Maxwell buy me – out: Edelson buy me – in

דן כספי | 20.04.2014 | 11:20

עיתונים כיתר אמצעי תקשורת חשובים מדי כדי להפקיד(ר)ם בידי טייקונים חפים מחובות לדמוקרטיה הישראלית.

רוברט מקסוול – 1923-1991

הפוסט מלפני שבועיים עורר שאלות ותהיות רבות, אחדות מהן פורסמו כתגובות ואחרות הגיעו אלי במייל האישי ובעל פה. כזכור, הבעתי בפוסט התנגדות נחרצת למכירתם של מעריב לשלדון אדלסון ושל מעריב ו-NRG לאלי עזור. גם הפצרתי בממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דוד גילה, שלא לאשר את שתי העסקאות. מאחר והסוגיה חשובה החלטתי להידרש לשאלות אחדות.

המגיב # 4 לפוסט שאל: האם יש קונים פוטנציאליים מלבד אלה שבית המשפט אישרו את מכירתם של העיתונים?

שאלה מוכרת ולא פחות מארבע פעמים חזרה ונשאלה בארבע השנים האחרונות. פעם ראשונה, כאשר עופר נמרודי מכר את מעריב לאיש העסקים זכי רכיב בחודש מאי 2010; פעם שנייה, כעבור כמה חודשים כאשר רכיב קבל רגליים קרות ומכר את העיתון לנוחי דנקנר ותאגיד אי די בי בחודש יוני 2011 כנראה בהשקעה של 147 מיליון ש"ח; פעם שלישית, כאשר העיתון נמכר לשלמה בן צבי בחודש ספטמבר 2012 תמורת 70 מיליון ש"ח; וכעת נשמעת אותה שאלה כאשר אלי עזור מוכן לשלם עבור מעריב רק 4 מיליון ופחות ממה שהציע בסיבוב הקודם.

כך זה קורה, כאשר מוכרים וקונים עיתונים כמו עוד נדלן או מפעל שימורים לכל המרבה במחיר מבלי לבדוק בציציות הקונה, כאשר עיתונים נמכרים לדלטנטים שאינם מבינים בתקשורת וללא כל רגישות ומחויבות חברתית. בכל פעם היו מספר הצעות, והמפסידים זכו בסיבוב הבא ובמחיר נמוך יותר. כנראה שגם הפעם היו הצעות אחרות, לפחות לגבי מקור ראשון ו-NRG, קבוצת משקיעים בראשותו של אודי רגונס, מנכ"ל מקור ראשון. הנאמן של מעריב שקל במונחים כלכליים והעדיף את האינטרס הכלכלי של המוכר.

וממשיך מגיב # 4: האם עדיף שהעיתונים ייסגרו ולא יימכרו למר אדלסון ולאלי עזור?

"מקסוול קנה אותי"- Maxwell buy me מלפני למעלה משני עשורים – out, "אדלסון קנה אותי" – in. הקוראים הותיקים ודאי זוכרים את המיליארדר הבריטי, רוברט מקסוול, שהיה מחוזר ומבוקש בתחילת שנות ה-90'. כל פעם יש טייקון שמצית את דמיונם של תושבי השטייטל/העיירה – פעם פלאטו שרון, פעם ארקדי גאידמק וכעת תורו של איל ההימורים, שלדון אדלסון. אף לקח לא נלמד. הפקדת עיתון בידי טייקון זר, אף אם הוא יהודי חם, אינה מבטיחה תוחלת חיים. מי האוקיינוס היו ונותרו עמוקים.

יש חלופות למכירת העיתונים לשני האדונים בעלי רקורד לא מחמיא בתקשורת הישראלית, נושא לפוסט נפרד. לפחות לגבי מעריב, כל טרנזקציה רק החלישה את העיתון. עצוב לראות כיצד בעלי העיתון לדורותיהם רוקנו את מעריב מנכסיו האנושיים והפיזיים ללא כל סנטימנט ורגישות. למעשה מעריב שעומד למכירה כיום הוא שלד של עיתון ללא כוח האדם האיכותי, הבניין ובית הדפוס.

מגיב # 2 מקשה: מקור ראשון הוא שופרו של בנט. בזה אינך רואה פסול?

בהנחה שאכן המגיב צודק, ולמען הפלורליזם וריבוי דעות, עדיפים שני ביטאונים המבטאים עמדות שונות, במחנה ימין, על פני שני ביטאונים שמשרתים רק קו אחד באותו מחנה.

שתי העסקאות מונעות אבטלה של מאות עובדים ועיתונאים.

גם הטענה הזו שכיחה ומוכרת. הדאגה לעובדים תמיד יעילה בהפעלת לחצים לאישור עסקה, גם הפעם. אלא שהניסיון מוכיח שלא הייתה טרנזקציה בתקשורת ללא "פיטורי ייעול" והפרת הבטחות להמשך העסקתם של רב השכירים לתקופה משמעותית. אדרבא, הניסיון אף שב ומוכיח שכל רוכש עיתון מעדיף להסתייע באנשי אמון שהם חסרי הבנה בטיפוח משאבי אנוש וניהול ארגון יוצר. הללו מעדיפים כוח אדם זול, כתבים צעירים בתנאי שכר ירודים, על פני עיתונאים מיומנים ומנוסים. בתנאי העסקה בלתי ודאים גם קל ונח יותר להכתיב לכתבים צעירים את קו העיתון ולהשיג ציות כמעט מוחלט. מדיניות זו מתורגמת לאלתר ברמת הסיקור והמידע המתפרסם.

בעצם מדוע אני שב לסוגיה שכבר נדרשתי אליה לא מכבר?

שתי העסקאות העומדות על שולחנו של הממונה על הגבלים עסקיים עתידות להטביע חותם על מפת התקשורת בישראל. אמצעי התקשורת חשובים מדי כדי להפקידם בידי טייקונים ללא פיקוח הולם עליהם. שליטה בהם מעניקה עוצמה. ריכוזיות בתקשורת עלולה לטפח מוקדי עוצמה מפלצתיים ודי במצב הקיים. המסקנה מרקורד העבר היא חד משמעית: חייבים להגביל את כוחם של אילי הון ושליטתם באמצעי תקשורת לתפארת הדמוקרטיה הישראלית.

פסוקו של פוסט

במהלך החג הראשון נהרגו בתאונות דרכים חמישה בני אדם, ד"ר ראובן פדהצור, קברניט, עיתונאי, שדרן, מרצה, חוקר, ועוד ארבעה אנשים עלומי שם. ייחוס נדבק לאדם בחייו ובמותו. יהיה זכרם של כל הקרבנות ברוך.

 

 

 

להמשך הפוסט

מיהם המזהמים את ההליך המשפטי?

דן כספי | 13.04.2014 | 09:14

המזהמים את ההליך המשפטי משליכים את חטאם על התקשורת כמו גם על הפרקליטות. למען הניקיון יש להגביל את מעורבותם של יחצנים בהליך המשפטי.

מיד אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט, הופיע אחד מפרקליטיו, עו"ד אלי זהר, בפני סטודנטים ושוב תקף כדרכו בקודש את… התקשורת, אלא מה? התקשורת מזהמת את ההליך המשפטי, טען פרקליט הצמרת. הוא גם הציע להחמיר עם העיתונאים אשר מפרים את הסוב-יודיצה. האשמה דומה של זיהום ההליך המשפטי הוטחה גם על הפרקליטות כאשר שקלה על הסדר טיעון עם שולה זקן עוד לפני שהשופט דוד רוזן אמר את דברו. כנראה שיש מקור השראה אחד לשתי ההאשמות.

בפרפראזה על מאמר ידוע, התקשורת היא מפלטו של כל כושל. תקוף את התקשורת וזכית בכותרות. והתקשורת מתמסרת בקלות ובהנאה לכל מבקריה. מדוע? כי הביקורת מחמיאה לתקשורת ומעצימה את כוחה מעבר לכל פרופורציה. גם זו טקטיקת הגנה מוכרת – להשליך על הקטגור את חטאי הנאשם. כנראה, שאין גבול לציניות ולמניפולציה.

בסבב המשפטים הנוכחי הצטייד אהוד אולמרט כהרגלו בפרקליטי צמרת וביחצן, אשר היה מעין שומר ראש שלו.  גם בשנת 1997 הסתייע אולמרט במשפט החשבוניות הפיקטיביות בשירותיו של יחצן תמורת עשרות אלפי דולרים. זקני הפרשנים הפוליטיים טוענים אף שאולמרט הייה חלוץ המשתמשים ביחצן בהליך משפטי. הדבר לא הפריע לאותו יחצן להופיע ב"תיק תקשורת" כמליץ יושרו של הלקוח לשעבר ולתקוף את התקשורת.

