מדוע אין לפרסם תוצאות סקרים ערב בחירות?

דן כספי | 23.03.2015 | 08:58

בכוחם של סקרים לא רק לחשוף את כוונות המצביעים אלא גם להשפיע עליהם. איסור פרסום של סקרי בחירות עשוי לחסוך לבוחרים, וגם לתקשורת, מידע מטעה ולא מדויק.  וגם על צביעות בביקורת על קשת.

עם פרסום תוצאות הבחירות לכנסת ה-20, ניצלה השיטה. כמעט לא מדברים על שינוי השיטה. גם לא המשילות. ללמדנו שהאשמה אינה בשיטה אלא במשתמשים בה. מה נותר לשנות? או כן, חוק הבחירות (דרכי תעמולת). נכון, זהו חוק אנרכרוניסטי. המציאות התקשורתית משתנה ללא הפסק. תשדירי תעמולה מופצים ברשתות החברתיות הרבה לפני ובמקביל לשידורים ברדיו ובטלוויזיה. גם יש מעט טעם לאיסור על שידור תעמולת בחירות במסגרת אקטואליה, למשל נאום בקונגרס האמריקני. התעמולה נעשית בדרכים שונות ומתפרצת לכותרות בזכות אירועים, מעשים והכרזות.

אם אמנם יעדכנו את החוק, כדאי לתת את הדעת גם לסקרים. העליהום הנוכחי על הסוקרים אשר החמיצו בקול אחד הייה צפוי. לא אחטא לצניעות אם אזכיר שבבלוג זה הזהרתי מהתמכרות לסקרים ולו רק בשל מגבלותיהם המובנות, וכמוני עשו עמיתים נוספים. גם חבל שקריירה מפוארת של ד"ר מינה צמח מסתיימת כנראה בפאדיחה. במשך שנים היא נהנתה ממעמד של סוקרת-על, מעין אוראקל.

ההסברים המביכים של הסוקרים לכישלונם אינם משכנעים. מה חדש בזה שנשאלים רבים מסרבים להשיב ו/או משקרים? הרי בדיוק משום כך חזרנו ודרשנו שבפרסום כל סקר יצוין גם מספר הסרבנים או חסרי דעה. המענה הקבוע לדרישה זו – יש לנו נוסחא לשקלול ולנטרול השקרנים.

במידה רבה, הציבור מרד הפעם בסוקרים. אתם מנסים כל העת לגלות מה ומי מצביע למי, מפרסמים על פני עמודים שלמים גרפים ולוחות על חתכים ופרופילים של מצביעים, ומנסים בכל דרך להפר את הבחירה החשאית. אם כך, לא תצליחו להסיר את מעטה הפרטיות והחשאיות שלי.

סקרים הוא אחד התחומים הפרוצים. למעשה כמעט כל אחד יכול לפתוח מכון סקרים ללא כל רישיון או פיקוח מקצועי. למשל, אין ביקורת על הליכי איסוף החומרים, כיצד נדגמים, אם בכלל, הנחקרים או כיצד משקללים את התוצאות? יש מכונים שעורכים סקרים בטלפון ויש שמסתפקים במשיבים לשאלות ברשת. גם במדגם קלפיות אין בקרת איכות. האם הנתונים נאספו באמצעות קלפי כפולה, כאשר המצביעים התבקשו לשחזר את הצבעתם בקלפי שנייה מיד אחרי שהצביעו בקלפי נוספת או באמצעות טלפון? עם שובה הביתה מהקלפי, ידידה קבלה טלפון ונשאלה עבור מי הצביעה? עצם הפנייה בטלפון כבר הפרה את חשאיות ההצבעה ולכן היא סירבה להשיב. אחרים במקומה בהסתייגותם מן השאלה, אולי השיבו אך מן הסתם, לאו  דווקא חשפו את מה שבאמת הטילו בקלפי.

לנוכח מגבלות הסקרים, נדמה שאין מנוס מלנקוט צעד דרמטי ולאסור על פרסום תוצאות, לפחות בשבוע האחרון לפני הבחירות, כמו בצרפת והודו. כיום איסור הפרסום חל ביממה האחרונה לפני הבחירות.

יותר מתשדירי בחירות, בכוחם של סקרים לעצב את כוונות המצביעים יותר מאשר לשקף אותן. במערכת האחרונה הקדימו הסקרים והבנו תמונה, שכנראה לא הייתה לגמרי מדויקת, של מרוץ צמוד בין שתי הרשימות הגדולות, ליכוד והמחנה הציוני. סימני שאלה לגבי מרצ לעבור את אחוז החסימה שכנעו מצביעים לא מעטים לעבור למחנה הציוני. הסקרים האחרונים דיווחו על יתרון של ארבעה מנדטים למחנה הציוני כאשר לליכוד רק 20 מנדטים. שמועות על סמך סקרים פנימיים כביכול, שהתבררו כמניפולטיביות, אף הגדילו את ההישג של המחנה הציוני ל-28.  

המסנגרים שבים וטוענים שהסקרים מספקים מידע שימושי למטות הרשימות ולמצביעים. נראה שהמידע מהסקרים אינו מדויק ואף מטעה ומשבש את שיקול דעתם של בוחרים. סביר יותר שהסקרים לא דייקו והציגו תמונה מסולפת גם בשלבים מוקדמים יותר. איסור פרסום של תוצאות סקרים עשוי לשחרר בוחרים מלחצים ומשיקולים בלתי עניניים.

עם כל השבחים לפיניש של בנימין נתניהו בשלושת הימים האחרונים, לא סביר שלמעלה משלוש מאות אלף מצביעים, שהם 10 מנדטים, שבו הביתה לליכוד בזכות אמירה זו או אחרת. כוונות הצבעה אינן כעלה ברוח ההצהרות של תועמלן זה או אחר. הן יותר נטועות באותם "זרמים תת-קרקעיים" שסקרים לא התעניינו בהם. הבהיר זאת יפה תושב דרום באחת מכתבות הטלוויזיה: מפלגה כמוה כאישה לא מתגרשים גם אם היא מרגיזה אותך.

אל חשש, הריאליטי של סקרי בחירות ישוב בדיוק נמרץ גם במערכת הבחירות הבאה. קואליציה קטלנית של תעשיית הסקרים, סוכנויות פרסום ואמצעי תקשורת תסכל כל הצעה להרחיב את טווח הזמן של איסור פרסום תוצאות הסקרים.   

 פסוקו של פוסט

חרף הביקורת, "מה לא ידעתם מי הזמנתם?" (צבועה בחלקה, הרי רובם ככולם שותפים לאותו חטא), צל"ש לתגובתו המקצועית של המראיין, יואב לימור. במקום ביקורת על קשת, מתבקשים עורכים ומפיקים בערוץ 10, בערוץ 1, במעריב וב-NRG ועוד, לערוך חשבון נפש. 

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

 

להמשך הפוסט

העם הנבחר בוחר ומתפלל

דן כספי | 16.03.2015 | 07:06

ערב ההכרעה בבחירות וגם לאחריהן, תפילה אחת משותפת לכל הבוחרים: הב לנו מנהיגות ראויה! וגם על תמר ליבס-פלסנר ז"ל.

  • הב לנו שליחי ציבור שמסוגלים להקרין תקוה ושלוה.

  • הב לנו נבחרים שיגידו אחרי ולא אחריכם, שילכו לפני ולא אחרי המחנה.

  • הב לנו נציגים שאינם משועבדים לסקרים וליועצים למיניהם.

  • הב לנו נבחרים שיודעים מה טוב לנו ולא מה שאנו רוצים.

  • הב לנו ראש ממשלה שמעז לקבל החלטות קשות ולא פופולאריות.

  • הב לנו שליחי ציבור נקיי כפיים ואחראים על מעשיהם ומחדליהם.

  • הב לנו חברי כנסת בעלי שיעור קומה שאינם צדים כותרות אגב פרובוקציות, במעשים ובדיבורים.

  • הב לנו אקלים של סובלנות, של כיבוד אחר והשונה ולא של פסילת דעות שונות כבלתי לגיטימיות.

  • הב לנו שיח ציבורי מתורבת, ללא כינויי גנאי וללא הסתה.

