פוסטים בנושא: בנימין נתניהו

"תקשורת שמאלנית", מתלהמת ומלהיטה יצרים

דן כספי | 07.07.2014 | 09:12

אם התקשורת היא שמאלנית, הכיצד היא משתפת פעולה עם השלטונות בהסתרת מידע ובשלהוב הלכי הרוח הלאומנים בציבור.

כעת כאשר מתנפצת המדיניות "שב ואל תעשה", כאשר קסאמים שורקים בשמי הדרום, כאשר גל לאומנות גודש את הרחובות ואתרי הרשת, כאשר פלוגות תג מחיר מסיירות ללא רסן ברחבי ארץ ישראל השלמה, כאשר הרטוריקה הלאומנית שוב אחראית למעשי רצח, כאשר התמצה בנק האויבים תואמי היטלר – עראפת, אחמדינג'אד, אסאד, אבו מאזן, הנייה, ועוד, כעת הזמן לשוב לאויב הנצחי, הלא היא התקשורת הישראלית.

 אמנם רב אמצעי התקשורת מדממים אך הם נותרו יעד בטוח בבנק המטרות המדולל של הממשלה. אפשר לשוב ולספר בפעם המי יודע כמה אותה אגדה אורבנית, "עובדה" מקובלת שאינה נכונה, על התקשורת השמאלנית. הרי מאז ומתמיד המונים אוהבים ומתמכרים לאגדות.

ואכן בישיבת הממשלה בשבוע שעבר התפנה ראש הממשלה מעומס עיסוקיו בנושאים בטחונים כדי להתחשבן עם התקשורת הישראלית. היה זה כשמנכ"ל הרשות השנייה, מר שי בבא"ד, הוזמן להשתתף בישיבה ולדווח על קידום נשים בתקשורת. לפי דיווחים עיתונאים, ניצל בנימין נתניהו את ההזדמנות ושוב מחזר אותן טענות מוכרות: התקשורת היא שמאלנית, הפרשנים לא מייצגים את העם ויש בה מונופול דעות. "יש טענות שאנחנו רוצים לשלוט, להפך – אנחנו בעד הסרת השליטה, שיהיה שוק חופשי של דעות, צריך גיוון רחב שכרגע לא קיים". נתניהו המשיך ואמר כי "צריך ביזור ולאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם".

כך מסיחים את דעת ההמונים מן העיקר – מדיניות הממשלה. אם יש לכם ספק הממשלה שלי ותפקודי המצוין כראש הממשלה, דעו לכם שזה בגלל התקשורת. מדוע רבים כל כך "אוכלים" כל פעם את הלוקש/ האטרייה הקרה ומתנפלים על התקשורת במקום לבקר את הממשלה?

ראשית, נוח יותר להאשים את המראה מאשר את המציאות, את התקשורת ולא את תוצאות המדיניות. המציאות עצמה "שמאלנית" ולא אמצעי התקשורת.

שנית, לא מעטים בציבור מתקשים להפנים את הלכות הדמוקרטיה, לרבות תפקיד התקשורת כמעין "כלב שמירה" ולא פודל ומחמד שעשועים של הממשלה.

שלישית, נוח לתייג כל "נביחה" ו/או ביקורת על הממשלה כשמאלנות ממש כשם שנוהגים לתייג ביקורת על מדיניות ישראל כמוה כאנטישמיות.

רביעית, לעיתים די בשנים-שלושה שדרים "נשכנים" ופרשנים ביקורתיים כדי לתייג את כל העיתון או הערוץ כשמאלני.

ולבסוף, גם לבעל השררה נוח לתייג כל ביקורת כשמאלנות, ולו רק כדי להמעיט בחשיבותה.

*

דווקא הרקורד של התקשורת במהלך שמונה עשר ימי המבצע שובו בנים ולאחריו, עשוי לנפץ פעם ולתמיד את האגדה האורבנית של תקשורת שמאלנית. במהלך כל אותם ימים, התגייסו אמצעי התקשורת סביב הדגל ופרסמו מידע במשורה. בדיעבד, התברר שהיה פער בלתי נתפס בין מה שהיה ידוע כבר ביממה הראשונה לבין מה שנמסר לציבור.

 למעשה, התקשורת הישראלית, אותה "תקשורת שמאלנית", הייתה שותפה לסוד שהחטופים כבר לא בין החיים וצייתה לחלוטין לתדרוך השלטונות. בזכות שיתוף הפעולה מרצונה החופשי בין אותה תקשורת "שמאלנית" לבין הממשלה, יכלו למנף את האסון ימים שלמים לקידום יעדים פוליטיים, לשלוח אמהות החללים לחזית ההסברה בחו"ל, ללכד שורות העם היהודי ברחבי העולם באמצעות קמפיין מזכיר נשכחות Bring back our Boys  להגדיל את בלוטות הלאומיות, ועוד. מכבסת המלים המתמשכת לא הייתה אפשרית לולא שיתוף הפעולה התקשורתי – לא טרוריסטים אלא תג מחיר, לא מעשי טרור אלא פשעי שנאה, לא עוד נצים ויונים אלא ימין ושמאל, ועוד.

היומונים לא חסכו בצבע ובפונטים גדולים כדי להלהיט יצרים ולהגדיל תפוצה

 כך לא מתנהגת תקשורת שמאלנית. כך מתנהגת תקשורת מסורסת ומתנכרת לתפקידה המקורי – למסור מידע לציבור. עקב כך, הולך ונסדק האימון באמצעי התקשורת המרכזיים. אין בררה אלא להיעזר במדיה החדשים, הרשתות החברתיות והאינטרנט, כמו גם בתקשורת הותיקה ביותר – שמועות מפה לאוזן.

הרשתות החברתיות הקדימו לפרסם את פני החוטפים של הנער הערבי

פסוקו של פוסט

הנה דוגמא כיצד עובדים עלינו.

שלושת הנערים היהודים נחטפו ביום חמישי בלילה, 12 ביוני. לפי הקלטת במוקד המשטרה, קרוב לוודאי שכבר יממה לאחר החטיפה התגבשה הערכה שהחטופים נורו למוות. במוצ"ש, 14 ביוני, הופיע ראש הממשלה בטלוויזיה בנאום לאומה, אשר התנסח לפי דף מסרים, דף שמכינים מראש קמפיינרים.

צפו והשוו.

וזהו דף המסרים של הנאום.

להמשך הפוסט

מי אמר בוגד על אולמרט?

דן כספי | 19.05.2014 | 07:03

אלמלא יח"צנות שלומיאלית ומספר עיתונאים מסורים ו/או עצלנים, הכינוי לא היה נדבק לשמו של ראש הממשלה לשעבר. מגפת הרדיפה תוקפת את הפוליטיקאים בישראל.

עם תום הקראת גזר הדין במשפט הולילנד (היה זה רק בשבוע שעבר), החל מסע הדה-לגיטימציה של השופט. "למי אתה קורא בוגד, כבוד השופט? לראש הממשלה לשעבר, אשר תרם דברים רבים לביטחון המדינה, בחלקם בלתי ידועים לך?" – שאל נסער רוני בראון באולפן ערוץ 2. והפרשן הבכיר הרים את הכפפה ושאל/תהה "ודאי זה ישמש אתכם בערעור לבית המשפט העליון?" ונענה בחיוב.

גם עיתונאים בכירים מאד, אשר תמיד יודעים יותר ממה שהם יכולים לומר, התגייסו להסיח את הדעת מגזר הדין וכתבו מאמרים עמוסי פאתוס בגנות המילה "בוגד" וסגנונו הבוטה של השופט. "אם וכאשר יגיע אהוד אולמרט למאסר, יתייחסו האסירים והסוהרים כאל בוגד". אפילו שופטים בדימוס פוטוגניים ותאבי תקשורת אצו לספק את ציפיות המראיינים ולהסתייג, אולי בשל קנאת סופרים, מסגנונו של עמיתם.

האמנם אמר השופט בוגד על ראש הממשלה לשעבר? הנה הנוסח המדויק של המקור מתוך גזר הדין;

 "עובד הציבור הנוטל שוחד משול למי שניתץ אבן פינה בעבודתו.

 הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן."

 מי יכול לחלוק על שני המשפטים בגזר הדין? אם כן, בניגוד לכל מה שפורסם ונאמר, השופט ניסח מעין משוואה כללית – נטילת שוחד = בגידה באמון.

על מה סערו הרוחות ומדוע?

*

האם שוב היח"צנות המשומנת הזדרזה להגיב, ולאו דווקא בתבונה ולטובתו של הלקוח? שכן, אם אמנם ראש הממשלה לשעבר לא נטל שוחד, כטענתו, ממילא המשפט אינו רלוונטי לגביו והתגובה הנסערת מעידה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". אבל אם אכן יודבק כינוי הגנאי לאהוד אולמרט, הרי זה לא בגלל השופט כי אם בשל יחצ"נות שלומיאלית ומבקשי טובתו. כלל ברזל ביח"צנות שלא ממחזרים מסרים שליליים על הלקוח. אלא שהפעם היו מי שסברו שהמסר השלילי מסייע כדי לקדם את מסע הדה-לגיטימציה של השופט, ממש כמו במגרשי הספורט, "השופט בן xxxx".

ובכל זאת, מדוע מצליחים לעבוד על הציבור? מדוע רבים סבורים כעת שהשופט כינה את אולמרט בוגד?

רובנו מרבים לחוות דעה על שלל נושאים גם מבלי להיות בקיאים בהם. כך, אפשר להביע דעה גם מבלי לקרוא את גזר הדין. גם המעטים הקוראים זקוקים לזמן במיוחד כאשר מדובר במסמך ארוך. וכאן, נכנסים לתמונה הדוברים והיחצנים. הם מקלים במיוחד על הכתבים שחייבים לדווח בשידור חי ועל הפרשנים המתבקשים לחוות דעה לאלתר. בנסיבות של לחץ זמן, היחצנים לא התקשו לארוז ולשווק, לציבור באמצעות עיתונאים ופרשנים, את התבנית של השופט הבלתי שקול. ומי שנפסל בסגנונו לקוי גם בשיפוטו. כאמור, התבנית היחצנית חוסכת את הצורך בללמוד את העובדות לפני שמביעים דעה.

*

אהוד אולמרט מנצח היטב על מכונת הגנה מרשימה. כלולים בה חברים, עיתונאים, יח"צנים משפטנים, אנשי אקדמיה ועוד. רבים מהם עלולים להיפגע מגזר הדין בצורה זו או אחרת. בייאושם המר של אחדים מהם, כי שוב נגוזה התקווה לפיה, "רק אהוד אולמרט יביא שלום", הם התגייסו ומנהלים מאבק ציבורי נמרץ נגד השופט דוד רוזן. 

המסר של השופט הבלתי שקול מתכתב היטב עם תבנית מוכרת בפוליטיקה הישראלית, הקרבן והנרדף. לעיתים נדמה שמחלת הרדיפה תקפה את אישי הציבור. לא רק אהוד אולמרט הוא קרבן רדיפה תמידי, פעם של החשב הכללי, פעם של מבקר המדינה, פעם של פרקליט המדינה וכעת גם של השופט המחוזי. בדומה, בנימין נתניהו האשים לאחרונה את מני נפתלי וגיא אליהו, מעובדי המשק בבית ראש הממשלה, כי הם רודפים את רעייתו כדי לזכות ברגע תהילה תקשורתית. שלדים יוצאים מארון אחד אחרי השני ורודפים  אחרי רב המועמדים לנשיאות. כמעט ואין ראש רשות מקומית אשר נחשד בשחיתות ואיננו נרדף.

אין זה מקרה. חווית הנרדפות מרכזית בזהות היהודית המחודשת. הרי כולנו צאצאים של קרבנות רדיפות וגזרות, פעם בעבר הרחוק.

פסוקו של פוסט

מכבסת המלים עובדת: תג מחיר או טרור יהודי?

יש שאלות שאסור להציג בסקר דעת קהל ולו רק בשל תוצאות מביכות אפשריות, למשל;

האם את/ה מתנגד/ת או לא ל"תג מחיר"?

או לחילופין,

האם את/ה תומך/ת או לא ב"תג מחיר"?

 

להמשך הפוסט

האם כמו בית הקלפים נהיינו?

דן כספי | 31.03.2014 | 10:53

כל השוואה בין "בית הקלפים" לבין הזירה הפוליטית בישראל עלולה להכשיר את השחיתות הפוליטית כאורח משילות תקין בישראל.

הכרעת הדין המהדדת בפרשת הולילנד והרשעתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, מאפילות על פרשת סילבן שלום ועל פרשת הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן. כל אחת מהפרשות הרבו להשוות ל"בית הקלפים" הישראלי. אפשר ולא כל הקוראים צפו בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "בית הקלפים". כדי לא לקלקל לצופים בעתיד, רק אגלה שבמרכז הסדרה ניצבים פוליטיקאי שאפתן ותככן, פרנק (פרנסיס) אנדרווד (קווין ספייסי), שהיה כבר שם ומושג, ואשתו קלייר (רובין רייט). במשך שתי עונות ועשרים וששה פרקים המרוץ לצמרת של הזוג אנדרווד רצוף תחבולות, קומבינות וגופות.

 

ואמנם פשוט ופשטני יותר להציג את סילבן שלום בתור קרבן לתככנות בסגנון "בית הקלפים", מעין קרבן של תככנים, אנדרדוג, ממש כמו בסדרת טלוויזיה. כך בתרגיל יחצ"ני פשוט מסיחים את הדעת מליבת הפרשה, הטרדה מינית, לתחבולות שהביאו אולי להתפרצותה. בדומה וברוח "בית הקלפים", ניסו לשווק את שולה זקן כמי שחוזרת בתשובה כדי לבער את אורוות השחיתות. אפשר ועם הקשיים במו"מ עם הפלסטינאים, גם בנימין נתניהו יוצג כמעין פרנק אנדרווד, כמי ששוב הצליח לתמרן ולתחמן כדי לא "להיכנע ללחצים".

*

ההשוואה של הפוליטיקה הישראלית לסדרת טלוויזיה אינה חדשה. הצופים הוותיקים ודאי זוכרים את ג'י אר הרשע והנבל מסדרת הטלוויזיה דאלאס אשר אפיין טיפוסים שליליים בפוליטיקה הישראלית. באביב 2009 הגיח למסך הקטן רובי פולישוק, חבר כנסת מטעם סיעת מל"ל ושר חברתי, כדגם של פוליטיקאי אשר שבוי בידי עוזריו ויועציו התחמנים.