שיתוף יחצן נועד כדי לנהל את המערכה בזירה התקשורתית וכן, לזהם את ההליך המשפטי. הרי יחצן עובד מול כתבים ומנסה להשפיע על הסיקור ועל האקלים הכללי. בכלל, עורכי דין מרבים להזין את התקשורת במידע חסוי, אם במישרין ואם באמצעות יחצנים, גם בשלבי החקירה. וכאשר משהו משתבש והפרסום מזיק ללקוחותיהם, הם אינם מהססים להתנכר למי שהדליפו ולתקוף אותם.

לא עם עיתונאים יש להחמיר בעניין סוב יודיצה, אלא עם יחצנים ודומיהם. הם המזהמים את ההליך המשפטי כאשר מחצינים אותו לזירה הציבורית. התוצאה אינה מובטחת מראש. כך במקרה של קצב וכנראה גם הפעם. מי שיש לו חמאה על הראש, שלא ייצא לשמש.  

*

כמי שלימד ופרסם שנים רבות על יחסי חליפין בין פוליטיקאים לבין אנשי תקשורת, פרשת הולילנד מספקת דוגמאות מרתקות ומדאיגות כאחד;

  • יחסים דואליים עם התקשורת משתלמים: לא במקרה צוות ההגנה השתלח על התקשורת כמזהמת את ההליך המשפטי. הנהג לנהל יחסים כפולים עם תקשורת צרוב בקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט. בצד פרלמנט העיתונאים הבכירים שכרכרו ועדיין מכרכרים סביבו, הנאשם # 8 ניהל יחסי עימות נמרצים עם התקשורת המקומית, וכנראה גם במידה רבה יעילים. ראש עיריית ירושלים וצוות עוזריו לא חסכו שבטם מהעיתונים המקומיים, בעיקר כל העיר, אולי כמגן להתנהלות העבריינית. 

  • אמצעי התקשורת כמתווכים. לפני למעלה מעשרים שנה פרסמתי עם חיליק לימור ספר בו המשלנו את אמצעי התקשורת למתווכים בין הציבור לבין נציגיו. עורך עיתון גדול אכן תווך, ותמורת שכר חודשי של 1,500-2,000$. אך הפעם תיווך בין עד המדינה לבין הרשויות.

  • השפעת התקשורת: מו"ל העיתון של המדינה מחובר לאחת הדמויות בפרשת הולילנד כאשר העיתון על העורכים והעיתונאים הבכירים מאתרגים לאורך כל המשפט את הנאשם המרכזי.

  • שמירת מרחק בין עיתונאים לבין פוליטיקאים: מרחק מה ממקורות המידע דרוש וחיוני לעיתונאים על מנת להיטיב לסקר, כך מלמדים. אלא שבחברה קטנה כמו בישראל כנראה קשה לעמוד בתנאי זה. הנה עיתונאים בכירים מתגאים בקשרי חברות עם אהוד אולמרט לאורך שנים. אחדים אף הרחיקו לכת, למשל יו"ר רשות השידור לשעבר, יצחק לבני, ודקלמו מול המצלמות את דף המסרים היחצני וביקרו את פסק הדין, המבוסס על תחושות. דף מסרים הוא רשימה מוכנה מראש עם הנחיות כיצד להתייחס לסוגיה מסוימת, למשל דף המסרים המזויף בפרשת הרפז.

  • פוליטיזציה ברשות השידור: רק אחרי שקראתי את הכרעת הדין, ובאיחור של למעלה מעשור, הבנתי מדוע לשכתו של אריק שרון העדיפה בחודש אוקטובר 2002 למנות את אברהם נתן כיו"ר רשות השידור. והנה מה שכתב השופט על מי שהיה נציב שרות המדינה ומילא שורה של תפקידים ציבוריים ומכובדים, "אברהם נתן התייצב בבית-המשפט כמי שגמר אומר שלא להאיר התמונה העובדתית שנתרחשה לנגד עיניו, גם במחיר אי אמירת אמת בעדות בבית-משפט".

  • התקשורת אינה יודעת או אינה מספרת הכל: עיתונאים אינם יודעים הכל או אינם מספרים את כל מה שיודעים. קוראים ותיקים ודאי ייזכרו שד"ר יוסי אולמרט היה לפני שהסתבך בשוק האפור כוכב תקשורת. הוא היה פרשן מבוקש, לענייני סוריה ולכדורגל. מסתבר שאפשר לנהל חיים כפולים גם תחת זרקורי התקשורת.

 

פסוקו של פוסט

לנוכח משבר הפרינט מעודד לגלות מגזין חדש לילדים בשם מכתבים מג'ולי. ג'ולי היא ילדה מטיילת ברחבי העולם ושולחת גלויות בכל גיליון מארץ אחרת. בגיליון הראשון מתפרסמות מעין גלויות דמויות חידות, תשבצים ומשחקי חשיבה של ג'ולי מאיטליה, ובהמשך גם מצרפת ומברזיל. רעיון מקורי למתנה לחג.

לרכישה ברשת סטימצקי ובאתר של כתב העת http://www.lettersfromjulie.com/.

הזמנות בטלפון 058-5454448.

חג אביב נעים לכל קוראי הבלוג והמגיבים!

 

להמשך הפוסט

אין לאשר את מכירתם של מקור ראשון לשלדון אדלסון ומעריב לאלי עזור

דן כספי | 07.04.2014 | 08:50

 העסקה בין שלדון אדלסון לבין שלמה בן צבי, שכבר נפגשו בעבר בעסקים ובבית משפט, ומכירת מעריב לאלי עזור מעצימות את הבעלות הצולבת על אמצעי התקשורת ומנוגדות לאינטרס הציבור.

לפני שבוע אישר בית המשפט המחוזי בירושלים לשלדון אדלסון לרכוש את העיתון מקור ראשון ואתר החדשות NRG. בראשית השבוע אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת מעריבלאלי עזור.

הכדור עבר כרגע לממונה על ההגבלים העסקיים וממתינים להחלטתו של פרופ' דוד גילה. לכאורה, חייבים לברך על המהלכים. אישור העסקאות עשוי להציל את העיתונים, ובייחוד להבטיח כביכול פרנסה לעיתונאים ולעובדים. כביכול, משום שבכל פעם שעיתונים מחליפים בעלים, מאות ואלפי עובדים מאבדים את פרנסתם. בנוסף, שוב אושרה מה שטענתי בפוסט קודם, שחרף הביקורת הקולנית על התקשורת השמאלנית, הימין על פלגיו השונים אינו מסוגל לקיים תקשורת חלופית כראות עיניו.

אלא שהתועלת באישור שתי העסקאות מחווירה לעומת המחירים הגבוהים של החברה הישראלית כולה. אישור רכישת העיתון מקור ראשון עם NRG ומכירת מעריב יעצים את הבעלות הצולבת הקיימת כבר כיום על אמצעי התקשורת. הכוונה לשליטה על מספר אמצעי תקשורת, אם מאותו סוג, למשל בעלות על עיתונים אחדים, או מסוגים שונים, למשל בעלות על עיתון, אתר אינטרנט וזיכיון שידור.

מה רע בבעלות צולבת? כבר לפני למעלה משני עשורים השתתפתי בקבוצת אישים שהתריעה נגד בעלות צולבת בתקשורת. היו אלה ימים ערב השקתו של ערוץ 2 ותאגידי תקשורת שחרו לפתחם של חברי הכנסת ושרים כדי לזכות בזיכיון שידור באחת הקבוצות המתמודדות. ואכן הבעלות הצולבת לא היטיבה לא עם התקשורת הישראלית ולא עם השיח הדמוקרטי. בעטי הבעלות הצולבת הקיימת התהדק הקשר המשולש הון-שלטון-עיתון ותאגידי תקשורת אחדים היו למוקדי עוצמה מפלצתיים. מטעם זה ודווקא בימי ההתפכחות מריכוזיות במשק, חייבים לטפל גם בריכוזיות בתקשורת ולעשות כל מה שאפשר כדי לבלום את הבעלות הצולבת על אמצעי תקשורת.

אמנם אלי עזור פחות בולט ומוכר לציבור משלדון אדלסון אך בדרכו השקטה הצליח להקים תאגיד תקשורת מרשים אשר בבעלותו היומון באנגלית  ג'רוזלם פוסט, השבועון סוף השבוע, החינמון בעברית פוסט, עיתונות מקומית ומגזרית בשפה הרוסית, ערוצי הטלוויזיה של צ'רלטון ספורט 1 וספורט 2, רדיו ללא הפסקה, רדיו אקו 99, וחברות בתחום הפרסום 

 מדוע לא תפורק למשל, הבעלות הצולבת של תאגיד ידיעות תקשורת החולש על עיתון המדינה, שלל מגאזינים, אתר האינטרנט ווינט והוצאת ספרים? לא מדובר במו"לים לשעבר אשר שילבו שליחות חברתית-עיתונאית עם שיקולים כלכליים. ברוני התקשורת החדשים אינם מהססים לנצל לרעה את העוצמה שבידיהם כדי לקדם אינטרסים פרטיים וגם מנוגדים לטובת כלל הציבור. כך, חברת צ'רלטון חוללה מהפך בשידורי הספורט אשר התייקרו ומכבידים על כיס הצופים.  

