מעבר לאסטרטגים, סקרים וספינים, גם במערכת הבחירות הנוכחית מתנהל עימות רעיוני ונוקב בין שני אגפים בתנועה הציונית. כאז גם כיום, שם המשחק – אנחנו או הם!

בעת שיצחק הרצוג מאפסן את האגו שלו, מדקלם עוד הברקות מדף המסרים של יועציו ומחליף אסטרטגים פוליטיים, מתמיד בנימין נתניהו בקמפיין המוחץ שלו לחידוש המנדט כראש הממשלה. אם בוז'י מתמקד בטקטיקות שיווק מתחלפות חדשות לבקרים – ה"זוגיות" עם ציפי לבני או שינוי שם המפלגה, ביבי נותר נאמן לאסטרטגיה המקורית של מה שהוא מייצג – שלילת הלגיטימציה של היריב ועימות מתמיד עמו.

מה שמשתנה בקמפיין של ביבי הוא היריב הפוליטי. פעם היריב הוא חיצוני – איראן, אובמה או דאעש. במערכת הבחירות, היריב הוא פנימי; פעם הוא בתוך המחנה שלו אך בדרך כלל, במחנה השני, אך תמיד רצוי לשמור על המתח בעימות. בשלב הרטורי הבא, נוצרת מעין קואליציה, היריב החיצוני לבין היריב הפנימי. בין אם הכוונה לקרן החדשה, לעמותות אזרחיות או מפלגות, הם מזדהים ומזוהים עם הטרור, מסייעים לאויבים, וכעת אף עם הנאצים באירופה.

תחושת העימות מלכדת את השורות ומאתגרת. גם מי שאינו נמנה על חוג התומכים שלו, חייב להודות שבנימין נתניהו הוא הקמפיינר המוכשר, המיומן והמצליח מכולם בפוליטיקה הישראלית.

אולי יש שני פוליטיקאים שניסו ומנסים לחקות את ביבי – יאיר לפיד ונפתלי בנט. לא במקרה הם חברו יחד לפרק זמן וליעד משותף ולא במקרה הם הצטיירו ועדיין נתפסים כאיום הרציני למעמדו של בנימין נתניהו. כמוהו כנתניהו, לפיד ובנט מצוידים במיומנויות תקשורתיות ומיטיבים לשבות את תשומת הלב בקסמם האישי. להבדיל מהם, בנימין נתניהו נותר מחויב לאסטרטגיה המקורית שלו – שלילת הלגיטימציה של היריב. למעשה, הוא לא המציא אותה. האסטרטגיה מושרשת היטב במסורת הפוליטית בארץ. מה שעשו ראשי מפא"י בשנות החמישים, "בלי חרות ומק"י", עושים ביבי ועמיתיו בעשורים האחרונים.

מצאו ההבדלים: סיסמאות אקסקלוסיביות של שתי המפלגות המרכזיות ניזונות מאותה גישה.

אותה אסטרטגיה של תיוג ודחיקת היריב לשולי הקונצנזוס ובהמשך, גם מעבר לו: אם פעם הוא לחש באוזני הרב עובדיה יוסף, "הם אינם יהודים", כעת קולו רועם בתקשורת, "הם אינם ציונים", "הם אנטי ציוניים". כך ניכסו לעצמם תחילה את היהדות ואת הלאום, וכיום גם את הציונות. כך נקבעים תחומי הקואליציה הבאה – בלי אנטי ציוניים, בלי בוז'י הרצוג וזהבה גלאון.

 האסטרטגיה של שלילת היריב מתורגמת גם הפעם למספר טקטיקות, ספינים וגימיקים מזדמנים. המטרה העיקרית הייתה ונותרה לשבור מוקדי העוצמה/הכוח של היריב או אלה המזוהים עמו. לשם כך יש בנק מטרות. בחסות מגן משפטי – עורכי דין, מבקר ויועץ משפטי, יוצאים בנימין נתניהו ודוברים אחרים מטעמו ובהשראתו בהסתערות שיטתית על אותם מוסדות שנותרו עדיין עצמאים – במשפט, באקדמיה, בתקשורת ולאחרונה, בפרס ישראל. בכל פעם, קודמת מערכת שיסוי נגד האליטות הקיימות/הישנות כרקע מצדיק שינוי וטיפוח אליטה חלופית.

פגיעה באליטות הקיימות זוכה כל פעם לתמיכתם של בעלי עניין מזדמנים. הרי לכל אליטה גם יריבים נוספים. כך עמיתים אחדים באקדמיה ובקהילת התקשורת מחאו כפיים לאחר שראש הממשלה תקף את מו"ל ידיעות אחרונות המוכר בכוחו הדורסני. גם היו שהצדיקו את התערבותו של ביבי בפרס ישראל גם הפעם מתוך מניעים שונים.

*

אין להתבלבל. מעבר לאסטרטגים, ספינים וסקרים, גם הפעם מתנהל מאבק רעיוני במערכת הבחירות בין שתי תפיסות עולם. כאז גם כיום, מי ששולט מנסה גם להשליט את הערכים שלו בחברה כולה ולשלול מיריביו את הלגיטימציה. במידה רבה, מתמיד הליכוד לשמור על יתרון בעימות הרעיוני, ולו רק בשל חולשת היריב. למרבה הצער, לא נמצאו המנהיגים הראויים אשר מסוגלים להדוף את המתקפה האידיאולוגית. כנראה שזהו אחד הכישלונות הצורבים של האבות המייסדים: הם לא ידעו לטפח יורשים בצלמם וברוחם.

דרושות מנות גדושות של עזות מצח ויהירות כדי לכנות את יורשיהם של מקימי המדינה, גם אם הם חיוורים, כבלתי ציוניים. רק קהלים נבערים מדעת מסוגלים לאמץ תדמיות שליליות על תנועת העבודה. במקום להשיב בגאון מנה אחת אפיים, מתנצלים הרצוג ועמיתיו, מתרפסים, מגמגמים ומהססים, אגב ניסיון פתטי לטשטש את המחלוקת הרעיונית עם היריב.

*

העימות הרעיוני בין שני האגפים בתנועה הציונית לא יוכרע בבחירות, בזכות או בגלל סרטון כזה או אחר. לשם כך דרושה עבודה עקבית של התנחלות בלבבות המגזרים החדשים בחברה. דורות של צעירים ומבוגרים אינם יודעים מי אחראי על כיבוש השטחים במלחמת 1967 או מי החל את מפעל ההתנחלות בהם? לא די לזעוק געוואלד בתקשורת ולחתום על עצומות. אותם יוצרים ואנשי רוח אשר חרדים מפגיעה במרקם האליטיסטי בחברה הישראלית, מתבקשים להתגייס לעימות הרעיוני בכל ימות השנה ולהגיב על כל אמירה מקוממת בגנות הלגיטימציה של מה שהם ועמיתיהם מייצגים.

 פסוקו של פוסט

שני סרטונים ואסטרטגיה אחת: היריב הפוליטי, השמאל, מזוהה עם האויב החיצוני, אם לא דאעש אז הנאצים.

 

 

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter