מדיניות הממשלה המחלישה את אמצעי התקשורת עלולה להתברר כבומרנג. ככל שנחלשים, מחריפה מלחמת ההשמצות בין העיתונים ובין המו"לים אשר עלולה לפגוע באמינותם בעיני הקוראים ולהאיץ את המעבר לאמצעי תקשורת חלופיים.

לא מעט עוסקים בהשפעת התקשורת על הפוליטיקה. לאורך שנים ניסיתי, בכתב ובעל פה, להסב את הדיון דהיינו, כיצד משפיעים פוליטיקאים על התקשורת? נדמה שזוהי השפעה משמעותית יותר, שקטה ונעלמת מסדר היום הציבורי והתקשורתי. כנראה שנעים יותר להשפיע מאשר להיות מושפעים.

בסוף חודש אפריל נפלו שתי החלטות פוליטיות בתחום התקשורת. שר הפנים, גדעון סער, עדכן את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים, בהם על הממשלה לפרסם בענייני תכנון שונים. הממונה על ההגבלים העסקיים החליט לאשר מכירתו של מקור ראשון לשלדון אדלסון ושל מעריב לאלי עזור.

בשני המקרים, ההחלטות נומקו בנתוני סקרים של TGI כדי להסוות שיקולים פוליטיים. בשני המקרים ההחלטות הפוליטיות משפיעות על מפת התקשורת ועל גורלות של אמצעי התקשורת והעובדים בהם.

*

קוראים מעטים יודעים שבכוחה של הממשלה, ושר הפנים בפרט, לווסת את החמצן של העיתונים. "סעיף 1א לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע חובת פרסום בעיתון לגבי הליכי תכנון שונים: '(א) "פרסום בעיתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עיתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עיתון מקומי לפחות אחת לשבוע – פרסום נוסף בעיתון המקומי; (ב) לעניין זה יפרסם שר הפנים ברשומות, מדי שנה, לאחר התייעצות עם האיגוד המייצג את רוב המפרסמים במדינה, רשימה של שלושת העיתונים היומיים הנפוצים ביותר במדינה בשפה העברית; פרסום באחד מהם ייחשב כפרסום בעיתון נפוץ."

עד כה נחשבו לצורך החוק ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב כעיתון נפוץ. כעת החליט שר הפנים להחליף שני עיתונים ברשימה, הארץ ומעריב פינו מקום לשני עיתוני חינם, הלא הם ישראל היום והפוסט. אלא שהשאלה המהותית היא כיצד מודדים תפוצה וכיצד קובעים מהו העיתון הנפוץ? לרב התפוצה נמדדת לפי מספר הגיליונות הנמכרים והמופצים. בשל החטא הקדמון של העיתונים המסרבים לחשוף את תפוצתם, מסתפקים בנתוני חשיפה/קריאה של עיתונים כפי שנמדדים בסקרים. בהעדר נתוני תפוצה מבוקרים, כבכל מדינה מתוקנת, משמשים במשך השנים סקרי TGI מדריך לתעשיית הפרסום בארץ.

בשעתו הבעתי ספק לגבי אמינות הממצאים של TGI. סקרי TGI אמורים להנחות פרסומאים, אם בכלל, במבצעי שיווק ופרסום. אך הם אינם נועדו לבסס מדיניות תקשורת אחראית. איסוף הנתונים בסקרים אלה נעשה באמצעות חוברת עבה בת עשרות עמודים הנשלחת לאלפי אזרחים, והם מתבקשים לנהל מעין יומן ולרשום למה הם צפו, האזינו או קראו. לפני שנים זכיתי לקבל את החוברת ותהיתי מי מסוגלים לעמוד במשימת מילוי עשרות דפים? באתר החברה סינגל-סורס מצוי ההסבר הבא:

"סקר הבוגרים (גילאי 18+) הינו סקר הצרכנות הגדול ביותר הנערך בישראל ומקיף 10,000 נדגמים בשנה המשקפים אוכלוסייה של 3.7 מיליון איש. הסקר נערך במשך כל חודשי השנה ועוקב אחר המגמות המתרחשות בשוק.

"שיטת איסוף הנתונים היא באמצעות Self Administrated Questionnaire, כלומר שאלון למילוי עצמי, הסיבה לעריכת המחקר בשיטה זו ולא כסקר פנים אל פנים נעוצה בכמות המידע שנאסף. כמו כן בסקר מסוג פנים אל פנים יש חשש לתשובות שמשקפות רצייה חברתית (לדוג': נדגם יענה כי הוא נוהג להשתמש במותג פרמיום ולא במותג שהוא משתמש בו, בעוד שבשאלון למילוי עצמי האדם ממלא זאת בזמנו החופשי ואינו מושפע יחסית מרצייה חברתית).

"פרסום תוצאות המחקר מתרחש פעמיים בשנה על בסיס מדגם מצטבר (Rolling Sample) של 5,000 נשאלים חדשים כל שישה חודשים, כך שבכל רגע נתון קיימים במאגר 10,000 נדגמים 'טריים' המשקפים את השנה האחרונה. תהליך הדגימה מתבצע בקפדנות ומבוסס על מדגמים אקראיים בלתי תלויים על מנת להבטיח קבלת מדגם מייצג".

דבר ידוע שבשבועות עריכת הסקר, פעמיים בשנה, בעלי עיתונים מנהלים מבצעי הפצה אגרסיביים, ולו רק כדי להשפיע על תוצאות הסקר.

*

כל שלילת פרסומת, בייחוד בזמנים אלה, מקשה על עיתון ומזרזת צמצום עלויות ופיטורי ייעול. בדרך זו משפיעה הממשלה על אמצעי התקשורת. היא מענישה את השוררים והביקורתיים ולעומתם, מתגמלת את הכנועים והצייתנים. במקרה הנדון, מתערבת הממשלה ומעניקה עדיפות לעיתוני חינם, ולו רק כדי לערער את יציבותם הכלכלית של העיתונים בתשלום.

בדיעבד, מהדקת הממשלה את הפיקוח על אמצעי התקשורת ועל דעת הקהל בכלל ומחלישה אותם: ייאבקו הגלדיאטורים/המו"לים הגדולים לפנינו ויניחו לנו. במקום ליידע את הציבור ולבקר את השלטון, עסוקים העיתונים במאבקי הישרדות ומנהלים קרבות מילוליים בינם לבין עצמם.

"אימפרית ההימורים נגד "אימפרית הרשע"

אלא שהחלשתם של אמצעי התקשורת המרכזיים עלולה להתברר כבומרנג לממשלה וברכה לציבור. במלחמת עיתונים יש רק מפסידים, של קוראים. הם עלולים לאבד עניין ואמון במה שמפרסמים עיתונים ולהעדיף במקומם מקורות חלופיים. אם וכאשר קוראים יעברו בהמוניהם לרשת בהמוניהם, יקשה יותר על השלטון לפקח על מקורות המידע המקוונים והמגוונים.

פסוקו של פוסט

בתחילת החודש הלך לעולמו במאי הטלוויזיה, אנדריי קאלארשו ((1922-2014 Andrei Călărașu, לפי גרסה רומנית על שם רחוב היהודים בבוקרסט. כנראה, שצריך לדעת גם מתי למות. הודעה על פטירתו פורסמה רק שעה קלה לפני ההודעה על מותו של אסי דיין, נסיך האליטה הישנה. מודעת אבל צנועה מטעם רשות השידור נבלעה בין מודעות האבל על אסי דיין. להבדיל, אנדרי קאלארשו היה "רק" מהגר/עולה חדש, "לא משלנו", סתם ניצול פוגרום ביאסי, ודי לו בכבוד להדליק משואה.

לזכרו של אנדריי קאלארשו, ולעמיתי דוברי רומנית במיוחד, הנה סרט הקופה שלו, טעות במספר, 1958 !Alo! Ati Gresit Numarul. הקרדיט לבמאי מופיע בדקה 3.00.