הטענה כאילו תאגיד תקשורת מבטיח גב כלכלי איתן לעיתונים אינה משכנעת. כל משברון כלכלי בתאגיד התקשורת טלטל את העיתון שבבעלותו. כך הייה במקרה של נוחי דנקנר וכך כיום עם שלמה בן צבי. ומי מבטיח שבנסיבות מסוימות וצפויות למדי, צינור החמצן של איל ההימורים לא ייחסם? עיתון או תחנת שידור אינם מיזם נדלני או רשת מזון. כל אמצעי תקשורת הינו חלק ממרחב הציבורי והשיח הציבורי. אמצעי התקשורת חשובים מדי כדי להפקירם לחסדיהם החולפים של אילי הון.

*

יש טעם פוליטי נוסף לא לאשר את שתי העסקאות. אמנם הן ישראל היום והן מקור ראשון הינם ביטאונים פוליטיים, אבל אלה הם שני קולות דווקא זהים במחנה הימין. כפיפותם לבעל אחד עלולה לצמצם את הפלורליזם הפוליטי, כאשר שני היומונים יתנבאו באותו קול – לטובת ראש הממשלה ומן הסתם נגד הבית היהודי, ובמיוחד נגד נפתלי בנט. מי ערב כי עם התיאבון לא יבוא עם האוכל, ושלדון אדלסון ירכוש תמורת יום-יומיים רווחים בהימורים גם את ערוץ 10?

אם לא מאוחר מדי, אני פונה לפרופ' דוד גילה: אנא, עצור את שתי העסקאות. חרף ההבדלים בין שני המקרים, בכל אחד מהם טמון גרעין לבעלות צולבת וכוחנית של אילי הון על התקשורת הישראלית. כבר עשית זאת בעבר לא פחות מ-34 פעם. יש דרכים חלופיות להבטיח הישרדותם של מעריב ומקור ראשון. תוכיח שאתה מתעלה מעל לקשר הון-שלטון-עיתון ויכול לו. 

פסוקו של פוסט

מי צריך תקשורת ימנית כאשר יש אולפן ששי של ערוץ 2 ושדרנים מודעים לקונצנזוס ולרייטינג? אהוד יערי במיטבו "מתקיל" את ג'בריל רג'וב בשאלה על בית המקדש, בדקה 3:06, ודני קושמרו כעזר נגדו מבקש ממנו כרטיס למשחק כדורגל עם איראן בתום הראיון.


 

 

 

להמשך הפוסט

האם כמו בית הקלפים נהיינו?

דן כספי | 31.03.2014 | 10:53

כל השוואה בין "בית הקלפים" לבין הזירה הפוליטית בישראל עלולה להכשיר את השחיתות הפוליטית כאורח משילות תקין בישראל.

הכרעת הדין המהדדת בפרשת הולילנד והרשעתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, מאפילות על פרשת סילבן שלום ועל פרשת הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן. כל אחת מהפרשות הרבו להשוות ל"בית הקלפים" הישראלי. אפשר ולא כל הקוראים צפו בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "בית הקלפים". כדי לא לקלקל לצופים בעתיד, רק אגלה שבמרכז הסדרה ניצבים פוליטיקאי שאפתן ותככן, פרנק (פרנסיס) אנדרווד (קווין ספייסי), שהיה כבר שם ומושג, ואשתו קלייר (רובין רייט). במשך שתי עונות ועשרים וששה פרקים המרוץ לצמרת של הזוג אנדרווד רצוף תחבולות, קומבינות וגופות.

 

ואמנם פשוט ופשטני יותר להציג את סילבן שלום בתור קרבן לתככנות בסגנון "בית הקלפים", מעין קרבן של תככנים, אנדרדוג, ממש כמו בסדרת טלוויזיה. כך בתרגיל יחצ"ני פשוט מסיחים את הדעת מליבת הפרשה, הטרדה מינית, לתחבולות שהביאו אולי להתפרצותה. בדומה וברוח "בית הקלפים", ניסו לשווק את שולה זקן כמי שחוזרת בתשובה כדי לבער את אורוות השחיתות. אפשר ועם הקשיים במו"מ עם הפלסטינאים, גם בנימין נתניהו יוצג כמעין פרנק אנדרווד, כמי ששוב הצליח לתמרן ולתחמן כדי לא "להיכנע ללחצים".

*

ההשוואה של הפוליטיקה הישראלית לסדרת טלוויזיה אינה חדשה. הצופים הוותיקים ודאי זוכרים את ג'י אר הרשע והנבל מסדרת הטלוויזיה דאלאס אשר אפיין טיפוסים שליליים בפוליטיקה הישראלית. באביב 2009 הגיח למסך הקטן רובי פולישוק, חבר כנסת מטעם סיעת מל"ל ושר חברתי, כדגם של פוליטיקאי אשר שבוי בידי עוזריו ויועציו התחמנים.

ההשוואה התכופה בין המציאות הריאלית לבין המציאות הבדיונית אפשרית באקלים נגוע ברעלת טלוויזיה. כאשר הציבור מפוטם באופרות סבון ובריאליטי, הגבול בין מציאות לבין דמיון הולך ומטשטש ועמו הולך ודועך חוש השיפוט שלו. פרשת אב הבית במעון ראש הממשלה איננה אלא עוד פרק כבסדרת הדרמה הבית הלבן. כבר היו דברים בעבר כמו בפרק קודם. כך נוצרת תחושת עמימות של deja vu. אין טעם להתרגש ולהסיק מסקנות לגבי תפקודו של ראש הממשלה, וגם לא לחשוש שחסר לו שקט נפשי להחלטות שקולות. כנראה, שזוהי גם הסיבה מדוע "פניית הפרסה" של אלדד יניב, בה מתפרסמים גילויים מסמרי שיער על אנשי שררה, מתקבלת באדישות גמורה. מה חדש במדור זה, הרי כבר ראינו דברים דומים ב"בית הקלפים"? מאחר וקיים חשש שהלחצים להורדת הרשימות הללו מהרשת יצלחו, מומלץ לקרוא בהקדם.

דרמות טלוויזיה מסוג "בית הקלפים" עשויות לטפח יחס סלחני לתככנים ולהכשיר את השחיתות הפוליטית בישראל כאורח משילות תקין.

הנה שוב מסכת התחבולות של פרנק אנדרווד, הלא הוא אהוד אולמרט. האם פרנסיס ייחלץ מהרשעתו בעזרת עורכי דין מתוקשרים? ומה יעלה בגורל הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן? האם יד נעלמה תשתיק איכשהו את המזכירה כפוית הטובה?

שוב פרנק אנדרווד, הפעם בנימין נתניהו, מצליח למרוח את כולם ולשמור על ארץ ישראל השלמה. האם ברק אובמה יכעס מאד או ייאלץ להתפנות לולדימיר פוטין כאשר אביגדור ליברמן, הוא ולא אחר, מנסה לתווך ביניהם?

ומה אם העקבות לתלונות על הטרדה מינית של סילבן שלום יובילו לישראל היום, המתחרה של תאגיד הגיס הכל-יכול, נוני מוזס, וכל זאת כדי לרצות את לשכת ראש הממשלה?

ואולי "פונה הפרסה" הבלתי נלאה, אלדד יניב, יתמנה לעורך "מקור ראשון" בגלגולו החדש או לראש המטה לשחרור פולארד במשרד ראש הממשלה?

מבולבלים? המתינו לפרקים הבאים.

פסוקו של פוסט

שיעור בתקשורת פוליטית ושליטה בהמונים: הופעה משעשעת ומוצלחת ב"מצב האומה" במקום דו"ח מקיף ויסודי על מצב האומה. 

להמשך הפוסט

5 סיבות מדוע חייבים לפסול כל חקיקה המגבילה את "ישראל היום"

דן כספי | 24.03.2014 | 09:53

ישראל היום מגלם כשלון מתמשך לקיים עיתון ימני בתשלום. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ובתור שכזו מסוכנת. אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס, שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון. ראיון חגיגי עם בעל הבלוג לרגל שנה להשקתו. 

בסוף שבוע הגיע אלי שמח וצוהל מוסקה (Musca) בן כותל, זבוב על הקיר, שותפי לבלוג, והתיישב לי על המצח. מה אתה רוצה, נודניק? ניסיתי לגרש אותו ללא הצלחה, כמובן.

יום הולדת, השבוע מלאה שנה לבלוג שלנו. הנה גם באתר האישי שלך רשום שהפוסט הראשון התפרסם בדיוק לפני שנה, 27/3/2014. אל תקל ראש, 50 פוסטים עם למעלה משש מאות תגובות, כל שבוע פוסט, ועוד מסוגנן ועטור לינקים, איורים וסרטונים. חייבים לחגוג.

ומה אתה מציע מוסקה? התעלמתי מן המחמאות המחניפות.

ראיון חגיגי, כמקובל בתקשורת.

עוד איחשד בחוסר צניעות.

מה יש לך כבר להפסיד? מגיבים רבים לפוסטים שלך כבר סימנו אותך כשמאלן.

בכל האתרים רוב המגיבים, טוקבקיסטים, הם מהימין.

כיצד תסביר זאת, פרופסור?

התעלמתי מן התוסף העוקצני באזכור התואר האקדמי. הרי הוא מוכר לי משלל התגובות. הם מרגישים מאוימים יותר, המגיבים בימין.

מי ועל מה מאיימים על הקוראים בימין?

המציאות, המציאות מאיימת על הקוראים מהימין. המציאות היא שמאלנית. והם מרבים להתווכח עם המציאות באמצעות יריביהם משמאל.

אבל זה בדיוק מה שבימין טוענים נגדך ונגד שכמוך, שאתם מנותקים מהמציאות.

אולי גם השמאל אינו רואה את המציאות בדיוק נמרץ. אך ראה נא, לפני ארבעה עשורים ראש ממשלת ישראל משמאל, גולדה מאיר, התקשתה להודות שיש עם פלסטינאי ואילו כיום ממשלת ימין מנהלת משא ומתן על תנאי החלוקה בין שני העמים. כל פעם שהמציאות טופחת על הפנים, מאשימים את השמאל.

וזוהי הסיבה לתגובות החריפות לדעות שמאל, כאן ובכל מקום?

לא רק. כנראה שגם אופי השיח הציבורי האלים תורם את חלקו, ולא רק בעימות בין שמאל לבין ימין. אלימות מילולית חריפה מאפיינת גם את השיח הציבורי בכלל, למשל חרדים לעומת חילונים או מזרחים לעומת לא-מזרחים או אפילו על עתידה של רשות השידור. האלימות המילולית אינה מקרית. כנראה שהיא נגזרת מאלימות פיזית והיא מחלחלת גם לטוקבקים, ובכללם גם לבלוג שלי.  

*

גם כל ניסיון להשתיק כביכול דעות הימין עלול לתרום למתח בין שני המחנות, שמאל וימין. אגב כך, מה דעתך על יוזמת החקיקה להגביל את הפצתו של ישראל היום?

בדיוק משום כך חייבים להצטער על המהלך השקוף, ואולי גם ייכשל, לפחות מחמישה טעמים עיקריים;

  1. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ומסוכנת. היום מגבילים עיתון חינם ומתנים את הפצתו במספר עמודים או במחיר, מחר יקבעו בחקיקה את נפח הסיקור הפוליטי או את אופי התמונות המודפסות.

  2. ישראל היום טלטל את העיתונות הישראלית, טלטלת בומרנג. העיתון ניקז אליו את הקוראים מתוך המחנה ובכך הוא זירז קניבליזציה של עיתונות הימין החלשה, בעיקר שני יומונים, מעריב ומקור ראשון.

  3. ניסיונות נמרצים לקיים תקשורת ימנית שבים ונכשלים פעם אחרי פעם. פעם תחנת רדיו, פעם עיתון, פעם ערוץ טלוויזיה. מבחינה זאת, ישראל היום מנציח את מחדל הימין לקיים תקשורת חלופית כנגד תקשורת שמאלנית כביכול, ושנואה עליו. למעשה, רק בכוח של כספי הימורים נדיבים ובחינם, אפשר להבטיח קיומו של עיתון ימני רב תפוצה.

  4. גם קשה להתעלם מעוצמת הלחץ של המתחרים והשפעתו המאגית והמפחידה של תאגיד ידיעות אחרונות על פוליטיקה בישראל. מבחינה זאת, אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס. שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון, דורסניים וכוחניים.

  5. הצעת החוק המגבילה את ישראל היום מספקת תחמושת להתקרבן שוב: הנה סותמים לנו את הפה ולא נותנים לנו להתבטא.

     

סרט תדמית של ישראל היום צבר רק כחמשת אלפים צפיות במשל ארבע שנים.

האם המספרים אומרים משהו על הביקוש הריאלי לעיתון?

אם אמנם ה"תקשורת שמאלנית", הכיצד תסביר את הכישלון העקבי לקיים אמצעי תקשורת ימניים?

ראשית, אפשר והביקוש לתקשורת ימנית קטן מהביקורת הקולנית על שמאלנות התקשורת. אם תעקוב, תגלה אותם כותבים עם אותם כינויים מפרסמים במספר אתרים ברשת וכך נוצר הרושם שרווחת ביקורת כללית על ההטיות השמאלניות בתקשורת. שנית ובניגוד לטענות הקולניות, כנראה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה כל כך שמאלנית. אמנם ישנם מספר בעלי טור שמאלנים אך למעט הארץ, רב אמצעי התקשורת תומכים במדיניות הממשלה לדורותיה. ספק אם מדיניות כיבוש מתמשכת, או שחרור השטחים, הייתה אפשרית ללא תמיכת התקשורת. הקולות השמאלניים נותרים חריגים במקהלה האחידה של רב אמצעי התקשורת, טיפה בגל התמיכה התקשורתית במדיניות הממשלה, ולכן הם בולטים ומושכים ביקורת.

*

יהיו שינויים בבלוג בשנה הקרובה?

מדוע אתה שואל? זה נשמע כמי שיש לו הצעות.

אולי כדאי לקצר את אורך הפוסטים, לוותר על סרטונים ולנהל יותר דו שיח עם הקוראים.

תודה לך, מוסקה. אחשוב על זה.

פסוקו של בלוג

כהרגלי להמליץ על ספרים בתקשורת, ושוב מבלי לחטוא לצניעות, הנה ספר על מיעוטים אתניים ותקשורת בישראל, אותו ערכתי עם פרופ' נלי אליאס. בספר 12 מאמרים ממיטב המחקר הישראלי עם מבוא תיאורטי, בינתיים באנגלית.

להמשך הפוסט

היש חופש לעיתונאים בישראל

דן כספי | 17.03.2014 | 09:16

ללא חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה. בתקשורת הפרטית כמו בשידור הציבורי, מו"לים ומנהלים אכלו בוסר ושיני שכירים תקהינה.

רצה הגורל הציני ששיקולים מסחריים של מו"ל הולידו את מעריב ושיקולים דומים מובילים כעבור 66 שנה לסגירת העיתון. מעריב התחיל להופיע בשנת 1948 כאשר עיתונאים בהנהגתו של עזריאל קרליבך פרשו מידיעות אחרונות כמחאה על השיקולים העסקים של מו"ל העיתון, יהודה מוזס.

פרפורי העיתון המתמשכים והכואבים רק מחדדים לפחות שתי שאלות עקרוניות;

1. האם תקשורת פרטית מסוגלת לשמש תחלופה לתקשורת ציבורית?

2. האם תקשורת פרטית מסוגלות להבטיח חופש לעיתונאים?

*

כזכור, דוח ועדת לנדס שב והעלה שתי  ביקורות עיקריות נגד רשות השידור; ארגון לקוי ופוליטיזציה. מחברי הדוח ומאמציו דבקים במתווה לארגון חדש שכדברי שר האוצר, יאיר לפיד, "חומה סינית" תחצוץ בין השדרים לבין לחצים פוליטיים. במשך שנים התקשורת הפרטית שימשה דגם חלופי לתקשורת ציבורית. להבדיל, ארגוני תקשורת פרטיים מנוהלים כביכול ביעילות ועיתונאים נהנים בהם מעצמאות מערכתית. מה שמתאים בכל ענפי המשק, מתאים גם בתקשורת.

והנה המשבר במעריב, ולפניו גם בערוץ 10, ועוד היד נטויה, חושפים מציאות שונה. גם בתקשורת פרטית יש ניהול לקוי ומנהלים כושלים. אדרבא, הניהול יכול להיות הרסני כאשר מקריבים סטנדרטים עיתונאים על מזבח של שיקולים עסקיים. אגב, הדבר נכון גם בתחומים מקצועיים נוספים – בריאות, חינוך או רווחה.

בלמעלה משני עשורים החליף מעריב לא פחות מחמישה מולים – רוברט מקסוול, עופר נמרודי, זקי רכיב, נוחי דנקנר ושלמה בן צבי. כל אחד מהם התייחס לעיתון במידה זו או אחרת כעוד מיזם כלכלי ולעיתונאים כמשרתי אינטרסים של הבעלים. אלא שעיתון אינו עוד רשת מרכולים או מפעל שימורים ועורך עיתון אינו עוד מנהל מפעל. להבדיל, עיתון הוא ארגון יוצר של מכלול תפקידים ואנשים רוויי רעיונות ויצרים אשר זקוקים לסביבת עבודה מתאימה, להביטוס הנכון. מי שאינם בקיאים ברזי הארגון היוצר ולא הפנים את הנהלים הנסתרים והבלתי כתובים שבו, לא יצליחו לנצח על המלאכה המורכבת של עיתונות.