  • הב לנו שיח ציבורי משוחרר מידי שכירים למיניהם – יועצי תקשורת, טוקבקיסטים ובעלי עניין אחרים.

  • הב לנו הפרדה, ככל האפשר, בין פוליטיקה לבין התקשורת; הפרדה בין פוליטיקאים לבין עיתונאים.

  • הב לנו אימון מחודש בעיתונות כתובה ומקצועית, בעיתונאים ובפרשנים למיניהם.

  • הב לנו עיתונות/תקשורת עצמאית ולעומתית לשלטון באשר הוא.

  • הב לנו עיתונאים מקצועיים שיודעים לראיין ולשאול שאלות קשות ולא להתרפס לפני המרואיינים. כן ירבו כמוהו כאריה גולן.

  • הב לנו שיקול דעת כדי להבחין בין הרצוי לבין המצוי, בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי, בין מאחזי עיניים לבין נושאי בשורה.

  • הב לנו ממשלה צרה, חכמה, נועזת ויציבה.

  • הב לנו ראש ממשלה לא תקשורתי, לא אורטור/נואם ולא פוטוגני, אבל אשר מיטיב לתקשר עם סביבתו ועם שועי עולם.

  • הב לנו מנהיג חכם ונועז ולא פוליטיקאי פיקח ותחמן.

  • הב לנו מי שמסוגלים להתפייס עם השכנים ולא רק להתעמת עמם.

  • הב לנו שלום.

    פסוקו של פוסט

    בשבוע שעבר הלכה לעולמה פרופ' תמר ליבס-פלסנר ז"ל, 1943-2015 ("אימא של יוחנן"). תמר הספיקה לחבוש שני כובעים – של עשייה ושל מחקר. בשנות השבעים של המאה הקודמת ערכה וביימה תכניות במחלקת הנוער של קול ישראל, ביניהן חתול בשק. כוכבה של תמר ליבס דרך בשמי האקדמיה בזכות עבודת המחקר בהדרכתו הצמודה של פרופ' אליהוא כ"ץ על סדרת דאלאס ומשמעויותיה לצופים בתרבויות שונות. סופה הטראגי של תמר ליבס מעציב גם מי שלא נמנה על חובביה. 

    הנה הפתיח לסדרת הטלוויזיה המיתולוגית בראשיתה.

     מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

     

 

 

להמשך הפוסט

מהי האג'נדה שלך?

דן כספי | 09.03.2015 | 07:08

מלים מכובסות חשובות בשיח הציבורי, במיוחד ערב בחירות. לכסיקון שימושי במערכת הבחירות. רטוריקה במקום עשייה.

גם במערכת הבחירות הנוכחית מכבסת המלים עובדת שעות נוספות. מאז ומתמיד השלטון שלט במכבסת המלים והוא שהכתיב משמעויות חדשות ורצויות למלים ולמושגים. עשה לך שלטון בזכות מלים. אמצעי התקשורת ברובם נוטים לאמץ את המושגים המכובסים ומפיצים אותם לציבור הרחב.

להלן מספר דוגמאות. תוספות ושינויים יתקבלו בברכה.  

 אג'נדה - סדר יום, גם מלה נרדפת להטיות של היריב, של עיתונאים או של ראשי רשימות. לנו יש דעות להם יש אג'נדה. לעיתים, המאבק הנחרץ מכל הוא על סדר היום, מה יהיה או לא יהיה על סדר היום. כך קובעים על מה אנשים ידונו ועל מה לא יחשבו. האם ידונו על דאעש או על יוקר המחייה?

אנטישמיות, אנטישמי – בהשאלה, ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל. טקטיקה רטורית מקובלת של ביטול כל ביקורת על התנחלות בשטחים ותיוגה השלילי. לפיכך, יש גם יהודים אנטישמיים, אכולי שנאה עצמית.

אסטרטג פוליטי – מי שעוסק באסטרטגיה/בתחמנות פוליטית. שדרוג של יועץ פוליטי או יועץ תקשורת. ראו גם יועץ תקשורת.

אסטרטגיה פוליטית – סוג של אסטרטגיה, הלא היא תחליף למדיניות ולחזון. בהשאלה, יש גם אסטרטגיות בתחומים אחרים, למשל אסטרטגיה צבאית, אסטרטגית בחירות ואף אסטרטגיה ציונית. מרב אסטרטגיה – אין מדיניות.

דף מסרים – רשימת טיעונים שמכינים יועצי הבחירות לדקלום בפיהם של ראשי הרשימות והמועמדים הפוליטיים. העיקרון הוא שככל שמרבים לשוב על אותם מסרים וככל שכל חברי הרשימה מדקלמים אותם, כך המסרים נצרבים יותר בתודעת הציבור. ההיצמדות ותלות הדוברים בדף המסרים של יועציהם עשויות להעיד על נמיכות קומתם.

היפסטר - מונח פופולרי בזכות השרטון של נפתלי בנט לא מתנצלים, בו ניסה לשבות את הבועה החילונית במרכז הארץ. במקור, תת תרבות במעמד הביניים המקדשת אורח חיים ואופנה אלטרנטיביים למקובל במיינסטרים.

הפלת השלטון – מונח מכובס לחילופי שלטון בבחירות בדמוקרטיה. בדרך כלל, הביטוי שגור בידי תעמלני המפלגה השלטת, ליכוד, כדי לתייג לשלילה את חילופי השלטון בדמוקרטיה כמעשה בלתי ראוי.

חוקים במערכת בחירות - טענות אליבי בעיקר אחרי פרסום תוצאות הבחרות, למשל; הניצחון תמיד בזכות האסטרטגים/היועצים, הכישלון תמיד בגלל המועמדים או הסקרים פספסו בגלל האירועים הבלתי צפויים ביום/יומיים לפני הבחירות.

יועץ תקשורת – שדרוג של פרסומאי, אם בהווה ואם בעבר, המועסק בקמפיין בחירות. בימים שבין הבחירות יועץ תקשורות הוא לעיתים שדרוג של עוזר פרלמנטרי, לשעבר אף נהג אישי. אין הגבלה בעיסוק. כל אחד יכול להכריז על עצמו בשלב זה או אחר כיועץ תקשורת.

לוביסט ­- שתדלן, שדרוג של מאכער או יועץ תקשורת, מתמחה בסיוע לקדם תחיקה או להכשיל מהלכים בהתאם לאינטרסים של המעסיק, יהיה זה טייקון, קבוצת לחץ, וכד'. ראו גם מאכער.

מאכער – גלגול מוקדם של שתדלן, לוביסט, ולהיפך: לוביסט – שדרוג של מאכער או מאכער לשעבר. שניהם מצטיינים במיומנויות שכנוע ועקיפת המכשולים הנורמטיביים אשר מתויגים כביורוקרטיה. ראו גם לוביסט.

ספין – סחריר, תרגיל, שקוף בדרך כלל, להסיח את תשומת לב ציבור מסוגיה לא רצויה לטובת נושא נח, למשל מכלכלה לאיראן.

פרובוקציה – דעות בוטות משמאל בלבד. לעומת זאת דעות בוטות מימין כגון; צריך לגרש את הערבים, הם דעות לגיטימיות. חנין זועבי, אך לא אביגדור ליברמן, עושה פרובוקציה.

פשע שנאה – כינוי מרוכך לטרור יהודי, בדרך כלל נגד פלסטינאים בשטחים, אך גם נגד לא יהודים ויונים במדינת ישראל. ראו גם תג מחיר.

ציונות – תמיכה בארץ ישראל השלמה, באחיזה נדלנית בשטחים הכבושים לרבות התעלמות עד התעמרות בילידי המקום. כל מי שחולקים על כך, הם אנטי ציונים או פוסט ציוניים.

שמאל – מילת גנאי נרדפת ליונים, המצדדים בפיוס עם ערבים ופלסטינאים והמזוהים עם האויב החיצוני.  

שלום – מילה הולכת ונעלמת בשיח הציבורי והבחירות. שלום כמוהו כויתור על השטחים. לכן לעשות שלום או לדבר על כך, זה מעשה בלתי ציוני בעליל. המלה שלום הוזכרה רק פעמיים בנאום ראש הממשלה בקונגרס לעומת 106 פעם איראן.

