חילופי המהלומות המילוליות בין שב"כ לבין צה"ל עשויים לשחרר מדעות קדומות נגד תקשורת. יותר ממה שעיתונאים מחטטים מיוזמתם  הם מוזמנים להתערב בסכסוכים פנימיים בלתי פתורים בין יריבים.

לסכסוך המתוקשר בין ראש השב"כ לבין הרמטכ"ל יש מספר לקחים תקשורתיים;

  • בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא תמיד התקשורת אשמה. להיפך, לעיתים קרובות סכסוכים מתפרצים לתקשורת משום שאינם מיושבים בפנים. למשל, מחלוקות שלא יושבו בממשלה או בתוך ארגונים מייצרות הדלפות ומפרנסים את התקשורת. ככל שיש יותר מחלוקות פנימיות והן חזקות בעוצמתן כך גובר זרם השמועות והמידע המתגלגל לעיתונאים, ולהיפך. ממשלה או מערכת הומוגנית ו/או דלת סכסוכים מתסכלת עיתונאים ומייבשת את מקורות המידע שלהם.

  • בדרך כלל, רצוי מאד שיותר מגוף אחד יספק מודיעין. נראה שהפעם נחשפה במלוא עוצמתה היריבות בין שב"כ לבין אמ"ן ובין העומדים בראשם של שני הגופים. יריבות ולא תחרות יצירתית. בעצם, מהי היריבות בין שני גופי ביטחון לעומת היריבות בין הפועל לבין מכבי, או  בין ימין לבין שמאל, או בין חילונים לבין חרדים או בין חרדלים לחרדים וכד'. הרי כל ישראל יריבים זה לזה.

  • היריבות הגלויה בין שני הגופים חשפה שעדיין אין הכרעה לגבי תוצאות "צוק איתן". אם אמנם להצלחה אבות רבים והכישלון יתום, כנראה שעדיין בתוך המערכת נמשך הויכוח מי אחראי על כישלון המלחמה האחרונה. במידה רבה, תכנית "עובדה" יחצנה היטב את שב"כ. הפקתה לא התאפשרה ללא שיתוף פעולה של שב"כ אשר נידב בגלוי מרואיינים ועדויות. השב"כ מתברך בסופרומנים Superwomen ובסופרמנים. הם יודעים לקלף כל בית בעזה, אגב הבית בו שהה מוחמד דף, ולשרטט במדויק את מבנהו.  מה בעצם המסר המשתמע מהתכנית? הכל היה תחת שליטה של שב"כ עד לפרט האחרון. בדיעבד, התכנית נועדה לשפר מן הסתם את מעמדו של השב"כ במחלוקת הנמשכת מי אחראי יותר על הכישלון של "צוק איתן"?

  • לכאורה לצה"ל יתרון תקשורתי במערכה הציבורית שכמו נכפתה עליו. פעילותו גלויה ומסוקרת היטב. צבא של כתבים ופרשנים מסקרים את צה"ל בנאמנות אין קץ. לעומת זאת, השב"כ פועל בהסתר וכביכול הרחק מזרקורים. כתבים ספורים מתמחים במעקב זהיר אחרי מעללי סוכנים אלמונים ומפרסמים מדי פעם סיפורים מציתי דמיון והערכה. אלא שהנחיתות התקשורתית עשויה להתברר כיתרון. לא רק שהשב"כ פחות מבוקר ציבורית, אלא גם משוחרר יותר מלערוך מניפולציות תקשורתיות סמויות לעין. במקרים לא מעטים, היטיב השב"כ להשתיל את סוכניו באמצעי תקשורת, במיוחד של מגזרים, כעיתונאים פעילים או/ו להשיג שיתוף פעולה מצד עיתונאים מועסקים.

  • ההשפעה על התקשורת מתגלה מעדותו של סוכן ר'. עם הפסקת האש ב"צוק איתן" רווחה ההערכה, אשר בדיעבד התבררה כשגויה, לפיה ראשי החמאס ייצאו ממחבואם ומראה מימדי ההרס יפגע במוטיבציה להמשיך בירי הרקטות. זוהי בדיוק ההערכה שגם הפרשנים בתקשורת פמפמו לציבור, ראשי החמאס לא ימשיכו במלחמה לנוכח מה שעיניהם רואות. אחרי שסוכן השב"כ הודה בטעות, מותר לאמצעי התקשורת לערוך חשבון נפש לגבי מתן אימון בלתי מסויג במי שמזינים אותם במידע ובהערכות מודיעיניות.  

  • לבסוף, הריב המתוקשר עשוי גם להסיר, ולו רק חלקית, את המיתוס האופף ראשי הגופים המתעמתים. משך שנים טופחה בעקביות ובהתמדה ההילה סביב אנשי הביטחון, בעיקר של שב"כ. מערכת הביטחון הייתה לפרה קדושה שאסור לגעת בה. מתברר שהמדובר בבני תמותה  חדורים יצרים רגילים, לא יתר ולא פחות מרב הפקודים. הנסיבות הכתירו אותם לפקד ולנהל. וזהו בדיוק תפקיד התקשורת – לבקר את שני הארגונים וראשיהם ולא לסגוד להם.  

פסוקו של פוסט

התיאטרון הלאומי בקריובה, רומניה, הציג במסגרת פסטיבל שייקספיר ב"קאמרי" עיבוד מעניין משל סילביו פורקרט, Silviu Purcarete, למחזה "הסערה". חוויה לדוברי רומנית אך לא למי שנזקק לתרגום באנגלית ו/או בעברית.