לכן, ספק אם אין טעם במערכת בוררת יזמים השולחים ידם בארגוני תקשורת. כישלון המו"לים האחרונים של מעריב איננו מפתיע. כל מי שעקבו אחרי מניעי הרכישה של העיתון ובקיא בביצועם העסקיים, יכלו לחזות מה צפוי גם למעריב.

*

הדיון הציבורי והאקדמי מרבה לעסוק בחופש העיתונות. אלא שעדויות אחרונות ומתרבות, אם ברשות השידור ואם במעריב, מחייבות להסב את תשומת הלב לחופש העיתונאים. ללא עיתונאים חופשים אין חופש עיתונות. הדיון המסורתי בלחצים פוליטיים או פוליטיזציה משכיח שהלחצים הכלכליים עלולים להיות יעילים והרסנים יותר לחופש העיתונאים. ככל שמחריף המשבר במעריב עיתונאים מעזים לחשוף מציאות קשה של הפעלת לחצים כלכליים וסירוס השיקולים העיתונאים לטובת קידום האינטרסים העסקיים והפוליטיים  של המו"ל. הנה לדוגמא עדותה מני רבות של רות סיני, לשעבר כתבת הרווחה של מעריב, אשר פוטרה בדצמבר 2011:

"יצאתי משם ברגליים רועדות… בסופו של דבר, כל הניסיונות המקצועיים של עורכים בעיתון נרמסו על-ידי התערבות שעמדו מאחוריה שיקולים לא מקצועיים. זה היה עיתון בלי קו ברור, מבולבל, שהסתיר מהקוראים שלו ידיעות ודעות שתאמו את מה שהעורך חשב שבעל הבית לא רוצה. זו אידיאולוגיה שמכפיפה את האינטרס הציבורי בפני אינטרס של קבוצה קטנה של בעלי הון, כמו דנקנר, שבצורה מטופשת חשבו שאם ימנעו מידע מהקוראים, הם יקדמו בכך את האינטרס שלהם".

מעריב הוא רק משל. האם ערוץ 2 ישדר תחקיר חושפני על המחיר המופרז של קוקה קולה? כמה מאמרי ביקורת על בנימין נתניהו מתפרסמים בישראל היום? היש עורכים בידיעות אחרונות שיעיזו לפרסם מאמר ביקורת על אתרוגי העיתון, יאיר לפיד או אהוד אולמרט? ואם מתפרסם מאמר בודד זה כדי לשמש כיסוי ציני להטיה המתמשכת. רק עצוב לעקוב כיצד הולכת ומסתרסת תכנית התחקירים המקור בערוץ 10, אשר לגביו הישרדות אינה רק תכנית ריאליטי אלא מציאות יומיומית. גם מקבילתה בערוץ 2, עובדה, מרבה כיום בסיפורים אנושיים וראיונות עם מפורסמים במקום תחקירים חושפנים ונשכנים. כל כתב מנוסה מבין בעצמו מהם הגבולות של החופש העיתונאי בארגון תקשורת הנזקק לחסדי פוליטיקאים.

*

למעריב כמו גם לרשות השידור מקום מובטח בפנתיאון התקשורת הישראלית. חרף ההבדלים הרבים בין שני הארגונים, בכל אחד מהם מנהלים ומול"ים אכלו בוסר, ושיני השכירים תקהינה, ולו רק בשל ניהול חובבני, כוחני וכושל. מתברר שלחצים כלכלים יותר  מאשר לחצים כלכלים עלולים לסכן יותר את חופש העיתונאים. כאשר עיתונאים מפוחדים, מושפלים, חלשלושים ונרמסים בגלגלי הון-שלטון, ספק אם הם חופשיים ומסוגלים לסקר, לכתוב ולדווח. כי באין חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה.

 

פסוקו של פוסט

ההתנצלות הכפויה של ערוץ 10 בעקבות כתבת תחקיר על שלדון אדלסון הייתה ונותרה צלקת בחופש העיתונאים בטלוויזיה המסחרית.

להמשך הפוסט

איך התחפש צה"ל לצבא ההסברה/התעמולה לישראל

דן כספי | 10.03.2014 | 09:20

בנשף מסכות פורימי, יותר ממה שתפיסת הספינה KLOS C הסירה את המסכה מאיראן, היא הסירה מסכה מתורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להפוך מבצע מוצלח לאירוע תקשורתי.

ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארה"ב הניב מספר לקחים הסברתיים / תעמולתיים וראויים לתשומת לב.

צבא ההסברה/התעמולה לישראל: מבצעים צבאים רגישים הרחק מגבולות המדינה נעשו ונעשים בהסתר ובצנעה. דבר קיומם מתפרסם, אם בכלל, כעבור זמן באמצעי תקשורת זרים כאשר ישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה. צנזורה על פרסום מידע ממקורות זרים הוטלה על פרסום בארץ עד שאחרון החיילים לא היה שב לבסיסו. אם כן, מה נשתנה הפעם?

הלב עם לוחמים שחייבים להתחשב כיום גם בצרכי הסברה/ תעמולה של הממשלה. הם מצטיידים במצלמות וציוד מתעד כדי לספק מאוחר יותר חומרי כסת"ח למסבירים/תעמלנים, לעורכי וידיאו, ולעורכי דין. כנראה שכללי המלחמה השתנו. ניצחת ולא פרסמת = לא ניצחת. לא ניצחת ופרסמת = ניצחת. כדי לנצח חשוב להקדים את האויב ולפרסם את הגרסא שלך.

גם מי שלא שירת בצה"ל ואינו בקיא בעגת הדיבור בעת מבצע צבאי עשוי להבחין שבסרטון למטה בדומה לאחרים, דבריו של מפקד חיל הים לא הוקלטו בזמן אמת אלא בוימו, שוחזרו והותאמו לקהל הרחב.

גם מכונת הסברה/תעמולה משומנת, ככל שתהיה, תלויה בשיקולי דעת של מפעיליה. אפשר ועיתוי הפרסום של המבצע והפירוש הנלווה לו מטעם ראש הממשלה פעלו כבומרנג הסברתי/תעמולתי, מבחינת תפסת מרובה לא תפסת. מאידך גיסא, ככל שמרבים לשנן אותו מסר, גם אם הוא שקרי, רב הסיכוי שרבים יותר יאמינו בו. ספק אם המבצע הסיר את המסכה מעל מתקפת החיוכים של איראן, אך הוא חשף את תורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להסב פעולה צבאית מוצלחת לאירוע תקשורתי.

לכל ראיון עיתונאי יש מסר גלוי ומסר סמוי: מה הניע את ראש הממשלה לקנח את הביקור בארה"ב בסדרת ראיונות עם עיתונאים ישראלים? מדוע דווקא בארה"ב ולא בישראל מעדיף בנימין נתניהו לשבור את שתיקתו במשך 14 חודשים ולפנות לציבור באמצעות ראיונות לתקשורת?

אפשר והתפאורה האמריקנית נעימה יותר. אפשר והעיתונאים הישראלים המסקרים את הביקור נוחים יותר בארה"ב ונרתעים משאלות קשות מדי. ואפשר שראש הממשלה התבקש לעבור לשיח של פיוס והחליט שהגיע זמן להכשיר את הציבור לקראת החלטות קשות ולגייס את תמיכתו לפני שהמתנגדים בבית יבקרו אותו, לאמור: עמדתי ככל שיכולתי בלחצים, אך כעת אין בררה ועלי לקבל כביכול החלטות קשות. סמכו עלי גם בהמשך. כי רק אני, ולא אחרים, הדנונים בליכוד ו/או  הבנטים במפלגות הימין, רק אני, בנימין נתניהו, יודע לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, קרי; לסובב את כולם ולשמור על המצב הנוכחי.   

קל ונעים לשכנע את המשוכנעים. גם הפעם ההופעה בפני אייפאק הייתה אחד משיאי הביקור. לא מקרה הוא שראשי הממשלה ושרים מרבים להשתתף בועידות השדולה הישראלית החזקה בארה"ב. שני הצדדים, המשכנעים והמשוכנעים, זקוקים אלה לאלה. באי הועידה המשוכנעים בצדקתה של מדיניות ממשלת ישראל זקוקים לחיזוקים לעמדות קיימות. הסברה/תעמולה חיונית גם למשוכנעים כדי להתחזק פעם נוספת עמדות קיימות. אך לא פחות גם הדוברים הישראליים זקוקים לתגובות הנלהבות של באי ועידת אייפאק. הסטנדינג אובשיון, מחיאות הכפיים הסוערות, מאשרות מחדש את יעילות ההסברה/התעמולה הישראלית ואת מכלול הנרטיבים המסורתיים; ישראל שוחרת שלום, אין כיום פרטנר לשלום, הצדק הוא לצדנו ולא לצד אויבינו, ישראל לא תיכנע ללחצים, הממשלה והעומד בראשה חייבים לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל  ועוד.

