ברוח חודש אדר, עימות הבחירות בערוץ 2 התחפש לפוליטיקה, ושמא להיפך. ספק אם המשדר סייע למתלבטים.  במקום להפקיד את שרביט ההנחיה בידי עיתונאי/ת מנוסה, העדיפו מגישת חדשות.

                                                                                     צילום של אולפני וולט דיסני וקפה דהמרקר

מי שנכנס אדר מרבים בשמחה. ואם שמחה מדוע לא נשף מסכות. ואם נשף מסכות, מדוע לא "עימות" טלוויזיה בין שמונה ראשי רשימות. סליחה עם הקוראים שהחמיצו את מה שמכונה עימות ביום חמישי שעבר בערוץ 2. הנה הזדמנות נוספת.

ואם נשף מסכות, מותר בפורים לקרוא למסכה בשמה ואף לערוך תחרות פרסים למחופשים שהגיעו לעימות.

פרס התחפושת הוולגרית – לאביגדור ליברמן בתחפושת של הלאומן הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי. ככל שמצבו בסקרים מתדרדר, ולאחר חיזור קצר עם המרכז שמאל, שב שר החוץ לרטוריקה של לאומן קיצוני ומפיק אמירות דוחות ומקוממות כלפי מיעוט אתני. אפשר ומנחה עימות מקצועי היה שוקל להעיר ומבקש ממנו לחדול.  אוי למי שיעז למתוח ביקורת על ליברמן כי מייד יסומן בתור גזען.

פרס התחפושת המפחידה  - לנפתלי בנט, ההיפסטר, שהתחפש הפעם למיכלאנג'לו, מייקי, בעל בנדה כתומה, מצבי הנינג'ה. מסגד נשרף, כנסייה מחוללת, עצי זית נעקרים פלנגות תג מחיר משתוללות, כאן ושם, ובניטו אינו מתנצל. בעצם אף אחד אינו מתנצל, כי זוהי הנורמה החדשה. במיומנות תקשורתית ובשפה רהוטה הוא משחק אותה ומסווה את אופייה הדתי, האשכנזי והאולטרה שמרני של "הבית היהודי".

פרס התחפושת המקורית - למשה כחלון כפולנטה על הים. קראק, קראק! כאן משה כחלון, אני רק מכיר את יצחק תשובה וקובי מימון. אני יודע לספור את הדירות לפי מספר המפתחות של כולנו. ביתר הנושאים, אני ממשיכו של מנחם בגין. המפתח עדיין בכיסי. אם וכאשר נתניהו ילך לקיסריה, אשוב לביתי בליכוד.

פרס התחפושת המתוחכמת - ליאיר לפיד על התחפושת של הקובייה ההונגרית. כי לא חשוב מה הוא אומר, מה הבטיח ומה עשה, ונכון יותר מה פישל, עד כמה למד אגב ניסוי וטעייה – בסופו של יום, הכל מסתדר לו על הצד הטוב ביותר. אותן סיסמאות פשטניות ממוחזרות מרכיבות את חלקיה של הקובייה ההונגרית: המעמד הביניים, פוליטיקה חדשה, יוקר המחייה והנה משהו חדש, כל בעיה הייתה נפתרת לולא הקדימו הבחירות המיותרות.

פרס התחפושת השקופה ­- לזהבה גלאון על התחפושת ללא שלושת הדובים. זהבה אינה גולדה. ככל שהיא מתאמצת, זהבה גלאון מתקשה לנהל קמפיין יעיל נגד דה-לגיטימציה של ערכי השמאל. גם הפעם היא הוכיחה שכנראה התפקיד של ראשת רשימה של הציבור היוני והליברלי גדול עליה. לולא ההתקפות הארסיות של היריבים על השמאל, זהבה הייתה מתאיידת כמו כל הקמפיין האנמי והמנומנם של מרצ.

פרס התחפושת המפתיעה - לאיין עודה אשר כיבד את החג היהודי והתחפש לאלדין ומנורת הקסמים. נדרשו ממנו לא מעט מאמץ ואורך רוח כדי לא להיגרר לפרובוקציות של ליברמן ובנט. למעשה עודה ועמיתיו חייבים תודה. כל התקפה על המיעוט הפלסטיני בישראל ועל חנין זועבי בפרט, רק מוסיפה להם קולות לרשימה המשותפת.

פרס התחפושת המצחיקה - אריה דרעי ואלי ישי על התחפושת המשותפת של שני קוני למל. ככל שמנסים להיבדל, כאשר אריה דרעי דבק במזרחיות ואילו אלי ישי מקצין ימינה, רק מעמיקים הדמיון ביניהם: אני ממשיכו המר"ן ולא אתה. לא, אני ממשיכו של המר"ן ולא אתה. כל אחד מהם מנסה לפרוץ את תחומי הגיטו החרדי ולהיראות כמנהיג לאומי.

*

לסיום חייבים להעניק פרס התחפושת המטעה לערוץ 2. תכנית פוליטיקה התחפשה לעימות טלוויזיה ערב בחירות. הלקח חשוב גם לעימותים הבאים בערוץ 10 ובערוץ 1. עימות בחירות הוא פורמט טלוויזיה מוכר ויציב בדרך כלל. עיתונאי בכיר וסמכותי מנצח על העימות לפי כללים שנקבעים מראש במשא ומתון בין המועמדים.

עימותי טלוויזיה במערב התמסדו כמעין דרך ללבן סוגיות ליבה ולידע את ציבור הבוחרים ולקראת הכרעה עבור מי להצביע. ארגונים ועמותות פורסות חסות על עימותי טלוויזיה, גם כדי לשחרר את המפיקים מאילוצים כלכליים.

עימותי הטלוויזיה הראשונים בארץ היו נאמנים לפורמט האמריקאי המקורי. עיתונאים בעלי שם התכבדו וכבדו בהנחיה – ישעיהו בן פורת, זאב שיף, דן מרגלית ומאוחר יותר גם נסים משעל בפורמט שונה. כך גם בארה"ב ובאירופה. ההנחה, שם וכאן, שלא כל מגיש חדשות מסוגל להנחות גם עימות בחירות. אף בימי הזוהר שלו חיים יבין לא זכה להנחות עימות טלוויזיה.

כנראה ששיקולי הרייטינג גברו הפעם על כל שיקול מקצועי. כעזר ליונית לוי, הציץ מדי פעם עמית סגל, בתחפושת של גטסבי הגדול, אשר השגיח שנשף המסכות יתנהל באולפני הערוץ 2 לפי ציפיות ההנהלה. 

בעקבות עימותי טלוויזיה מגיע תור השאלות; האם זה השפיע ועל מי? מי הרוויח ומי הפסיד בעימות, ובעיני מי? מבעד לכל ההערכות והספקולציות של כל הפרשנים הידעניים, ספק אם אפשר להשיב לשאלות אילו ללא מחקר רציני.

 פסוקו של פוסט

הסדרה של עימותי הטלוויזיה בין ג'ון פ. קנדי לבין ריצ'רד ניכסון בשנת 1960, היתה לאירוע מכונן ודגם לדמוקרטיות המערביות, גם בישראל.

 

 מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ? הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter