה, מלפני מאה שנה, לא נגנזה. היא קורמת עור וגידים כאן ועכשיו!

פסוקו של פוסט

בגלריית סאשי בלונדון מציג האמן הקולומביני, Rafael Gómezbarros, עשרות נמלים המטפסות על קירות. באחד הראיונות הסביר האמן שהתכוון לנחיל העובדים הזרים בכל מקום ברחבי העולם הנחשבים כמטרד. ואולי הכוונה גם לאותם תעמלנים אשר עמלים ללא קץ כדי להשפיע על דעות ההמונים?

צילום: דליה כספי

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

איים של איכות בתקשורת הישראלית

דן כספי | 28.09.2014 | 09:01

גם בעידן הפולחן לרייטינג ושל המכנה המשותף הנמוך ביותר, נותרו מספר איים של איכות בתקשורת הישראלית.

בין כסה לעשור במקום להכות על חטא, סברתי שמן הראוי לכתוב לשם שינוי מספר דברים טובים על התקשורת בישראל. הנה עשרה איים של איכות תקשורתית. אתמקד בשידור כדי לא להיחשד במשוא פנים לאכסניית הבלוג. קוראים מוזמנים להוסיף או לגרוע מהרשימה לפי טעמם האישי. אולי אף יהיה יזם שינהיג פרס, אות האיכות בתקשורת.

  1. הפיפסים לפני החדשות בקול ישראל: עוד ירושה מבורכת מתקופת המנדט. מה טוב שהמנדט הבריטי הניח יסודות הרדיו ולא כמו יועצים אמריקנים בטלוויזיה. הפיפסים וההגשה הסולידית של החדשות מייחדים את קול ישראל ממבזקי החדשות החפיפים (אופס! צ"ל הקצרים) ברדיו האזורי, ולצערי כעת, גם בגלי צה"ל.

  2. קול המוסיקה בקול ישראל: "גלולת ההרגעה והשפיות", במיוחד בעתות משברים ומתיחות. גם הניהול החובבני (אופס! צ"ל המיוחד) בשנים האחרונות לא הצליח להרוס את הרשת למעט מספר צלקות בלוח המשדרים למשל, התכנית בכותרתה המעליבה כשלעצמה, לנהגי משאיות ואוטובוסים, ביום ד' בבוקר או ביטול מוסיקה ליום ראשון לעדות הנוצריות. מי ייתן ושידורי "קול המוזיקה" יישמרו ויזכו גם לשידורי סטריאו איכותיים.

  3. Mezzo: חלופה לקול המוסיקה למי שיש בסביבתו מסך טלוויזיה. איפה אפשר לצפות בקונצרטים של הפילהרמונית הישראלית או באופרה במצדה, ועוד בפריים טיים? לעיתים נדמה ששני ערוצי המוסיקה, עם לוח שידורים נפרד ב-HD הם ערוצים ישראליים, או לפחות יהודיים. דניאל ברנבוים, יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן, שלמה מינץ, יואל לוי ואמנים ישראלים אחרים ממלאים לעיתים קרובות את שני המסכים של Mezzo.

  4. לונדון וקירשנבאום, ערוץ 10: בבליל תכניות ראיונות אולפן, גם זה מסימני טלוויזיה ענייה, בולטת תכנית אקטואליה הנשענת על "מבט חבובתי" של שני שדרים מנוסים ומשלימים זה את זה, לעיתים סרקסטי אך ספקני ומעמיק, לאירועים ולאישים בחדשות.

  5. המקור, בערוץ 10: עובדה, בערוץ 2: שרידים של עיתונות חוקרת ונשכנית. כל תכנית נאבקת בדרכה עם אילוצים ולחצים, כלכלים ופוליטיים, בין היתר בסיפורי אנוש סוחטי דמעות ורייטינג. במידה רבה, עובדה גם מנציחה את טלעד, הזכיין לשעבר בערוץ 2 אשר לא היטיב להפנים כללי הון-תקשורת-שלטון.

  6. פלפלים צהובים, קשת, ערוץ 2: דוגמא מוחצת אשר ממחישה שאין סתירה בין דרמה איכותית עם מסר חברתי לבין רייטינג. הצלחתה עלולה להיות בעורכי הסדרה ולקבור אותה. בעונה השנייה, הפלפלים מעט נמתחו על פני זמן, עלולים להימאס ולהחמיץ, וחבל!

  7. עבודה ערבית, קשת, ערוץ 2: קומדיית מצבים שנונה המאתגרת מוסכמות וממחישה שוב כיצד ניתן אף בערוץ טלוויזיה מסחרי להפיק סדרה ערכית ללא חשש של אבדן רייטיניג. הסדרה ניסתה לתרום למרקם היחסים המורכבים בין יהודים לבין ערבים, וכנראה שהמציאות חזקה יותר ממנה.

  8. הבוקר הזה, רשת ב': משדר החדשות המרכזי של רשת ב', המזוהה ובצדק עם אריה גולן. אין כמו העדרו של גולן בימי ד' כדי להמחיש כיצד מגיש מקצועי מסוגל להטביע את חותמו. להבדיל, החלטות ניהוליות שגויות הביאו לקיצור יומן הערב בשעה 5:00 וכנראה גם להברחת מאזינים מרשת ב' לגלי צה"ל.

  9. סוף שבוע עברי, FM103: חלופה נעימה לאוזן במרכז הארץ לרשת ג' בקול ישראל. שירים עבריים ברצף ללא מלל ומבלי להתחנף לסגנונות הפופ או הים-התיכון.

  10. FM88, קול ישראל: רשת המוסיקה הטובה אשר שרדה את הזעזועים ברשות השידור ולפי שעה גם את איומי ההפרטה שלה. FM88 מתברכת במשדרים טובים יותר מיתר הרשתות בקול ישראל ומעורכים מוסיקליים מקצועיים אשר מציעים תמהיל של סגנונות וצלילים משתנים בשעות היממה והשבוע לפי קהלי מאזינים.

בולטים בהעדרם לפחות שני איי איכות של סאטירה פוליטית אשר נבלעו בים התקשורת הרב-ערוצית. חבר טוב שאלני לאחרונה איפה דבר אחר (1983-2004) כאשר צריכים אותו. בזכות השאלה ולמען צדק פואטי אוסיף, ואיפה החרצופים  (1996-2001) כאשר צריכים אותם?

                                                                     

                                                                     

                                                            המקור לחיקויים של מדורים סאטיריים: איפה "דבר אחר" כאשר צריכים אותו?

למען הקוראים הצעירים, אזכיר שדבר אחר היה כנראה העיתון הסאטירי אשר הופיע זמן ארוך יותר מכל מדור סאטירי בכתב. תחילה הוא הופיע בעיתון דבר, ומשנת 1994 עבר לידיעות אחרונות כשני עמודים באמצע המוסף המרכזי. גם לאחר שדבר אחר חדל להופיע נעשה ניסיון קצר ימים להוציאו במתכונת אינטרנטית.

החרצופים הייתה גרסא ישראלית של טלעדלתכנית הסאטירה הבריטית Spitting Image. פורמטים דומים התקבלו במדינות נוספות. כנראה שזכייניות הטלוויזיה קלטו את המסר: לסאטירה פוליטית נשכנית יש מחיר לכן עדיף להסתפק בתכניות רכות, ספק סאטירה ספק בידור, נוסח ארץ נהדרת, מצב האומה ובובה של מדינה. אלה שחוששים מסאטירה בשידור, סללו את הדרך ללאטמה, תכנית סאטירה ימנית העתידה לשידור בערוץ 1 המתחדש.

