ישראל היום מגלם כשלון מתמשך לקיים עיתון ימני בתשלום. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ובתור שכזו מסוכנת. אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס, שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון. ראיון חגיגי עם בעל הבלוג לרגל שנה להשקתו. 

בסוף שבוע הגיע אלי שמח וצוהל מוסקה (Musca) בן כותל, זבוב על הקיר, שותפי לבלוג, והתיישב לי על המצח. מה אתה רוצה, נודניק? ניסיתי לגרש אותו ללא הצלחה, כמובן.

יום הולדת, השבוע מלאה שנה לבלוג שלנו. הנה גם באתר האישי שלך רשום שהפוסט הראשון התפרסם בדיוק לפני שנה, 27/3/2014. אל תקל ראש, 50 פוסטים עם למעלה משש מאות תגובות, כל שבוע פוסט, ועוד מסוגנן ועטור לינקים, איורים וסרטונים. חייבים לחגוג.

ומה אתה מציע מוסקה? התעלמתי מן המחמאות המחניפות.

ראיון חגיגי, כמקובל בתקשורת.

עוד איחשד בחוסר צניעות.

מה יש לך כבר להפסיד? מגיבים רבים לפוסטים שלך כבר סימנו אותך כשמאלן.

בכל האתרים רוב המגיבים, טוקבקיסטים, הם מהימין.

כיצד תסביר זאת, פרופסור?

התעלמתי מן התוסף העוקצני באזכור התואר האקדמי. הרי הוא מוכר לי משלל התגובות. הם מרגישים מאוימים יותר, המגיבים בימין.

מי ועל מה מאיימים על הקוראים בימין?

המציאות, המציאות מאיימת על הקוראים מהימין. המציאות היא שמאלנית. והם מרבים להתווכח עם המציאות באמצעות יריביהם משמאל.

אבל זה בדיוק מה שבימין טוענים נגדך ונגד שכמוך, שאתם מנותקים מהמציאות.

אולי גם השמאל אינו רואה את המציאות בדיוק נמרץ. אך ראה נא, לפני ארבעה עשורים ראש ממשלת ישראל משמאל, גולדה מאיר, התקשתה להודות שיש עם פלסטינאי ואילו כיום ממשלת ימין מנהלת משא ומתן על תנאי החלוקה בין שני העמים. כל פעם שהמציאות טופחת על הפנים, מאשימים את השמאל.

וזוהי הסיבה לתגובות החריפות לדעות שמאל, כאן ובכל מקום?

לא רק. כנראה שגם אופי השיח הציבורי האלים תורם את חלקו, ולא רק בעימות בין שמאל לבין ימין. אלימות מילולית חריפה מאפיינת גם את השיח הציבורי בכלל, למשל חרדים לעומת חילונים או מזרחים לעומת לא-מזרחים או אפילו על עתידה של רשות השידור. האלימות המילולית אינה מקרית. כנראה שהיא נגזרת מאלימות פיזית והיא מחלחלת גם לטוקבקים, ובכללם גם לבלוג שלי.  

*

גם כל ניסיון להשתיק כביכול דעות הימין עלול לתרום למתח בין שני המחנות, שמאל וימין. אגב כך, מה דעתך על יוזמת החקיקה להגביל את הפצתו של ישראל היום?

בדיוק משום כך חייבים להצטער על המהלך השקוף, ואולי גם ייכשל, לפחות מחמישה טעמים עיקריים;

  1. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ומסוכנת. היום מגבילים עיתון חינם ומתנים את הפצתו במספר עמודים או במחיר, מחר יקבעו בחקיקה את נפח הסיקור הפוליטי או את אופי התמונות המודפסות.

  2. ישראל היום טלטל את העיתונות הישראלית, טלטלת בומרנג. העיתון ניקז אליו את הקוראים מתוך המחנה ובכך הוא זירז קניבליזציה של עיתונות הימין החלשה, בעיקר שני יומונים, מעריב ומקור ראשון.

  3. ניסיונות נמרצים לקיים תקשורת ימנית שבים ונכשלים פעם אחרי פעם. פעם תחנת רדיו, פעם עיתון, פעם ערוץ טלוויזיה. מבחינה זאת, ישראל היום מנציח את מחדל הימין לקיים תקשורת חלופית כנגד תקשורת שמאלנית כביכול, ושנואה עליו. למעשה, רק בכוח של כספי הימורים נדיבים ובחינם, אפשר להבטיח קיומו של עיתון ימני רב תפוצה.

  4. גם קשה להתעלם מעוצמת הלחץ של המתחרים והשפעתו המאגית והמפחידה של תאגיד ידיעות אחרונות על פוליטיקה בישראל. מבחינה זאת, אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס. שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון, דורסניים וכוחניים.

  5. הצעת החוק המגבילה את ישראל היום מספקת תחמושת להתקרבן שוב: הנה סותמים לנו את הפה ולא נותנים לנו להתבטא.

     

סרט תדמית של ישראל היום צבר רק כחמשת אלפים צפיות במשל ארבע שנים.

האם המספרים אומרים משהו על הביקוש הריאלי לעיתון?

אם אמנם ה"תקשורת שמאלנית", הכיצד תסביר את הכישלון העקבי לקיים אמצעי תקשורת ימניים?

ראשית, אפשר והביקוש לתקשורת ימנית קטן מהביקורת הקולנית על שמאלנות התקשורת. אם תעקוב, תגלה אותם כותבים עם אותם כינויים מפרסמים במספר אתרים ברשת וכך נוצר הרושם שרווחת ביקורת כללית על ההטיות השמאלניות בתקשורת. שנית ובניגוד לטענות הקולניות, כנראה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה כל כך שמאלנית. אמנם ישנם מספר בעלי טור שמאלנים אך למעט הארץ, רב אמצעי התקשורת תומכים במדיניות הממשלה לדורותיה. ספק אם מדיניות כיבוש מתמשכת, או שחרור השטחים, הייתה אפשרית ללא תמיכת התקשורת. הקולות השמאלניים נותרים חריגים במקהלה האחידה של רב אמצעי התקשורת, טיפה בגל התמיכה התקשורתית במדיניות הממשלה, ולכן הם בולטים ומושכים ביקורת.

*

יהיו שינויים בבלוג בשנה הקרובה?

מדוע אתה שואל? זה נשמע כמי שיש לו הצעות.

אולי כדאי לקצר את אורך הפוסטים, לוותר על סרטונים ולנהל יותר דו שיח עם הקוראים.

תודה לך, מוסקה. אחשוב על זה.

פסוקו של בלוג

כהרגלי להמליץ על ספרים בתקשורת, ושוב מבלי לחטוא לצניעות, הנה ספר על מיעוטים אתניים ותקשורת בישראל, אותו ערכתי עם פרופ' נלי אליאס. בספר 12 מאמרים ממיטב המחקר הישראלי עם מבוא תיאורטי, בינתיים באנגלית.