ככל שהמצב הפוליטי קשה יותר, ככל שגוברים האיומים לחרמות על ישראל, ככל שהטיעונים ההסברתיים/התעמולתיים של ישראל נדחים בזירה הבינלאומית, כך זקוקים יותר למעמדים כמו אייפאק או לערבי פרגון עם סלבים בבתים פרטיים. גם מסבירים/תעמלנים זקוקים לחיזוקים שמאמציהם צלחו ויש הישגים לעמלם. מבחינה זאת, ביטויים מתוזמרים היטב של הסכמה עם ישראל הינם חלק ממערכת הסברה/תעמולה. הללו חשובים יותר מכל לציבור המשוכנעים בישראל, לאמור: לא כל העולם נגדנו, יש גם מי שמבינים אותנו ואף תומכים בנו.  

אמינות היא נכס להסברה/תעמולה:  המלאכה קשה יותר עם הלא משוכנעים. עקרונית, יש לראש הממשלה נתונים מצוינים כמסביר/תעמלן ויש שמייחסים זאת לניסיונו השיווקי בעבר: אנגלית משובחת, הופעה נאה, מיומנות תקשורתית ועוד. ובכל זאת מדוע לרב הטיעונים שלו אינם משכנעים ואף נדחים עד כדי אנטגוניזם גלוי וחריף כלפיו. אמינות הינה אחד מנכסי ההסברה/תעמולה במיוחד כאשר היא מכוונת ל"בלתי משוכנעים" או/ו בעלי דעות נוגדות.

עדות צד שלישי ובעלת סמכא עלולה לפגום באמינות הדובר. למשל, לקנצלר גרמניה, אנג'לה מרקל, יוחסה לפני שנתיים וחצי האמירה  ש"איננה מאמינה לאף מילה של נתניהו". כזכור, משבר האמון פרץ בשעתו, וכנראה שהוא ממשיך לפגוע באמינותו של ראש הממשלה, בשל הפער השקוף מדי בין הכרזה על שתי מדינות לשני עמים לבין המעשים/מדיניות של בנייה בשטחים. גם דחיית הביקורת על מדיניות ישראל כביטוי לאנטישמיות קבילה אולי באוזני המשוכנעים אך היא צורמת מאד לאוזני זרים. אם כל מי שמבקרים את המדיניות של ממשלת ישראל הם אנטישמים כי אז אולי גם אין אנטישמיות, לפחות במימדים המדווחים?

 פסוקו של פוסט

בנשף המסכות הבינלאומי, כאשר ולדימיר (זאב) פוטין מתחפש למשחרר העמים, הנה גרסא אוקראינית(של כוכב נולד) לפנטום האופרה.

 

להמשך הפוסט

כיצד תסוכל הרפורמה ברשות השידור

דן כספי | 03.03.2014 | 09:20

עוד בטרם פורסמו המסקנות הסופיות של ועדת לנדס על עתיד רשות השידור, הוכנה תכנית לסיכול יישומן.

השבוע הגיע מתנשף כתבנו החרוץ מוסקה בן כותל (זבוב על הקיר) ובכנפיו השבריריות קלטת ובה ההתייעצות של מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם (יב"מ) עם עוזרו לענייני הרפורמה ברשות השידור, מר זליג רבינוביץ (ז"ר).

        

מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם ועוזרו לענייני רפורמה, מר זליג רבינוביץ

יב"מ: הם פרסמו טיוטא של המלצות ועדת לנדס על הרפורמה ברשות השידור. עוד בלון ניסוי לבדוק את התגובות.

ז"ר: מצחיקים!

יב"מ: רוצים לפטר אלף עובדים, להשאיר לנו רק אקטואליה וספורט ואילו היתר במיקור חוץ.

ז"ר: הם חושבים שזהו לגו. כך מפטרים אלף עובדים. ומי ישלם מיליארד וחצי ש"ח על הרפורמה החדשה? לפיד לא היה מוכן לשלם אפילו חצי מזה על הרפורמה הקודמת.

יב"מ: נראה אותם מזיזים אדם אחד. כל הוועדים יעלו על בריקדות. כל המדינה תסער. אלף עובדים על המשפחות שלהם זה כוח פוליטי. מה שאלון חסן עושה באשדוד יכולים גם הוועדים שלנו, להתפקד לליכוד.

ז"ר: אבל בעניין הטלוויזיה בערבית הם אכלו אותה.

יב"מ: השב"כ והמוסד עדיין לצדנו. בזכותם הם משאירים את הטלוויזיה הערבית על כנה.

ז"ר: אף שפחות ופחות צופים בה.

יב"מ: אבל הם צריכים אותה. הטלוויזיה בערבית נותנת עבודה לגמלאי השב"כ והמוסד.

ז"ר: גם לפני הפנסיה הם מחלטרים בטלוויזיה בערבית.

יב"מ: וגם המליצו להנמיך את שיעור האגרה.

ז"ר: מתאים לשר התקשורת. נותן לו כותרות טובות לכמה ימים.

יב"מ: מה שחסר לו כשר להגנת העורף, הוא עושה עלינו קופה וכותרות.

ז"ר: שר מצחיק. ארדן טרם השתחרר מתסביך כחלון. פעם הוא מודיע על ערוצי חדשות בכבלים ובלווין ומתקפל כשמתברר לו שאינו אפשרי, פעם הוא ממנה ועדה לבחינת שידורים באינטרנט, פעם הוא מאיים להתפטר אם לא יקבל סמכויות על הגנת העורף, פעם הוא משתלח על קרי. 

יב"מ: שר מסכן. השר הקטן, פתח בפטפטת, הסתבך המסכן וקיבל ספינלת.

ז"ר: והכתבים לענייני תקשורת אוכלים כל ספין ולוקשים שהשר מאכיל אותם.

יב"מ: הם לא שונים מעמיתיהם, כתבים לענייני כלכלה, חינוך או תחבורה. מה רוצים הכתבים, לא פחות מסיפור טוב.

ז"ר: ולסגור את רשות השידור זה סיפור טוב. התקשורת המסחרית תרוויח אם הרשות תיסגר או תיחלש.  

יב"מ: אנחנו נלמד אותו לקח.

ז"ר: קטן עלינו.

*

וכאן נשמע רשרוש, כנראה של ניירות שנשלפו וזליג רבינוביץ המשיך.

ז"ר: הכנתי תכנית שלמה לסיכול ההמלצות של לנדס. שם התכנית – רוממו רוה"מ.

יב"מ: רק את רוה"מ?

ז"ר: לא רק. נתחיל עם שרה. נכין תכנית פרופיל על שרה נתניהו.

יב"מ: כמו שעשה מורנו ורבנו, יוסף בראל, כאשר הכין תכנית שלמה על אופירה נבון, אז אשת הנשיא.

ז"ר: ויצחק נבון גמל לו בפרס ישראל.

יב"מ: למען הדיוק, הפרס ניתן לטלוויזיה בערבית.

ז"ר: שוחד מסך תמיד עובד. נשדר את התכנית על שרה בכל השפות בטלוויזיה, עברית, ערבית ואנגלית.

יב"מ: גם ברדיו, בעיקר ברק"ע ברוסית ואמהרית.

ז"ר: נשתלב במסע החדש של שינוי התדמית לשרה נתניהו.

יב"מ: תבליט מייד את חלקה של שרה בביקור בארה"ב ובכלל כמי שמעורבת בתהליך המדיני.

ז"ר: בהמשך נשלח את יעקב אחימאיר לראיין את שלדון אדלסון על איראן.

יב"מ: וגם נהדק את הקשר של איילה חסון עם לשכת רוה"מ.

ז"ר: נשדר את התכנית על בנציון נתניהו פעמיים בשנה, ביום מותו וביום הולדתו.

יב"מ: עם דיון בהשתתפות ביבי על מורשתו הפוליטית של אביו.

ז"ר: נוריד את תכנית הרדיו של ג'ודי שלום-ניר-מוזס ביום ששי.

יב"מ: גאוני, שרה תברך אותנו. אך עדיף להציג כרענון לוח המשדרים.

ז"ר: ובמקומה ניתן תכנית שבועית לדרור אידר.

יב"מ: אולי גם לחנוך דאום?

ז"ר: אחרי שיתפנה מהסדרה שלו בערוץ 10 "המתנחל".

יב"מ: וכל זאת לפני שטיפלנו בוועדה.

ז"ר: אתה מתכוון ליו"ר שלה, רם לנדס?

יב"מ: יש לו ייחוס. הוא החתן של אהרון ברק.