פסוקו של פוסט

הנעימה של לרוי אנדרסון "מכונת הכתיבה", אשר משמשת עד היום פתיח ל"יומן השבוע" ברשת ב', משדר שידע ימים טובים יותר.

 

להמשך הפוסט

בעד הפרדת התקשורת מהפוליטיקה

דן כספי | 22.09.2014 | 09:17

סיכום השנה בתקשורת: אולי התקשורת בישראל הינה חופשית אך היא אינה עצמאית ותלויה מדי בפוליטיקה. על אף מספר עיתונאים ופרשנים ביקורתיים, התקשורת הישראלית מכוונת לשלטון הימין ומשרתת אותו.

כבר הבעתי לא פעם את הסתייגותי מסיכומים שנתיים. הם נראים כמלאכותיים בייחוד כאשר הם נעשים פעמיים בשנה – גם בראש השנה האזרחית. סיכומים שנתיים יזומים ומסייעים לאמצעי התקשורת למלא גיליונות עבים לחג או זמני שידור חגיגיים. הסיכומים בתקשורת מתייחסים לרב לאנשים למשל, 100 האנשים המשפיעים בתקשורת, ולא לתהליכים. העיסוק באנשים הינו פשטני ופיקנטי יותר. לעומת זאת, תהליך הוא מופשט וגם מחייב יותר משאבים, של אנשי התקשורת כשל הציבור. למשל, עדיף לציין שמות אחדים – שלדון אדלסון וביבי נתניהו, נוני מוזס ויאיר לפיד במקום קשרי הון-עיתון-שלטון.

*

לאחר שהתנצלתי והסתייגתי ממה שאני הולך לעשות, אציע טרנד או תהליך אשר אפיין את השנה האחרונה: טשטוש ההפרדה בין תקשורת ופוליטיקה. רגע, תשאלו, ממתי הייתה הפרדה כזו? האם בכלל חייבים להפריד ביניהן? האם היא בכלל אפשרית?

אם אמנם התקשורת נחשבת לרשות הרביעית בממשל, הרי שיש לדאוג לעצמאותה במסגרת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. נכון שהפרדת רשויות מוחלטת אינה בנמצא, במיוחד בישראל. לאורך שנים לחמו אמצעי תקשורת להשתחרר מחיבוק הדב הפוליטי ולאמץ סטנדרטים של עיתונות עצמאית. הנסיבות לא תמיד היו לצד התקשורת הישראלית. השינויים הטכנולוגיים הביאו לריבוי ערוצים ועיתונים קטנים ומוחלשים, לתחרות מחריפה ביניהם על הישרדות. עקב כך, התהדק הקשר המשולש הון-עיתון-שלטון. אילי הון רכשו עיתונים וערוצי שידור, אשר באמצעותם הם משדרגים את כושר המיקוח שלהם מול פקידים ואישים הדנים בעניינם. במציאות התקשורתית החדשה, יש אמנם חופש עיתונות יחסית אך התקשורת בכללה אינה עצמאית. היא תלויה בחסדים של אילי הון ובמחוות של רצון טוב מצד השלטון. כדי להישרד כל אמצעי תקשורת מנסה בדרך זו או אחרת להיצמד לגורם פוליטי כלשהו.

כאן יכולתי להביא עשרות דוגמאות כיצד מערכות חדשות מרסנות כתבים ונמנעות מליזום תחקירים רגישים מחשש אבדן מפרסמים או/ו למתוח יחסים עם בעלי שררה. כיום עיתונאי תחקירן צריך להיות גם לוליין על חבל דק של אינטרסים כלכליים ופוליטיים. פרשיות מתפוצצות וחושפות שבדיעבד לתקשורת היה מידע ופשוט נמנעו מלפרסם מחשש לסנקציות.

לא מדובר בעיתונים המפלגתיים אשר אינם מסתירים את זיקתם הפוליטית, אלא באותם אמצעי התקשורת המתיימרים להיות כביכול עצמאים. שעה שישראל היום ממותג כביטאונו האישי של ראש הממשלה, ידיעות אחרונות נזקק למענה הולם. על כן, היומון תרם להצלחתו בבחירות של אחד מכוכביו, הלא הוא יאיר לפיד ואינו פוסק לבקר את ראש הממשלה, לפי הכלל, החבר של יריבי הוא אויבי. גם בשידור הצליח השלטון להדק את הפיקוח הפוליטי על הערוצים השונים. רשות השידור הייתה כחומר בידי שר התקשורת. גורלו של ערוץ 10 תלוי בתוצאות המיקוח בין הבעלים לבין הרגולטור, ידו הארוכה של השלטון. מצבן של שתי הזכיינות בערוץ 2 – קשת ורשת, איננו שונה בהרבה. לקראת פיצול ביניהן בערוצים נפרדים, כל זכיינית זקוקה למנה של הנחות והטבות בתנאי הרישיונות החדשים.

נראה, שמעולם המצב התקשורתי לא היה כה נוח לשלטון. גם אם הוא נחלש ושסוע מאבקי כוח פנימיים, השלטון הצליח לרסק את מפת התקשורת לרסיסים של עיתונם וערוצים מוחלשים ועיתונאים חרדים לפרנסתם. המחיר גבוה גם אם לכאורה בלתי נראה. רב אמצעי התקשורת משרתים את השלטון ללא יכולת לאתגר את הקו המדיני הימני. קולות בודדים של ביקורת מתויגים לשלילה לאלתר כשמאלנים ואף מאוימים בסנקציות כלכליות. במצב הכלכלי השברירי לא מעזים להתגרות בקונצנזוס פן אבדן קוראים, מנויים או/ו הכנסות מפרסום ממשלתי. אם מתוך בחירה ואם בלית בררה רב אמצעי התקשורת משרתים למעשה את השלטון. בשל חילוקי דעות ומאבקי כוח בתוך השלטון, למשל פרשת הרפז או דיון על התקציב, מתקבלת תמונה מסולפת של פלורליזם בתקשורת. בדיעבד, רב אמצעי התקשורת – דפוס, שידור ורשת, מכוונים לימין במפה הפוליטית ומקדשים את הסטטוס קוו המדיני, את השיתוק הפוליטי המתמשך, או בעברית מכובסת העדר "אופק מדיני".

*

לסיכום הסיכום השנתי, הנה משהו אישי גם על הבלוג. במשך שנים פרסמתי עשרות חיבורים באקדמיה, ספרים ומאמרים. נדמה שאף אחד מהם לא עורר תהודה ולא השפיע עלי כמו הפוסט בבלוג זה, אשר התפרסם ב- 2/6/2014 בשם, מהם הגבולות של חופש הביטוי. היה מי שנפגע כנראה מן האבחנה בפוסט בין חופש הביטוי לעומת חופש הביזוי. שלושה ימים אחרי פרסומו, הגיש הנפגע נגדי תביעה של לשון הרע. בעיני משפטנים היא נראית כתביעת השתקה – SLAPP, תביעה הנועדת להפחיד ולהרתיע מבקרים מחשש לנטל של עלויות משפט. כך הבנתי מקרוב מדוע עיתונאים חוששים יותר כיום להעיז ולמתוח ביקורת על אישי ציבור.

שנה שקטה ושל תקשורת עצמאית ונועזת!

פסוקו של פוסט

בטקס פרסי אופיר של הקולנוע הישראלי, אשר התקיים בתחילת השבוע, שובצו גם שני קטעים מתוך קברט מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, "אוי אליאס, אליאס". הנה אחד מהם. מומלץ לראות עד הסוף.

 

להמשך הפוסט

הסוד טמון במשקמים

דן כספי | 15.09.2014 | 07:01

סוד שיקומה של רשות השידור מותנה באיכות המשקמים. יחסים בינאישיים מוקדמים ו"חבר מביא חבר" עלולים להכשיל את פרויקט השיקום.

משך שבועות חשתי כצדיק. הנה מלאכתי נעשית ע" אחרים.

כפי שכבר שיתפתי את קוראי, עוד למעלה מעשר שנים בהיותי חבר בוועד המנהל, הצעתי לסגור ולפתוח מחדש את רשות השידור. ההנהלה דאז מיד תבעה מראש הממשלה, אריאל שרון, שהיה אחראי אז על ביצוע חוק רשות השידור, לפטר אותי לאלתר. חרף כל העלבונות האישיים, המצב בשטח הלך והתדרדר. לפחות שלוש סיבות עיקריות, אשר מן הסתם קשורות אחת בשנייה, אחראיות לגסיסתה בשידור חי של רשות השידור – פוליטיזציה, ניהול כושל ותרבות ארגונית/מחנאות קלוקלת.

גם לא האמנתי שאפשר לחולל שינוי כאשר שר התקשורת הנוכחי, גלעד ארדן, נטל על עצמו את רשות השידור כפרויקט כחלוני. כעת כאשר החוק עבר  והשר עצמו שוקל הצעה מפתה כשגריר בארה"ב, עדיין יש תקווה להבראתה של רשות השידור. גם התעלמתי מן הניסיון היווני. גם ביוון סגרו ופתחו מחדש את רשות השידור. והתוצאה אינה מלבבת, כפי שנאמר לי בביקורי האחרון באתונה. אלא שגם התקווה נגוזה ככל שנודע על המינויים הראשונים.

דוד האן, כנ"ר, הלא הוא כונס הנכסים הרשמי, מינה את יונה ויזנטל כעורך הראשי של רשות השידור. כעבור מספר ימים נודעו על מינויים נוספים של העורך הראשי בעצמו; איילה חסון התמנתה למנהלת חטיבת החדשות בטלוויזיה, שמעון אלקבץ נשלף מראש מנהל התרבות במשרד התרבות והספורט, לימור לבנת, לטובת ניהול קול ישראל. מקץ מספר ימים אושר קידומו של אלי בבא, מנהל הפרומו (יש דבר כזה), למנהלה הזמני של הטלוויזיה. לפי שעה המינוי המעניין המתבשל הוא של יעקב אילון בתור מגיש מבט. כיצד נבחרו דווקא אנשים אלה ולא אחרים? הדיווחים השלימו את התשבץ. חזק הרושם שהמנהלים החדשים זכו במינוי בשל היותם מקושרים לאותה רשת חברתית: העורך הראשי, יונה ויזנטל, מכיר את שי נשר, בעלה של איילה חסון וסוכנה האישי של יעקב אילון.

יהיו מסנגרים שיטענו כנגד שזהו המצב הכללי באליטות: כולם מרושתים עם כולם. כולם מאותו הכפר במיוחד בקהילת התקשורת. הראייה המקלה אינה משנה את התמונה העיקרית: יחסי ידידות וחברות עלולים לשבש גיוס אנשים מתאימים ומוכשרים. מה יעשו אלה שלא השקיעו בטוויית יחסים אישיים ובשיווק עצמי ונמלטו מטורים חברתיים, שלא ישבו בפרלמנטים בימי ששי ולא הסתודדו באירועים חברתיים?  

*

במהותה תחנת שידור הינה ארגון מקצועי ויוצר עם אנשים בעלי אגו מפותח ומנופח. מעטים מסוגלים לנהל ארגון יוצר. הללו אינם נמצאים דווקא בארגון עצמו ואינם צריכים להיות בעלי מלאכה באותו ארגון. כשם שמנהל בית חולים אינו חייב להיות רופא, וכשם שמנכ"ל אוניברסיטה אינו חייב להיות פרופסור ומנהל תיאטרון או מנהל תזמורת אינו חייב להיות שחקן או נגן, כך גם שדר מוצלח אינו בהכרח מסוגל לנהל.

במידה רבה, ברשות השידור השתרשה המסורת של "מנהל מבפנים", אשר אחראית לתרבות המחנות. כל "מנהל מבפנים" היטיב עם אנשי שלומו וקיפח את יריביו, עד לסיבוב הבא עת התחלפו המחנות בהנהלת הרשות. בדרך זו נשחקו כוחות יוצרים על מזבח מאבקי כוח בין מחנות שונים ונטשו את רשות השידור לטובת תחנות שידור מסחריות, רדיו וטלוויזיה.

המינויים הראשונים הנוכחיים בטלוויזיה וברדיו מעוררים חשד שאקלים המחנות  ההרסני פינה מקום לאחיו התאום, "חבר מביא חבר". השיטה עלולה לחסום את דרכם של היוצרים האיכותיים, ממש כפי שהיה בעבר, ולהכשיל את פרויקט השיקום. סוד שיקומה של רשות השידור תלוי באיכות המשקמים. בראש וראשונה, חייבים להבטיח שאנשים מוכשרים ויוצרים איכותיים ויגויסו ויועסקו ברשות השידור. לשם כך דרושים מנהלים חדורי חזון והבנה מעמיקה למהות השידור הציבורי ולא "אנשי שלומנו" מחוברים לעטיני הון-שלטון.

פסוקו של פוסט

ביום ראשון התקיימה הלווייתו ד"ר נדיר צור, 1952-2014, איש רדיו, חוקר מדע המדינה ומשורר בנשמתו. נדיר צור היה אדם נדיר. חרף נכותו הקשה, נדיר צור עשה זאת – הקים משפחה, השלים את לימודי הדוקטורט, ערך תכניות ב"קול ישראל" והעשיר את החברה בספרי עיון ושירה.

הנה שיר מתוך ספר השירים שלו, פרי מעללים, בהוצאת צבעונים, שבחרה לאה צבעוני, המול"ית עם נשמה וידידה קרובה של נדיר.

כְּאֵב / נדיר צור

לָחוּשׁ אֶת הַכְּאֵב

לְדַמְיֵן שֶׁהוּא נֶחֱלָשׁ

לְהַאֲמִין שֶׁיֵּעָלֵם

לְהַקְשׁוֹת לַמַּדְּעָנִים

לְהִתְמַלֵּא עַצֶּבֶת

לְבַקֵּשׁ טְעָמִים

לֶאֱמֹד אֶת הָעָצְמָה

לְאַכֵּן

לְאַפְיֵן תְּכוּנוֹת

לְחַפֵּשׂ מַקְבִּילוֹת

לְפַשְׁפֵּשׁ בַּזִּכְרוֹנוֹת

וְלָדַעַת

נִכְאָבוֹת.

להמשך הפוסט

מה בין ביביטורס לבין פרשת הרפז?

דן כספי | 08.09.2014 | 09:09

החלטת היועץ המשפטי לסגור את תיק ביביטורס מחמת העדר תשתית ראיתית היא מכה לעיתונות חוקרת ויש בה מעין הצבת גבולות לעיתונות; תתעסקו בנוכלים ובקומבינות אך אל תגעו בלקוח שלי.

