כותרת לשעבר

דן כספי | 24.08.2014 | 09:43

עם סגירת כותרת, בית הספר לעיתונאות ולתקשורת, עולים וצפים זיכרונות על חבלי ההקמה, על הפער שבין החזון של מייסד בית הספר, דב יודקובסקי, לבין המציאות.

הידיעה על סגירתו של בית הספר לעיתונאות ולתקשורת  כותרת העציבה אותי מאד. עצוב לראות גן סגור. שבעתיים בית ספר סגור. למי שלא יודע ואינו מתמצא בברנז'ה, כותרת הינו בית ספר להכשרת עיתונאים אשר הקים אותו דב יודקובסקי בשנת 1990. מאות סטודנטים למדו בין כתלי בית הספר ואחדים מהם אפילו נחשבים לגולת הכותרת - איילה חסון, צביקה יחזקאלי, ברוך קרא, יוסי יהושע, ניר דבורי, ליאת רגב, מירי מיכאלי ועוד.

עצוב לי במיוחד משום שהשקעתי בכותרת ממיטב מרצי, תחילה כחבר בצוות ההיגוי של הקמת כותרת ובהמשך כיועץ האקדמי בשנתו הראשונה של בית-הספר. המשבר בתקשורת מקרין מן הסתם על הביקוש ללימודים. מדוע ללמוד תקשורת כאשר אין ערובה לתעסוקה יציבה? בשנים האחרונות ניכרת ירידה בהרשמה ללימודי תקשורת בכל אחת מלמעלה מעשרים תכניות במוסדות להשכלה גבוהה. כבכל מלחמת הישרדות, החלשים הם הראשונים להיעלם. מי ייתן ולא יהיו חללים נוספים.

*

בשורת הסגירה מחזירה אותי שני עשורים וחצי אחורנית, לימי ההקמה של בית הספר. המציאות התקשורתית אז הייתה שונה לחלוטין. מלבד יומונים רבי תפוצה ועבי עמודים, פרחו עשרות ומאות מקומונים ברחבי הארץ, כל יומון ארצי ורשת המקומונים שלה. בנוסף לערוצי הכבלים, הלך והוכשר החוק להפעלתו של ערוץ 2 בטלוויזיה. במבט לאחור, העידן הטרום-דיגיטלי של סוף שנות השמונים במאה הקודמת נראה כתור הזהב של התקשורת הישראלית. בלית בררה, אמצעי תקשורת גייסו כח אדם מכל הבא ליד ללא הכשרה מוקדמת ומספקת.

אשר על כן, היוזמה של דב יודקובסקי להקים בית ספר להכשרת עיתונאים באה ממש בעיתה. מערכת ההשכלה הגבוהה כדרכה פיגרה אחרי הביקושים הגואים ללימודי תקשורת. המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית שמרה על הגמוניה כיחידה מסוגה בארץ והסתפקה בלימודים עיוניים עם טעימות קלות של סדנאות מעשיות. בחלל המתרחב בין ההיצע לבין הביקושים הגואים ללימודי תקשורת, חדרו יזמים פרטים למיניהם, לרב עיתונאים מפורסמים, אשר ארגנו באולמות ציבוריים ובבתי מלון קורסים מזורזים בעיתונות מעשית. על כוס קפה ועוגה צעירים הלומי שאיפות לקריירה תקשורתית זוהרת שאבו בצמא טיפים ואנקדוטות של מרצים מזדמנים. לפי אחת האגדות האורבניות, אחד העיתונאים המפורסמים בזמנו בנה וילה מן הקורסים לתקשורת.  

לפי חזונו של יודקובסקי, בית הספר החדש אמור להיות על-אוניברסיטאי ועצמאי, מחוץ לאוניברסיטה כלשהי, וכלשון הידיעון הראשון, "מטרתו להכשיר דור המשך של עיתונאים משכילים, מיומנים ומודעים לאחריותם הציבורית והאתית". אם תרצו יש בהגדרת המטרה גם ביקורת על מצב העיתונות באותה עת, ונדמה שהמצב אף החמיר מאז.

ידיעון כותרת הראשון לשנת הלימודים תשנ"ב, 1991-1992

כל אוניברסיטה אמורה לשלוח ממיטב הסטודנטים לבית הספר. לכן בשלב מוקדם, ערך יודקובסקי שיחות גישוש עם ראשי האוניברסיטאות וכך נוכח מקרוב בפער שבין חזונו לבין המציאות באקדמיה הישראלית. אמנם היו קולות שחייבו את הרעיון של בית ספר ארצי ולו רק כאמצעי להכשרה מעשית ולפרופסיונליזציה של העיסוק העיתונאי וחלופה רצינית לקורסים הפיראטיים והמזדמנים.

לא רק זאת. העובדה שהיוזמה להכשרת עיתונאים והמשאבים הכספיים לשם כך הגיעו מתוך תעשיית התקשורת הקלה על גיוס תמיכה בפרויקט. למען הדיוק, מסגרות הכשרה פנימיות של הכשרת עיתונאים פעלו בעיתונים אחדים. אולי מרכז ההדרכה של רשות השידור התמיד בקביעות להכשיר שדרים, קריינים, כתבים ועורכי תכניות. וכמובן, התחנה הצבאית גלי צה"ל נחשבת עד היום כבית הספר המיטיב להעמיד דורות של שדרים ועיתונאים בישראל. אפשר ואורי אבנרי נחשב עד היום כבית הספר הטוב ביותר להכשרת עיתונאים, ולו רק בשל גישתו הייחודית לעיתונאות כמלאכה הנלמדת בהנחיה אישית.      

אלא שהתחייבות לשיתוף פעולה עם גוף חוץ אוניברסיטאי והכרה בלימודים מעשיים מחוץ לאקדמיה, שכלל לא ברור מה טיבם ומהי איכותם, הקשו כנראה על קברניטי האוניברסיטאות להתלהב מיוזמתו של יודקובסקי. גם הרעיון של שיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי היה זר לאקדמיה הישראלית. מבחינה זאת, האוניברסיטה הפתוחה יכלה לגלות פתיחות יתירה ולו רק משום שבית הספר המוצע נתפס כעוד מרכז לימוד בו מתקיימים לימודים מטעמה בצד לימודים אחרים.

ככל שדב יודקובסקי היה מוערך כמי שהמציא את נוסחת הקסם של עיתון פופולארי נפוץ והטיל את כל כובד השפעתו למימוש הפרויקט, רק שלושה מוסדות השיבו בחיוב מנומס אך מהוסס ליוזמתו המקורית – אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בר-אילן. נציגיהן שובצו בועדת ההיגוי של בית הספר בהקמה. פרופ' נחמיה לבציון ז"ל, נשיאה האולטימטיבי של האוניברסיטה הפתוחה, דיבר ללבי כדי לפזר את ספקותי לגבי הצלחת המודל של כותרת: תראה דן, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת להגשים את חלומך ולהקים בית ספר לתקשורת. לא תסלח לעצמך אם תחמיץ את ההזדמנות. אגב, זכויות היוצרים של שם בית הספר שמורות כנראה לאדם ברוך ז"ל.

הרעיון של בית הספר גם התכתב יפה עם התכנית של נחמיה לבציון ושל הח"מ להקים לימודי דיפלומה/תעודה בתקשורת מעשית באוניברסיטה הפתוחה. רק ייעוץ מקצועי חיצוני ומסויג הקשה על הקרן יד הנדיב לממן את התכנית ללימודי תעודה בתקשורת.

צוות ההיגוי של בית הספר החדש מנה שבעה חברים. לצדו של דב יודקובסקי, ניצבו  פרופ' יורם דינשטיין, אז נשיאה של אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' צ'ארלס ליבמן ז"ל, מטעם אוניברסיטת בר-אילן, הח"מ מטעם האוניברסיטה הפתוחה, צביקה שפירא, שמונה למנהלו המייסד של בית הספר, רומן פריסטר, שכיהן בהמשך כמנהל בית- הספר, דודו גלבוע, מנהלו האחרון של  כותרת.