ההשוואה התכופה בין המציאות הריאלית לבין המציאות הבדיונית אפשרית באקלים נגוע ברעלת טלוויזיה. כאשר הציבור מפוטם באופרות סבון ובריאליטי, הגבול בין מציאות לבין דמיון הולך ומטשטש ועמו הולך ודועך חוש השיפוט שלו. פרשת אב הבית במעון ראש הממשלה איננה אלא עוד פרק כבסדרת הדרמה הבית הלבן. כבר היו דברים בעבר כמו בפרק קודם. כך נוצרת תחושת עמימות של deja vu. אין טעם להתרגש ולהסיק מסקנות לגבי תפקודו של ראש הממשלה, וגם לא לחשוש שחסר לו שקט נפשי להחלטות שקולות. כנראה, שזוהי גם הסיבה מדוע "פניית הפרסה" של אלדד יניב, בה מתפרסמים גילויים מסמרי שיער על אנשי שררה, מתקבלת באדישות גמורה. מה חדש במדור זה, הרי כבר ראינו דברים דומים ב"בית הקלפים"? מאחר וקיים חשש שהלחצים להורדת הרשימות הללו מהרשת יצלחו, מומלץ לקרוא בהקדם.

דרמות טלוויזיה מסוג "בית הקלפים" עשויות לטפח יחס סלחני לתככנים ולהכשיר את השחיתות הפוליטית בישראל כאורח משילות תקין.

הנה שוב מסכת התחבולות של פרנק אנדרווד, הלא הוא אהוד אולמרט. האם פרנסיס ייחלץ מהרשעתו בעזרת עורכי דין מתוקשרים? ומה יעלה בגורל הסדר הטיעון של הפרקליטות עם שולה זקן? האם יד נעלמה תשתיק איכשהו את המזכירה כפוית הטובה?

שוב פרנק אנדרווד, הפעם בנימין נתניהו, מצליח למרוח את כולם ולשמור על ארץ ישראל השלמה. האם ברק אובמה יכעס מאד או ייאלץ להתפנות לולדימיר פוטין כאשר אביגדור ליברמן, הוא ולא אחר, מנסה לתווך ביניהם?

ומה אם העקבות לתלונות על הטרדה מינית של סילבן שלום יובילו לישראל היום, המתחרה של תאגיד הגיס הכל-יכול, נוני מוזס, וכל זאת כדי לרצות את לשכת ראש הממשלה?

ואולי "פונה הפרסה" הבלתי נלאה, אלדד יניב, יתמנה לעורך "מקור ראשון" בגלגולו החדש או לראש המטה לשחרור פולארד במשרד ראש הממשלה?

מבולבלים? המתינו לפרקים הבאים.

פסוקו של פוסט

שיעור בתקשורת פוליטית ושליטה בהמונים: הופעה משעשעת ומוצלחת ב"מצב האומה" במקום דו"ח מקיף ויסודי על מצב האומה. 

להמשך הפוסט

5 סיבות מדוע חייבים לפסול כל חקיקה המגבילה את "ישראל היום"

דן כספי | 24.03.2014 | 09:53

ישראל היום מגלם כשלון מתמשך לקיים עיתון ימני בתשלום. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ובתור שכזו מסוכנת. אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס, שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון. ראיון חגיגי עם בעל הבלוג לרגל שנה להשקתו. 

בסוף שבוע הגיע אלי שמח וצוהל מוסקה (Musca) בן כותל, זבוב על הקיר, שותפי לבלוג, והתיישב לי על המצח. מה אתה רוצה, נודניק? ניסיתי לגרש אותו ללא הצלחה, כמובן.

יום הולדת, השבוע מלאה שנה לבלוג שלנו. הנה גם באתר האישי שלך רשום שהפוסט הראשון התפרסם בדיוק לפני שנה, 27/3/2014. אל תקל ראש, 50 פוסטים עם למעלה משש מאות תגובות, כל שבוע פוסט, ועוד מסוגנן ועטור לינקים, איורים וסרטונים. חייבים לחגוג.

ומה אתה מציע מוסקה? התעלמתי מן המחמאות המחניפות.

ראיון חגיגי, כמקובל בתקשורת.

עוד איחשד בחוסר צניעות.

מה יש לך כבר להפסיד? מגיבים רבים לפוסטים שלך כבר סימנו אותך כשמאלן.

בכל האתרים רוב המגיבים, טוקבקיסטים, הם מהימין.

כיצד תסביר זאת, פרופסור?

התעלמתי מן התוסף העוקצני באזכור התואר האקדמי. הרי הוא מוכר לי משלל התגובות. הם מרגישים מאוימים יותר, המגיבים בימין.

מי ועל מה מאיימים על הקוראים בימין?

המציאות, המציאות מאיימת על הקוראים מהימין. המציאות היא שמאלנית. והם מרבים להתווכח עם המציאות באמצעות יריביהם משמאל.

אבל זה בדיוק מה שבימין טוענים נגדך ונגד שכמוך, שאתם מנותקים מהמציאות.

אולי גם השמאל אינו רואה את המציאות בדיוק נמרץ. אך ראה נא, לפני ארבעה עשורים ראש ממשלת ישראל משמאל, גולדה מאיר, התקשתה להודות שיש עם פלסטינאי ואילו כיום ממשלת ימין מנהלת משא ומתן על תנאי החלוקה בין שני העמים. כל פעם שהמציאות טופחת על הפנים, מאשימים את השמאל.

וזוהי הסיבה לתגובות החריפות לדעות שמאל, כאן ובכל מקום?

לא רק. כנראה שגם אופי השיח הציבורי האלים תורם את חלקו, ולא רק בעימות בין שמאל לבין ימין. אלימות מילולית חריפה מאפיינת גם את השיח הציבורי בכלל, למשל חרדים לעומת חילונים או מזרחים לעומת לא-מזרחים או אפילו על עתידה של רשות השידור. האלימות המילולית אינה מקרית. כנראה שהיא נגזרת מאלימות פיזית והיא מחלחלת גם לטוקבקים, ובכללם גם לבלוג שלי.  

*

גם כל ניסיון להשתיק כביכול דעות הימין עלול לתרום למתח בין שני המחנות, שמאל וימין. אגב כך, מה דעתך על יוזמת החקיקה להגביל את הפצתו של ישראל היום?

בדיוק משום כך חייבים להצטער על המהלך השקוף, ואולי גם ייכשל, לפחות מחמישה טעמים עיקריים;

  1. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ומסוכנת. היום מגבילים עיתון חינם ומתנים את הפצתו במספר עמודים או במחיר, מחר יקבעו בחקיקה את נפח הסיקור הפוליטי או את אופי התמונות המודפסות.

  2. ישראל היום טלטל את העיתונות הישראלית, טלטלת בומרנג. העיתון ניקז אליו את הקוראים מתוך המחנה ובכך הוא זירז קניבליזציה של עיתונות הימין החלשה, בעיקר שני יומונים, מעריב ומקור ראשון.

  3. ניסיונות נמרצים לקיים תקשורת ימנית שבים ונכשלים פעם אחרי פעם. פעם תחנת רדיו, פעם עיתון, פעם ערוץ טלוויזיה. מבחינה זאת, ישראל היום מנציח את מחדל הימין לקיים תקשורת חלופית כנגד תקשורת שמאלנית כביכול, ושנואה עליו. למעשה, רק בכוח של כספי הימורים נדיבים ובחינם, אפשר להבטיח קיומו של עיתון ימני רב תפוצה.

  4. גם קשה להתעלם מעוצמת הלחץ של המתחרים והשפעתו המאגית והמפחידה של תאגיד ידיעות אחרונות על פוליטיקה בישראל. מבחינה זאת, אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס. שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון, דורסניים וכוחניים.

  5. הצעת החוק המגבילה את ישראל היום מספקת תחמושת להתקרבן שוב: הנה סותמים לנו את הפה ולא נותנים לנו להתבטא.

     

סרט תדמית של ישראל היום צבר רק כחמשת אלפים צפיות במשל ארבע שנים.

האם המספרים אומרים משהו על הביקוש הריאלי לעיתון?

אם אמנם ה"תקשורת שמאלנית", הכיצד תסביר את הכישלון העקבי לקיים אמצעי תקשורת ימניים?

ראשית, אפשר והביקוש לתקשורת ימנית קטן מהביקורת הקולנית על שמאלנות התקשורת. אם תעקוב, תגלה אותם כותבים עם אותם כינויים מפרסמים במספר אתרים ברשת וכך נוצר הרושם שרווחת ביקורת כללית על ההטיות השמאלניות בתקשורת. שנית ובניגוד לטענות הקולניות, כנראה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה כל כך שמאלנית. אמנם ישנם מספר בעלי טור שמאלנים אך למעט הארץ, רב אמצעי התקשורת תומכים במדיניות הממשלה לדורותיה. ספק אם מדיניות כיבוש מתמשכת, או שחרור השטחים, הייתה אפשרית ללא תמיכת התקשורת. הקולות השמאלניים נותרים חריגים במקהלה האחידה של רב אמצעי התקשורת, טיפה בגל התמיכה התקשורתית במדיניות הממשלה, ולכן הם בולטים ומושכים ביקורת.

*

יהיו שינויים בבלוג בשנה הקרובה?

מדוע אתה שואל? זה נשמע כמי שיש לו הצעות.

אולי כדאי לקצר את אורך הפוסטים, לוותר על סרטונים ולנהל יותר דו שיח עם הקוראים.

תודה לך, מוסקה. אחשוב על זה.

פסוקו של בלוג

כהרגלי להמליץ על ספרים בתקשורת, ושוב מבלי לחטוא לצניעות, הנה ספר על מיעוטים אתניים ותקשורת בישראל, אותו ערכתי עם פרופ' נלי אליאס. בספר 12 מאמרים ממיטב המחקר הישראלי עם מבוא תיאורטי, בינתיים באנגלית.

להמשך הפוסט

איך התחפש צה"ל לצבא ההסברה/התעמולה לישראל

דן כספי | 10.03.2014 | 09:20

בנשף מסכות פורימי, יותר ממה שתפיסת הספינה KLOS C הסירה את המסכה מאיראן, היא הסירה מסכה מתורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להפוך מבצע מוצלח לאירוע תקשורתי.

ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארה"ב הניב מספר לקחים הסברתיים / תעמולתיים וראויים לתשומת לב.

צבא ההסברה/התעמולה לישראל: מבצעים צבאים רגישים הרחק מגבולות המדינה נעשו ונעשים בהסתר ובצנעה. דבר קיומם מתפרסם, אם בכלל, כעבור זמן באמצעי תקשורת זרים כאשר ישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה. צנזורה על פרסום מידע ממקורות זרים הוטלה על פרסום בארץ עד שאחרון החיילים לא היה שב לבסיסו. אם כן, מה נשתנה הפעם?

הלב עם לוחמים שחייבים להתחשב כיום גם בצרכי הסברה/ תעמולה של הממשלה. הם מצטיידים במצלמות וציוד מתעד כדי לספק מאוחר יותר חומרי כסת"ח למסבירים/תעמלנים, לעורכי וידיאו, ולעורכי דין. כנראה שכללי המלחמה השתנו. ניצחת ולא פרסמת = לא ניצחת. לא ניצחת ופרסמת = ניצחת. כדי לנצח חשוב להקדים את האויב ולפרסם את הגרסא שלך.

גם מי שלא שירת בצה"ל ואינו בקיא בעגת הדיבור בעת מבצע צבאי עשוי להבחין שבסרטון למטה בדומה לאחרים, דבריו של מפקד חיל הים לא הוקלטו בזמן אמת אלא בוימו, שוחזרו והותאמו לקהל הרחב.

גם מכונת הסברה/תעמולה משומנת, ככל שתהיה, תלויה בשיקולי דעת של מפעיליה. אפשר ועיתוי הפרסום של המבצע והפירוש הנלווה לו מטעם ראש הממשלה פעלו כבומרנג הסברתי/תעמולתי, מבחינת תפסת מרובה לא תפסת. מאידך גיסא, ככל שמרבים לשנן אותו מסר, גם אם הוא שקרי, רב הסיכוי שרבים יותר יאמינו בו. ספק אם המבצע הסיר את המסכה מעל מתקפת החיוכים של איראן, אך הוא חשף את תורת הלוחמה התקשורתית של צה"ל – להסב פעולה צבאית מוצלחת לאירוע תקשורתי.

לכל ראיון עיתונאי יש מסר גלוי ומסר סמוי: מה הניע את ראש הממשלה לקנח את הביקור בארה"ב בסדרת ראיונות עם עיתונאים ישראלים? מדוע דווקא בארה"ב ולא בישראל מעדיף בנימין נתניהו לשבור את שתיקתו במשך 14 חודשים ולפנות לציבור באמצעות ראיונות לתקשורת?

אפשר והתפאורה האמריקנית נעימה יותר. אפשר והעיתונאים הישראלים המסקרים את הביקור נוחים יותר בארה"ב ונרתעים משאלות קשות מדי. ואפשר שראש הממשלה התבקש לעבור לשיח של פיוס והחליט שהגיע זמן להכשיר את הציבור לקראת החלטות קשות ולגייס את תמיכתו לפני שהמתנגדים בבית יבקרו אותו, לאמור: עמדתי ככל שיכולתי בלחצים, אך כעת אין בררה ועלי לקבל כביכול החלטות קשות. סמכו עלי גם בהמשך. כי רק אני, ולא אחרים, הדנונים בליכוד ו/או  הבנטים במפלגות הימין, רק אני, בנימין נתניהו, יודע לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, קרי; לסובב את כולם ולשמור על המצב הנוכחי.   

קל ונעים לשכנע את המשוכנעים. גם הפעם ההופעה בפני אייפאק הייתה אחד משיאי הביקור. לא מקרה הוא שראשי הממשלה ושרים מרבים להשתתף בועידות השדולה הישראלית החזקה בארה"ב. שני הצדדים, המשכנעים והמשוכנעים, זקוקים אלה לאלה. באי הועידה המשוכנעים בצדקתה של מדיניות ממשלת ישראל זקוקים לחיזוקים לעמדות קיימות. הסברה/תעמולה חיונית גם למשוכנעים כדי להתחזק פעם נוספת עמדות קיימות. אך לא פחות גם הדוברים הישראליים זקוקים לתגובות הנלהבות של באי ועידת אייפאק. הסטנדינג אובשיון, מחיאות הכפיים הסוערות, מאשרות מחדש את יעילות ההסברה/התעמולה הישראלית ואת מכלול הנרטיבים המסורתיים; ישראל שוחרת שלום, אין כיום פרטנר לשלום, הצדק הוא לצדנו ולא לצד אויבינו, ישראל לא תיכנע ללחצים, הממשלה והעומד בראשה חייבים לשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל  ועוד.

ככל שהמצב הפוליטי קשה יותר, ככל שגוברים האיומים לחרמות על ישראל, ככל שהטיעונים ההסברתיים/התעמולתיים של ישראל נדחים בזירה הבינלאומית, כך זקוקים יותר למעמדים כמו אייפאק או לערבי פרגון עם סלבים בבתים פרטיים. גם מסבירים/תעמלנים זקוקים לחיזוקים שמאמציהם צלחו ויש הישגים לעמלם. מבחינה זאת, ביטויים מתוזמרים היטב של הסכמה עם ישראל הינם חלק ממערכת הסברה/תעמולה. הללו חשובים יותר מכל לציבור המשוכנעים בישראל, לאמור: לא כל העולם נגדנו, יש גם מי שמבינים אותנו ואף תומכים בנו.  

אמינות היא נכס להסברה/תעמולה:  המלאכה קשה יותר עם הלא משוכנעים. עקרונית, יש לראש הממשלה נתונים מצוינים כמסביר/תעמלן ויש שמייחסים זאת לניסיונו השיווקי בעבר: אנגלית משובחת, הופעה נאה, מיומנות תקשורתית ועוד. ובכל זאת מדוע לרב הטיעונים שלו אינם משכנעים ואף נדחים עד כדי אנטגוניזם גלוי וחריף כלפיו. אמינות הינה אחד מנכסי ההסברה/תעמולה במיוחד כאשר היא מכוונת ל"בלתי משוכנעים" או/ו בעלי דעות נוגדות.

עדות צד שלישי ובעלת סמכא עלולה לפגום באמינות הדובר. למשל, לקנצלר גרמניה, אנג'לה מרקל, יוחסה לפני שנתיים וחצי האמירה  ש"איננה מאמינה לאף מילה של נתניהו". כזכור, משבר האמון פרץ בשעתו, וכנראה שהוא ממשיך לפגוע באמינותו של ראש הממשלה, בשל הפער השקוף מדי בין הכרזה על שתי מדינות לשני עמים לבין המעשים/מדיניות של בנייה בשטחים. גם דחיית הביקורת על מדיניות ישראל כביטוי לאנטישמיות קבילה אולי באוזני המשוכנעים אך היא צורמת מאד לאוזני זרים. אם כל מי שמבקרים את המדיניות של ממשלת ישראל הם אנטישמים כי אז אולי גם אין אנטישמיות, לפחות במימדים המדווחים?

 פסוקו של פוסט

בנשף המסכות הבינלאומי, כאשר ולדימיר (זאב) פוטין מתחפש למשחרר העמים, הנה גרסא אוקראינית(של כוכב נולד) לפנטום האופרה.

 

להמשך הפוסט

כיצד תסוכל הרפורמה ברשות השידור

דן כספי | 03.03.2014 | 09:20

עוד בטרם פורסמו המסקנות הסופיות של ועדת לנדס על עתיד רשות השידור, הוכנה תכנית לסיכול יישומן.

השבוע הגיע מתנשף כתבנו החרוץ מוסקה בן כותל (זבוב על הקיר) ובכנפיו השבריריות קלטת ובה ההתייעצות של מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם (יב"מ) עם עוזרו לענייני הרפורמה ברשות השידור, מר זליג רבינוביץ (ז"ר).

        

מנכ"ל רשות השידור, מר יוני בן מנחם ועוזרו לענייני רפורמה, מר זליג רבינוביץ

יב"מ: הם פרסמו טיוטא של המלצות ועדת לנדס על הרפורמה ברשות השידור. עוד בלון ניסוי לבדוק את התגובות.

ז"ר: מצחיקים!

יב"מ: רוצים לפטר אלף עובדים, להשאיר לנו רק אקטואליה וספורט ואילו היתר במיקור חוץ.

ז"ר: הם חושבים שזהו לגו. כך מפטרים אלף עובדים. ומי ישלם מיליארד וחצי ש"ח על הרפורמה החדשה? לפיד לא היה מוכן לשלם אפילו חצי מזה על הרפורמה הקודמת.

יב"מ: נראה אותם מזיזים אדם אחד. כל הוועדים יעלו על בריקדות. כל המדינה תסער. אלף עובדים על המשפחות שלהם זה כוח פוליטי. מה שאלון חסן עושה באשדוד יכולים גם הוועדים שלנו, להתפקד לליכוד.

ז"ר: אבל בעניין הטלוויזיה בערבית הם אכלו אותה.

יב"מ: השב"כ והמוסד עדיין לצדנו. בזכותם הם משאירים את הטלוויזיה הערבית על כנה.

ז"ר: אף שפחות ופחות צופים בה.

יב"מ: אבל הם צריכים אותה. הטלוויזיה בערבית נותנת עבודה לגמלאי השב"כ והמוסד.

ז"ר: גם לפני הפנסיה הם מחלטרים בטלוויזיה בערבית.

יב"מ: וגם המליצו להנמיך את שיעור האגרה.

ז"ר: מתאים לשר התקשורת. נותן לו כותרות טובות לכמה ימים.

יב"מ: מה שחסר לו כשר להגנת העורף, הוא עושה עלינו קופה וכותרות.

ז"ר: שר מצחיק. ארדן טרם השתחרר מתסביך כחלון. פעם הוא מודיע על ערוצי חדשות בכבלים ובלווין ומתקפל כשמתברר לו שאינו אפשרי, פעם הוא ממנה ועדה לבחינת שידורים באינטרנט, פעם הוא מאיים להתפטר אם לא יקבל סמכויות על הגנת העורף, פעם הוא משתלח על קרי. 

יב"מ: שר מסכן. השר הקטן, פתח בפטפטת, הסתבך המסכן וקיבל ספינלת.

ז"ר: והכתבים לענייני תקשורת אוכלים כל ספין ולוקשים שהשר מאכיל אותם.

יב"מ: הם לא שונים מעמיתיהם, כתבים לענייני כלכלה, חינוך או תחבורה. מה רוצים הכתבים, לא פחות מסיפור טוב.

ז"ר: ולסגור את רשות השידור זה סיפור טוב. התקשורת המסחרית תרוויח אם הרשות תיסגר או תיחלש.  

יב"מ: אנחנו נלמד אותו לקח.

ז"ר: קטן עלינו.

*

וכאן נשמע רשרוש, כנראה של ניירות שנשלפו וזליג רבינוביץ המשיך.

ז"ר: הכנתי תכנית שלמה לסיכול ההמלצות של לנדס. שם התכנית – רוממו רוה"מ.

יב"מ: רק את רוה"מ?

ז"ר: לא רק. נתחיל עם שרה. נכין תכנית פרופיל על שרה נתניהו.

יב"מ: כמו שעשה מורנו ורבנו, יוסף בראל, כאשר הכין תכנית שלמה על אופירה נבון, אז אשת הנשיא.

ז"ר: ויצחק נבון גמל לו בפרס ישראל.

יב"מ: למען הדיוק, הפרס ניתן לטלוויזיה בערבית.

ז"ר: שוחד מסך תמיד עובד. נשדר את התכנית על שרה בכל השפות בטלוויזיה, עברית, ערבית ואנגלית.

יב"מ: גם ברדיו, בעיקר ברק"ע ברוסית ואמהרית.

ז"ר: נשתלב במסע החדש של שינוי התדמית לשרה נתניהו.

יב"מ: תבליט מייד את חלקה של שרה בביקור בארה"ב ובכלל כמי שמעורבת בתהליך המדיני.

ז"ר: בהמשך נשלח את יעקב אחימאיר לראיין את שלדון אדלסון על איראן.

יב"מ: וגם נהדק את הקשר של איילה חסון עם לשכת רוה"מ.

ז"ר: נשדר את התכנית על בנציון נתניהו פעמיים בשנה, ביום מותו וביום הולדתו.

יב"מ: עם דיון בהשתתפות ביבי על מורשתו הפוליטית של אביו.

ז"ר: נוריד את תכנית הרדיו של ג'ודי שלום-ניר-מוזס ביום ששי.

יב"מ: גאוני, שרה תברך אותנו. אך עדיף להציג כרענון לוח המשדרים.

ז"ר: ובמקומה ניתן תכנית שבועית לדרור אידר.

יב"מ: אולי גם לחנוך דאום?

ז"ר: אחרי שיתפנה מהסדרה שלו בערוץ 10 "המתנחל".

יב"מ: וכל זאת לפני שטיפלנו בוועדה.

ז"ר: אתה מתכוון ליו"ר שלה, רם לנדס?

יב"מ: יש לו ייחוס. הוא החתן של אהרון ברק.

ז"ר: רעיון אדיר, נוכל להציג את כל הרפורמה כמלחמה של אליטה ישנה באליטה החדשה. אתה ואני מייצגים אליטה חדשה, של מקופחים ודפוקים וללא דם כחול כמוהם.

*

וכאן שוב נשמע רשרוש.

יב"מ: הנה התיק של יוסי בר מוחא. נעשה ללנדס אותו דבר.

ז"ר: כתבה בערב שבת על הישגיו הדלים בטלוויזיה, עם דגש על חדשות מקומיות.

יב"מ: נראיין כתבים מובטלים המאשימים את לנדס שגזר קופון והחברה שלו קודה תקשורת הרוויחה מיליונים על חדשות מקומיות.

ז"ר: נעשה גם כתבה על חברי הועדה שהם פקידים מטעם.

יב"מ: ונציג אותם כמי שמעוניינים לפקח על השידור הציבורי.

ז"ר: ואילו אנחנו לוחמי העצמאות של השידור הציבורי.

יב"מ: ומה נעשה עם השר, גלעד ארדן?

ז"ר: פשוט נוסיף במהדורות החדשות מספר ציטוטים מפי בוגי יעלון על הצורך להשיב את הגנת העורף למשרד הביטחון.

יב"מ: ונתעלם מפעילותו המפלגתית.

ז"ר: הוא לא קיים עבורנו. נבליט את יריביו במפלגה, במיוחד גדעון סער שלנו.

*

יב"מ: יש לנו גם ג'וקר, שלא נצטרך אותו.

ז"ר: אתה מתכוון לג'ון קרי?

יב"מ: הוא יציל אותנו.

ז"ר: אם יש תהליך מדיני, ביבי צריך אותנו כדי לשכנע את הציבור לתמוך בו.

יב"מ: גם אם יהיה משבר בתהליך המדיני, ביבי צריך אותנו. הרי אנחנו קול ישראל.

ז"ר: קול ישראל היום.

כאן נשמע צחוק אדיר אשר הבהיל את מוסקה בן כותל שברח עם הקלטת בין כנפיו.

 

פסוקו של פוסט

לרגל חודש אדר בו מרבין בשמחה, הנה הגרסה מציריך לאופרה בופה (opera buffa), אופרה משעשעת וללא מתים, דון פסקואלה מאת גטאנו דוניצטי בבימויו של הבמאי הגרמני הנודע, גרישה אסאגארוף. אותו בימוי, אותן תלבושות ותפאורה כמו בתל אביב אבל עם קולות משודרגים ותרגום לאנגלית. 

להמשך הפוסט

מי צריך משאל עם?

דן כספי | 06.01.2014 | 10:31

דרושה הנהגה בעלת חזון שמסוגלת להוביל את העם בלי משאל עם ובלי תירוצים לקראת הסדר.

 1. האם את/ה בעד או נגד ההסכם של ישראל עם הרשות הפלסטינית?

1. בעד

2. נגד

2. האם את/ה בעד או נגד ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן?

1. נגד

2. בעד

3. איפה נמצאת בקעת הירדן?

1. בגבול עם סוריה

2. בגבול עם לבנון

3. בגבול עם מצריים

4. בגבול עם ירדן

 שתי השאלות הראשונות עתידות להיכלל במשאל עם, אם וכאשר ייערך. השאלה השלישית, אם תיבדק בסקר דעת קהל, התוצאות עלולות לחשוף את ממדי הבערות בציבור.

*

בכל פעם שיש הבזק של תקווה בקצה המנהרה, שולפים מייד את המנטרה של משאל עם. אלא שהפעם נוספה המנטרה של הסתה. לא, אי אפשר להגיע להסדר עם הפלסטינאים כל עוד נמשכת ההסתה נגד ישראל. וחוץ מזה, יהיה משאל עם לאישור ההסכם. ואתם אזרחים יקרים, תוכלו לזקוף את קומתנו הלאומית ולהראות לג'וני קרי מה שאיני מסוגל להגיד; לא נוותר על השטחים, כי הזמן עובד לטובתנו, וכאשר המאזן הדמוגרפי יכביד עלינו, נמצא כבר פתרון אלגנטי. אולי חילופי שטחים ואולי גירוש.

שני התירוצים – משאל עם והסתה, החליפו את המנטרה השחוקה – דמוקרטיזציה של מדינות ערב. זוכרים? עד שלא תהיה דמוקרטיה במדינות ערב, אין מה לדבר על הסכם שלום. המצב השתנה בינתיים. דמוקרטיה כבר אינה דגל מוערך בישראל שאפשר להניף אותו. כך או אחרת, תהליך ההתשה של המתווך האמריקני נמשך והתקשורת תורמת את חלקה ההסברתי/התעמולתי.

*

מי זקוק למנטרות? כללית, יש לפחות שלושה סוגים של מנהיגות; מנהיגות של עימות, מנהיגות של סטטוס קוו ומנהיגות של שלום. כנראה, שקשה מכל היא האחרונה – מנהיגות של שלום. קל ויעיל יותר לגייס תמיכה ציבורית וגם לתחזק אותה בעימות ובשנאה. כידוע, כל איום מלכד את הציבור סביב ההנהגה הקיימת. אחת הדרכים היא דמוניזציה של האויב, ריאלי או מדומה. בעבר הרחוק היה זה נאצר, זוכרים. כיום, אם לא עראפת אז אבו מאזן. כן, אבו מצלצל יותר ערבי, אבו מאזן ולא מחמוד עבאס. ובאמצע היו מועמדים נוספים, אחמדינג'אד התחרה בארדואן, ושניהם השכיחו את נסראללה. כל אחד בתורו וכולם ביחד היו יורשיו של היטלר.