תג מחיר – כינוי מכובס למעשה התגרות ו/או פעולה עוינת, בעיקר נגד פלסטינאים המתבטא בעיקר בכתובות מאיימות, בהשחתת רכוש, עקירת עצי זית, הצתת מסגדים, ועוד. למעשה, טרור יהודי. ראו גם פשע שנאה.

 

פסוקו של פוסט

מי שהחליטו לשדר "הכל שפיט" כתכנית סאטירה מבית היוצר של לאטמה, שלא יופתעו שהגולם קם על מֱאמציו. 

 

 מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

 

להמשך הפוסט

שלגיה ושמונת הגמדים

דן כספי | 02.03.2015 | 09:15

ברוח חודש אדר, עימות הבחירות בערוץ 2 התחפש לפוליטיקה, ושמא להיפך. ספק אם המשדר סייע למתלבטים.  במקום להפקיד את שרביט ההנחיה בידי עיתונאי/ת מנוסה, העדיפו מגישת חדשות.

                                                                                     צילום של אולפני וולט דיסני וקפה דהמרקר

מי שנכנס אדר מרבים בשמחה. ואם שמחה מדוע לא נשף מסכות. ואם נשף מסכות, מדוע לא "עימות" טלוויזיה בין שמונה ראשי רשימות. סליחה עם הקוראים שהחמיצו את מה שמכונה עימות ביום חמישי שעבר בערוץ 2. הנה הזדמנות נוספת.

ואם נשף מסכות, מותר בפורים לקרוא למסכה בשמה ואף לערוך תחרות פרסים למחופשים שהגיעו לעימות.

פרס התחפושת הוולגרית – לאביגדור ליברמן בתחפושת של הלאומן הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי. ככל שמצבו בסקרים מתדרדר, ולאחר חיזור קצר עם המרכז שמאל, שב שר החוץ לרטוריקה של לאומן קיצוני ומפיק אמירות דוחות ומקוממות כלפי מיעוט אתני. אפשר ומנחה עימות מקצועי היה שוקל להעיר ומבקש ממנו לחדול.  אוי למי שיעז למתוח ביקורת על ליברמן כי מייד יסומן בתור גזען.

פרס התחפושת המפחידה  - לנפתלי בנט, ההיפסטר, שהתחפש הפעם למיכלאנג'לו, מייקי, בעל בנדה כתומה, מצבי הנינג'ה. מסגד נשרף, כנסייה מחוללת, עצי זית נעקרים פלנגות תג מחיר משתוללות, כאן ושם, ובניטו אינו מתנצל. בעצם אף אחד אינו מתנצל, כי זוהי הנורמה החדשה. במיומנות תקשורתית ובשפה רהוטה הוא משחק אותה ומסווה את אופייה הדתי, האשכנזי והאולטרה שמרני של "הבית היהודי".

פרס התחפושת המקורית - למשה כחלון כפולנטה על הים. קראק, קראק! כאן משה כחלון, אני רק מכיר את יצחק תשובה וקובי מימון. אני יודע לספור את הדירות לפי מספר המפתחות של כולנו. ביתר הנושאים, אני ממשיכו של מנחם בגין. המפתח עדיין בכיסי. אם וכאשר נתניהו ילך לקיסריה, אשוב לביתי בליכוד.

פרס התחפושת המתוחכמת - ליאיר לפיד על התחפושת של הקובייה ההונגרית. כי לא חשוב מה הוא אומר, מה הבטיח ומה עשה, ונכון יותר מה פישל, עד כמה למד אגב ניסוי וטעייה – בסופו של יום, הכל מסתדר לו על הצד הטוב ביותר. אותן סיסמאות פשטניות ממוחזרות מרכיבות את חלקיה של הקובייה ההונגרית: המעמד הביניים, פוליטיקה חדשה, יוקר המחייה והנה משהו חדש, כל בעיה הייתה נפתרת לולא הקדימו הבחירות המיותרות.

פרס התחפושת השקופה ­- לזהבה גלאון על התחפושת ללא שלושת הדובים. זהבה אינה גולדה. ככל שהיא מתאמצת, זהבה גלאון מתקשה לנהל קמפיין יעיל נגד דה-לגיטימציה של ערכי השמאל. גם הפעם היא הוכיחה שכנראה התפקיד של ראשת רשימה של הציבור היוני והליברלי גדול עליה. לולא ההתקפות הארסיות של היריבים על השמאל, זהבה הייתה מתאיידת כמו כל הקמפיין האנמי והמנומנם של מרצ.

פרס התחפושת המפתיעה - לאיין עודה אשר כיבד את החג היהודי והתחפש לאלדין ומנורת הקסמים. נדרשו ממנו לא מעט מאמץ ואורך רוח כדי לא להיגרר לפרובוקציות של ליברמן ובנט. למעשה עודה ועמיתיו חייבים תודה. כל התקפה על המיעוט הפלסטיני בישראל ועל חנין זועבי בפרט, רק מוסיפה להם קולות לרשימה המשותפת.

פרס התחפושת המצחיקה - אריה דרעי ואלי ישי על התחפושת המשותפת של שני קוני למל. ככל שמנסים להיבדל, כאשר אריה דרעי דבק במזרחיות ואילו אלי ישי מקצין ימינה, רק מעמיקים הדמיון ביניהם: אני ממשיכו המר"ן ולא אתה. לא, אני ממשיכו של המר"ן ולא אתה. כל אחד מהם מנסה לפרוץ את תחומי הגיטו החרדי ולהיראות כמנהיג לאומי.

*

לסיום חייבים להעניק פרס התחפושת המטעה לערוץ 2. תכנית פוליטיקה התחפשה לעימות טלוויזיה ערב בחירות. הלקח חשוב גם לעימותים הבאים בערוץ 10 ובערוץ 1. עימות בחירות הוא פורמט טלוויזיה מוכר ויציב בדרך כלל. עיתונאי בכיר וסמכותי מנצח על העימות לפי כללים שנקבעים מראש במשא ומתון בין המועמדים.

עימותי טלוויזיה במערב התמסדו כמעין דרך ללבן סוגיות ליבה ולידע את ציבור הבוחרים ולקראת הכרעה עבור מי להצביע. ארגונים ועמותות פורסות חסות על עימותי טלוויזיה, גם כדי לשחרר את המפיקים מאילוצים כלכליים.

עימותי הטלוויזיה הראשונים בארץ היו נאמנים לפורמט האמריקאי המקורי. עיתונאים בעלי שם התכבדו וכבדו בהנחיה – ישעיהו בן פורת, זאב שיף, דן מרגלית ומאוחר יותר גם נסים משעל בפורמט שונה. כך גם בארה"ב ובאירופה. ההנחה, שם וכאן, שלא כל מגיש חדשות מסוגל להנחות גם עימות בחירות. אף בימי הזוהר שלו חיים יבין לא זכה להנחות עימות טלוויזיה.

כנראה ששיקולי הרייטינג גברו הפעם על כל שיקול מקצועי. כעזר ליונית לוי, הציץ מדי פעם עמית סגל, בתחפושת של גטסבי הגדול, אשר השגיח שנשף המסכות יתנהל באולפני הערוץ 2 לפי ציפיות ההנהלה. 

בעקבות עימותי טלוויזיה מגיע תור השאלות; האם זה השפיע ועל מי? מי הרוויח ומי הפסיד בעימות, ובעיני מי? מבעד לכל ההערכות והספקולציות של כל הפרשנים הידעניים, ספק אם אפשר להשיב לשאלות אילו ללא מחקר רציני.

 פסוקו של פוסט

הסדרה של עימותי הטלוויזיה בין ג'ון פ. קנדי לבין ריצ'רד ניכסון בשנת 1960, היתה לאירוע מכונן ודגם לדמוקרטיות המערביות, גם בישראל.

 

 מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

 

להמשך הפוסט

3 שבועות של שיכרון חושים

דן כספי | 23.02.2015 | 08:56

צפייה מוגברת עלולה לשבש את שיקול דעתם של הבוחרים ולטשטש את ההבדל בין בית הקלפים לבין בית בלפור. 