כבר בישיבה הראשונה של ועדת ההיגוי נגלה ניגוד האינטרסים בין נציגיהן של שלוש האוניברסיטאות. בהזדמנויות שונות, נציגה של אוניברסיטת תל אביב לא הסתיר את יעדו לבלוע את בית הספר החדש בבוא העת על התקציב הנכבד שגייס דב יודקובסקי מידידו, המו"ל הגרמני, ריינהרד מוהן, בעליו של תאגיד התקשורת הגדול וקרן ברטלסמן. אפשר וכותרת היה בשעתו גם מעין תחליף לחוג לתקשורת, שהוקם באוניברסיטת תל אביב רק כעבור חמש שנים.

*

קורות כותרת ראויים מן הסתם לעבודת מחקר מקיפה ויסודית. גישה לארכיון הפרטי שלי מובטחת לכל מי שייענו לאתגר. על השנה הפורמטיבית הראשונה של כותרת - בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

גם אם מלחמת "צוק איתן" טרם הסתיימה, נראה שאפשר לאפיין בזהירות שהפעם כמעט ואין סאטירה, למעט ניסיונות מהוססים אחדים של אייל קיציס בערוץ 2 וליאור שליין כאן למטה.

להמשך הפוסט

מהו חלקה של התקשורת במחדל המנהרות?

דן כספי | 11.08.2014 | 08:40

מדוע התקשורת דבקה שוב בקונצפציה שמשווקים לה? אולי משום שהיא מוחלשת ומפחדת מלהציג שאלות קשות. הפרופיל התקשורתי הנמוך של המנהרות רק חיזק בחזרה את הקונצפציה שאין פתרון טכנולוגי למנהרות.

גם בלי ועדת בדיקה/חקירה פנימית/פרלמנטרית/ממלכתית של המבצע/ מלחמה "צוק איתן", מחדל המנהרות גלוי לעין. וכך גם המסקנה המתבקשת מן הדו"ח שעוד ייכתב וייגנז: כולנו אשמים. גם התקשורת.

הרי ידענו על המנהרות – המודיעין, הצבא, הממשלה ואפילו תושבים בעוטף עזה שמעו מדי פעם הלמות פטישים מתחת רגליהם. עובדה, פה ושם בתיקים מאובקים נמצאו מזכר על המנהרות של איש מודיעין או מכתב מגיאולוג מודאג עם הצעה כיצד לטפל במנהרות.

אפילו בערוץ 1 שודר סרט תעודה, עמוק באדמה, על המנהרות עוד בחודש נובמבר 2006. נו, טוב. מי וכמה כבר צופים בערוץ זה? ובכל זאת, כדאי לצפות ולו כדי להתרשם מתפקודם של המטפלין בביטחון. מי שבכל זאת יתמיד בצפייה, יקבל טיפ מופלא – חיקוי מפתיע של אריאל שרון ז"ל.

אותה תקשורת שנושאת בחלק מן האחריות על מחדל המנהרות יכולה לשמש עדת מדינה בכל בדיקה/חקירה. כידוע, התקשורת משמשת מעין לוח תהודה sound board למערכת פוליטית. לרב עיתונאים כותבים על מה שמעסיקים פוליטיקאים ואנשי ציבור, מה שמספרים להם ומה שהם שומעים. מחלוקות פנימיות בתוך המערכת מוצאות כמעט תמיד תהודה בתקשורת.

כך היה גם לפני שהתקבלה ההחלטה על פיתוחה של כיפת ברזל. מחנה לא קטן, וד"ר ראובן פדהצור ז"ל בתוכו, שלל מכל בשעתו את הרעיון של כיפת ברזל לטובת חלופות אחרות למשל, תותח הלייזר נאוטילוס.

מחלוקת דומה על פתרון טכנולוגי למנהרות לא הגיעה לתקשורת, משום שלא הייתה מחלוקת. די לצפות בסרט התעודה ולהתרשם מהתנהלות המערכת עוד בשלבים מוקדמים ביותר. במהלך עשור וחצי התרחשו אירועים ביטחוניים סביב מנהרות, לרבות חטיפתו גלעד שליט, ובכל זאת הנושא לא זכה לטיפול בעדיפות גבוהה. ה"קונצפציה" מנעה מלראות את המציאות, ממש כמו ערב מלחמת יום הכיפורים.

כפי שנהוג לפרשן בימים אלה יש הבדל בין ידיעה לבין הטמעה והתייחסות למידע. המידע על המנהרות לא העסיק את הצבא ואת הממשלה, ומעט מאד גם את התקשורת. למען הדיוק, היו מספר כתבים ופרשנים בכירים שכן התעניינו במנהרות, אבל היו אלו מנהרות בין לשכת הרמטכ"ל לבין הלשכה של שר הביטחון, על ההסתעפויות בהן זרמו מסרונים של רונית אשכנזי לבועז הרפז.

ראש הממשלה והמערכת כולה התמסרו למסע הסברה טוטאלי, בצדק או שלא בצדק, כדי לשכנע את הציבור ואת העולם כולו שמאיראן נשקף איום קיומי למדינת ישראל. בעוד שתקציב ענק של מיליארדים הושקע בפרויקט מגלומני של עצירת הגרעין האיראני, לא נמצאו מספר מיליונים למענה טכנולוגי של המנהרות.

*

רבים ודאי חשים שב"צוק איתן" התקשורת מתפקדת אחרת. הפעם התקשורת היא הרבה יותר פטריוטית, זהירה וכן, גם מונוליטית. שלושת ערוצי הטלוויזיה אימצו אותו פורמט של אולפן פתוח המתמלא בפרשנים בעלי אותו רקע צבאי. לעיתים מי שאחראים למחדל המנהרות נודדים בין אולפנים ובין עיתונים כדי ליחצן את צה"ל וליטול חלק במערכת ההסברה. בשפה טכנוקרטית הם הסבירו כבר מימיו הראשונים של המבצע וממשיכים להסביר בלהט שצה"ל מכה בהצלחה בתשתיות, חמאס חטף מכה משמעותית וראשיו מסתתרים מתחת לאדמה. מקום וזמן מועטים יחסית ניתנים לקולות חלופיים – מומחים עצמאים, נשים ואנשי רוח, אשר עלולים חו"ח לאתגר את התפיסה הביטחוניסטית השלטת.  

אלא שמחדל המנהרות חייב להמחיש את המחיר הגבוה שמשלמים כאשר התקשורת מתגייסת ומגויסת לטובת קונצפציה שלטת. אמנם מאד נעים ונוח יותר לעורכים לתפוס פוזה פטריוטית, כמו "קודם כל ישראלים" נוסח וואלה, לחבק ולהתחבק עם הממסד ולא להציג לו שאלות. האמנם אין פתרון טכנולוגי למנהרות, כפי שהתודה בראשית השבוע אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, בשיחה עם תושבים מעוטף עזה?

מה משרת יותר לציבור – "קודם כל ישראלי" או קודם כל עיתונאי?

הלקח של מלחמת יום כיפור כנראה לא נלמד או נשכח. ככל שאמצעי התקשורת מתכנס סביב הקונצפציה השלטת ומשתיק דעות אחרות, כך הוא מחזק ומעצים אותה. במהלך השנים ועד עצם היום הזה, המערכת הביטחונית הדביקה את התקשורת בתפיסתה שאיום המנהרות אינו קריטי ושאין פתרון טכנולוגי סביר לכך. עיתונאים ופרשנים אשר הפנימו את הקונצפציה במערכת הביטחון, מיעטו לפרסם דעות אחרות ולו רק כדי לא ליצור דיון ציבורי אשר עלול לפגוע ב… ביטחון המדינה. אלא שהטיפול התקשורתי המועט במנהרות התקבל בממסד כאישור נוסף לקונצפציה שהסוגיה אינה בעדיפות גבוהה. 