מנהיגות שלום מאתגרת יותר, למשל מנחם בגין, ואף מסוכנת יותר, ע"ע יצחק רבין. אשר על כן, מנהיגות של סטטוס קוו משתלמת ומבטיחה תוחלת שלטון, ע"ע יצחק שמיר ולפי שעה, גם בנימין נתניהו, וזוהי המנהיגות שגם זקוקה למנטרה של משאל עם או כל תירוץ אחר.

*

אולי משאל עם אינו אלא ספין שנועד להפיס את דעת המתנגדים, (גם אריק שרון הבטיח בזמנו משאל עם ערב ההתנתקות!), ואולי זה תרגיל להכשיל כל סיכוי להסדר.

לכאורה, מה יותר דמוקרטי מאשר להעמיד את ההסכם עם הפלסטינאים במבחן של משאל העם. חסידי המשאל אף מצביעים על תקדימים במקומות אחרים – שוויץ, בריטניה ובמדינות אחדות בארה"ב. אלא שישראל מתגאה בדמוקרטיה ייצוגית, בה הציבור מאציל את הסמכות בידי נציגיו בכללם ראש הממשלה, לאמור; לכם יש מידע רב יותר ותמונה מלאה על המצב, אתה ביבי ישבת קרי ושמעת מה יש לאמריקאים להציע, אתה מוסמך יותר מכל הבוחרים לקבל החלטות.

הכרעות גורליות נפלו בעבר ללא משאל עם. מעולם לא הבנתי מדוע צריך משאל עם לעשיית שלום ולא על יציאה למלחמה? גם נסיגות מסיני, מגוש קטיף ומדרום לבנון נערכו ללא משאל עם.

ראש ממשלה נבחר כדי להכריע במקום כלל הציבור ולהנהיג אותו. מי שנזקק למשאל עם כמוהו כמודה שאינו כשיר למלא את תפקידו ולקבל החלטה, לאמור; אזרחים יקרים, תודה על האימון שנתתם בי אך אני מחזיר לכה את ההכרעה לידיכם, ואתם תחליטו במקומי.

אזרחים ספורים מסוגלים להביע דעה מוסמכת על אחת משתי השאלות למעלה. אם תועמד בסקר השאלה השלישית היא עלולה לחשוף ממדי בערות של המונים.

*

אף תירוץ ההסתה מוכר מכבר. הוא מעין וריאציה של "אין פרטנר לשלום" ו"אין עם מי לדבר". כך דבקים בתפיסה מקוטבת של הסכסוך, הם ואנחנו; הם מחרחרי מלחמה ואנחנו רודפי שלום, הם מסיתים ואילו אנחנו מחנכים את הציבור לשלום.

האמנם?

במחקר השוואתי שנערך ביוזמתו של פרופ' ברוס וקסלר מאוניברסיטת ייל עם  פרופ' דניאל בר טל מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם נמצא כי גם ספרי לימוד ישראלים מפיצים דימויים וסטריאוטיפים על ערבים והמפות בהם מתעלמות מהקו הירוק. תוצאות החינוך הלאומני בישראל נראות בשטח. רב הטרוריסטים היהודים, המכונים תג מחיר, הם קטינים וצעירים. מעט מאד נעשה כדי לאתר את הפורעים היהודים והם חוסים בצל מדיניות מתמשכת של קריצת עין וסלחנות.

*

יש גבול לשימוש הסיטוני במנטרות הנראות כתירוץ שקוף לסרבנות לפשרות טריטוריאליות. כך, בפתח הביקור האחרון של ג'ון קרי בישראל, ראש הממשלה מצא לנכון להטיח בגלוי צרור האשמות בראש הרשות הפלסטינאית, מחמוד עבאס, על חלקו בהסתה נגד ישראל.

 

יובל שטייניץ, השר לעניינים אסטרטגיים, אשר מיטיב לייצג את עמדותיו של ראש הממשלה, אף הרחיק לכת והאשים בראיון עם אריה גולן וטען כי "מערכת החינוך ברשות מחנכת דרך קבע לשני מסרים עיקריים — להשמיד את ישראל ולהפטר מן היהודים, נוסף על הערצה להיטלר."
הבו לנו הנהגה בעלת חזון אשר מסוגלת להוביל ללא משאל עם או מנטרה אחרת לקראת קצה המנהרה של הסכסוך.

 

פסוקו של פוסט

כל צד וסגנון ההסתה שלו וזכות לשכתב היסטוריה… שימו לב לגרפיקה היצירתית והמוזיקה בפתיח ובסיום הסרטון המזכירים סרטים מצוירים Thats all falks. מעניין מי מממן את המערכה נגד נשיא ארה"ב ושר החוץ שלו?

 

להמשך הפוסט

פטפוטי שלג

דן כספי | 16.12.2013 | 09:30

סופת השלג סיפקה הזדמנות כדי לשווק את ראש הממשלה כמפקד-על אשר מנצח על פעולות ההצלה. ובפסוקו, החמישייה הקאמרית מתייחסת למזג אוויר.

לא פשוט לפליט ירושלים בשרון כמוני לכתוב על סופת השלגים האחרונה. אם ביום הראשון חברים שלחו תמונות בצירוף עקיצה, כדאי להישאר בירושלים, הרי שבימים הבאים השתררה דממה, כנראה בשל הפסקת חשמל. רק בשבת כבר הגיעו מחברי הנצורים בעיה"ק וסביבתה קיטורים ראשונים ומעוררי נקיפות מצפון – אתם במרכז לא תבינו אותנו, את אלה השרויים בעלטה וללא חימום.

******

עוד בטרם נמס השלג והוסר המצור על עיר הבירה, נפתח המאבק על צריבת התודעה הציבורית.

  • האם יש/הייה לנו אירוע חריג או מגה-מחדל לאומי?

  • האם הייתה או לא הייתה היערכות הולמות לקראת סופת השלגים?

  • האם הרשויות השונות התמודדות ביעילות והגישו סיוע לאזרחים?

באין מענה חד-משמעי לשאלות אילו ודומות, הכמיהה למינוי ועדת חקירה מובנת. זוהי שעתם של מהנדסי התודעה למיניהם. הם לא יחמיצו הזדמנות ולא יבזבזו אף פריים של מצלמה, אף אם הכוונה שקופה ואף מגוחכת. יש כבר ניסיון מוכח מעבר. הפעם אין צורך להעלות לאוויר הליקופטר ולהציב את ראש הממשלה מול מפות. די לביים ישיבה עם מספר ממלאי תפקידים במעין חמ"ל, להוריד את העניבה ולהציב את בנימין נתניהו בפוזיציה של מפקד-על בשדה המערכה בחולצה וסוודר אשר פולט הנחיות לפי דף המסרים המוכן בידי מהנדס התודעה; פתחו את הבתים, דאגו לחלשים, וכד'.