כאילו לא הייתה מלחמת יולי-אוגוסט; כאילו לא הייה מחדל מודיעיני עם המנהרות; כאילו לא נפלו רקטות ולא היו פליטים יהודים בארצם; כאילו אין מפולת מדינית ו"העולם כולו נגדנו". עם קצת כסף לפריפריה הפגועה והכרזות על אופק מדיני לשמאל וסיפוח שטחים לימין אפשר להשתיק כל מחאה ודרישה לועדת חקירה. כך חוזרים לשגרה הפוליטית והתקשורתית, למאבקי הכוח הידועים ולפרשות הישנות כדי להסיח את דעת הקהל מן העיקר, מן הצורך לפתור את הסכסוך עם השכנים הפלסטיניים. שוב הוכח שהתקשורת נגררת ומושפעת יותר ממה שהיא מסוגלת ליזום ולהשפיע על סדר היום הציבורי.

*

שתי פרשות התחרו ביניהן על תשומת לב הציבור בשבוע שעבר – פרשת ביביטורס ופרשת הרפז/אשכנזי. המשטרה המליצה להעמיד לדין בשל הפרת אמונים את הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל) גבי אשכנזי, האלוף (מיל'), אביחי מנדלבליט, שכיהן בזמנו כפרקליט הצבאי הראשי; דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל'), אבי בניהו; ראש לשכת הרמטכ"ל לשעבר, אל"מ (מיל') ארז וינר; מזכיר הממשלה; ואל"מ (מיל') גבי סיבוני ואילו היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את תיק ביביטורס מחוסר תשתית ראיתית כביכול. לכאורה שתי הפרשות עוסקות בנושא אחד – בערכי החברה הישראלית. אלא שכל פרשה זכתה לטיפול תקשורתי שונה.

פרשת ביביטורס אינה פחות חמורה מפרשת הרפז/אשכנזי, ואולי אף יותר ממנה. המדובר בראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחד האחראים על אקלים ההדוניזם המופרז, הנהנתנות המוחצנת ושל הידוק הקשר הון-שלטון. תחקיר הטלוויזיה "המקור" של רביב דרוקר על נסיעות הזוג נתניהו בחסות בעלי הון פרטיים היה ראוי לטיפול שורש ומרתיע. לכאורה, החלטה של היועץ המשפטי לממשלה הייתה צריכה לזכות בעדיפות תקשורתית על פני המלצות המשטרה המאד כלליות בפרשת הרפז/אשכנזי. אלא שבעוד שפרשת ביביטורס כמעט התאיידה, פרשת הרפז/אשכנזי זכתה לסיקור תקשורתי עודף. מדוע?

                                                         מסעות בנימין מרחביה בעיניו של עמוס בידרמן

הטיפול התקשורתי השונה בשתי הפרשות מעיד בעליל על מערומיה של התקשורת הישראלית ובמיוחד של אחדים מקברניטיה. במרכזה של פרשת הרפז/אשכנזי מאבק כוחות יצרי ומוחצן בין שני מחנות במערכת הביטחון. מאבקים דומים התנהלו גם בעבר, אלא שהפעם הוא גלש לזירה התקשורתית כאשר כל מחנה הקדים להצטייד בצבא של עיתונאים. הללו מתנהגים כשכירי עט מטעם ומנצלים את גישתם החופשית לאמצעי התקשורת כדי לנהל מערכה מכוערת של סגירת חשבונות אישיים. בדרך זו הם מנפחים את הפרשה ומזכים אותה בנפח סיקור בלתי פרופורציונאלי למשקלה הסגולי.

להבדיל, פרשת ביביטורס טומנת בחובה משמעויות ארוכות טווח. החלטת היועץ המשפטי לסגור את התיק היא מכה כואבת לעיתונות חוקרת ומסר מרתיע נוסף לכל מי שעוד נותר בז'אנר זה: דבר לא למדתם מפרשות אביגדור ליברמן, הנה שוב – אל תפשפשו ואל תיגעו בלקוח שלי. אם בכל זאת אתם רוצים לעשות תחקיר, תסתפקו בזוטות, ברב ששולח ידיים, בחומוס מזוהם או בקומבינטור שמוכר בשר מקולקל. לא היה צורך בביקורתו של משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, אשר העריך שבפרשת ביביטורס נעשה מעט מדי ומאוחר מדי, כדי לחוש שמשהו אינו כשורה. אני בטוח שלרבים יש דעה בנושא ביביטורס גם אם לא צפו בתחקיר עצמו. הנה הזדמנות נוספת לצפות בתחקיר של 50 דקות ולהתרשם אישית מממצאיו.

פרשת ביביטורס נגוזה משום שהפעם לא נמצא מי שיעקוב/יעשה פולאו אפ, לא בתקשורת ולא בפוליטיקה. כמו בכל קהילה אחרת, גם בתקשורת רבים מדי לוקים בחוסר פרגון לעמיתים ולמתחרים ובחוסר קולגיאליות. נוח יותר לערוץ 2 להבליט שתחקיר בערוץ 10 הסתיים בסגירת התיק מאשר להעמיד סימני שאלה להחלטה שכזו. גם במערכת הפוליטית, לא נמצא משום מה מי שיערערו על החלטת היועץ המשפטי. מעבר לכל, פרשת ביביטורס ממחישה כיצד ניתן לסרס את כלב השמירה, התקשורת, לאלף אותו ולהפוך אותו לכלב מחמד אשר אינו מתריע אלא נובח מדי פעם. כידוע, בעקבות שידור התחקיר, התרבו האיומים על סגירת ערוץ 10 וגורלו לפי שעה מוטל בספק.

שתי הפרשות עלולות לקעקע את אמון הציבור במערכות – הפוליטית, המשפטית והתקשורתית. אם ליועץ המשפטי נדרשו שלוש שנים כדי להודיע שאחד התחקירים העיתונאים היותר מושקעים ומבוססים לוקה בתשתית ראייתית וגם "בחלף הזמן", כל זאת באשמתו, הרי שאין גבול למניפולציות ציניות בשם החוק והסדר. אם באותה עת חקירה נמרצת לא העלתה אלא ממצאים למראית עין אך עדיין לא ברור מי זייף את המסמך המיוחס לבועז הרפז ובכל זאת יש המלצות להעמדה לדין, כיצד אפשר עוד להאמין לכל אותם חוקרים ועיתונאים? בדיעבד, במה חטא אהוד אולמרט בזמנו בראשון טורס? בכך שלא הצטייד בזמן ביועץ משפטי לממשלה "מבין עניין".

פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר עזב אותנו מני פאר. ההתמודדות המודעת עם הסוף תמיד מרגשת. 

להמשך הפוסט

על התקשורת לבדוק את עצמה

דן כספי | 01.09.2014 | 09:12

על אף שרבים מהם עבדו מסביב לשעון במהלך "צוק איתן", עיתונאים המסתמכים על מקורות קבועים עלולים לחטוא בדיווחים מוטים ומטעים ולהתחלק עמם באחריותם על מחדלים כדוגמת מחדל המנהרות.

ככל שהדרישה לועדת חקירה של המערכה "צוק איתן" הולכת ומתאיידת בענני הסתיו המוקדם, נותר הטעם שהתקשורת תיבדק על התנהלותה לפני ובמהלך המבצע. כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם, ישנם קווי דמיון אחדים בין מבצע "צוק איתן" לבין מלחמת יום כיפור. כאז גם כעת, קונצפציה שהתגבשה בסיועה הנדיב של התקשורת קרסה במהלך המלחמה. עורכים ועיתונאים לא למדו דבר אבל לפחות למראית עין, הם חייבים להכות על חטא גם הפעם, ממש כשם שעשו לפני ארבעים שנה. הנה מספר נקודות לבדיקה עצמית של התנהלות התקשורת בימי "צוק איתן";    

ראשית, יש לבדוק אם הקרבה האינטימית עם ולמקורות, ככל שהיא נוחה ומסייעת בדיווח, במיוחד בפורמאט אולפן פתוח, אינה מגבילה כתבים ופרשנים מלראות את כל התמונה? מרוב דיווחים/עצים לא רואים את היער/ הפרספקטיבה. בשל נטל הדיווח, נראה שכתבים ופרשנים לא תמיד הספיקו להצליב מקורות, בייחוד עם מקורות בצד השני, ולא תמיד הצליחו להעמיד סימני שאלה להערכות שנמסרו להם.

שנית, יש והמקורות הקבועים מנצלים לרעה את תלות העיתונאים בהם ופשוט מרדימים או מסיחים את דעתם. כך היה עם הסדר הפסקת האש אשק התבשל תחת הרדאר התקשורתי. ללמדנו, שמו"מ משמעותי מתנהל בהשקט מאחוריהם זרקורי הטלוויזיה והמיקרופונים. שעה שנחתם ההסדר, כתבים ופרשנים עוד טפטפו הערכות על התערבות קרקעית נוספת של צה"ל כמענה לירי הרקטות והפצמ"רים. מן הראוי לבדוק אם במקרה זה, ודומים אחרים, יכלה הכתבות הצבאית לאתגר את המקורות הקבועים ולפרסם על ההסדר המתבשל להפסקת האש?

שלישית, סיקור רב השנים של תחום מסוים עלול לגרום ל"מחלת השגריר" ולהביא להזדהות גמורה של כתבים עם המסוקרים ותפיסותיהם. בשל כך, עיתונאים עלולים לבסס קונצפציות ולהנחילן ברבים. לא רק פרשנים צבאים ופרשנים לענייני ערב חשופים ל"מחלת השגריר" אלא גם עמיתיהם בתחומים אחרים.  במקומות אחרים נהוג להתמודד עם "מחלת השגריר" באמצעים שונים למשל, רוטאציה בתפקידים של כתבים או הוצאתם להתרעננות ולהשתלמות. ככל שהתקשורת הישראלית שרויה במלחמת הישרדות ובמסגרת האילוצים הכלכליים, האם אין טעם לאמץ דרכים אילו ואחרות כדי למנוע "מחלת השגריר" ולצמצם את שחיקת העיתונאים? מדוע כתב לענייני משטרה או לענייני משפט במשך למעלה מתריסר שנים לא יוחלף ולא יועבר לדסק אחר? נכון, לניסיון העיתונאי ולשגרת הדיווח יש ערך רב אך מסתבר גם מחיר יקר באיכות המידע והפרשנות. מדיניות מסודרת של רענון עשויה למנוע חלודה וכהות חושים.

ולבסוף, האם לא ראוי להמליץ לכל אמצעי תקשורת או תא כתבים לאמץ מדיניות של פיתוח משאבי אנוש לרבות למידה עצמית, כפי שמקובל בכל ארגון וקהילה מקצועית. למשל, לו עורכים, כתבים ופרשנים פוליטיים הבינו יותר ברזי הסקרים, לא היו מציפים את השיח הציבורי בממצאים סרי טעם חדשות לבקרים. כיום, כמעט כל עיתון ואמצעי שידור יוזם סקרים משלו. במחיר יחסית זול, מכל סקר יוצר כותרת בלעדית ומצוטטת לאלתר. מותר לגלות אחריות לאומית ולא להלחיץ את המערכת הפוליטית עם סקרים שבועיים אשר מקשים על קבלת החלטות ענייניות.

 

מהו הערך החדשותי של ממצאי סקר צפויים מראש ומדוע הם ראויים לכותרת ראשית? מדוע להשתמש במלה דרמטית, צנחה? הרי התמיכה בראש הממשלה התייצבה אחרי המבצע לאחר שכצפוי, היא הרקיעה במהלך הקרבות. ספק אם גם הפעם יימצאו בין עיתונאים כאלה שיכו על החטא בשל חלקם במחדלי "צוק איתן".

*

אגב תקשורת, סקרים ומדיניות: המבצע "צוק איתן" סיפק טעם של מנהיגות כביכול. בנימין נתניהו אף זכה בשל כך לשבחים בלתי צפויים, גם הפעם מפרשנים בכירים בתקשורת, שהחלו לאתרג אותו ולגונן עליו מפני יריביו בימין. נראה שהסובבים אותו אימצו מקצת מהמחמאות – שיקול דעת, אחריות, מתינות, וכד', ושילבו אותן בדף המסרים של התדמיתנים.

כך, בניגוד לאקלים הציבורי המתלהם, ואפילו בניגוד לישראל היום, נתניהו לא התלהב להיכנס לעזה. גם לאחר כניסה לעזה כדי לטפל במנהרות, הבין שלא כדאי למוטט את חמאס אלא די לפגוע בו; הוא קלט כנראה מייד שאין אופציה צבאית, שצה"ל אינו מסוגל לנצח מבלי לשלם מחיר יקר, והסיג את הכוחות מעזה כדי לחסוך באבידות. גם עם השגת ההסדר, לא מעט בשל ההבנה שיש להבטיח פתיחת שנת לימודים כסדרה, ידע נתניהו להעלים את המהלך מידיעת הציבור זמן מה ולפעול בניגוד לרטוריקה הגלויה – לא ננהל מו"מ תחת אש. כנאה למהלך רציני, לפי דיווחים עיתונאים מאוחרים, אשר אמנם הכחיש אותם ("לעולם אל תאמין לידיעה שאינה מוכחשת"), נפגש ביבי בירדן בחשאי עם אבו מאזן לפני השגת ההסכם להפסקת אש. גם כאשר נחתם ההסדר עם חמאס, הוא ידע לתמרן ולחמוק מן הזובור הצפוי בקבינט. 

בתחכום רב משתיק נתניהו כעת את האופוזיציה בימין, ליברמן ובנט, כאשר מקורביו ממתגים מחדש את "צוק איתן" כ"מלחמת שלום יו'ש": רצונו של נתניהו לא להקים מדינה פלסטינית הוא שאילץ אותו להשאיר את חמאס חזק ומאיים על ישראל ולא לחזק את אבו מאזן אשר עלול להכריז על מדינה בשטחי יו"ש ועזה.

 פסוקו של פוסט

"לא רוצים שלום, רוצים להשתגע" מתוך תכנית הסאטירה המיתולוגית ניקוי ראש. גם כעבור ארבעה עשורים, עדיין אקטואלי, זכר לערוץ טלוויזיה אחד ואיכותי.

להמשך הפוסט

כותרת לשעבר

דן כספי | 24.08.2014 | 09:43

עם סגירת כותרת, בית הספר לעיתונאות ולתקשורת, עולים וצפים זיכרונות על חבלי ההקמה, על הפער שבין החזון של מייסד בית הספר, דב יודקובסקי, לבין המציאות.

