מה קורה במזרח ירושלים? רק לא אינתיפאדה – לא שקטה ולא של ילדים. אולי סתם הפרעות סדר ואולי מלחמת שחרור. הרי בעת מלחמה אין בחירות.

גל המהומות המתמשך בירושלים גבר בימים האחרונים והשכיח את המשברים במשטרה ובמערכת אכיפת החוק. זרועות השלטון עודן מתלבטות, ולא במקרה, כיצד להגדיר את האירועים, וכך גם אמצעי התקשורת. למעשה שוב מתגלה עד כמה תלויה התקשורת בשלטון ועד כמה היא אינה עצמאית. אדרבא, אמצעי התקשורת נוטים כהרגלם לאמץ את המינוח המוכתב מלמעלה ולהשתמש במכבסת המלים.

בעידן של מודעות מופרזת לתקשורת וליחסי ציבור, רבים יותר משוכנעים שהמלים מגדירות את המציאות, ולא להפך, וכך גם את הזיכרון הקולקטיבי. לא חשוב מה קורה במזרח ירושלים, העיקר איך מכנים את האירועים! לכן, מתנהל מעין מאבק או משא ומתן סמנטי, ממש בשידור חי, בתוך השלטון כיצד להגדיר את המתרחש ברחובותיה של מזרח ירושלים.

ואמנם, בשבועות הראשונים, לאחר רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, מיעטו אמצעי התקשורת לסקר את האירועים בירושלים. הנחת העבודה הייתה ונותרה, אולי שגויה לחלוטין, שסיקור תקשורתי רק עלול לנפח את היקף האירועים ולסייע לפלסטינאים. לא דיווחת גם לא היה. בהמשך, אירועים אחדים, כמו הרג הנער ערווה עבד אל-ווהאב חמאד, 14, ליד רמאללה, נודע לציבור בעקיפין, בעקבות תגובות מבחוץ, דרישת ארה"ב לחקור את התקרית "במהירות ובשקיפות". לעיתים קרובות מדי, המתרחש במזרח ירושלים נבלע במכלול החדשות או בכלל אינו נכלל במהדורות החדשות.

לרב, הסיקור התקשורתי מבליט את הפרעות הסדר של הפלסטינאים ואת הנזק הנלווה אליהם שעה שמתעלמים מההקשר הרחב, כגון; חשד הפלסטינאים משינויים בהר הבית, חברוניזציה של מקום התפילה, תג מחיר, ייהוד השכונות הערביות ועוד. כן, ממש כפי שישראל נוהגת להאשים את התקשורת הזרה שמתעלמת מן ההקשר הרחב לסכסוך, כך נהוג גם בתקשורת הישראלית. גם מעט מאד משקיעים אמצעי התקשורת במעקב אחרי טיפול השלטונות בפשעי שנאה. כיצד משפיעים אירועי שנאה על העובדים הפלסטיניים ועל מרקם היחסים בין שתי הקהילות? הדבר מטריד במיוחד משום שכבר קשה לסמוך על דיווחי התקשורת הישראלית. במלחמת הגרסאות על אירועים שונים, לא תמיד הגרסא הפלסטינאית פחות אמינה או שקרית.

לאחר "צוק איתן" התחילו להתגלגל מספר הגדרות לאירועים האלימים המתמשכים, אף לא אחת סימפטית: "אינתיפאדת הילדים" ו"אינתיפאדה שקטה". ההתלבטות הסמנטית סביב שם האירועים נמשכת. כך כאשר לא מסוגלים להחליט ולהכריע.

אם מדובר בהפרעות סדר, הרי שקל יותר להתייחס ולהציע פתרון מוכר ומתואם לתפיסת הכיבוש – הפעלת כוח, ומה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. אם האירועים נמשכים ומחריפים, ואם צעירים פלסטינאים מתפרעים, הרי שזה משום שלא הפעילו מספיק כוח נגדם. הגדרה מעניינת של אירועים הציע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטקס אזכרה לרחבעם זאבי. מלבד הגדרתם מחדש כטרור, לדברי ראש הממשלה, ובהסתמך על מורשת גנדי, האירועים במזרח ירושלים הינם חלק ממלחמת העצמאות, "…הוא (=גנדי) הבין היטב כפי שאמר, שאנחנו במלחמת שחרור שלא הסתיימה ושהיא תימשך עוד עשרות שנים." (הדגשה שלי – ד.כ.).

צילום: לע"מ

ציניקנים ודאי יטילו ספק בדיוק הציטוט ממורשת גנדי ואולי אף ישאלו – מלחמת השחרור של מי? בחפירה נוספת בין המלים, יש ועשויים לגלות מן הסתם שאיפות כמוסות להידמות לדוד בן-גוריון. אלא שהגדרת האירועים במזרח ירושלים כמלחמה מתבררת כרב שימושית. בזמן מלחמה אין בחירות. ואם במלחמה עסקינן (כך כשאין אופק מדיני), ועוד במלחמת שחרור, הרי שכולנו מצווים לתת כתף, בייחוד התקשורת. כך מגייסים את הציבור ומכינים אותו לקראת ימים קשים יותר.

במה חטאה התקשורת הישראלית הפעם? ראשית, הרי זהו בדיוק תפקיד התקשורת וזהו המבחן של עיתונאים מקצועיים – לתצפת על הנעשה ולקרוא לילד בשמו. ללא מורא וללא משוא פנים לממשלה. שנית, התקשורת אמורה ליידע את הציבור ולא לשרת את השלטון ולהעלים מידע ממנו או לייפות את המציאות. לבסוף, בהעדר מידע על הנעשה בירושלים המזרחית, וכך גם בשטחים, גם לא מסוגלים להבין ולהעריך נכונה את מדיניות הממשלה.

פסוקו של פוסט

גם כך מחנכים את הציבור למדינה אחת לשני עמים. הפעם מפת ארץ ישראל שלמה על פח למחזור קרטון באבן יהודה.

                                                                   הכיצד נעלם הקו הירוק במפה?

צילום: דליה כספי