ז"ר: רעיון אדיר, נוכל להציג את כל הרפורמה כמלחמה של אליטה ישנה באליטה החדשה. אתה ואני מייצגים אליטה חדשה, של מקופחים ודפוקים וללא דם כחול כמוהם.

*

וכאן שוב נשמע רשרוש.

יב"מ: הנה התיק של יוסי בר מוחא. נעשה ללנדס אותו דבר.

ז"ר: כתבה בערב שבת על הישגיו הדלים בטלוויזיה, עם דגש על חדשות מקומיות.

יב"מ: נראיין כתבים מובטלים המאשימים את לנדס שגזר קופון והחברה שלו קודה תקשורת הרוויחה מיליונים על חדשות מקומיות.

ז"ר: נעשה גם כתבה על חברי הועדה שהם פקידים מטעם.

יב"מ: ונציג אותם כמי שמעוניינים לפקח על השידור הציבורי.

ז"ר: ואילו אנחנו לוחמי העצמאות של השידור הציבורי.

יב"מ: ומה נעשה עם השר, גלעד ארדן?

ז"ר: פשוט נוסיף במהדורות החדשות מספר ציטוטים מפי בוגי יעלון על הצורך להשיב את הגנת העורף למשרד הביטחון.

יב"מ: ונתעלם מפעילותו המפלגתית.

ז"ר: הוא לא קיים עבורנו. נבליט את יריביו במפלגה, במיוחד גדעון סער שלנו.

*

יב"מ: יש לנו גם ג'וקר, שלא נצטרך אותו.

ז"ר: אתה מתכוון לג'ון קרי?

יב"מ: הוא יציל אותנו.

ז"ר: אם יש תהליך מדיני, ביבי צריך אותנו כדי לשכנע את הציבור לתמוך בו.

יב"מ: גם אם יהיה משבר בתהליך המדיני, ביבי צריך אותנו. הרי אנחנו קול ישראל.

ז"ר: קול ישראל היום.

כאן נשמע צחוק אדיר אשר הבהיל את מוסקה בן כותל שברח עם הקלטת בין כנפיו.

 

פסוקו של פוסט

לרגל חודש אדר בו מרבין בשמחה, הנה הגרסה מציריך לאופרה בופה (opera buffa), אופרה משעשעת וללא מתים, דון פסקואלה מאת גטאנו דוניצטי בבימויו של הבמאי הגרמני הנודע, גרישה אסאגארוף. אותו בימוי, אותן תלבושות ותפאורה כמו בתל אביב אבל עם קולות משודרגים ותרגום לאנגלית. 

להמשך הפוסט

מדוע לא חתמתי על עצומה נגד אוניברסיטת בר-אילן?

דן כספי | 24.02.2014 | 08:56

אין דמוקרטיה ללא חברה אזרחית, ואין חברה אזרחית ללא עמותות וארגוני זכויות האדם. ללא ארגוני זכויות האדם ישראל עלולה לאבד את הלגיטימציה כדמוקרטיה היחידה באזור.

לא נעים לפתוח את השבוע עם אגרוף בפנים.

כך הרגשתי לפני כשבוע עת שחררתי את גיליון "הארץ" מאריזת הניילון. בתחתית העמוד הראשון התפרסמה מודעה גדולה של אוניברסיטת בר-אילן על כנס עם העיתונאי אדווין בלאק. עיינתי במודעה והתקשיתי להאמין למקרא המודעה:

ספרו של אדווין בלק, "לממן את הלהבות", מוכיח כיצד ארגוני זכויות אדם בישראל, הממומנים ע"י גורמים זרים, מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל, ובכך הופכים את השלום לבלתי אפשרי להשגה.

 

סוף סוף נחשפים מיהם הגורמים מונעי השלום במזרח התיכון. לא אחרת מארגוני זכויות האדם. וכל זאת תחת אכסניה אקדמית ומכובדת. לפני כן, במוצ"ש, שודר ראיון עם אותו סופר-חוקר בערוץ 1 בפתח התכנית השבועית "רואים עולם". היש כאן שלב נוסף בקמפיין הסתה המאורגנת והמתמשכת נגד ארגוני זכויות האדם בישראל? התשובה מצויה מן הסתם בראיון עצמו ועצם הכללתו בתכנית על נושאים בינלאומיים.

*

כנראה שלא רק אני חשתי פגוע. כעבור יום הגיעה לתיבת המייל שלי הזמנה לחתום על עצומה נגד אוניברסיטת בר-אילן. ובכל זאת, למרות שכעסתי מאוד על המודעה של אוניברסיטת בר-אילן, סירבתי לחתום על עצומת המחאה, לפחות מארבעה טעמים עיקריים;

ראשית, לא חתמתי על העצומה משום שאיני מאמין ביעילותן של עצומות מחאה. לכל עצומה אפשר לארגן עצומה נגדית, לעיתים מצליחה ורבת חותמים יותר. במהלך השנים גם התגבשו רשימות חותמים קבועים/מקצועיים על העצומות המזוהות עם צד זה או אחר בקשת הפוליטית. גם לא תמיד נוסח העצומה מקובל עלי.

שנית, לא חתמתי על העצומה משום שכיום, בעידן האינטרנט, יש דרכים חלופיות למחאה. עצומה שנראתה בעבר כביטוי להשתתפות אזרחים איבדה ממשקלה סגולי בעידן האינטרנט. מייד עם קבלת הבקשה, הורדתי את המודעה המקורית של אוניברסיטת בר-אילן ושרשרתי אותה ברשת. גם אחרים שרשרו את המודעה אשר הגיעה אלי שוב ושוב.  

שלישית, לא חתמתי על העצומה משום שלא רציתי לחטוא לאתיקה ממש כמוה כאוניברסיטת בר-אילן ולמחות נגד מוסד אקדמי אחר. גם כך האקדמיה הישראלית אינה משופעת באהדה ציבורית. גם לא ייתכן שמוסד אקדמי מכובד אינו מבין את עקרונותיה הבסיסיים של דמוקרטיה. עמותות וארגוני זכויות אזרח, מכל צבעי הקשת הפוליטית, הם לב לבה של דמוקרטיה, במיוחד בישראל.

אלה וגם אלה, עמותות וארגונים משמאל ומימין, הם רכיבים חיוניים של החברה האזרחית. האמנם קברניטי המוסד האקדמי אינם מבינים שחברה אזרחית הינה נשמת אפה של דמוקרטיה? ללא חברה אזרחית אין דמוקרטיה חסינה. די לבחון את המשטרים באזור כדי להיווכח שחברה אזרחית איתנה הינה תנאי לדמוקרטיה, ולהיפך: בהעדר ארגונים ועמותות קשה לקיים שיח דמוקרטי.

מעניין שאותם גורמים המגלים רגישות להסתה פלסטינאית נגד ישראל, מנהלים בעצמם הסתה שיטתית נגד עמותות וארגונים אשר מתנגדים למדיניות הממשלה. הסתה דומה מתנהלת נגד עמותות וארגונים ספורים ושברירים בחברה הפלסטינאית בישראל. לעומת זאת, אותם גורמים מחבקים עמותות, אשר גם הן ממומנות ע"י גורמים זרים, שמפמפמות לציבור מידע סלקטיבי ומגמתי על הנעשה ברשות הפלסטינית ובאמצעי תקשורת שבשטחה. די להסתה הפרועה והמתוזמרת היטב נגב הקרן החדשה לישראל וראשיה. קל מאד, ואף נבזי, לשכנע המונים שהקרן החדשה אחראית על הביקורת הבינלאומית כלפי מדיניותה של הממשלה. הסבלנות במערב כלפי מדיניות ישראל בשטחים הולכת ואוזלת, לא בגלל ארגוני זכויות האדם ולא בגלל אנטישמיות. מבחינה זו, תרומתה של הקרן לדמוקרטיה הישראלית לא תסולא בפז לשימור התדמית של ישראל כדמוקרטיה.  

דווקא אוניברסיטה בר-אילן מצופה להתגייס להפצתן של הלכות הדמוקרטיה, או מה שמכונה אוריינות פוליטית, בקרב הקהלים המתקשים עדיין להפנים את עקרונות הדמוקרטיה, לרבות הצורך בקיומם של ארגונים ביקורתיים לשלטון.   

רביעית ולבסוף, לא חתמתי על העצומה משום ששני גופים בקהילת תקשורת, בית הספר לתקשורת והמרכז לתקשורת בינלאומית, מעורבים במתן חסות לאירוע המביך. כיצד אחתום עצומה נגד עמיתים בקהילתי? ואולי האירוע נכפה עליהם מלמעלה והם נאלצו להיכנע ללחצים של נשיא האוניברסיטה ולתת חסות לאירוע המביך?  שהרי מי כעמיתי בבית ספר לתקשורת ובמרכז לתקשורת בינלאומית רגישים לאיזון בתקשורת? לולא הלחצים מלמעלה ודאי היו עמיתי נותנים פתחון פה גם לנציגי הארגונים שאדווין בלאק שב ומתקיף אותם.

