סקרי דעת קהל דרושים רק כדי לעשות שלום אבל לא כדי לצאת למלחמה. בכותרות מתלהמות, עורכי עיתונים עלולים לחרחר מלחמה. במוקדם או במאוחר שוב האחריות על מחדלים מדיניים ו/או צבאיים תוטל על ההסברה/ התעמולה הישראלית.

רציתי לכתוב פוסט על שלוש שנים למחאה החברתית ההיא וחלקה של התקשורת בה, או על עיתונאים משפטנים, או להיפך, אגב פרשת רונאל פישר, או על הקמפיין המעצבן והכושל של עובדי רשות השידור נגד הרפורמה, אך המקלדת לא נענתה לי.

אתה חייב להתייחס, ומצפים ממך להתייחס ל"צוק איתן". הרי כיום אין מבצע צבאי או מלחמה ללא תקשורת. הזירה התקשורתית היא חלק מהחזית ומהעימות. מלחמת מלים מתנהלת במקביל לעימות המזוין. אנחנו מנהלים הסברה והן עושים תעמולה.

אבל המוזות חייבות לשתוק כאשר שורקים הטילים, שלהם ושלנו. וחוץ מזה, כאשר המוזות משתתקות, קשה לכתוב מה שחושבים, ומה שיכולים לכתוב זה שונה ממה שחושבים.

לא הצלחתי להתחמק. המקלדת לחצה עלי. במה אתה שונה מכל העדר אם לא תכתוב מה שאתה חושב?  הלחץ עשה את שלו, ולהלן התוצאה – גלויות תקשורתיות מ"צוק איתן".

  • תמוה כיצד יוצאים למבצע צבאי ללא סקרים? הכיצד אף עיתון ואף ערוץ לא פרסם סקר ערב המבצע, ולא אחריו, ולא יצאו בכותרות גדולות – העם בעד: תנו לצה"ל לנצח. כנראה, שרק לשלום או לסיכול כל אופק מדיני נזקקים לסקרים. האמת היא שבכל מצב, אם יש מנהיגים ולא פוליטיקאים, הסקרים מתייתרים.

  • בדיעבד, המבצע "צוק איתן" הסיר מספר נושאים מעל סדר היום. פרשיות השחיתות במשטרה התגמדו לעומת אירועי המבצע. ניצני האינתיפאדה של הפלסטינאים בשטחים ובתוך הקו הירוק קמלו כמעט לחלוטין. גם החשודים של רצח הנער הערבי מבית חנינא זכו מן ההפקר. שלושה מהם שוחררו למעצר בית ואילו עמיתיהם עוברים שינוי תדמיתי, כמעט ללא תהודה ציבורית. כמה צפוי להציג את החשודים ברצח מוחמד אבו ח'דיר כבלתי שפויים ובלתי אחראים על מעשיהם. עד לסיום המבצע, הם עוד ישוחררו לביתם.

  • אמצעי התקשורת פרחו ופורחים בעת המלחמה. קוראים יותר עיתונים, נצמדים יותר למקלטי רדיו וטלוויזיה וגולשים יותר. לעיתונים אשר חרחרו מלחמה במהלך ההיסטוריה, מצטרף גם ישראל היום. לאחר שבעל העיתון, שלדון אדלסון, הטיף בשעתו להטיל מספר פצצות גרעיניות על איראן, רק צפוי שעורך עיתונו, עמוס רגב, יפרסם מאמר עטור כותרת, "להחזיר את עזה לתקופת האבן". אלא שבכותרת כזו, עורך העיתון  מטפח רף ציפיות מלחיץ את מקבלי ההחלטות.

  • לא ינום ולא יישן תדמיתן ישראל. כך מציגים את ראש הממשלה, עם אצבע על הדופק/המפה, כאשר שר הביטחון עם ידיים בכיס וקצינים נוספים הם ניצבים ממושמעים ומקשיבים להנחיות המפקד.  ככל שהמבצע "צוק איתן" הולך ומתארך, כך התדמית וצריבת התודעה חשובות יותר מהתוצאות בשטח.

  • יש יחס אמביוולנטי לתעמולה של חמאס כשל הפלסטינאים בכלל. מצד אחד, מגחכים ומציגים את התעמולה כשקרית ובלתי מקצועית, כפי שניתן להתרשם מהסרטון. מאידך גיסא, "מתקנאים" בתוצאות התעמולה, בייחוד בזירה הבינלאומית, על שהיא מצליחה ליצור אמפתיה והבנה לסבלם של תושבי עזה אך לא לסבלם של אזרחי מדינת ישראל.  

 

  • במוקדם או במאוחר תופנה אצבע מאשימה כלפי ההסברה/ התעמולה הישראלית. בניגוד לטענה השכיחה, יש לנו מנגנון הסברה משומן. אלא שהוא מוערך לא לפי תפוקתו אלא לפי התגובה למדיניות ישראל. אין סיבה שגם הפעם ההסברה לא תשמש שעיר לעזאזל למדיניות כושלת.

  • במלחמת ששת הימים קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן רהוט על אירועים בחזית הצבאית ב"קול ישראל" (שידורי הטלוויזיה הכללית הונהגו מיד אחרי המלחמה). כיום יש פרשנים רבים אשר בדרך כלל אינם מסתפקים במה שהיה אלא מתנבאים במה שיהיה לפי משאלת לבם.

  • השידור החי מאתגר לעיתים את שיקול דעתם של השדרים. בערב יום השני שדרה בערוץ 10 אושרת קוטלר מן השטח, משדרות, וראיינה את אחלמה פרץ. אולי בשל דבריה המתונים ואולי לא, התארגנה הפגנה ספונטנית אקראית כביכול. במהלך ההפגנה צולם גם בריון אשר הגיע לשדרות כדי לחזק את רוח התושבים, אלא מה? מגרונו בקעו הקריאות, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". במקום לגנות או להתעלם מן הכהניסט המתסיס, העדיפה אושרת קוטלר, זחוחת הדעת מגודל הישגה העיתונאי, לתת לו פתחון פה.  

*

אם לא יהיו שינויים בשל נסיבות הזמן, הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים.

פסוקו של פוסט

משום מה בימים אלה מתנגן באוזני שיר הפולחן של פיט סיגר, "איפה הפרחים כולם?", בהגשתה המיוחדת של מרלן דיטריך.