זוהי תרומתם של אמצעי התקשורת למחדלים פעם אחר פעם, כאשר הם מעדיפים להיות "קודם כל ישראלי".

 

פסוקו של פוסט

אחד משירי המלחמה הנפלאים של הבריגדה היהודית, את חכי לי ואחזור, בביצועו המרגש של שמשון בר-נוי.

להמשך הפוסט

האם טכנולוגיה הכתה שוב בצה"ל?

דן כספי | 04.08.2014 | 09:06

טכנולוגיה מתקדמת עלולה לטפח אשליות של עוצמה ועליונות.  הכיצד המרוץ אחרי תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו למשימה העיקרית בכל עשייה ציבורית? 

אולי זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. הבעיה שגם מאוחר יותר לא מתפנים להפיק לקחים.

בדיוק לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר למטה. אמנם, המאמר מתייחס למלחמת לבנון השנייה, אשר נערכה בין 12/7/2006 לבין 14/8/2006. ב-23  ביולי פתח צה"ל במבצע קרקעי "קורי פלדה", על מוצבי חיזבאללה ועל יישובים שיעיים בשטח לבנון סמוך לקו הגבול. המאמר התפרסם שלושה ימים מאוחר יותר, ב-26 ביולי, והשורות נקראות כיום ברלוונטיות מצמררת. לכן, בחרתי להביא את תכן המאמר כפי שהתפרסם בשעתו. לא נגענו.

*

ככל שהלחימה נמשכת ומתארכת, גוברת התחושה שמשהו לא דופק הפעם. במוקדם או במאוחר המלחמה הנוכחית תטלטל, ואף חייבת לטלטל את החברה הישראלית. ההישגים הצבאיים, הצנועים לפי שעה, אינם אלא תבליט התמורות המפליגות בשנים האחרונות. הצבא אינו אלא צבא העם, מעין מראה, ובזמן המלחמה – מראה אכזרית של החברה.

שנים של סגידה לאמריקניזציה, התברגנות ונהנתנות, פשרה במערכת ההישגית והשתלטות הקשרים על הכשרים – כל אלה ואחרים הקרינו כנראה גם על המאגר האנושי, על פער האיכות והמוטיבציה בין החברה הישראלית לבין הסובב אותה. רכישת טכנולוגיה מתקדמת ושליטה מופלגת בה עלולות לטפח אשליות של עוצמה ועליונות. במיוחד אמור הדבר כשהיא מופקדת בידיים צעירות.

מי יסביר לצעירים הנלהבים ולמפקדיהם, ששליטה בפלאי הטכנולוגיה אינה מתירה להם לזלזל במאווי היריב ושאיפותיו? מי יגלה להם ולקברניטי המדינה שטכנולוגיה אינה תחליף לא להשכלה, לא לרוח האדם ולא לחשיבה עצמאית ויצירתית? רק אנשים משכילים מסוגלים להעמיד את הטכנולוגיה בהקשרים הנכונים ולנצל כראוי את יתרונותיה. אחרים מתבשמים מיתרונותיה ושוקעים בשימוש הרוטיני כמעין רובוט אנושי.

ימי המלחמה חשפו כי תסמיני האמריקניזציה פגעו גם בצה"ל. מערך הדיווח וההסברה בשבועיים האחרונים אכן מעיד שכמו במערכת הפוליטית, היח"צנות עדיפה על פני דיווח ומידע. מצביאים בהנחייתה של דוברת צה"ל ייחצנו את עצמם ואת צה"ל. ממש כמו עמיתיהם האמריקנים בעת מלחמות המפרץ, היה מי שסבר כי עדיף להאכיל את פיות העיתונאים בחצאי אמיתות, בקלישאות ובסיסמאות, כדי שיהיה להם מה לשדר ומה לכתוב למחרת.

מיטב האנרגיות הופנו לבניית דימויים והבניית תמונת קרב מסולפת. מספר פעמים דיווחו על פגיעה בתחנת הטלוויזיה של חיזבאללה – ו"אל-מנאר" המשיכה לשדר. בעת קרבות נהוג ושכיח לפרסם מידע מטעה. אלא שיש הבדל בין מידע מטעה לבין מידע מוטעה ושגוי. המידע המטעה נועד לפגוע במורל הלחימה של היריב, ואילו המידע המוטעה פוגע במורל העורף וגם באמינות המפיץ אותו.

יותר מכל, המלחמה הנוכחית שבה ומזכירה שהתותחים רועמים כשהמוזות נשחקות ושותקות. כי ללא מוזה, צה"ל מתקשה לנצח.

*

כצפוי, המאמר עורר בשעתו תגובות נזעמות ופוגעניות. כאז גם כיום, קל יותר לתקוף את המבקרים מאשר להתמודד עניינית עם הביקורת. אם הדברים נקראים כפי שהתנסחו רק אתמול, סימן שלא השתנה הרבה מאז. אמנם דוברת צה"ל דאז הייתה לחברת כנסת קולנית ונציגה האוטנטי של ישראל הוולגרית.

במהלך שמונה השנים האחרונות התמיהות במאמר התרבו. הטכנולוגיות החדשות כמו התמידו לכרסם ביצירתיות, כושר אלתור ותושייה אישית, לפי הפורמולה: יותר טכנולוגיה – פחות רוח ופחות חשיבה ביקורתית. האם עידן הטכנולוגיה מצמיח הנהגה אפורה אך מצוידת בכלים שלטוניים יעילים? האם דור ה-SMS פגיע יותר לטכנולוגיות השכנוע ההמוני? מדוע בעידן של סטארטאפים יצירתיים כל חשיבה וכל אמירה מחוץ לקופסא מתויגות לגנאי? הכיצד באקלים ההייטק שורר קונפורמיזם חונק ומחניק? מדוע תמונת הניצחון וצריבת התודעה הציבורית היו לעיקר בכל עשייה צבאית וציבורית?

ראש הממשלה מול המסך מוביל את המערכה: תדמיתנות שקולה למנהיגות

ספק אם כיום מחדלים מובילים למהפך פוליטי. להבדיל, ההנהגה כיום מצוידת היטב יותר בכיפת ברזל משלה; הלא הם אותם תדמיתנים, אסטרטגיים פוליטיים, עיתונאים ואנשי החצר. אלה מאתרגים ביעילות את ראש הממשלה, מצניעים את שרשרת הכישלונות המדיניים והדיפלומטיים שקדמו למלחמה בעזה וממצבים אותו כעדיף על פני יריביו בימין.

פסוקו של פוסט

חנוך לוין נותר כמופת ליציאה מחוץ לקופסה, דווקא בעתות חרום.

 

להמשך הפוסט

בלונדון/בפאריס הייאוש אינו נח יותר

דן כספי | 28.07.2014 | 17:08

בזכות הטכנולוגיה, לטוב או לרע, גם על גדות הסיין או התמזה נשארים מחוברים לארץ ובלית ברירה, אף מסבירים את מדיניות הממשלה.

הכיצד שירים מתיישנים. כך גם שירה המוכר של חוה אלברשטיין. לא, הייאוש בלונדון כבר אינו נוח, אפילו קשה יותר.

פשוט, אי אפשר להתנתק כבר מהארץ. בשדה התעופה, בספרייה, באוניברסיטה, בבתי קפה, במלון היצר דוחף לבדוק את איכות הויי פי wi fi בכל מקום. ואם הוויי פי אכן מאפשר, ומה לעשות זוהי אירופה, לפתע אתה מתנתק מהחיים הנורמאלים ומתחבר באייפד לערוץ 10 או לרשת ב'. איש לא יגלה שאתה משם, מארץ הבום בום. איש לא יעיר או ישאל אותך, לרב בנימוס, מה קורה אצלכם? החדשות של הארץ ו/או ווינט. בערב "הרוס" מגודש חוויות בבירת היופי, אשר הוגדרה פעם גן עדן, מסתגרים מוקדם מדי בחדר במלון כדי לראות ולהשוות בין הסי.אן.אן, בי.בי.סי, טה וה-2 וערוצי הטלוויזיה הישראלים.

חיי שמאלן מי ידע חייך? בארץ אתה חשוף להסתה פרועה ואילו בחו"ל אתה מסבירן בלית בררה של מדיניות הממשלה. מה קורה לכם? אולי ריאקציה, פונדמנטליזם ציוני כנגד פונדמנטליזם אסלאמי.

לא מתקבל, ומנסים שנית. חברה במשבר זהות, אולי במעבר ממדינה דמוקרטית מערבית למדינה דמוקרטית מזרחית/לבנטינית. אם כך, אתם משתלבים באזור? אולי, ממשיכים להסביר, אבל עדיין נותרנו הדמוקרטיה היחידה, מערבית או מזרחית, אבל דמוקרטיה.

אולי לבנון טובה מכם? ראו ידידי, הכל מתחיל למעלה, מן האליטה הפוליטית – מנסים שוב להבהיר. חלקים משמעותיים באליטה פוליטית לוקים במה שנהוג לכנות סוציאליזציה לקויה או חלקית לדמוקרטיה. אלה ערכים ספגו יו"ר הכנסת, שר החוץ או יו"ר ועדת החוץ והביטחון בנעוריהם? שיש לדכא מיעוטים או רוסיפיקציה, לרבות טרנספר בכוח; כמו שליברמן הסביר, אם בריון מתגרה בך, תקדים להכות בו והוא יבכה ראשון; וכפי שלא קנו שם מיהודים, אין לקנות כאן מערבים. עוד תראו שהם יפנימו את כללי המשחק הדמוקרטי.

"המלך וקרביו בידיו" מתוך תערוכתו של אמן הפופ מרסיאל ראייס Martial Raysse

במרכז פומפידו בפאריס / צילמה ד.כ.

ומדוע לכם מותר מה שאסור לאחרים? מדוע לכם מותר להיות בלתי סובלניים, לא רק כלפי מיעוטים אתניים אלא כלפי מיעוטים פוליטיים? דווקא מעם של קרבנות שואה צפיות גבוהות?

בסך הכל, העם הוא כחומר בידי פרנסיו, משיבים ונוטים להאמין. כנראה שרבים מבין הפוליטיקאים כיום זקוקים לזמן נוסף כדי להסתגל למשחק הדמוקרטי. לפי שעה נוח ומשתלם להם להשיג קולות ברטוריקה מתלהמת ולשלוט בהמונים באמצעות שלהוב יצרים.

ממש כמו בכל האזור של המזרח התיכון. אז מדוע אתה אופטימי לגבי עתידה של הדמוקרטיה בישראל?

להבדיל ממדינות אחרות באזור, יש לדמוקרטיה הישראלית יסודות איתנים. היא הוכיחה יכולת מרשימה לספוג יסודות אנטי דמוקרטיים. אם יש משהו שהשמאל היטיב לעשות, זה להניח תשתית בריאה ויציבה לדמוקרטיה. גם אלף סוכנים של "אם תרצו" לא יכבו את החברה האזרחית המפותחת בישראל. חוץ מזה, מהי האלטרנטיבה? הרי קץ הדמוקרטיה כמוהו כאבדן הצ'רטר וכסופה של מדינת ישראל.

*

הנה פראפרזה על מרטין נימלר,כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם, ותחילה המקור לתזכורת:

לא הרמתי את קולי, בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
-ובתרגום לימינו -

כאשר צעקו מוות לערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי;

כאשר צעקו מוות לשמאלנים, תמהתי, כי איש לא הגיב;

כאשר צעקו מוות לחילונים, כבשתי את מבוכתי וחבשתי קסקט.

 

פסוקו של פוסט

בעקבות הערות הקוראים לפוסט הקודם, הנה הפעם השיר של פיט סיגר בעברית בזכות תרגומו של חיים חפר.

 

להמשך הפוסט

גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן"

דן כספי | 14.07.2014 | 09:38

סקרי דעת קהל דרושים רק כדי לעשות שלום אבל לא כדי לצאת למלחמה. בכותרות מתלהמות, עורכי עיתונים עלולים לחרחר מלחמה. במוקדם או במאוחר שוב האחריות על מחדלים מדיניים ו/או צבאיים תוטל על ההסברה/ התעמולה הישראלית.

רציתי לכתוב פוסט על שלוש שנים למחאה החברתית ההיא וחלקה של התקשורת בה, או על עיתונאים משפטנים, או להיפך, אגב פרשת רונאל פישר, או על הקמפיין המעצבן והכושל של עובדי רשות השידור נגד הרפורמה, אך המקלדת לא נענתה לי.

אתה חייב להתייחס, ומצפים ממך להתייחס ל"צוק איתן". הרי כיום אין מבצע צבאי או מלחמה ללא תקשורת. הזירה התקשורתית היא חלק מהחזית ומהעימות. מלחמת מלים מתנהלת במקביל לעימות המזוין. אנחנו מנהלים הסברה והן עושים תעמולה.

אבל המוזות חייבות לשתוק כאשר שורקים הטילים, שלהם ושלנו. וחוץ מזה, כאשר המוזות משתתקות, קשה לכתוב מה שחושבים, ומה שיכולים לכתוב זה שונה ממה שחושבים.

לא הצלחתי להתחמק. המקלדת לחצה עלי. במה אתה שונה מכל העדר אם לא תכתוב מה שאתה חושב?  הלחץ עשה את שלו, ולהלן התוצאה – גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן".

  • תמוה כיצד יוצאים למבצע צבאי ללא סקרים? הכיצד אף עיתון ואף ערוץ לא פרסם סקר ערב המבצע, ולא אחריו, ולא יצאו בכותרות גדולות – העם בעד: תנו לצה"ל לנצח. כנראה, שרק לשלום או לסיכול כל אופק מדיני נזקקים לסקרים. האמת היא שבכל מצב, אם יש מנהיגים ולא פוליטיקאים, הסקרים מתייתרים.

  • בדיעבד, המבצע "צוק איתן" הסיר מספר נושאים מעל סדר היום. פרשיות השחיתות במשטרה התגמדו לעומת אירועי המבצע. ניצני האינתיפאדה של הפלסטינאים בשטחים ובתוך הקו הירוק קמלו כמעט לחלוטין. גם החשודים של רצח הנער הערבי מבית חנינא זכו מן ההפקר. שלושה מהם שוחררו למעצר בית ואילו עמיתיהם עוברים שינוי תדמיתי, כמעט ללא תהודה ציבורית. כמה צפוי להציג את החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר כבלתי שפויים ובלתי אחראים על מעשיהם. עד לסיום המבצע, הם עוד ישוחררו לביתם.

  • אמצעי התקשורת פרחו ופורחים בעת המלחמה. קוראים יותר עיתונים, נצמדים יותר למקלטי רדיו וטלוויזיה וגולשים יותר. לעיתונים אשר חרחרו מלחמה במהלך ההיסטוריה, מצטרף גם ישראל היום. לאחר שבעל העיתון, שלדון אדלסון, הטיף בשעתו להטיל מספר פצצות גרעיניות על איראן, רק צפוי שעורך עיתונו, עמוס רגב, יפרסם מאמר עטור כותרת, "להחזיר את עזה לתקופת האבן". אלא שבכותרת כזו, עורך העיתון  מטפח רף ציפיות מלחיץ את מקבלי ההחלטות.

  • לא ינום ולא יישן תדמיתן ישראל. כך מציגים את ראש הממשלה, עם אצבע על הדופק/המפה, כאשר שר הביטחון עם ידיים בכיס וקצינים נוספים הם ניצבים ממושמעים ומקשיבים להנחיות המפקד.  ככל שהמבצע "צוק איתן" הולך ומתארך, כך התדמית וצריבת התודעה חשובות יותר מהתוצאות בשטח.