*

התלבטתי לא מעט בהכנת הפוסט הנוכחי. אולי אני חוטא לאחד הכללים בתקשורת ובדיעבד אני מוסיף תהודה לאירוע המביך? ואולי המדובר בקשיים של נשיא אוניברסיטה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, לשעבר שר המדע ויו"ר מפלגת "הבית היהודי", אשר מזפזפ בין פוליטיקה לבין אקדמיה ומתקשה כנראה להפריד ביניהן?

לפחות אוכל לטעון במצפון נקי שלא החרשתי אם וכאשר יתגלו חו"ח עשבים שוטים נוספים בערוגותיה של אוניברסיטת בר-אילן.

 פסוקו של פוסט

בשבוע שעבר נודע כי תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל, נוטשת את משכנה ביפו לטובת לוד. היו ימים שמקום התחנה נשמר כסוד צבאי והם מתועדים בספרו החדש והמרתק של מרדכי (מוטקה) נאור, מפקד התחנה לשעבר בין 1974-1978.

רדיו חזק: הסוד הקסום של גלי צה"ל. רעננה. אבן חושן. 2014.

להמשך הפוסט

איך ניצלתי ממרוץ לנשיאות?

דן כספי | 17.02.2014 | 09:34

עם הצטננות מתמשכת, קדחת חום וריבוי המועמדים לנשיאות מטעם עצמם, קשה להימלט מלחצים להצטרף למרוץ לנשיאות.

אפתח בוידוי אישי.

חרף פניות חוזרות ונמרצות מחברים והבטחה לגייס את מספר החתימות הדרוש, 10 במספר, החלטתי לא להעמיד את עצמי כמועמד לנשיאות. אמנם יש לי מספר תכונות ייחודיות על פני המועמדים האחרים. גם הגיע זמן שיהיה למדינת ישראל נשיא עם צרכים מיוחדים, אפילו באיחור של עשרות שנים לעומת ארה"ב. כבר כתבתי על כך. מה יש, אם כבר אמריקניזציה של הפוליטיקה הישראלית, אז ללכת עד הסוף. משכן נשיאי ישראל יהיה נגיש למתקשים בהליכה ומתרגם בשפת סימנים ינגיש את דברי לכבדי שמיעה.

החמיאו לי פניות של יועצים, אסטרטגיים ויח"צנים. אחדים מהם אף הגיעו אלי מצוידים בתוצאות סקרים כדי להוכיח שאחוזים מרשימים מן הציבור תומכים במועמדות שלי לנשיאות. תראה, למעלה משליש בסקר השיבו שהם מעוניינים במועמדותך לנשיאות. וכל זאת, לפני שפתחנו בקמפיין.

גם העובדה שמזה שנים כף רגלי לא דרכה בפרוזדור הכנסת ואף לקיתי באלרגיה לכל מה שמריח כוחנות ומניפולציה משחקת לטובתי, כך הם טוענים. העם רוצה נשיא מזן אחר – התריס כנגדי קמפיינר מנוסה וכסוף שיער, ואתה מתאים למלא את ציפיותיו. ההיסטוריה לא תסלח – ניסה עמיתו את הטקטיקה הידועה של סחיטה רגשית. לאחר יומיים התנתקתי מכל קווי הטלפון וצללתי לדלת אמות שלי. חרף הכותרות המחמיאות בעיתונים, ואולי תודות להן, נאחזתי בעמדתי השלילית. ומי יערוב כי אכשל ואולי בטעות אבחר לנשיא? – הרהרתי ביני לבין עצמי. הרי זה מחייב. אני הולך לאבד את פרטיותי. חיי ישתנו ויתנהלו תחת זכוכית מגדלת ומצלמות. לא, לא רוצה, איני מעוניין. הניחו לי. – זעקתי וכף יד לפתה בעדינות במצחי שטוף זיעה.

*

ואז הדלקתי את מקלט הרדיו, ולו רק כדי לוודא שהסיוט מאחורי. והחדשות לא הסירו את הספק. נשיאת מועצת העיתונות והשופטת בדימוס דליה דורנר הכריזה על מועמדותה לנשיאות.

איזה יופי, וצבטתי את עצמי כדי לוודא שהפעם איני הוזה. לא צריכים אותי. הנה מועמדת ראויה. גם המעבר שלה מכס נשיאת מועצת העיתונות למשכן נשיאי ישראל יהיה קל עבורה. הרי גם מועצת העיתונות הינה גוף ייצוגי, חסר סמכויות ושיניים, כמעט פיקטיבי, אפילו יותר ממוסד הנשיאות. זהו גוף וולונטרי המורכב מנציגי ציבור, עיתונאים, עורכים ומוציאים לאור ואמור לשמור על חופש העיתונות ועל האתיקה העיתונאית.

די לעיין באתר המועצה כדי להתרשם עד כמה הגוף הזה מנומנם. מדי פעם נזקקים לו כדי לקבל תגובה פורמאלית כל פעם שהשמיים מתקדרים ומאיימים לפגוע בחופש העיתונות. ודליה דורנר סיפקה ומספקת כל פעם את התגובה המצופה. לא כל גופי התקשורת המרכזיים חברים במועצה; למשל, תאגיד ידיעות אחרונות, זכייניות הטלוויזיה ורוב תחנות הרדיו האזוריות אינם חברים במועצת העיתונות. מדי פעם שומעים על תלונה שהוגשה לוועדת האתיקה של המועצה. לזכות הנשיאה הנוכחית ייאמר שהיא מנתבת בזהירות את המועצה במים הסוערים של משבר מתמשך בתקשורת הישראלית. אמנם שיעור קומתה של דליה דורנר נמוך מזה של קודמיה – יהושע רוטנשטרייך, זאב שרף, חיים צדוק, יצחק זמיר ומוטה קרמניצר. אך בדרך כלל דורנר מיטיבה למלא את התפקיד הייצוגי כנשיאת מועצת העיתונות ולהנפיק בעיתוי הנכון הודעות כלליות בזכות חופש העיתונות ופחות של העיתונאים. מאבקים יוניוניסטיים קשים מנהלים עיתונאים מתחת לרדאר של מועצת העיתונות וכמעט ללא גיבויה. כך שלא בטוח אם הכלל הפיטרי פסח על דליה דורנר, דהיינו; מילוי סביר של תפקיד מסוים אינו ערובה בהכרח להצלחה בתפקיד בכיר יותר.

*

שוב העפעפיים כבדו והקמפיינר הנחוש חידש את הפצרותיו. אתה רואה, התקשורת היא מקפצה לפוליטיקה. אפילו עבור שופטים בדימוס וחתני פרס נובל. הרי אם כבר מעוניינים בנשיאה, יכלו לבחור בשופטת בדימוס דורית בייניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון, שהיא אף מוערכת יותר בקהילת המשפטנים. אלא שחסר לבייניש הרקורד התקשורתי שיש לדורנר. מי זוכר כיום את בייניש? אולי בכל זאת דליה איציק? לפחות יש לה ניסיון פוליטי, הייתה כבר ממלאת מקום של נשיא מדינה ואינה עב"ם בשמי הפוליטיקה, חיפשתי דרך נוספת להתחמק אך בני שיחי עמדו על שלהם. אתה הוא האיש שלנו. אל תתחמק ואל תתחכם אתנו.

אבל מה מריץ אותם? מה מריץ את פרופ' דניאל שכטמן, חתן פרס נובל, להיות נשיא המדינה? משעמם להם, פשוט משעמם להם, הסבירו לי היועצים הפוליטיים. מי כמוך יודע, קריירה אקדמית ממושכת משעממת. עוד מאמר בכתב עת ועוד כנס מדעי. בערוב ימיך, אתה מחפש טעם נוסף לחיים. מעט אקשן, ריגושים. אם כך, למה אתה מחכה? חוקר תקשורת ובלוגר יכול להיות מועמד ראוי לנשיאות.

ושוב כף היד לפתה בי והצילה אותי מן הלחץ האטומי להצטרף למרוץ לנשיאות.

פסוקו של פוסט

קולו של נשיא המדינה נדם בשבוע שעבר.

במהלך התקרית המביכה בכנסת בשבוע שעבר בעת נאומו של מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופאי, ח"כ ואל"מ במיל מטעם הבית היהודי, מרדכי יוגב, התריס ביהירות אדונית ש"הקב"ה נתן לנו את הארץ וזו ארצנו".

בסגנונו המיוחד היה צפוי ששמעון פרס יגיב בערך כך: איזו חוכמה לפתוח חזית נוספת, תיאולוגית, בקונפליקט בלאו הכי סבוך עם הפלסטינאים. הרי כל אל נתן משהו למאמינים שלו.

להמשך הפוסט