הידיעה על סגירתו של בית הספר לעיתונאות ולתקשורת  כותרת העציבה אותי מאד. עצוב לראות גן סגור. שבעתיים בית ספר סגור. למי שלא יודע ואינו מתמצא בברנז'ה, כותרת הינו בית ספר להכשרת עיתונאים אשר הקים אותו דב יודקובסקי בשנת 1990. מאות סטודנטים למדו בין כתלי בית הספר ואחדים מהם אפילו נחשבים לגולת הכותרת - איילה חסון, צביקה יחזקאלי, ברוך קרא, יוסי יהושע, ניר דבורי, ליאת רגב, מירי מיכאלי ועוד.

עצוב לי במיוחד משום שהשקעתי בכותרת ממיטב מרצי, תחילה כחבר בצוות ההיגוי של הקמת כותרת ובהמשך כיועץ האקדמי בשנתו הראשונה של בית-הספר. המשבר בתקשורת מקרין מן הסתם על הביקוש ללימודים. מדוע ללמוד תקשורת כאשר אין ערובה לתעסוקה יציבה? בשנים האחרונות ניכרת ירידה בהרשמה ללימודי תקשורת בכל אחת מלמעלה מעשרים תכניות במוסדות להשכלה גבוהה. כבכל מלחמת הישרדות, החלשים הם הראשונים להיעלם. מי ייתן ולא יהיו חללים נוספים.

*

בשורת הסגירה מחזירה אותי שני עשורים וחצי אחורנית, לימי ההקמה של בית הספר. המציאות התקשורתית אז הייתה שונה לחלוטין. מלבד יומונים רבי תפוצה ועבי עמודים, פרחו עשרות ומאות מקומונים ברחבי הארץ, כל יומון ארצי ורשת המקומונים שלה. בנוסף לערוצי הכבלים, הלך והוכשר החוק להפעלתו של ערוץ 2 בטלוויזיה. במבט לאחור, העידן הטרום-דיגיטלי של סוף שנות השמונים במאה הקודמת נראה כתור הזהב של התקשורת הישראלית. בלית בררה, אמצעי תקשורת גייסו כח אדם מכל הבא ליד ללא הכשרה מוקדמת ומספקת.

אשר על כן, היוזמה של דב יודקובסקי להקים בית ספר להכשרת עיתונאים באה ממש בעיתה. מערכת ההשכלה הגבוהה כדרכה פיגרה אחרי הביקושים הגואים ללימודי תקשורת. המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית שמרה על הגמוניה כיחידה מסוגה בארץ והסתפקה בלימודים עיוניים עם טעימות קלות של סדנאות מעשיות. בחלל המתרחב בין ההיצע לבין הביקושים הגואים ללימודי תקשורת, חדרו יזמים פרטים למיניהם, לרב עיתונאים מפורסמים, אשר ארגנו באולמות ציבוריים ובבתי מלון קורסים מזורזים בעיתונות מעשית. על כוס קפה ועוגה צעירים הלומי שאיפות לקריירה תקשורתית זוהרת שאבו בצמא טיפים ואנקדוטות של מרצים מזדמנים. לפי אחת האגדות האורבניות, אחד העיתונאים המפורסמים בזמנו בנה וילה מן הקורסים לתקשורת.  

לפי חזונו של יודקובסקי, בית הספר החדש אמור להיות על-אוניברסיטאי ועצמאי, מחוץ לאוניברסיטה כלשהי, וכלשון הידיעון הראשון, "מטרתו להכשיר דור המשך של עיתונאים משכילים, מיומנים ומודעים לאחריותם הציבורית והאתית". אם תרצו יש בהגדרת המטרה גם ביקורת על מצב העיתונות באותה עת, ונדמה שהמצב אף החמיר מאז.

ידיעון כותרת הראשון לשנת הלימודים תשנ"ב, 1991-1992

כל אוניברסיטה אמורה לשלוח ממיטב הסטודנטים לבית הספר. לכן בשלב מוקדם, ערך יודקובסקי שיחות גישוש עם ראשי האוניברסיטאות וכך נוכח מקרוב בפער שבין חזונו לבין המציאות באקדמיה הישראלית. אמנם היו קולות שחייבו את הרעיון של בית ספר ארצי ולו רק כאמצעי להכשרה מעשית ולפרופסיונליזציה של העיסוק העיתונאי וחלופה רצינית לקורסים הפיראטיים והמזדמנים.

לא רק זאת. העובדה שהיוזמה להכשרת עיתונאים והמשאבים הכספיים לשם כך הגיעו מתוך תעשיית התקשורת הקלה על גיוס תמיכה בפרויקט. למען הדיוק, מסגרות הכשרה פנימיות של הכשרת עיתונאים פעלו בעיתונים אחדים. אולי מרכז ההדרכה של רשות השידור התמיד בקביעות להכשיר שדרים, קריינים, כתבים ועורכי תכניות. וכמובן, התחנה הצבאית גלי צה"ל נחשבת עד היום כבית הספר המיטיב להעמיד דורות של שדרים ועיתונאים בישראל. אפשר ואורי אבנרי נחשב עד היום כבית הספר הטוב ביותר להכשרת עיתונאים, ולו רק בשל גישתו הייחודית לעיתונאות כמלאכה הנלמדת בהנחיה אישית.      

אלא שהתחייבות לשיתוף פעולה עם גוף חוץ אוניברסיטאי והכרה בלימודים מעשיים מחוץ לאקדמיה, שכלל לא ברור מה טיבם ומהי איכותם, הקשו כנראה על קברניטי האוניברסיטאות להתלהב מיוזמתו של יודקובסקי. גם הרעיון של שיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי היה זר לאקדמיה הישראלית. מבחינה זאת, האוניברסיטה הפתוחה יכלה לגלות פתיחות יתירה ולו רק משום שבית הספר המוצע נתפס כעוד מרכז לימוד בו מתקיימים לימודים מטעמה בצד לימודים אחרים.

ככל שדב יודקובסקי היה מוערך כמי שהמציא את נוסחת הקסם של עיתון פופולארי נפוץ והטיל את כל כובד השפעתו למימוש הפרויקט, רק שלושה מוסדות השיבו בחיוב מנומס אך מהוסס ליוזמתו המקורית – אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בר-אילן. נציגיהן שובצו בועדת ההיגוי של בית הספר בהקמה. פרופ' נחמיה לבציון ז"ל, נשיאה האולטימטיבי של האוניברסיטה הפתוחה, דיבר ללבי כדי לפזר את ספקותי לגבי הצלחת המודל של כותרת: תראה דן, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להגשים את חלומך ולהקים בית ספר לתקשורת. לא תסלח לעצמך אם תחמיץ את ההזדמנות. אגב, זכויות היוצרים של שם בית הספר שמורות כנראה לאדם ברוך ז"ל.

הרעיון של בית הספר גם התכתב יפה עם התכנית של נחמיה לבציון ושל הח"מ להקים לימודי דיפלומה/תעודה בתקשורת מעשית באוניברסיטה הפתוחה. רק ייעוץ מקצועי חיצוני ומסויג הקשה על הקרן יד הנדיב לממן את התכנית ללימודי תעודה בתקשורת.