בעוד שלושה שבועות הכל יהיה מאחורינו. ושוב נגלגל תקוות לקראת מערכת הבחירות הבאה. אולי היא תביא לנו כנסת איכותית יותר וממשלה טובה יותר? שוב הדמוקרטיה הישראלית הוכיחה את יציבותה. מעט מאד משתנה בה ולטובה. השינוי תמיד כלפי מטה. הכל יותר. יותר צעקני, יותר וולגרי, יותר בוטה, יותר אלים, יותר פשטני, יותר רדוד, יותר שקוף.

בינתיים מתמלא חלל האוויר בסימני שאלה הולכים ומתרבים. האם דוח מבקר המדינה משפיע על הבוחרים? האם עימותי טלוויזיה משנים את דעת המצביעים? האם ביבי ייחקר במשטרה? האם בוז'י ימריא עם אדלר? מדוע מתנפלים על שרה נתניהו? האם בני ציפר מאוהב בשרה נתניהו או שהוא סתם סאטיריקן מוסווה? האם כחלון הוא כחלום או אמיתי? האם ראש הממשלה ינאם בקונגרס או לא ינאם? האם הבחירות ייערכו במועדן?

שלושה שבועות של שיכרון חושים: של סקרים עולים ויורדים, של ציונות בגרוש, של סיסמאות ענק בחוצות העיר, של תמונות עם פרצופים גדושות צבעי תכלת, של סרטונים ויראליים, של ספינים שקופים כמימי הכנרת, של פרשנים מדושני חשיבות עצמית, של כותרות מי נגד מי בעיתונות ובתקשורת, של ליברמן חדש, של געגועים למי שהיו ולא הערכנו.

יותר מכל הצפייה לשפן מכובע ברגע האחרון מורטת עצבים ומעוררת ריגושים; אולי מבצע צבאי ראוותני, אולי אקזיט של התנחלות חדשה בשטחים, אולי לווין או פיתוח טכנולוגי חדש, אולי ביטול מס רכישה על דירות, אולי מע"מ אפס על חלקי חילוף לרכב, אולי טאבלט לכל תלמיד, אולי ישראל היום מחולק חינם לכל בית? משהו לקינוח, בבקשה.

בוא יבוא תור הלקחים כשנתפקח אחרי הבחירות; לא ידענו, לא שקלנו, לא הבנו, הסתירו מאתנו, לא סיפרו לנו, עבדו עלינו, גם חייבים להיזהר מהרשתות החברתיות, יש לבטל את תשדירי הטלוויזיה, בפעם הבאה לא נפספס, חייבים לפקח על הסוקרים. 

*

וכאן נכנס קטע של אורגיית הסקרים. ככל שקרב יום הבוחר, סקרים מתפרסמים מדי יום ומבשרים תוצאות לכאן ומייד גם לכאן. רק בשבוע שעבר, לשעות אחדות, בישרו שני סוקרים, בערוץ 10 ובמעריב, על ירידה לליכוד ל-22 מנדטים, כנראה בשל דו"ח מבקר המדינה. כעבור יממה שני סקרים בערוץ 1 וברשת ב' החזירו לליכוד את שני המנדטים האבודים. די בשינוי קל בטווח סטיית התקן כדי לסחרר את חושיהם של הפרשנים.

וכאן עוברת המצלמה למעון ראש הממשלה. הכיצד מה שמתרחש בפנים אינו משפיע על הרחוב? בפנים מתלבטים אם בבקבוקים יש אלכוהול 14% או 13% ואילו בחוץ מתווכחים על מפלס העוני. נפתלי נוסף, מני לא בנט, מאיים על שלום הבית ברחוב בלפור, וגם הפעם אינו יכול.

מה פשר יציבותו של הליכוד, לפחות בסקרים? אפשר וזוהי הזיה מצריכת יתר של ס(קרי)ם, ואולי שוב הסקרים טועים. אך גם אפשר וזהו אפקט נוסף של ההתמכרות למסך, קטן וגדול. בפוליטיקה כמו על המסך, כך אנחנו רוצים ומחבבים אותם (פרס, שמיר, שרון, אולמרט ונתניהו) – ממזרים, שקרנים, תחמנים, מפלרטטים עם החוק, נוכלים ונבלים. הם, ולא הטובים, שנותנים טעם וצבע לעלילה.  

בשל צפייה מופרזת מתמוסס הגבול בין מציאות לבין בדיון, בין בית הקלפים לבין בית בלפור. בנימין נתניהו אינו אלא פרנסיס אנדרווד כחול לבן, ואילו קלייר, אשתו, רק מעט גבוהה משרה בשני עקבים.

 

קווין ספייסי ורובין ריין – כפילים של בנימין ושרה נתניהו

אולי אין זה מקרה, שבסוף השבוע תחל עונה שלישית של בית הקלפים, כתרומה לתעמולת הבחירות המוחצת של הליכוד לקראת העונה השלישית של בית בלפור. פרנק מתמודד בבית הלבן עם רוסיה ואילו ביבי עם ארה"ב. קלייר ושרה מככבות בעלילות צדדיות ומסיחות דעת. וכדי להקל על הצופים פן יחמיצו את המסר, האיור המוסיקלי מבית הקלפים הושאל כרקע לסרטון של מושיק גלאמין בבית בלפור.  

בוז'י, ציפי, בנט, כחלון, יאיר אינם אלא קרבנות תמימים של פרנסיס אנדרווד. בתמונת הסיום של קמפיין הליכוד, ביבי נפגש עם פרנק מייד אחרי נאומו בקונגרס, וקלייר מחבקת בחיוך מעושה את שרה – אם לא בקפיטול אז בסט הצילומים של הסדרה.

פסוקו של פוסט   

הצלילים בבית בלפור(בשניות הראשונות בסרטון) 

הם אותם הצלילים בבית הקלפים

  

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

הכיצד ירשו בוז'י וזהבה את המעמד של בלי חרות ומק"י?

דן כספי | 16.02.2015 | 09:22

מעבר לאסטרטגים, סקרים וספינים, גם במערכת הבחירות הנוכחית מתנהל עימות רעיוני ונוקב בין שני אגפים בתנועה הציונית. כאז גם כיום, שם המשחק – אנחנו או הם!

בעת שיצחק הרצוג מאפסן את האגו שלו, מדקלם עוד הברקות מדף המסרים של יועציו ומחליף אסטרטגים פוליטיים, מתמיד בנימין נתניהו בקמפיין המוחץ שלו לחידוש המנדט כראש הממשלה. אם בוז'י מתמקד בטקטיקות שיווק מתחלפות חדשות לבקרים – ה"זוגיות" עם ציפי לבני או שינוי שם המפלגה, ביבי נותר נאמן לאסטרטגיה המקורית של מה שהוא מייצג – שלילת הלגיטימציה של היריב ועימות מתמיד עמו.

מה שמשתנה בקמפיין של ביבי הוא היריב הפוליטי. פעם היריב הוא חיצוני – איראן, אובמה או דאעש. במערכת הבחירות, היריב הוא פנימי; פעם הוא בתוך המחנה שלו אך בדרך כלל, במחנה השני, אך תמיד רצוי לשמור על המתח בעימות. בשלב הרטורי הבא, נוצרת מעין קואליציה, היריב החיצוני לבין היריב הפנימי. בין אם הכוונה לקרן החדשה, לעמותות אזרחיות או מפלגות, הם מזדהים ומזוהים עם הטרור, מסייעים לאויבים, וכעת אף עם הנאצים באירופה.

תחושת העימות מלכדת את השורות ומאתגרת. גם מי שאינו נמנה על חוג התומכים שלו, חייב להודות שבנימין נתניהו הוא הקמפיינר המוכשר, המיומן והמצליח מכולם בפוליטיקה הישראלית.

אולי יש שני פוליטיקאים שניסו ומנסים לחקות את ביבי – יאיר לפיד ונפתלי בנט. לא במקרה הם חברו יחד לפרק זמן וליעד משותף ולא במקרה הם הצטיירו ועדיין נתפסים כאיום הרציני למעמדו של בנימין נתניהו. כמוהו כנתניהו, לפיד ובנט מצוידים במיומנויות תקשורתיות ומיטיבים לשבות את תשומת הלב בקסמם האישי. להבדיל מהם, בנימין נתניהו נותר מחויב לאסטרטגיה המקורית שלו – שלילת הלגיטימציה של היריב. למעשה, הוא לא המציא אותה. האסטרטגיה מושרשת היטב במסורת הפוליטית בארץ. מה שעשו ראשי מפא"י בשנות החמישים, "בלי חרות ומק"י", עושים ביבי ועמיתיו בעשורים האחרונים.

מצאו ההבדלים: סיסמאות אקסקלוסיביות של שתי המפלגות המרכזיות ניזונות מאותה גישה.

אותה אסטרטגיה של תיוג ודחיקת היריב לשולי הקונצנזוס ובהמשך, גם מעבר לו: אם פעם הוא לחש באוזני הרב עובדיה יוסף, "הם אינם יהודים", כעת קולו רועם בתקשורת, "הם אינם ציונים", "הם אנטי ציוניים". כך ניכסו לעצמם תחילה את היהדות ואת הלאום, וכיום גם את הציונות. כך נקבעים תחומי הקואליציה הבאה – בלי אנטי ציוניים, בלי בוז'י הרצוג וזהבה גלאון.

 האסטרטגיה של שלילת היריב מתורגמת גם הפעם למספר טקטיקות, ספינים וגימיקים מזדמנים. המטרה העיקרית הייתה ונותרה לשבור מוקדי העוצמה/הכוח של היריב או אלה המזוהים עמו. לשם כך יש בנק מטרות. בחסות מגן משפטי – עורכי דין, מבקר ויועץ משפטי, יוצאים בנימין נתניהו ודוברים אחרים מטעמו ובהשראתו בהסתערות שיטתית על אותם מוסדות שנותרו עדיין עצמאים – במשפט, באקדמיה, בתקשורת ולאחרונה, בפרס ישראל. בכל פעם, קודמת מערכת שיסוי נגד האליטות הקיימות/הישנות כרקע מצדיק שינוי וטיפוח אליטה חלופית.

פגיעה באליטות הקיימות זוכה כל פעם לתמיכתם של בעלי עניין מזדמנים. הרי לכל אליטה גם יריבים נוספים. כך עמיתים אחדים באקדמיה ובקהילת התקשורת מחאו כפיים לאחר שראש הממשלה תקף את מו"ל ידיעות אחרונות המוכר בכוחו הדורסני. גם היו שהצדיקו את התערבותו של ביבי בפרס ישראל גם הפעם מתוך מניעים שונים.

*

אין להתבלבל. מעבר לאסטרטגים, ספינים וסקרים, גם הפעם מתנהל מאבק רעיוני במערכת הבחירות בין שתי תפיסות עולם. כאז גם כיום, מי ששולט מנסה גם להשליט את הערכים שלו בחברה כולה ולשלול מיריביו את הלגיטימציה. במידה רבה, מתמיד הליכוד לשמור על יתרון בעימות הרעיוני, ולו רק בשל חולשת היריב. למרבה הצער, לא נמצאו המנהיגים הראויים אשר מסוגלים להדוף את המתקפה האידיאולוגית. כנראה שזהו אחד הכישלונות הצורבים של האבות המייסדים: הם לא ידעו לטפח יורשים בצלמם וברוחם.

דרושות מנות גדושות של עזות מצח ויהירות כדי לכנות את יורשיהם של מקימי המדינה, גם אם הם חיוורים, כבלתי ציוניים. רק קהלים נבערים מדעת מסוגלים לאמץ תדמיות שליליות על תנועת העבודה. במקום להשיב בגאון מנה אחת אפיים, מתנצלים הרצוג ועמיתיו, מתרפסים, מגמגמים ומהססים, אגב ניסיון פתטי לטשטש את המחלוקת הרעיונית עם היריב.

*

העימות הרעיוני בין שני האגפים בתנועה הציונית לא יוכרע בבחירות, בזכות או בגלל סרטון כזה או אחר. לשם כך דרושה עבודה עקבית של התנחלות בלבבות המגזרים החדשים בחברה. דורות של צעירים ומבוגרים אינם יודעים מי אחראי על כיבוש השטחים במלחמת 1967 או מי החל את מפעל ההתנחלות בהם? לא די לזעוק געוואלד בתקשורת ולחתום על עצומות. אותם יוצרים ואנשי רוח אשר חרדים מפגיעה במרקם האליטיסטי בחברה הישראלית, מתבקשים להתגייס לעימות הרעיוני בכל ימות השנה ולהגיב על כל אמירה מקוממת בגנות הלגיטימציה של מה שהם ועמיתיהם מייצגים.

 פסוקו של פוסט

שני סרטונים ואסטרטגיה אחת: היריב הפוליטי, השמאל, מזוהה עם האויב החיצוני, אם לא דאעש אז הנאצים.

 

 

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

אפקט בית"ר או מדוע ביבי מתחזק בסקרים?

דן כספי | 09.02.2015 | 09:01

בפוליטיקה כמו בספורט, אוהדים נוטים להתכנס סביב מפלגתם/ קבוצתם דווקא במצוקתה הקשה. וגם על מיכה  שגריר ז"ל. 

בשבוע שעבר התרחש מהפך – בסקרים. בממוצע של שבעה סקרים אחרונים, נכון לשעת השלמת הפוסט, הליכוד גובר מחדש על המחנה הציוני/עבודה – 25 לעומת 24 מנדטים בהתאם. ייתכן שבמהלך השבוע הסוקרים יבשרו על ביטול המהפך.

די בשינוי קל במסגרת סטיית התקן, הטעות המחושבת מראש, כדי לעורר אקסטזה של הפרשנים הפוליטיים. כך כאשר הפרשנות הפוליטית מתחרה בפרשנות הספורט ושבויה כמעט לחלוטין בידי גברים. כל שינוי בתוצאות המשחק, לכאן או לכאן, זוכים לפרשנות ללא כל פרופורציה. רק מצער שאמצעי תקשורת המצופים לגלות יותר שיקול דעת, כמו השידור הציבורי והארץ, נדבקו אף הם במחלת הסקרת.

מלבד השינויים הריאליים, אם אמנם הם מתרחשים, אפשר להציע לפחות שלושה הסברים לתנודות בממצאי הסקרים – תופעות לוואי במדידה, דיווח שגוי, מודע או מכוון, והשפעת הדיווח על הסקרים.

הסוקרים מתקשים למדוד הלכי רוח בקרב מגזרים, בייחוד ערבים וחרדים. מטעמים שונים, גם לא מעטים מן הנשאלים פשוט משקרים. גם אם אותו מכון היה מבצע שני סקרים במקביל, באותו זמן ובאותה שיטה, היו מתקבלות תוצאות שונות.

גם הדיווח על הממצאים הוא בדרך כלל חלקי, לעיתים שגוי וגם מגמתי. בדרך כלל, כמעט ולא נמסרים פרטים על שיעור המסרבים להשיב ועל עמיתיהם המתלבטים עבור מי להצביע. להגנתם שולפים הסוקרים את התירוץ המוכר: הם משקללים את התוצאות ומתייחסים לסרבנים ולמתלבטים לפי נוסחת פלא סודית.

בנוסף, בכוח המדווחים על תוצאות הסקרים להשפיע על עמדות הציבור, לטובת או לרעת רשימות מסוימות. לא במקרה במדינות אחדות נאסר על פרסום סקרים ערב בחירות. לסוגי ההשפעה שמות שונים: יש ובוחרים "קופצים" על קרון הרכבת/הרשימה המנצחת בסקרים, השפעה הידועה כ-bandwagon effect. יש ובוחרים נכמרים רחמיהם ומחליטים לתמוך דווקא ברשימה נחלשת או underdog effect.

