ללא חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה. בתקשורת הפרטית כמו בשידור הציבורי, מו"לים ומנהלים אכלו בוסר ושיני שכירים תקהינה.

רצה הגורל הציני ששיקולים מסחריים של מו"ל הולידו את מעריב ושיקולים דומים מובילים כעבור 66 שנה לסגירת העיתון. מעריב התחיל להופיע בשנת 1948 כאשר עיתונאים בהנהגתו של עזריאל קרליבך פרשו מידיעות אחרונות כמחאה על השיקולים העסקים של מו"ל העיתון, יהודה מוזס.

פרפורי העיתון המתמשכים והכואבים רק מחדדים לפחות שתי שאלות עקרוניות;

1. האם תקשורת פרטית מסוגלת לשמש תחלופה לתקשורת ציבורית?

2. האם תקשורת פרטית מסוגלות להבטיח חופש לעיתונאים?

*

כזכור, דוח ועדת לנדס שב והעלה שתי  ביקורות עיקריות נגד רשות השידור; ארגון לקוי ופוליטיזציה. מחברי הדוח ומאמציו דבקים במתווה לארגון חדש שכדברי שר האוצר, יאיר לפיד, "חומה סינית" תחצוץ בין השדרים לבין לחצים פוליטיים. במשך שנים התקשורת הפרטית שימשה דגם חלופי לתקשורת ציבורית. להבדיל, ארגוני תקשורת פרטיים מנוהלים כביכול ביעילות ועיתונאים נהנים בהם מעצמאות מערכתית. מה שמתאים בכל ענפי המשק, מתאים גם בתקשורת.

והנה המשבר במעריב, ולפניו גם בערוץ 10, ועוד היד נטויה, חושפים מציאות שונה. גם בתקשורת פרטית יש ניהול לקוי ומנהלים כושלים. אדרבא, הניהול יכול להיות הרסני כאשר מקריבים סטנדרטים עיתונאים על מזבח של שיקולים עסקיים. אגב, הדבר נכון גם בתחומים מקצועיים נוספים – בריאות, חינוך או רווחה.

בלמעלה משני עשורים החליף מעריב לא פחות מחמישה מולים – רוברט מקסוול, עופר נמרודי, זקי רכיב, נוחי דנקנר ושלמה בן צבי. כל אחד מהם התייחס לעיתון במידה זו או אחרת כעוד מיזם כלכלי ולעיתונאים כמשרתי אינטרסים של הבעלים. אלא שעיתון אינו עוד רשת מרכולים או מפעל שימורים ועורך עיתון אינו עוד מנהל מפעל. להבדיל, עיתון הוא ארגון יוצר של מכלול תפקידים ואנשים רוויי רעיונות ויצרים אשר זקוקים לסביבת עבודה מתאימה, להביטוס הנכון. מי שאינם בקיאים ברזי הארגון היוצר ולא הפנים את הנהלים הנסתרים והבלתי כתובים שבו, לא יצליחו לנצח על המלאכה המורכבת של עיתונות.

לכן, ספק אם אין טעם במערכת בוררת יזמים השולחים ידם בארגוני תקשורת. כישלון המו"לים האחרונים של מעריב איננו מפתיע. כל מי שעקבו אחרי מניעי הרכישה של העיתון ובקיא בביצועם העסקיים, יכלו לחזות מה צפוי גם למעריב.

*

הדיון הציבורי והאקדמי מרבה לעסוק בחופש העיתונות. אלא שעדויות אחרונות ומתרבות, אם ברשות השידור ואם במעריב, מחייבות להסב את תשומת הלב לחופש העיתונאים. ללא עיתונאים חופשים אין חופש עיתונות. הדיון המסורתי בלחצים פוליטיים או פוליטיזציה משכיח שהלחצים הכלכליים עלולים להיות יעילים והרסנים יותר לחופש העיתונאים. ככל שמחריף המשבר במעריב עיתונאים מעזים לחשוף מציאות קשה של הפעלת לחצים כלכליים וסירוס השיקולים העיתונאים לטובת קידום האינטרסים העסקיים והפוליטיים  של המו"ל. הנה לדוגמא עדותה מני רבות של רות סיני, לשעבר כתבת הרווחה של מעריב, אשר פוטרה בדצמבר 2011:

"יצאתי משם ברגליים רועדות… בסופו של דבר, כל הניסיונות המקצועיים של עורכים בעיתון נרמסו על-ידי התערבות שעמדו מאחוריה שיקולים לא מקצועיים. זה היה עיתון בלי קו ברור, מבולבל, שהסתיר מהקוראים שלו ידיעות ודעות שתאמו את מה שהעורך חשב שבעל הבית לא רוצה. זו אידיאולוגיה שמכפיפה את האינטרס הציבורי בפני אינטרס של קבוצה קטנה של בעלי הון, כמו דנקנר, שבצורה מטופשת חשבו שאם ימנעו מידע מהקוראים, הם יקדמו בכך את האינטרס שלהם".

מעריב הוא רק משל. האם ערוץ 2 ישדר תחקיר חושפני על המחיר המופרז של קוקה קולה? כמה מאמרי ביקורת על בנימין נתניהו מתפרסמים בישראל היום? היש עורכים בידיעות אחרונות שיעיזו לפרסם מאמר ביקורת על אתרוגי העיתון, יאיר לפיד או אהוד אולמרט? ואם מתפרסם מאמר בודד זה כדי לשמש כיסוי ציני להטיה המתמשכת. רק עצוב לעקוב כיצד הולכת ומסתרסת תכנית התחקירים המקור בערוץ 10, אשר לגביו הישרדות אינה רק תכנית ריאליטי אלא מציאות יומיומית. גם מקבילתה בערוץ 2, עובדה, מרבה כיום בסיפורים אנושיים וראיונות עם מפורסמים במקום תחקירים חושפנים ונשכנים. כל כתב מנוסה מבין בעצמו מהם הגבולות של החופש העיתונאי בארגון תקשורת הנזקק לחסדי פוליטיקאים.

*

למעריב כמו גם לרשות השידור מקום מובטח בפנתיאון התקשורת הישראלית. חרף ההבדלים הרבים בין שני הארגונים, בכל אחד מהם מנהלים ומול"ים אכלו בוסר, ושיני השכירים תקהינה, ולו רק בשל ניהול חובבני, כוחני וכושל. מתברר שלחצים כלכלים יותר  מאשר לחצים כלכלים עלולים לסכן יותר את חופש העיתונאים. כאשר עיתונאים מפוחדים, מושפלים, חלשלושים ונרמסים בגלגלי הון-שלטון, ספק אם הם חופשיים ומסוגלים לסקר, לכתוב ולדווח. כי באין חופש לעיתונאים אין חופש עיתונות ואין גם דמוקרטיה.

 

פסוקו של פוסט

ההתנצלות הכפויה של ערוץ 10 בעקבות כתבת תחקיר על שלדון אדלסון הייתה ונותרה צלקת בחופש העיתונאים בטלוויזיה המסחרית.