צוות ההיגוי של בית הספר החדש מנה שבעה חברים. לצדו של דב יודקובסקי, ניצבו  פרופ' יורם דינשטיין, אז נשיאה של אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' צ'ארלס ליבמן ז"ל, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, הח"מ מטעם האוניברסיטה הפתוחה, צביקה שפירא, שמונה למנהלו המייסד של בית הספר, רומן פריסטר, שכיהן בהמשך כמנהל בית- הספר, דודו גלבוע, מנהלו האחרון של  כותרת.

כבר בישיבה הראשונה של ועדת ההיגוי נגלה ניגוד האינטרסים בין נציגיהן של שלוש האוניברסיטאות. בהזדמנויות שונות, נציגה של אוניברסיטת תל אביב לא הסתיר את יעדו לבלוע את בית הספר החדש בבוא העת על התקציב הנכבד שגייס דב יודקובסקי מידידו, המו"ל הגרמני, ריינהרד מוהן, בעליו של תאגיד התקשורת הגדול וקרן ברטלסמן. אפשר וכותרת היה בשעתו גם מעין תחליף לחוג לתקשורת, שהוקם באוניברסיטת תל אביב רק כעבור חמש שנים.

*

קורות כותרת ראויים מן הסתם לעבודת מחקר מקיפה ויסודית. גישה לארכיון הפרטי שלי מובטחת לכל מי שייענו לאתגר. על השנה הפורמטיבית הראשונה של כותרת - בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

גם אם מלחמת "צוק איתן" טרם הסתיימה, נראה שאפשר לאפיין בזהירות שהפעם כמעט ואין סאטירה, למעט ניסיונות מהוססים אחדים של אייל קיציס בערוץ 2 וליאור שליין כאן למטה.

להמשך הפוסט

מהו חלקה של התקשורת במחדל המנהרות?

דן כספי | 11.08.2014 | 08:40

מדוע התקשורת דבקה שוב בקונצפציה שמשווקים לה? אולי משום שהיא מוחלשת ומפחדת מלהציג שאלות קשות. הפרופיל התקשורתי הנמוך של המנהרות רק חיזק בחזרה את הקונצפציה שאין פתרון טכנולוגי למנהרות.

גם בלי ועדת בדיקה/חקירה פנימית/פרלמנטרית/ממלכתית של המבצע/ מלחמה "צוק איתן", מחדל המנהרות גלוי לעין. וכך גם המסקנה המתבקשת מן הדו"ח שעוד ייכתב וייגנז: כולנו אשמים. גם התקשורת.

הרי ידענו על המנהרות – המודיעין, הצבא, הממשלה ואפילו תושבים בעוטף עזה שמעו מדי פעם הלמות פטישים מתחת רגליהם. עובדה, פה ושם בתיקים מאובקים נמצאו מזכר על המנהרות של איש מודיעין או מכתב מגיאולוג מודאג עם הצעה כיצד לטפל במנהרות.

אפילו בערוץ 1 שודר סרט תעודה, עמוק באדמה, על המנהרות עוד בחודש נובמבר 2006. נו, טוב. מי וכמה כבר צופים בערוץ זה? ובכל זאת, כדאי לצפות ולו כדי להתרשם מתפקודם של המטפלין בביטחון. מי שבכל זאת יתמיד בצפייה, יקבל טיפ מופלא – חיקוי מפתיע של אריאל שרון ז"ל.

אותה תקשורת שנושאת בחלק מן האחריות על מחדל המנהרות יכולה לשמש עדת מדינה בכל בדיקה/חקירה. כידוע, התקשורת משמשת מעין לוח תהודה sound board למערכת פוליטית. לרב עיתונאים כותבים על מה שמעסיקים פוליטיקאים ואנשי ציבור, מה שמספרים להם ומה שהם שומעים. מחלוקות פנימיות בתוך המערכת מוצאות כמעט תמיד תהודה בתקשורת.

כך היה גם לפני שהתקבלה ההחלטה על פיתוחה של כיפת ברזל. מחנה לא קטן, וד"ר ראובן פדהצור ז"ל בתוכו, שלל מכל בשעתו את הרעיון של כיפת ברזל לטובת חלופות אחרות למשל, תותח הלייזר נאוטילוס.

מחלוקת דומה על פתרון טכנולוגי למנהרות לא הגיעה לתקשורת, משום שלא הייתה מחלוקת. די לצפות בסרט התעודה ולהתרשם מהתנהלות המערכת עוד בשלבים מוקדמים ביותר. במהלך עשור וחצי התרחשו אירועים ביטחוניים סביב מנהרות, לרבות חטיפתו גלעד שליט, ובכל זאת הנושא לא זכה לטיפול בעדיפות גבוהה. ה"קונצפציה" מנעה מלראות את המציאות, ממש כמו ערב מלחמת יום הכיפורים.

כפי שנהוג לפרשן בימים אלה יש הבדל בין ידיעה לבין הטמעה והתייחסות למידע. המידע על המנהרות לא העסיק את הצבא ואת הממשלה, ומעט מאד גם את התקשורת. למען הדיוק, היו מספר כתבים ופרשנים בכירים שכן התעניינו במנהרות, אבל היו אלו מנהרות בין לשכת הרמטכ"ל לבין הלשכה של שר הביטחון, על ההסתעפויות בהן זרמו מסרונים של רונית אשכנזי לבועז הרפז.

ראש הממשלה והמערכת כולה התמסרו למסע הסברה טוטאלי, בצדק או שלא בצדק, כדי לשכנע את הציבור ואת העולם כולו שמאיראן נשקף איום קיומי למדינת ישראל. בעוד שתקציב ענק של מיליארדים הושקע בפרויקט מגלומני של עצירת הגרעין האיראני, לא נמצאו מספר מיליונים למענה טכנולוגי של המנהרות.

*

רבים ודאי חשים שב"צוק איתן" התקשורת מתפקדת אחרת. הפעם התקשורת היא הרבה יותר פטריוטית, זהירה וכן, גם מונוליטית. שלושת ערוצי הטלוויזיה אימצו אותו פורמט של אולפן פתוח המתמלא בפרשנים בעלי אותו רקע צבאי. לעיתים מי שאחראים למחדל המנהרות נודדים בין אולפנים ובין עיתונים כדי ליחצן את צה"ל וליטול חלק במערכת ההסברה. בשפה טכנוקרטית הם הסבירו כבר מימיו הראשונים של המבצע וממשיכים להסביר בלהט שצה"ל מכה בהצלחה בתשתיות, חמאס חטף מכה משמעותית וראשיו מסתתרים מתחת לאדמה. מקום וזמן מועטים יחסית ניתנים לקולות חלופיים – מומחים עצמאים, נשים ואנשי רוח, אשר עלולים חו"ח לאתגר את התפיסה הביטחוניסטית השלטת.  

אלא שמחדל המנהרות חייב להמחיש את המחיר הגבוה שמשלמים כאשר התקשורת מתגייסת ומגויסת לטובת קונצפציה שלטת. אמנם מאד נעים ונוח יותר לעורכים לתפוס פוזה פטריוטית, כמו "קודם כל ישראלים" נוסח וואלה, לחבק ולהתחבק עם הממסד ולא להציג לו שאלות. האמנם אין פתרון טכנולוגי למנהרות, כפי שהתודה בראשית השבוע אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, בשיחה עם תושבים מעוטף עזה?

מה משרת יותר לציבור – "קודם כל ישראלי" או קודם כל עיתונאי?