כנראה שזוהי ההשפעה על המחליטים לתמוך בליכוד אשר הסקרים חשפו שהיא נחלשת. אפשר לתרגם השפעה כזו למושגי הפרשנים הפוליטיים המהוללים כאפקט בית"ר. זיקת האוהדים לקבוצה נותרת רגשית ובלתי מותנית בהישגיה. גם אם הקבוצה מפסידה ושחקניה כושלים, הכעס מתפוגג כאשר היא נקלעת למשבר או למצוקה רצינית.

יש לא מעט חפיפה בין אוהדי בית"ר לבין מצביעי ליכוד, בייחוד בזיקתם הרגשית והתמיכה הבלתי מותנית. ככל שיורע מצב המפלגה בסקרים ותחריף הביקורת על קפטיין המפלגה, כך רק ישובו המצביעים הביתה. אפשר וזהו סוד הצלחתו של בנימין נתניהו ושטר הערבות בבחירות הקרבות. הוא מבין ומיטיב לנצל את הנכס האלקטוראלי. ואכן הסרטונים הנראים כפשטנים עשויים להתגלות כיעילים משום שהם מגרים יצרים ומעצימים את הקיטוב בקרב האוהדים – אנחנו או הם! בקבוקים, חקירות, פרשיות או פדיחות דיפלומטיות, כל אלה מתגמדים ומתויגים כמזימות מרושעות, שלהם נגדנו. האוהדים המגורים עד העצם מתכנסים בעוצמה סביב קבוצתם, דווקא בשל המצוקה וחרף כל הסיבות והאחראים לה. אם יש וחייבים להצביע על אחראים על כישלונות, הרי אלה הם אימא של השופט או שיטת הבחירות ואנטישמיות בעולם.

 

                                                               אוהדים מתכנסים סביב קבוצתם/מפלגתם דווקא במצוקתה הקשה

בעיני מצביעי ליכוד רבים, רשימות האווירה/השבשבת, כולנו או יש עתיד,  הן מעין פלירט מזדמן ומתוק, מותר אולי בסקרים אך לא ביום הדין. ככל שיום הבחירות מתקרב, הנטייה להתפקח ולשוב הביתה, לתמוך בליכוד ובביבי, הולכת וגוברת. ככל שיענוהו, כן ירבה ויפרוץ. לפיכך, פתיחת החקירה על מעונו של ראש הממשלה או דו"ח מבקר המדינה עשויים רק להועיל ולהקפיץ את התמיכה בליכוד ל-30 מנדטים, בסקרים.

 לא חשוב אם הסקרים מדויקים או לא. פרסום הממצאים נוטה להבנות מציאות פוליטית אשר נוטה להגשים את עצמם: בכוחם לקבוע דין הרשימה לשבט או לחסד. אם רשימה אינה עוברת את אחוז החסימה. אם כך, אולי לא כדאי להצביע עבורה, ואז מיעוט המצביעים מממש את התחזית. הסקרים כבר הבנו מציאות של שני מחנות שווי משקל במפה הפוליטית, כאשר כל מחנה מאכלס רשימה בינוניות מגובה ברשימות לווין.

 פרשנים פוליטיים רציניים ואחראים היו נגמלים מזמן ממחלת הסקרת. די אם היו מתנסים בראיונות, ולו לשעה קלה, באחד ממכוני הסקרים.

 פסוקו של פוסט

 בשבוע שעבר גם נפרדנו ממיכה שגריר. מיכה היה שגריר הישראלי היפה, בחיצוניותו ובפנימיותו.

מבחינה תקשורתית, מיכה נותר נאמן כל השנים לרוח השידור הציבורי, במיוחד מחוץ לרשות השידור. הוא עסק רבות בתיעוד ויזואלי של החוויה הישראלית וגילה רגישות לאחר, למיעוטים השונים, במיוחד בשנים האחרונות לתפוצה האתיופית.

 למיכה שגריר שמור מקום לעד בפנתיאון התקשורת הישראלית.

בנדיירה רוסה, שיר הנושא בסרט אוונטי פופולו, שהפיק שגריר עם רפי בוקאי בשנת 1986 (מיכה תמיד ידע לסייע לכישרונות צעירים). הסרט מגולל נדודיהם על שני חיילים מצריים התועים בדרכם לאחר מלחמת ששת הימים ונחשב בשעתו לפריצת דרך בקולנוע הישראלי ביחס לסכסוך, היריב כבן אדם.

 

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

מדוע פוליטיקאים מתבזים כליצנים?

דן כספי | 02.02.2015 | 11:36

בחיזור מטורף אחרי קולות הבוחרים, הסבת המועמדים לשחקנים בסרטוני תעמולה עלולה להסב נזק תדמיתי למוסדות המדינה אליהם הם שואפים להיבחר.

המגמה של טשטוש בין מידע לבין בידור, הידועה בימים כתיקונם כ-infotainment, או אם תרצו בידורידע, משתלטת גם על מערכת הבחירות הנוכחית. הבידור וההומור אמנם יעילים יותר במשיכת תשומת לב מאשר הפרחת הבטחות וסיסמאות נדושות. תחילה שיתפו בדרנים במערכת בחירות, ספי ריבלין בתשדירי הליכוד והגשש החיוור בתשדירי העבודה. בשלב הבא נשלחו פוליטיקאים עם רפליקות כתובות מראש לתכניות בידור וסאטירה עתירות רייטינג, כמו מצב האומה. רק פסע היה כדי להפוך את הפוליטיקאים לבדרנים. כנראה שזהו הטרנד האחרון, של הסבת פוליטיקאים לשחקנים ראשיים בסרטוני תעמולה. לא ירחק היום ובדרנים יגלשו לפוליטיקה, ממש כמוהם כעיתונאים כיום. 

אפשר והסרטון מתנצלים, בו כיכב נפתלי בנט מחופש לדמויות שונות בנוף החילוני, בישר את המגמה. התקנאו במטות בחירות אחרים ואימצו מייד את הסגנון ההומוריסטי. כך ביימו את ראש הממשלה בקליפ הגנון של ביבי, וכיום נוסף וידיאו המשך, ביביסיטר. מה שנראה תחילה כפספוס מביך וסר טעם במטה הבחירות של הליכוד, עתיד להתברר כאסטרטגיה מחושבת.

 

                                                                          ראש הבית היהודי מחופש לצפוני: מצחיק או מוליך שולל?

בעצם מה פסול בטשטוש הגבול בין פוליטיקה לבין בידור? מדוע לא לארוז מסרים תעמולתיים באריזה בידורית נגישה לציבור הרחב? עקרונית מותר ואף רצוי להנגיש את הפוליטיקה לשכבות רחבות באוכלוסיה. גם הפעם הכל זה עניין של טעם טוב ומידתיות. הפרזה או גודש עלולים לפעול כבומרנג. במיוחד אמר הדבר לגבי ממלאי תפקידים ממלכתיים הראויים ובצדק לכבוד. מי שמביימים את בנימין נתניהו כשמרטף, בייבי סיטר, גם פוגע, ובוודאות, במוסד של ראש הממשלה. מי שנותן יד ומשתף פעולה בהפקת סרטון ביבים, חושף מגבלות בשיקול דעת וגם פוגע בתדמית התפקיד שהוא מבקש למלאו. יש למוסד ראש הממשלה הדר שמחייב למנוע זילותו.

                                                                   ראש הממשלה כשמרטף: מצחיק או מבזה? 

לא צריך להיות זבוב על הקיר בחדר הישיבות של מרצ, כדי לנחש כיצד התבשל הסרטון מהפך עם מרצ, אשר כבר זכה לטיפול ב"ארץ נהדרת". כיצד מתמודדים עם הטענה, די מוצדקת, שמרצ מנותקת מן העם ורב המצביעים שלה מגיעים מהבועה התל אביבית? כיצד אפשר לתדמת מחדש את הרשימה?

ואז הרעיונאי/ת בחבורה הציע/ה להפיק סרטון שבמרכזו חפלה בסגנון עממי עם ראשי הרשימה במהלכה הם מזמרים ומקפצים. התוצאה, המהפך עם מרצ, עלולה ליפול בין הכיסאות ולהסב דווקא נזק תדמיתי למפלגה.

בעיני אוהדי מרצ הסרטון דווקא עלול להגחיך את המשתתפים ובמיוחד את ראשת הרשימה, זהבה גלאון. הם לא היו זקוקים לסרטון זה כדי להצביע מרצ וכעת אולי גברו הלבטים עבור מי להצביע? ספק אם הסגנון הקליל של הסרטון מדבר לקהל המסורתי של מצביעי מרצ? ואולי אין זה מקרה שבסקרים לאחר פרסום הסרטון, נרשמה ירידה למרצ מששה לחמישה מנדטים.

 בדומה, ספק אם הסרטון מסוגל לצמצם את הניכור של שכבות רחבות בציבור כלפי מרצ. לשם כך, דרושה פעילות עקבית ומתמשכת של הסברה והידברות עם אותם מגזרים מוזנחים בכל ימות השנה ולא רק ערב הבחירות. כך אמנם משנים את תדמית מרצ, אך לרעה. מפלגה שנתפסה כערכית וסולידית נראית בסרטון כחבורה שבויה בידי יועצי בחירות בעלי חשיבה סטנדרטית. 

 פסוקו של פוסט

 באקלים של בידורידע, כאשר מועמדים מחזרים נואשות אחרי קולות, הוולגריות משתלמת ומתקבלו כבון טון בשיח הציבורי גם אם היא עלולוה לפגוע ביוקרת הכנסת. 

 

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

מהו סוד קסמן של רשימות אווירה?

דן כספי | 26.01.2015 | 09:05

התקשורת הינה תחליף למנגנון המפלגתי של רשימת אווירה/ שבשבת ובלעדיה אין תומכים ומצביעים. הצלחתן הזמנית של רשימות שבשבת עלולה להסב נזק לדמוקרטיה ולמשטר המפלגות במיוחד.

בשבוע שעבר רואיינתי במקום אחר על תופעה חוזרת על מפלגות האווירה או מצב רוח. למען קוראי הבלוג, אשוב וארחיב.

 אישית הייתי מעדיף לכנותן כמפלגות שבשבת, אשר נישאות על הלכי רוח זמניים. ממש כמו כוכב ברקיע חשוך, יש ורשימת שבשבת זוהרת ונכבית תוך זמן קצר.

 הנה סקירה קצרה ללא שמץ של נוסטלגיה. בשני עשורים האחרונים לפחות שבע רשימות שבשבת עברו את אחוז החסימה והבטיחו ייצוג בכנסת; הדרך השלישית של אביגדור קהלני בבחירות 1996, מפלגת המרכז 1999 בראשות איציק מרדכי, שינוי 1999, 2003 עם אברהם פורז אשר טומי לפיד תגבר אותה, עם אחד בראשות עמיר פרץ 1999, 2003, הגמלאים בהנהגת רפי איתן (איש המודיעין ומפעילו של פולארד!) 2006. כנראה שהפעם שתי רשימות שבשבת, ולא אחת, עשויות להיכנס לכנסת הלא הן, יש עתיד שכבר מוכרת מלפני שנתיים וכולנו כחלון.

 אפשר והסנונית הראשונה, הלא היא ד"ש בראשותו של יגאל ידין, בישרה את המגמה כבר בבחירות ב- 1977. מניין זה אינו כולל רשימות בעלות מאפיינים אחדים של רשימות שבשבת, כאילו שהאריכו יותר ימים, תחילה כפלגים במפלגות קיימות ובהמשך גם רשימות עצמאיות כגון; צומת בהנהגתו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן 1988, 1992, התנועה 2013, 2015, ובמידה רבה גם ישראל ביתנו של איווט/אביגדור ליברמן 1999, 2003, 2006, 2009, 2013, 2015.

 אם כן מה פשר התופעה? מדוע מפלגות שבשבת קמות ונעלמות בישראל?

 מיידית אפשר להצביע על אכזבה כללית ממשטר המפלגות המסורתיות אשר איבדו מידה ניכרת של אמון הבוחרים. במקרים רבים הוכיחו אמצעי התקשורת השונים יעילות רבה בשיקוף הלכי רוח הציבור. הן המפלגות והן אמצעי התקשורת עוסקים בתיווך בין מועמדים לבין מצביעים.

 מדוע לפרוס רשת של סניפים יקרה, לקיים פעילות שוטפת ודיונים רעיוניים בין הפעילים ועם האוהדים בין הבחירות, כאשר אפשר להסתפק בלהקת מתנדבים ושכירים שבועות אחדים לפני הבחירות אשר יסייעו בארגון ובגיוס מצביעים ביום המכריע? מה טעם בתהליכים מסורבלים ומתישים של סינון מועמדים והרכבת רשימות כאשר ראש/ת הרשימה מסוגל/ת לברור ולקבוע את הרכב הרשימה כמו גם את סדר החברים בה?  

 בדרך כלל המצע ברשימת שבשבת מנוסח במקלדת של ראש/ת הרשימה ומתייחס לסוגיה אחת ועיקרית, ובמקרה הטוב למספר נושאים אשר נחשבים כמרכזיים בתודעה הציבורית; פעם על מצוקת הגמלאים ופעם על המשבר במעמד הביניים או עצמת המונופולים. רשימת שבשבת רזה בנושאים וזוהי סגולתה. כך מסוגלים חברי הרשימה להתמקד ולשטוף את הציבור בסיסמאות נוסח "פוליטיקה חדשה".  די במיומנויות תקשורתיות כדי לגייס אוהדים ומצביעים. כנראה, שזוהי הסיבה למרוץ המטורף אחרי עיתונאים ושיבוצם ברשימה. עיתונאים נחשבים כנכס אלקטוראלי אשר מסוגלים למשוך קולות המעריצים שלהם.

יש מחיר לקיצורי דרך, במיוחד לאיכות הדמוקרטיה הישראלית. רשימות השבשבת אינן משקיעות מדי בערכים. פשוט אין זמן. בתחרות על קולות, הצלחתן הרגעית משכנעת גם מפלגות ממוסדות לחקות את רשימות השבשבת. אם יש ברשימת שבשבת שריונים אולי כדאי גם לנו לשריין. למעשה מרדדות רשימות השבשבת את הדיון הציבור. במקום ליבון של סוגיות ליבה וקריטיות, מתמחים בהפרחת סיסמאות ודימויים. האקלים המניפולטיבי של הקמפיין מעודד הצבעה אסטרטגית, אינטרסנטית ונטולת ערכים: תמכו בנו גם אם אינכם מסכימים אתנו, ולו מרק כדי להוריד את ביבי או לפחות להחליש אתו. אל תצביעו מרצ כדי לא להחליש את המחנה הציוני, אשר יוכל אולי להחליף את בנימין נתניהו.

אם בכל מערכת בחירות שבים וחוזרים אותם טריקים ושטיקים, זאת משום שהציבור אינו מחוסן כראוי בנוגדנים שמסוגלים לנטרל יעילותן של מניפולציות.  גילוי נאות: כמי שחקר ופרסם על תעמולה פוליטית, אני מנסה מדי פעם בבלוג זה לתרום לחיסון הקוראים, כנראה בהצלחה צנועה.

 נותרה הנחמה שגם לקמפיין המוצלח ביותר יש מגבלות משלו, אשר ספק אם התעמלנים מודעים להן. כך, חזרה והפרזה במניפולציות עלולה לפעול כבומרנג. אפשר להפריח פעם אחת סיסמא הנראית מוצלחת, "ברגע של אמת – ברק". אך כאשר שבים וממחזרים אותה, "ברגע של אמת – נתניהו", היא כבר דז'ה וו ופחות יעילה. התגובות הסוערות להזמנת ראש הממשלה לנאום בקונגרס האמריקני שבועיים לפני הבחירות עלולות לצמצם את התועלת התעמולתית במהלך המניפולטיבי.

 גם זאת תרומת התקשורת – לנפץ ספינים ולמזער את השפעתם על הציבור.

 פסוקו של פוסט

לפני עשר שנים התחולל מהפך בתדמיתו של אריאל שרון, כנראה בניצוחו של ראובן אדלר. שרון הגברתן המחוספס, האלים, והמפחיד הוצג אז בכתבת טלוויזיה כסבא חביב עם כבשה על כתפיו בחוות השקמים.

