מה בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי של הזולת? גם לחופש הביטוי ולשיח הציבורי יש סייגים. מדוע השמאל ממהר לאמץ כל מי ש"זז שמאלה" בעטי מצוקה?

משהו לא טוב קורה בשמאל הישראלי. מקרים הולכים ומתרבים בהם מי שמסתבך, מוצא בשמאל מקלט בטוח. כנראה שזה החל עם אריאל שרון. גם אם הוא היה הדינמו לפרויקט ההתנחלות וציווה, "לכו להתנחל בכל גבעה", העיקר שהוא מסוגל לבצע את הנסיגה/ההתנתקות מרצועת עזה. לכן, כדברי הפרשן האולטימטיבי, חייבים לאתרג אותו. בדומה, לא חשוב שהוא ניצח על מנגנון מושחת ושבמערכת בחירות לכנסת בשנת 1996 אהוד אולמרט הסית בארסיות, "פרס יחלק את ירושלים", חייבים כעת לגונן עליו, כי רק הוא מסוגל להבטיח אופק מדיני. די להצהיר, "זזתי שמאלה", כדי לזכות באות מגן מטעם השמאל.

להבדיל, הפעם שוב זה קורה בפרשת הפיטורים של מרצה במוסד להשכלה גבוהה באריאל. בעיני רבים בשמאל, אריאל הוא מעין סדין אדום. לעיתים שנאת המן חזקה מאהבת מרדכי. בשל אותה שנאה וקוצר ראות, תרמו בשעתו אנשי שמאל להפיכת המכללה בשטחים הכבושים לאוניברסיטה. בזכות סירובם לדון בנעשה במכללה מעבר לקו הירוק, הוקם בשעתו ות"ת-יו"ש, אשר שידרג כצפוי את המוסד, ולא פחות גרוע מזה, גם את מעמדם של חברי הסגל שבו: בין לילה שודרגו פרופסורים של מכללה לפרופסורים של אוניברסיטת מחקר, וזאת ללא כל הערכה נוספת של הישגיהם המדעיים.

*

דבר הפיטורין של אותו מרצה עורר כצפוי דיון סוער בקהילה אקדמית ומיד אף התנסחה עצומת מחאה נגד המוסד מעבר לק הירוק יותר מאשר עצומת תמיכה בחבר הסגל. בין היתר נאמר בעצומה.

פיטורין בגין הבעת דעה, כל דעה, חמורה ככל שתהיה, כל עוד אינה בניגוד לחוק, ונמצאה ככזו בתהליך שיפוטי, פוגעים באופן אנוש ביסודות החברה החופשית, שבה כל אדם רשאי להביע את דעתו באשר היא ללא מורא ופחד.

האמנם כל אדם רשאי להביע את דעתו ללא כל הגבלה? ומהו הגבול בין הבעת דעה לבין השתלחות מילולית ופוגענית במגזר מסוים? האם חופש הביטוי חל גם על דברי בלע?

מנסחי העצומה התעלמו משום מה מדברים ידועים לכל סטודנט בדעת קהל. בכל משטר, דמוקרטי ככל שיהיה, מוטלים איסורים להביע דעה על מגזרים שלמים, ולא בכדי. ההנחה היא שיציבות פוליטית מחייבת הוצאת כוחות הסדר והביטחון, וכמוהם גם אנשי השרות הציבורי, מכל דיון ציבורי. מנורות אדומות נדלקות כל פעם כאשר מזהים חייל בין מפגינים או כאשר פקיד בכיר מבקר את מדיניות הממשלה.

מה שמוסדר בתקנון תקשי"ר מקובל גם במגזר הפרטי, ולא רק בישראל. מעסיקים אינם מהססים לנקוט סנקציות חמורות נגד דוברים שמעדו בלשונם ועלולים לפגוע בתדמית הארגון. כך הייה במקרה של שלמה מעוז אשר פוטר מבית השקעות אקסלנס לאחר דבריו בגנות האשכנזים ולא מזמן במקרה של דונלד סטרלינג בארה"ב, אשר הורחק לצמיתות מ-NBA בשל אמירותיו הגזעניות. ולהבדיל, עודד טירה, יו"ר המועצה הלאומית לספורט, יצא כנראה בשן ועין לאחר התבטאותו בשבוע שעבר על הישגה של מכבי תל-אבי, "למרות שיש כאלה שלא אהבו ששיחקתם עם חמישה כושים בדקות רבות בגמר".

בכל אותם מקרים התנהגות בלתי נאותה היא קזוס בלי ועילה מוצדקת להפסקת העבודה. וכך גם באקדמיה הישראלית. הזכות להפסיק עבודתו של שכיר בשל התנהגות בלתי ראויה מעוגנת בתקנון של כל מוסד להשכלה גבוהה. אולי מרטין ון קרפלד הוא אחד המקרים הבולטים ווהדומים למקרה הנוכחי: חרף המוניטין והישגיו המחקרים, הוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה העברית עקב התבטאויות שלוחות רסן נגד נשים.

במידה רבה, זכו אנשי אקדמיה בפריבילגיה שלא רבים נהנים ממנה. דווקא משום כך, הם מחויבים לנצל את החופש האקדמי בתבונה ובמידתיות. המעמד האקדמי מחייב. מרצים באקדמיה הם גם מחנכים אשר אמורים לשמש דוגמא ומופת לסטודנטים ולכלל הציבור. בשל מעמדם המיוחד, זוכים אנשי אקדמיה לחשיפה תקשורתית נדיבה ודעותיהם מבוקשות לעיתים קרובות. 

לכן, עצומת המחאה נגד אריאל עלולה דווקא להתגלות כפוגעת ב… חופש האקדמי. מי שאינם מנכשים את העשבים השוטים ואף מגוננים על המשתמשים לרעה, גם אינם ראויים לחופש אקדמי. מבחינה זאת, החלטת רשויות אריאל אשר החליטו להפסיק את עבודתו של אותו מרצה, נראית במבט שני, גם אם היא התקבלה בשטחים הכבושים, כנועדה לתקן טעות מתמשכת בממסד האקדמי בתחום הקו הירוק.

*

ומלה על חלקה של התקשורת בפרשה. לו עיתונאים ועורכים גילו אחריות ציבורית, היו מיטיבים לסנן מי ומה ראוי לפרסום. לא כל מי שמשתלח בדיבורו, לא כל מי שחוטא בהתנהגות תמהונית וגורף רייטינג ראוי לפתחון פה. ובודאי שלא למקלט בטוח בשמאל.

  

פסוקו של פוסט

יש מחיר גם לחופש דיבור, במיוחד כאשר איננו מרוסן. צפו ושפטו בעצמכם.