הלקח של מלחמת יום כיפור כנראה לא נלמד או נשכח. ככל שאמצעי התקשורת מתכנס סביב הקונצפציה השלטת ומשתיק דעות אחרות, כך הוא מחזק ומעצים אותה. במהלך השנים ועד עצם היום הזה, המערכת הביטחונית הדביקה את התקשורת בתפיסתה שאיום המנהרות אינו קריטי ושאין פתרון טכנולוגי סביר לכך. עיתונאים ופרשנים אשר הפנימו את הקונצפציה במערכת הביטחון, מיעטו לפרסם דעות אחרות ולו רק כדי לא ליצור דיון ציבורי אשר עלול לפגוע ב… ביטחון המדינה. אלא שהטיפול התקשורתי המועט במנהרות התקבל בממסד כאישור נוסף לקונצפציה שהסוגיה אינה בעדיפות גבוהה. 

זוהי תרומתם של אמצעי התקשורת למחדלים פעם אחר פעם, כאשר הם מעדיפים להיות "קודם כל ישראלי".

 

פסוקו של פוסט

אחד משירי המלחמה הנפלאים של הבריגדה היהודית, את חכי לי ואחזור, בביצועו המרגש של שמשון בר-נוי.

להמשך הפוסט

האם טכנולוגיה הכתה שוב בצה"ל?

דן כספי | 04.08.2014 | 09:06

טכנולוגיה מתקדמת עלולה לטפח אשליות של עוצמה ועליונות.  הכיצד המרוץ אחרי תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו למשימה העיקרית בכל עשייה ציבורית? 

אולי זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. הבעיה שגם מאוחר יותר לא מתפנים להפיק לקחים.

בדיוק לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר למטה. אמנם, המאמר מתייחס למלחמת לבנון השנייה, אשר נערכה בין 12/7/2006 לבין 14/8/2006. ב-23  ביולי פתח צה"ל במבצע קרקעי "קורי פלדה", על מוצבי חיזבאללה ועל יישובים שיעיים בשטח לבנון סמוך לקו הגבול. המאמר התפרסם שלושה ימים מאוחר יותר, ב-26 ביולי, והשורות נקראות כיום ברלוונטיות מצמררת. לכן, בחרתי להביא את תכן המאמר כפי שהתפרסם בשעתו. לא נגענו.

*

ככל שהלחימה נמשכת ומתארכת, גוברת התחושה שמשהו לא דופק הפעם. במוקדם או במאוחר המלחמה הנוכחית תטלטל, ואף חייבת לטלטל את החברה הישראלית. ההישגים הצבאיים, הצנועים לפי שעה, אינם אלא תבליט התמורות המפליגות בשנים האחרונות. הצבא אינו אלא צבא העם, מעין מראה, ובזמן המלחמה – מראה אכזרית של החברה.

שנים של סגידה לאמריקניזציה, התברגנות ונהנתנות, פשרה במערכת ההישגית והשתלטות הקשרים על הכשרים – כל אלה ואחרים הקרינו כנראה גם על המאגר האנושי, על פער האיכות והמוטיבציה בין החברה הישראלית לבין הסובב אותה. רכישת טכנולוגיה מתקדמת ושליטה מופלגת בה עלולות לטפח אשליות של עוצמה ועליונות. במיוחד אמור הדבר כשהיא מופקדת בידיים צעירות.

מי יסביר לצעירים הנלהבים ולמפקדיהם, ששליטה בפלאי הטכנולוגיה אינה מתירה להם לזלזל במאווי היריב ושאיפותיו? מי יגלה להם ולקברניטי המדינה שטכנולוגיה אינה תחליף לא להשכלה, לא לרוח האדם ולא לחשיבה עצמאית ויצירתית? רק אנשים משכילים מסוגלים להעמיד את הטכנולוגיה בהקשרים הנכונים ולנצל כראוי את יתרונותיה. אחרים מתבשמים מיתרונותיה ושוקעים בשימוש הרוטיני כמעין רובוט אנושי.

ימי המלחמה חשפו כי תסמיני האמריקניזציה פגעו גם בצה"ל. מערך הדיווח וההסברה בשבועיים האחרונים אכן מעיד שכמו במערכת הפוליטית, היח"צנות עדיפה על פני דיווח ומידע. מצביאים בהנחייתה של דוברת צה"ל ייחצנו את עצמם ואת צה"ל. ממש כמו עמיתיהם האמריקנים בעת מלחמות המפרץ, היה מי שסבר כי עדיף להאכיל את פיות העיתונאים בחצאי אמיתות, בקלישאות ובסיסמאות, כדי שיהיה להם מה לשדר ומה לכתוב למחרת.

מיטב האנרגיות הופנו לבניית דימויים והבניית תמונת קרב מסולפת. מספר פעמים דיווחו על פגיעה בתחנת הטלוויזיה של חיזבאללה – ו"אל-מנאר" המשיכה לשדר. בעת קרבות נהוג ושכיח לפרסם מידע מטעה. אלא שיש הבדל בין מידע מטעה לבין מידע מוטעה ושגוי. המידע המטעה נועד לפגוע במורל הלחימה של היריב, ואילו המידע המוטעה פוגע במורל העורף וגם באמינות המפיץ אותו.

יותר מכל, המלחמה הנוכחית שבה ומזכירה שהתותחים רועמים כשהמוזות נשחקות ושותקות. כי ללא מוזה, צה"ל מתקשה לנצח.

*

כצפוי, המאמר עורר בשעתו תגובות נזעמות ופוגעניות. כאז גם כיום, קל יותר לתקוף את המבקרים מאשר להתמודד עניינית עם הביקורת. אם הדברים נקראים כפי שהתנסחו רק אתמול, סימן שלא השתנה הרבה מאז. אמנם דוברת צה"ל דאז הייתה לחברת כנסת קולנית ונציגה האוטנטי של ישראל הוולגרית.

במהלך שמונה השנים האחרונות התמיהות במאמר התרבו. הטכנולוגיות החדשות כמו התמידו לכרסם ביצירתיות, כושר אלתור ותושייה אישית, לפי הפורמולה: יותר טכנולוגיה – פחות רוח ופחות חשיבה ביקורתית. האם עידן הטכנולוגיה מצמיח הנהגה אפורה אך מצוידת בכלים שלטוניים יעילים? האם דור ה-SMS פגיע יותר לטכנולוגיות השכנוע ההמוני? מדוע בעידן של סטארטאפים יצירתיים כל חשיבה וכל אמירה מחוץ לקופסא מתויגות לגנאי? הכיצד באקלים ההייטק שורר קונפורמיזם חונק ומחניק? מדוע תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו לעיקר בכל עשייה צבאית וציבורית?

ראש הממשלה מול המסך מוביל את המערכה: תדמיתנות שקולה למנהיגות

ספק אם כיום מחדלים מובילים למהפך פוליטי. להבדיל, ההנהגה כיום מצוידת היטב יותר בכיפת ברזל משלה; הלא הם אותם תדמיתנים, אסטרטגיים פוליטיים, עיתונאים ואנשי החצר. אלה מאתרגים ביעילות את ראש הממשלה, מצניעים את שרשרת הכישלונות המדיניים והדיפלומטיים שקדמו למלחמה בעזה וממצבים אותו כעדיף על פני יריביו בימין.

פסוקו של פוסט

חנוך לוין נותר כמופת ליציאה מחוץ לקופסה, דווקא בעתות חרום.

 

להמשך הפוסט