 

כחלק ממסע השרוניזציה של אביגדור ליברמן, שבה במוצ"ש דנה וייס בפעם השנייה תוך שנה לשר החוץ וערכה מעין כתבת פרופיל עליו (הלוואי ולא תתברר כתוכן שיווקי). הפעם יצאה השדרית הבכירה עם השר הבכיר לבית הוריו ולמשפחתו, גם הפעם כדי לתדמת מחדש פוליטיקאי מטיל אימה כאיש משפחה חם וסבא חביב, הנער שעלה ארצה והצליח לבנות עצמו במו ידיו.

                 ספין החוזר על עצמו עלול להיות שקוף ומגוחך.   

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט

מדוע לעם הנבחר אין מנהיגות מובחרת?

דן כספי | 19.01.2015 | 09:01

הפוליטיקה החדשה מעל המסך הקטן מניבה הנהגה בינונית וגעגועים למנהיגים שידעו ללכת לפני המחנה במקום להיגרר אחריו.

יש לנו ארץ נהדרת, ולא רק תכנית הומור וסאטירה. ארץ עשירה במשאבי אנוש משובחים; תעשיית היי-טק מן המפותחות והמוערכות בעולם כולו. ישראל מייצאת סטארטפים בסכומי עתק. הפיתוח הטכנולוגי בארץ הינו מרשים בקנה מידה בינלאומי. חיי תרבות ואמנות פורחים במדינה. בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי יצא לאוויר העולם. חרף כל האילוצים, ובזכות רפואה מודרנית, פורחת תיירות מרפא. מיטב האוניברסיטאות בעולם מתברכות בחוקרים ישראלים. ספרות עברית מתורגמת לעשרות שפות. נגנים ישראליים מאישים עמדות בכירות או מופיעים עם תזמורות סימפוניות במדינות שונות. ישראלים מרבים לקטוף פרסים מכובדים בתחומי עשייה ויצירה שונים.

אך משום מה אותו גניוס נחסם בשערי הפוליטיקה. נדמה שזוהי טריטוריה סטרילית אליה אין כניסה לבעלי חשיבה יצירתית וחזון. הפער בין הפוליטיקה לבין יתר התחומים משתמר ואף מעמיק עם השנים. הכיצד?

בימים אלה הולכות ונסגרות הרשימות לכנסת ה-20 ואגב כך אפשר אולי לאתר את הסיבה לפער זה. מועמדים ותיקים וחדשים זכו להשתבץ ברשימות, מי בפריימריז, מי באודיציה אצל ראש הרשימה ומי בשליחת קורות חיים. למרות הרושם שהביקוש עולה על ההיצע, כנראה שההיפך הנכון. זוהי הפעם הראשונה שמחפשים מועמדים באמצעות אינטרנט. אין לטעות. רבים מאד רוצים להיבחר לכנסת אך אינם נמצאים ראויים. גם כאשר סוקרים את הרשימות הנסגרות, קשה להתלהב מן התוצאה. החברים החדשים די דומים לעמיתיהם הותיקים.

מהי הבשורה שתביא הכנסת החדשה? האמנם אלה חברי כנסת וממשלה אשר יתמודדו עם הסכסוך והשלכותיו על החברה? מדוע גם הפעם משתמרת התחושה המעיקה שאין עבור מי להצביע? הכיצד העם ברוך הכישרונות תקוע באותו סכסוך למעלה ממאה שנה ללא כל אופק מדיני?

לכאורה, רב הפיתוי להיגרר למשחק ההאשמות ולמחזר אותם טיעונים ותירוצים; הם לא רוצים אותנו כאן, גם אם אפשר להתפייס קשה לסמוך עליהם, אין לנו פרטנר לשלום ועוד. גם אם חלק מהטיעונים נכונים, קשה להשתחרר מן ההרגשה שהתרגלנו לחיות עם הסכסוך. אדרבא, הסכסוך מועיל לפוליטיקאים. קל יותר לגייס המונים למלחמה מאשר לעשיית שלום. קל יותר להתעמת מאשר להידבר.

המערכת הפוליטית הייתה ונשארת המרכזית וגם השמרנית ביותר מכל המערכות. יצירתיות וחדשנות אינן מאפיינות אותה ואולי להיפך. כל רעיון חדש עלול לגרום לזעזועים בלתי צפויים בחברה ושספק אם יודעים כיצד להתמודד עמם. לכן, עדיף לקדש את המצב הקיים. השינוי הינה רק סיסמת בחירות נפלאה, בארה"ב ובישראל. אך ההמשכיות והיציבות קוסמות יותר. במה מתגאה משה כחלון? בכך שהוא ליכוד אמיתי, ליכוד פרקטי, שיודע לנהל את הסכסוך מבלי לפתור אותו.

מערכת שמרנית גם מושכת אנשים שמרנים. השמרנות היא תו התקן של הפוליטיקה הישראלית. מי שמיטיבים לחדש, לחקור ולהמציא אינם מגיעים לפוליטיקה. הפוליטיקה מושכת בעיקר המסוגלים לשמר על הקיים, לא לשנות ולא לאיים על היציבות המתוקה. אלה הם אנשים אפרורים ובינוניים. מי שאינם מסוגלים להיקלט במערכות אחרות מגיעים לפוליטיקה. אם בעבר רשימות דאגו להתקשט בקצינים ומפקדים בצה"ל, כיום נוספו גם עיתונאים ואנשי תקשורת. אלה וגם אלה מצטיינים בכישורי עימות, פיזיים ומילוליים. מצביאים כעיתונאים נהנים מעודף עוצמה ויוקרה. לכן הם נחשבים כנכס אלקטורלי.

ייתכן שמאז ומתמיד הייתה חלוקת עבודה טבעית. תלמידי חכמים נותרו וחבשו את ספסלי הלימודים. ומי שלא יכול ללמוד נשלח להביא קמח. אלא שעידן התקשורת חידד את ההבדלים. ככל שהפוליטיקה מוחצנת ומתנהלת בזירה תקשורתית, כך נדרשים גם כישורים תקשורתיים. זוהי תמצית הפוליטיקה החדשה, או הטלה-פוליטיקה, פוליטיקה מתוך אולפני טלוויזיה ובין הזרקורים. לא כל אחד עובר מסך או נחון בכושר רטורי. מיומנות תקשורתית הייתה אחד התנאים להישגים פוליטיים. הטלה-פוליטיקה עלולה להוסיף ולהרתיע מועמדים אינם מוכנים להיחשף. במידה רבה, הפוליטיקה המתוקשרת החריפה את הסלקציה השלילית. לא כל מי שנאה דורש גם נאה מקיים. ולא כל מי שמסוגל לקיים גם מיטיב לדרוש. כך נותרים הטובים בחוץ ומפנים את מקומם לבינונים.

מדיוקרסי – mediocracy, ממשל של בינוניים, הוא שם המשחק. היה בינוני אך מצליח ובחיר. המגמה אינה ייחודית או בלעדית לישראל. לא במקרה אין כיום מנהיגים בשיעור קומתם של צ'רצ'יל, בן-גוריון או דה-גול. אשפי טלה-פוליטיקה ונואמים מוכשרים, כמו ברק אובמה, התגלו כמנהיגים בינוניים. לא כל מי שמיטיב להופיע על המסך הקטן גם מסוגל לקבל החלטות טובות, וכאשר דרוש, גם נועזות.

צרת רבים אינה נחמה עבורנו. דווקא משום שהחברה הישראלית ברוכה במשאבי אנוש משובחים, צורמת העובדה שיש לה הנהגה בינונית ומשמימה.  הנהגה שמתבוססת בבוץ הסכסוך ונעדרת מעוף כיצד נחלצים ממנו. להבדיל ממדינות המערב, הסכסוך היה ונותר בעיה קיומית שמעדיפים להדחיק אותה. תהיה זו עוד מערכת בחירות מפוספסת אם היא תניב שוב הנהגה, ולא מנהיגות, אשר תתמיד להתעמת עם האויב ולא עם הסכסוך עמו.

פסוקו של פוסט

מנהיג ניכר גם לפי יועציו התקשורתיים כמו גם לפי בקרת איכות עליהם.

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

 

להמשך הפוסט