  • יש יחס אמביוולנטי לתעמולה של חמאס כשל הפלסטינאים בכלל. מצד אחד, מגחכים ומציגים את התעמולה כשקרית ובלתי מקצועית, כפי שניתן להתרשם מהסרטון. מאידך גיסא, "מתקנאים" בתוצאות התעמולה, בייחוד בזירה הבינלאומית, על שהיא מצליחה ליצור אמפתיה והבנה לסבלם של תושבי עזה אך לא לסבלם של אזרחי מדינת ישראל.  

 

  • במוקדם או במאוחר תופנה אצבע מאשימה כלפי ההסברה/ התעמולה הישראלית. בניגוד לטענה השכיחה, יש לנו מנגנון הסברה משומן. אלא שהוא מוערך לא לפי תפוקתו אלא לפי התגובה למדיניות ישראל. אין סיבה שגם הפעם ההסברה לא תשמש שעיר לעזאזל למדיניות כושלת.

  • במלחמת ששת הימים קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן רהוט על אירועים בחזית הצבאית ב"קול ישראל" (שידורי הטלוויזיה הכללית הונהגו מיד אחרי המלחמה). כיום יש פרשנים רבים אשר בדרך כלל אינם מסתפקים במה שהיה אלא מתנבאים במה שיהיה לפי משאלת לבם.

  • השידור החי מאתגר לעיתים את שיקול דעתם של השדרים. בערב יום השני שדרה בערוץ 10 אושרת קוטלר מן השטח, משדרות, וראיינה את אחלמה פרץ. אולי בשל דבריה המתונים ואולי לא, התארגנה הפגנה ספונטנית אקראית כביכול. במהלך ההפגנה צולם גם בריון אשר הגיע לשדרות כדי לחזק את רוח התושבים, אלא מה? מגרונו בקעו הקריאות, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". במקום לגנות או להתעלם מן הכהניסט המתסיס, העדיפה אושרת קוטלר, זחוחת הדעת מגודל הישגה העיתונאי, לתת לו פתחון פה.  

*

אם לא יהיו שינויים בשל נסיבות הזמן, הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים.

פסוקו של פוסט

משום מה בימים אלה מתנגן באוזני שיר הפולחן של פיט סיגר, "איפה הפרחים כולם?", בהגשתה המיוחדת של מרלן דיטריך.

להמשך הפוסט

"תקשורת שמאלנית", מתלהמת ומלהיטה יצרים

דן כספי | 07.07.2014 | 09:12

אם התקשורת היא שמאלנית, הכיצד היא משתפת פעולה עם השלטונות בהסתרת מידע ובשלהוב הלכי הרוח הלאומנים בציבור.

כעת כאשר מתנפצת המדיניות "שב ואל תעשה", כאשר קסאמים שורקים בשמי הדרום, כאשר גל לאומנות גודש את הרחובות ואתרי הרשת, כאשר פלוגות תג מחיר מסיירות ללא רסן ברחבי ארץ ישראל השלמה, כאשר הרטוריקה הלאומנית שוב אחראית למעשי רצח, כאשר התמצה בנק האויבים תואמי היטלר – עראפת, אחמדינג'אד, אסאד, אבו מאזן, הנייה, ועוד, כעת הזמן לשוב לאויב הנצחי, הלא היא התקשורת הישראלית.

 אמנם רב אמצעי התקשורת מדממים אך הם נותרו יעד בטוח בבנק המטרות המדולל של הממשלה. אפשר לשוב ולספר בפעם המי יודע כמה אותה אגדה אורבנית, "עובדה" מקובלת שאינה נכונה, על התקשורת השמאלנית. הרי מאז ומתמיד המונים אוהבים ומתמכרים לאגדות.

ואכן בישיבת הממשלה בשבוע שעבר התפנה ראש הממשלה מעומס עיסוקיו בנושאים בטחונים כדי להתחשבן עם התקשורת הישראלית. היה זה כשמנכ"ל הרשות השנייה, מר שי בבא"ד, הוזמן להשתתף בישיבה ולדווח על קידום נשים בתקשורת. לפי דיווחים עיתונאים, ניצל בנימין נתניהו את ההזדמנות ושוב מחזר אותן טענות מוכרות: התקשורת היא שמאלנית, הפרשנים לא מייצגים את העם ויש בה מונופול דעות. "יש טענות שאנחנו רוצים לשלוט, להפך – אנחנו בעד הסרת השליטה, שיהיה שוק חופשי של דעות, צריך גיוון רחב שכרגע לא קיים". נתניהו המשיך ואמר כי "צריך ביזור ולאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם".

כך מסיחים את דעת ההמונים מן העיקר – מדיניות הממשלה. אם יש לכם ספק הממשלה שלי ותפקודי המצוין כראש הממשלה, דעו לכם שזה בגלל התקשורת. מדוע רבים כל כך "אוכלים" כל פעם את הלוקש/ האטרייה הקרה ומתנפלים על התקשורת במקום לבקר את הממשלה?

ראשית, נוח יותר להאשים את המראה מאשר את המציאות, את התקשורת ולא את תוצאות המדיניות. המציאות עצמה "שמאלנית" ולא אמצעי התקשורת.

שנית, לא מעטים בציבור מתקשים להפנים את הלכות הדמוקרטיה, לרבות תפקיד התקשורת כמעין "כלב שמירה" ולא פודל ומחמד שעשועים של הממשלה.

שלישית, נוח לתייג כל "נביחה" ו/או ביקורת על הממשלה כשמאלנות ממש כשם שנוהגים לתייג ביקורת על מדיניות ישראל כמוה כאנטישמיות.

רביעית, לעיתים די בשנים-שלושה שדרים "נשכנים" ופרשנים ביקורתיים כדי לתייג את כל העיתון או הערוץ כשמאלני.

ולבסוף, גם לבעל השררה נוח לתייג כל ביקורת כשמאלנות, ולו רק כדי להמעיט בחשיבותה.

*

דווקא הרקורד של התקשורת במהלך שמונה עשר ימי המבצע שובו בנים ולאחריו, עשוי לנפץ פעם ולתמיד את האגדה האורבנית של תקשורת שמאלנית. במהלך כל אותם ימים, התגייסו אמצעי התקשורת סביב הדגל ופרסמו מידע במשורה. בדיעבד, התברר שהיה פער בלתי נתפס בין מה שהיה ידוע כבר ביממה הראשונה לבין מה שנמסר לציבור.

 למעשה, התקשורת הישראלית, אותה "תקשורת שמאלנית", הייתה שותפה לסוד שהחטופים כבר לא בין החיים וצייתה לחלוטין לתדרוך השלטונות. בזכות שיתוף הפעולה מרצונה החופשי בין אותה תקשורת "שמאלנית" לבין הממשלה, יכלו למנף את האסון ימים שלמים לקידום יעדים פוליטיים, לשלוח אמהות החללים לחזית ההסברה בחו"ל, ללכד שורות העם היהודי ברחבי העולם באמצעות קמפיין מזכיר נשכחות Bring back our Boys  להגדיל את בלוטות הלאומיות, ועוד. מכבסת המלים המתמשכת לא הייתה אפשרית לולא שיתוף הפעולה התקשורתי – לא טרוריסטים אלא תג מחיר, לא מעשי טרור אלא פשעי שנאה, לא עוד נצים ויונים אלא ימין ושמאל, ועוד.

היומונים לא חסכו בצבע ובפונטים גדולים כדי להלהיט יצרים ולהגדיל תפוצה

 כך לא מתנהגת תקשורת שמאלנית. כך מתנהגת תקשורת מסורסת ומתנכרת לתפקידה המקורי – למסור מידע לציבור. עקב כך, הולך ונסדק האימון באמצעי התקשורת המרכזיים. אין בררה אלא להיעזר במדיה החדשים, הרשתות החברתיות והאינטרנט, כמו גם בתקשורת הותיקה ביותר – שמועות מפה לאוזן.

הרשתות החברתיות הקדימו לפרסם את פני החוטפים של הנער הערבי

פסוקו של פוסט

הנה דוגמא כיצד עובדים עלינו.

שלושת הנערים היהודים נחטפו ביום חמישי בלילה, 12 ביוני. לפי הקלטת במוקד המשטרה, קרוב לוודאי שכבר יממה לאחר החטיפה התגבשה הערכה שהחטופים נורו למוות. במוצ"ש, 14 ביוני, הופיע ראש הממשלה בטלוויזיה בנאום לאומה, אשר התנסח לפי דף מסרים, דף שמכינים מראש קמפיינרים.

צפו והשוו.

וזהו דף המסרים של הנאום.

להמשך הפוסט

מדוע רינה אינה מצליחה לראיין את חנין?

דן כספי | 30.06.2014 | 15:11

הכיצד ראיונות עם ח"כ חנין זועבי מתגלגלים לאקורדים צורמים וחילופי מהלומות מילוליות בינה לבין המראיינים? אולי משום שטרם נמצא מראיין מקצועי אשר מיטיב לכבוש את רגשותיו מול המרואיינת.

ה"ראיון" האחרון של רינה מצליח עם ח"כ חנין זועבי ב"פגוש את העיתונות" חייב להילמד בכל תכנית להכשרת עיתונאים. "ראיון", כן במירכאות, משום שלמעשה מה שהתנהל באולפן החדשות במשך כעשרים דקות דמה יותר לעימות יצרי, גדוש אמוציות, ורצוף מהלומות מילוליות הדדיות בין המראיינת לבין המרואיינת.

הייתי סקרן לדעת אם לאחר "הראיון", היה מי שהעירו למראיינת מה בין עימות קולני לבין ראיון עיתונאי. להבדיל, יש לגלות שליטה כפולה ומכופלת – שליטה עצמית ושליטה ברזי הראיון. על המראיינת להקשיב בנימוס במקום להשפיל, לגדף ואף לחנך בהתנשאות את המרואיינת. ח"כ חנין זועבי ידועה בשטף דיבורה אך גם שטיעוניה דלים ושטיחים. כך, השורש ג.ז.ע. על ההטיות השונות חביב עליה ושגור בפיה. כל מי שאינו מסכים עמה או מבקר את התנהלותה, חוטא בגזענות. אך כמוה יש לא מעטים בכנסת. האם המראיינת הייתה פורקת זעמה גם על ח"כ מירי רגב אשר גם היא ידועה כמתלהמת בדיבורה?

למען הסר ספק דעותיה של ח"כ זועבי וסגנונה מקוממים גם אותי כמו אף את עמיתיה בפוליטיקה. לשם איזון מיידי, ולהבדיל, יצוין גם העימות החריף בין מוטי קירשנבאום לבין השר סילבן שלום. גם הפעם המראיין איבד את עשתונותיו והחליף עם המרואיין שלל "מחמאות" הדדיות. כמעט מדי יום נוספות דוגמאות של מראיינים "מעורבים", שאינם שולטים ברגשותיהם (למשל, הראיון ביום ראשון בערב של יונית לוי עם שר הפנים, גדעון סער, על סגירת עסקים בשבת בתל אביב).

כך שהסוגיה אינה פוליטית אלא עיתונאית. כיצד על המראיינים לנהוג כלפי מרואיינים מאתגרים את דעותיוהם ורגשותיהם.

*

למען  הדיוק, ייאמר מייד שעימות "כסחיסתי" קנה לו שביתה בגלי האתר הישראלי בשנים האחרונות והתברר כמשתלם לשני הצדדים. כוכבי תכניות הדיונים בטלוויזיה, כמו טומי לפיד ז"ל, ישראל אייכלר, ציפי חוטובלי ועוד, סללו את דרכם לכנסת בזכות התלהמות מילולית על המסך הקטן. מי שצועק באולפן – מגיע גם לכנסת. גם בתחנות רדיו אזוריות למדו שהסגנון ה"כסחיסטי" בשיחות עם מאזינים, למשל זהבי עצבני, משתלם ומבטיח רייטינג. בהכללה אפשר לומר שלאמצעי התקשורת חלק בלתי מבוטל בוולגריזציה של השיח הציבורי ובאלימות המילולית  הגואה בישראל.

אלא שבאקטואליה ובמיוחד במשדרי החדשות והראיונות, עיתונאים מנוסים אמורים לנהוג אחרת. המנחה ו/או המראיין ניצבים כמעין מתווך, בין המרואיינת לבין הציבור. תפקידו העיקרי של המראיין להציג שאלות, להקשיב לתשובות, מלאכה לגמרי לא פשוטה, ולנסח שאלות מעקב follow up questions, מתבקשות מדברי המרואיין. לשם כך, על המראיין לשמור מרחק מה מן המרואיין ודעותיו ולו רק כדי לאתגר אותו. אכן, לא במקרה יש יותר תכניות מאשר מראיינים מיומנים. התוצר של ראיון טוב אמור להוסיף מידע לציבור. מה בעצם חידש הראיון של רינה מצליח עם ח"כ חנין זועבי

במידה רבה, העימותים החריפים, בחלקם צפויים, הם תוצר של הכל בשידור חי. גם כאשר הראיון מוקלט מראש, יש ומשיקולים שונים מעדיפים לשדרו ללא עריכה יסודית, וחבל. במקרה הנוכחי, עריכה מקצועית של הראיון הייתה מיטיבה עם כבודן של המראיינת ושל המרואיינת.  

*

בדרך כלל נוטים להאשים את אמצעי התקשורת המרכזיים כמבטאים את הקונצנזוס הציבורי וכמי שממעטים לתת פתחון פה לדוברים בשוליים. לא משתלם לפרסם דעות חריגות אשר עלולות להרגיז ולפגוע ברייטינג/בתפוצה. אם כבר נותנים פתחון פה לקולות מחוץ לקונצנזוס, הרי שמייד מסתייגים מהם, ולו רק כדי לא להיחשד ולהיענש. כך משיגים שני יעדים ביחד – גם מגלים כביכול "פתיחות" ומשלמים מס שפתיים לפלורליזם וגם לא מרגיזים את הציבור שעה שמוכיחים את הדוברת על דעותיה.

 

פסוקו של פוסט

לכל הקוראים המוסלמים של הפוסט – רמדאן כרים!

מי ייתן וגם אמצעי התקשורת העבריים יברכו את הקוראים/הצופים המוסלמים, אם מתוך מודעות ואם מהעדר חשש של אבדן תפוצה ורייטינג.

 

להמשך הפוסט

שובו בנים – בטרם הדרמה תהפוך לטרגדיה

דן כספי | 23.06.2014 | 08:43

יותר ממה שמרתון השידורים ועמודי העיתון הרבים מוסרים מידע, הם ממנפים מסרים תעמולתיים לצרכים פוליטיים.

  • שוב גל פתוח ברדיו ובטלוויזיה ומרתונים אין סופיים של ברברת.

  • שוב כמעט כל העיתונאים וכל אמצעי התקשורת "מתגייסים סביב הדגל" ומתנבאים בקול אחד.

  • שוב פרשנים מדושני ביטחון עצמי מפרשנים עצמם לדעת.

  • שוב הכתבים הצבאים מייתרים את דובר צה"ל.

  • שוב מסרים סותרים: בערב שבת פריצת דרך, ובמוצ"ש – צה"ל מגשש באפילה.

  • שוב תדרוכים יומיים סרי מידע חדש בשידור חי.

  • שוב מדברים הרבה ויודעים מעט.

  • שוב מבצע בעל שם יצירתי, מירמיהו, ג', י"ד: שובו בנים שובבים נאום-יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. 

*

  • שוב מכבסים את העברית כדי לשווק מעשים קשים בשטח.

  • שוב סיפורים אנושיים קורעי לב וסוחטי רייטינג ותפוצת עיתונים.

  • שוב אנו מאוחדים ועם אחד.

  • שוב במקום אסטרטגיה נבונה יש אסטרטגים ללוחמה פסיכולוגית ולעיצוב דעת קהל.

  • שוב ממנפים אירוע טרגי ומנצלים את הקונצנזוס סביבו לקידום יעדים פוליטיים.

  • שוב אנו "וילה בג'ונגל", הם הפראים ואנו הנאורים.

  • שוב מאווררים דמויות ודוברים מן המאגר הלאומי – פולרד, שליט, וקסמן ועוד.

  • שוב מחזקים ומחוזקים, מחבקים ומחובקים, ואוי למי שסולדים מחיבוקים.

  • שוב העולם כולו נגדנו, לאחר שצפצפנו ומצפצפים עליו כל הזמן.

  • שוב האג'נדה הביטחונית גברה על האג'נדה החברתית, ועוד ערב ציון שלוש שנים למחאה החברתית ההיא.

  • שוב מצלמים את ראש הממשלה בבגדי עבודה במחיצתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצינים בצה"ל.                                                           התדרוך היומי לתקשורת: כאשר הפה והלב אינם שווים 

  • שוב הם הרעים וישלמו מחיר גבוה בזמן שמיליארד ש"ח הועברו למשרד הביטחון.

  • שוב ככל שעובר הזמן והמבצע אינו ממלא ציפיות, מגיע תורן של כתבות צבע – לילה עם לוחמים, תפילת מעריב בבית כנסת, סופ"ש עם משפחה, וכד'.

  • שוב במצבי מצוקה המתארכים, של חוסר אונים וגל פתוח עם עריכה רופפת, עשבים שוטים מפיצים תיאולוגיה פרימיטיבית על החטא ועונשו. הפעם בגרסא של הרב דב ליאור.

  • שוב יש יפי נפש שמשביתים את מהדורת השבט סביב דרמה.

  • שוב יש ש"ג, מוקד המשטרה, "הכל בגלל מסמר קטן".

  • שוב הכישלון הוא יתום כי שוב כולנו אשמים.

 

פסוקו של פוסט

כשאין אופק מדיני יש מלחמה, "מלחמה זה רע"! בצלילים ובמלים.

מלחמה זה רע

שרים: הדודאים
מילים ולחן: ג'רלדו ונדרא
תרגום: יהונתן גפן


בסוף יום הקרב כשנשארתי לבד
הרובה הלוהט הצטנן לי ביד
וחשבתי: "זה טוב שניצחנו בקרב"
אך זכרתי מה סבא אברם לי כתב:

"מלחמה זה רע לחלומות וציפורים,
מלחמה זה רע לפחדנים וגיבורים,
לא כולם יודעים בדיוק לאן שהם יורים,
בעשן נובלים לאט כנפי הפרפרים"

שכבתי על גב המוצב שבהר
וראיתי למטה את מה שנשאר
וכשאמר המפקד: "כל הכבוד"
שמעתי את סבא מבין הגבעות:

"מלחמה זה רע ואין כבוד במלחמות,
אנשים חיים הופכים פתאום להיות שמות,
כל החיילים שמפסידים לאדמה,
לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה"

חזרתי הביתה בערב שבת
אמא טיגנה חביתה במחבת
ואבא חייך, את ראשי הוא נשק,
רק סבא ישב בפינה ושתק:

"מלחמה זה רע לחיוכים וחביתות,
לפעמים במלחמה גם אהבות מתות,
גם כשחוזרים בסוף לדשא של הכפר,
השמש לעולם כבר לא תהיה אותו דבר".

 

 

 

להמשך הפוסט

שבוע הספר – המונדיאל = תיקו

דן כספי | 16.06.2014 | 07:22

אף לא משחק כדורגל משובח ומדהים ככל שיהיה אינו משתווה לתוחלת החיים של ספר. הספר נותר המדיום היעיל מכולם להפצת רעיונות, ידע ודעת וגם מעורר ריגושים מתמשכים יותר.

שבוע הספר העברי, אשר מזמן גלש ליותר משבעה ימים, נערך השנה במקביל למונדיאל כדורגל בברזיל. כך ניצבים ראש בראש שני אמצעי תקשורת וותיקים ועתירי זכויות – הספר מול הטלוויזיה. שני אמצעי התקשורת זכו להספדים. בשל המדיה החדשים – הרשת והסמארטפון, מרבים לדבר על "סוף הטלוויזיה". רבים יותר, בעיקר הצעירים, נוטשים את המסך הקטן לטובת צגי מחשב וניידים.

הספר כבר למוד הספדים עשרות שנים. נראה שמה שלא הצליחו הקולנוע והטלוויזיה, עושים המדיה החדשים. רק לכאורה. חרף כל ההספדים, משתמר הספר כטכנולוגיה תקשורתית איתנה ועמידה בזמן. אולי הספר משנה תכנים ופלטפורמות/צורות.

גם בלבושו האלקטרוני העכשווי, הספר נותר המדיום היעיל מכולם להפצת רעיונות, ידע ודעת. תוחלת החיים של הספר עולה על כל תכנית טלוויזיה. משחק במונדיאל מתכלה עם סיומו ומאבד ממשמעותו לאלתר. אפשר לקרוא ספר שוב ושוב, וכל פעם להפיק מתכניו חוויות ותובנות חדשות. אם הטלוויזיה מלכדת ומכנסת צופים סביב מדורת השבט, הספר מאפשר לקוראים לפרוש ולחיות עם עצמם. הצורך לפרטיות הוא בסיסי  מדי כדי להספיד את מי שמסוגל למלאו, הספר.

הנשיא הנבחר, ראובן ריבלין, מבקר בדוכן צבעונים-ניקוי ראש ביריד הספרים בתל אביב

*

לרגל ימי הספר העברי, הנה מספר אמירות שפר, מוכרות פחות או יותר, שליקטתי ואחדות מהן תרגמתי ממקורות שונים.

 

  • ספרים הם נשאי הציוויליזציה. בלעדיהם, ההיסטוריה שותקת, הספרות אילמת, המדע בעל-מום, התרבות והעיון בקיפאון.

    ברברה טוכמן

  • ספרים הם אינם אנשים, אך הם עדיין נשארים בחיים.

    סטפן וינסנט בנט

  • חדר בלי ספר הוא כמו גוף בלי נשמה.

    קיקרו

  • רב מכר הוא ספר שמרבה להימכר מפני שהוא רב מכר.

    דניאל בורסטין

  • לעולם אל תשאיל ספר לאיש. אנשים אינם מחזירים ספרים. הספרים היחידים שיש בספריה שלי הם ספרים ששאלתי מאחרים.

    אנטול פרנס· 

  • אין דבר כזה, ספר מוסרי או ספר לא מוסרי. ספר יכול להיות כתוב היטב, או כתוב רע. זה הכל.

    אוסקר ווילד

  • אם אתה קורא רק את הספרים שאחרים קוראים, תוכל לחשוב רק כפי שהם חושבים.

    הרוקי מורקמי

  • אם פוגשים אדם חכם במיוחד, שאלו אלה ספרים הוא קורא.

    ראלף וואלדו אמרסון

  • אל תקראי כפי שעושים הילדים לשם הנאה, ולא כפי שעושים השאפתניים כדי ללמוד. לא, קראי כדי לחיות.

    גוסטב פלובר

  • לעיתים חייבים לבחור בין להפוך דף לבין לסגור את הספר.

    ג'וש ג'מיסון

  • מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם.

    היינריך היינה

  • שני חלקים בליבי, שני שערים בו. האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט.

    זאב ז'בוטינסקי

  • בספרות, כמו באהבה, אנחנו מתפעלים ממה שבחרו האחרים.

    אנדרה מורואה

  • לאדם שלא קורא ספרים טובים אין שום יתרון על פני אדם שלא יודע לקרוא.

    מרק טווין

  • אילו יכולתי תמיד לעסוק בקריאה, מעולם לא הייתי מרגיש בחסרונה של חברה.

    לורד ג'ורג' ביירון

  • אם תאכל שלוש ארוחות ביום תהיה שמן. אם תקרא שלושה ספרים ביום תהיה חכם.

    שמעון פרס

  • לאדם שלא קורא ספרים טובים אין שום יתרון על פני אדם שלא יודע לקרוא.

    מרק טווין

  • יש הבדל בין ספר מקורי בן מאתיים עמוד לבין ספר בן מאתיים עמוד שבמקור היה בין שמונה מאות עמוד. שש מאות עמוד נותרו. אך אינם נראים.

    אלי ויזל

  • ספרים הם המלמדים אותנו לעדן את הנאותינו כשאנו צעירים, ולהיזכר בהם עם סיפוק כשאנו זקנים.

    ג'יימס הנרי לי האנט

  • סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר.

    ארנסט המינגווי 

  • ספר טוב מספר על הגיבור שלו. ספר רע מספר על מחברו.

    ג' ק. צ'סטרטון

     

  • ספר שמונח חסר-שימוש על רף הוא תחמושת מבוזבזת. בדומה לממון, יש לשמור על הספרים במחזוריות מתמדת. השאל ולווה ככל הניתן – כסף וספרים! אך בעיקר ספרים, משום שספרים מייצגים אינסופיות יותר מאשר הכסף. ספר הוא לא רק חבר, הוא מייצר חברים עבורך. כשאתה שולט בספר במוח ובנפש, אתה משתבח. אך כשאתה מעביר אותו הלאה, אתה משתבח פי שלושה.

    הנרי מילר 

  • ישנם ספרים שנועדו לטעימה, אחרים לבליעה, ומעטים מאוד ללעיסה ולעיכול.

    פרנסיס בייקון

 

אמרות שפר נוספות על ספרים אפשר למצוא גם כאן.

 פסוקו של פוסט

כבר מראשית ימיו של ערוץ 2, דרך כוכבו של ראובן ריבלין, הנשיא הנבחר, בתכניות בידור וסאטירה - החל מאין עם מי לדבר, המשך בבובה של מדינה, וכאן בפרלמנט של ארץ נהדרת.  

 

 

 

להמשך הפוסט

אין שידור ציבורי איתן ללא אגרה

דן כספי | 09.06.2014 | 11:16

האגרה הינה מס ישיר. ביטולה ימיר את האגרה למס עקיף כאשר רשות השידור תהיה תלויה במישרין בממשלה, במפרסמים, בנותני חסויות ובפילנטרופים נדיבים.

לכאורה הייתי צריך לחכך ידיים בהנאה: הנה מה שהצעתי לפני למעלה מעשור, הולך ומתממש. כחבר בוועד המנהל, ללא ועדת בדיקה, הצעתי לסגור ולפתוח מחדש את רשות השידור. רשות השידור במתכונתה הנוכחית הייתה לארגון בלתי נהיל. כפי שכבר דיווחתי גם כאן, ההצעה שלי עוררה מחאות, לרבות דרישה לפטר אותי. מיליארדים של שקלים היו נחסכים לו קבלו את הצעתי שהייתה דומה למה שהציעה ועדת לנדס. כעת עומדת על שולחן הכנסת הצעת חוק לסגור את רשות השידור ולפתוח אותה מחדש. כבר ניסו את הפטנט הזה ביוון ללא ההצלחה רבה. עצוב לי. מדוע?

מתברר שוב שהעובדים משלמים את מחיר מחדליהם של המנהלים. הללו התמנו על-פי שיקולים פוליטיים, ללא התייחסות לכשרים ולפי עקרון תחתית החבית: כלומר, כל פעם גרדו את החבית ושלפו את המנהלים הצייתנים עד שהגיעו לתחתית. ככל שהשידור הציבורי הופקד בידיים כושלות יותר, כך הוא איבד גובה. וככל שהרייטינג צנח כך ערוץ 1 היה לבלתי רלוונטי לפוליטיקאים עד כדי ההחלטה לסגור את כל הרשות. לולא הפוליטיזציה המעמיקה, כפי שבאה לידי ביטוי במינוי מנהלים וחברים במליאה ובוועד המנהל, לו הבטיחו תנאים נאותים לכוחות היצירתיים הקיימים, רשות השידור יכלה לתפקד גם במסגרת החוק הקיים. שינוי בחוק אינו מבטיח שיפור ללא שינוי גישה.

*

ביום פרסום דו"ח לנדס, הבליט שר התקשורת, גלעד ארדן, את ההישג האדיר, כביכול - ביטול האגרה. כנראה שאין תרופה לתסביך-כחלון. במשך שנים, האגרה ובמיוחד גבייתה הכפייתית והאלימה, השניאו את רשות השידור על הציבור.

ובכל זאת, הנה ניסיון, לגמרי לא פשוט, לדבר בזכות האגרה. האגרה הינה מס ישיר. אזרחים סולדים ממסים ישירים ומעדיפים מסים עקיפים. לכאורה אין צורך לשלם עבור צפייה בערוצי שידור אחרים. אין גדולה מאשליית החינם. ואין ארוחות חינם. התשלום עבור צפייה בערוצים 2 ו-10 הוא עקיף באמצעות מחירי המוצרים והשירותים המתפרסמים בהם. התשלום עבור הצפייה בערוצים המסחריים מגולם במחיר לצרכן. עלות הפרסומת בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון או במדיה אחרים מהווה עד 5% ממחיר המוצר או השירות. זהו מס עקיף. כשאתם קונים רכב או פוליסת ביטוח, אתם משלמים תוספת עבור צפיית חינם בערוצים 2 ו-10. גם עבור גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, וגם אם אינם מאזינים או צופים, אזרחים משלמים בעקיפין עבור שידורים אלה, באמצעות מסים שמתגלגלים לתקציב משרד הביטחון ולמשרד החינוך, בהתאם.

שידור ציבורי ללא אגרה אמנם אפשרי. הוא קיים בארה"ב, שידור ציבורי מדולל וחלש, שידור השבוי בחסדי הממשלה ופילנטרופים שונים. שידור כזה אינו מסוגל להוות אלטרנטיבה/חלופה אינפורמטיבית לאמצעי התקשורת המסחריים.

ביטול האגרה הינו מהלך מקיאבליני בעידן ההפרטה. מעבר לעלייה בסקרים לשר התקשורת, המרת האגרה על שידורי טלוויזיה ורדיו למס עקיף נועדה לנשל את הציבור מאחד הנכסים החשובים לטובת המממנים הישירים – הממשלה, המפרסמים והפילנטרופים הנדיבים.

פסוקו של פוסט

הנה ציטוט מדברי מלפני ארבע עשרה שנים ב-21 במרץ 2000. אני מתנצל למפרע על חוסר צניעות.

הכיצד כתבים לא פרסמו על חיבתו של בנימין בן אליעזר לאילי הון למיניהם ולאורך שנים? לו מילאו את תפקידם היו חוסכים את עוגמת הנפש לציבור ולמועמד לנשיאות בפרט? ומדוע עיתונאים ועורכים מחרישים כעת ואינם מפרסמים על הקשרים של מועמדים מסוימים בסיבוב ראשון ובסיבוב השני לנשיאות עם אילי הון?

"בנימין בן אליעזר נכנע ללחצים של בעלי ההון" – כך אמר היום פרופ' דן כספי מהאוניברסיטה הפתוחה. חוקר התקשורת תקף בחריפות בראיון ל"וואלה! חדשות" את משרד התקשורת וחברות הכבלים. לדבריו, "אני מתרשם שהאינטרס הציבורי משני עבורו".
כספי, מחוקרי התקשורת הבכירים באקדמיה, הגדיר את שר התקשורת בנימין (פואד) בן אליעזר כ"פואד של הכבלים". לדבריו, כמה ח"כים אמרו לו כי בן אליעזר לוחץ אותם אישית בענייני הכבלים."

להמשך הפוסט