          ******

והקרב על התודעה הציבורית נמשך.

לא היה כאן מחדל – קובע שר הביטחון. ישראל הייתה ערוכה – מצהיר ראש הממשלה. די לקיטורים – מוכיח מפכ"ל המשטרה את הציבור. גם שרים וחברי כנסת שבים על אותם מסרים.

אם זוהי רמת האמינות של מנהיגינו, כיצד נוכל לסמוך ולהאמין למה שהם אומרים בתחומים ונושאים פחות מובנים לנו? האם באמת נשקפת סכנה קיומית לישראל מאיראן? האם ההסכם עם איראן אמנם גרוע? היש מקום להתנגד להצעות האמריקאניות להסדר שלום? ושמא הם עובדים עלינו כל הזמן?

 ******

וההסתערות על התודעה הציבורית נמשכת. הנה מספר טקטיקות מוכרות;

- הפרטת האחריות: אלמלא נהגים סקרנים שבאו לראות שלג ונתקעו, אפשר היה לפנות את הכבישים.

- השלכת האחריות על אחרים: משטרה, חברת החשמל וכן המטאורולוגים. הם פספסו בתחזית לכן לא נערכנו כראוי. חברת החשמל המונופוליסטית אינה יעילה. המשטרה לא חסמה כבישים במועד, גם משום שסמכו על תחזיות שגויות. הטקטיקה מסיחה את הדעת ואחריות מהשלטון. דני רופ ועמיתיו אחראים ולא השר להגנת העורף שנעלם משום מה או שר הרווחה שהיה עסוק בראיונות בימי חול ובשבת תרבות.

- השוואה למקרים דומים בחו"ל: לא רק כאן, גם בארצות הכפור המפותחות יש פאשלות דומות. אלא שהפאשלות בארצות המצוטטות הן חריג בשגרה מוצלחת של התמודדות. ומי יכולים להפיץ את המסר ההשוואתי אם לא עיתונאים בעצמם? ואמנם כבר בערב שבת פרשנים החלו לפמפם דוגמאות נבחרות של שיבושים בשגרה מיבשות שונות עקב פגעי מזג אוויר.   

 ******

טיפ למהנדסי התודעה הציבורית מטעם חברת החשמל. מספרים עגולים הם פחות אמינים ואף מעוררים חשד לגבי אמיתותם. כאשר מפריחים מספר – 2000 עובדים בשטח או 45,000 בתים מנותקים מזרם החשמל או 600 קוים קרסו, מתעורר חשש כפול: לא רק שהמספר אינו נכון אלא שחברת החשמל אינה יודעת מה המצב לאשורו. 

******

חרף כל המאמצים, סופת השלג הסבה מגה-פיגוע תדמיתי למדינת ישראל; שיירת הרכבים של שר החוץ האמריקני חרשה לבדה את כבישי ירושלים המכוסים מרבד לבן של שלג אשר הזכירו יותר עיר ספר נטושה במערבונים. מעניין מה חשב ג'ון קרי על איומיו המרומזים של בן שיחו. אם זוהי יכולת ההתמודדות של ממשלת ישראל עם מצבי חירום, הרי שיש לידידתנו מעבר לים סיבה לדאגה.

******

וההסתערות על התודעה הציבורית נמשכת. עם קרני השמש הראשונות, התפנו מהנדסי התודעה לעניינים שוטפים. בקומוניקטים ובמודעות גדולות בעיתונות בישר משרד התחבורה על פתיחתו של מחלף דרור. בינתיים טכס הפתיחה נדחה בשל מזג האוויר. וכדי שהאירוע יעוגן בהקשר האידיאולוגי הנכון הוסיפו מהנדסי התודעה את המשפט האל-מותי;

בניית מחלף דרור מהווה עוד נקודת ציון משמעותית בהגשמת חזון התחבורה הלאומי.

גם הפעם מתעלמים מן העיקר – המחלף החדש עשוי להקל (אולי?) על התשתיות המוזנחות לאורך שנים.

******

עם חתימת הפוסט, עלו ברשת דברי הסנגוריה של מהנדס/ת תודעה ציבורית, כמעין "ימותו הקנאים". לא נגענו.

"כל מי שמבקר ו"נותן בראש" על הופעתו של נתניהו אתמול בשידור חי, ביחד עם החמ"ל שטיפל בסופת השלג – לא מבין שום דבר. אלה האירועים שעושים את נתניהו למה שהוא – כוכב על תקשורתי-פוליטי. בסיטואציות האלה (כמה מהדוגמאות המיידיות שעולות בראש: נתניהו עם מסכת גז במלחמת המפרץ הראשונה מדגים לעולם את מה שעוברת ישראל, החמ"ל של אסון הכרמל, הקו האדום של האיום האיראני באו"ם וסופת השלגים, אתם מוזמנים להזכיר לי עוד); מתעצבים האירועים שנתניהו הוא הכי באלמנט שלו, וככל שהאופוזיציה, העיתונות הביקורתית והאליטות אנינות הטעם חובטים בו על המיצגים התקשורתיים האלה – כך הם רק מעצימים את כוחו. לשני חוקרי התקשורת – פרופ' אליהוא כץ ופרופ' דניאל דיין – יש מאמר מצוין מ-1992 שרלוונטי עד היום אשר מנתח את הדינמיקה של אירועי מדיה. כץ ודיין מתארים את חוויית הצפייה בבית בטלוויזיה באירועים גדולים (אלה אירועים צפויים אך עם התפתחויות מתגלגלות מבחינה חדשותית) דרך מאפיינים שונים וחלוקה לקטגוריות. כל מה שצריך מדינאי/פוליטיקאי/מנהיג הוא לתפוש את ההזדמנות של אירוע המדיה כדי להשתלב בצורה אפקטיווית ב"חוויית הלא להיות שם" (כותרת המאמר). נתניהו תמיד יודע ובצדק להפיק מהסיטואציות האלה את המקסימום והוא יכול לעשות בית ספר למתחריו במערכת הפוליטית. אל תתפלאו שבעוד אתם מבקרים אותו, או נועצים בו סיכות לעג בהנאה – הוא צובר על הופעותיו אלה נקודות פופולריות בציבור. ומה שהכי מכעיס את יריביו שהוא תמיד מפיק מכך רווח אלקטורלי."

פסוקו של פוסט

כל יצירה נמדדת לפי עמידותה במבחן הזמן. הנה החמישייה הקאמרית על מזג אוויר חורפי.

 

להמשך הפוסט

מה נאמר בשיחות נתניהו-קרי?

דן כספי | 12.11.2013 | 18:31

"משחק האשמות" אשר קדם להתכתשות המילולית בין ישראל לבין ארה"ב על ההסכם אירן. מדוע האמריקנים, וגם האירופאים, הפסיקו לספור אותנו?

מוסקה (זבוב = Musca ) בת-כותל הינה עיתונאית חרוצה ואחד ממקורות המידע שלי. בשונה מעמיתותיה ועמיתיה אין לה "מקורות בכירים", "מקורות מהימנים" או "מקורות מקורבים אל…" מוסקה מדווחת מה שהיא רואה ו/או שומעת בשטח ללא תוספים משלה.

בשבוע שעבר הגיעה אלי מוסקה עם קלטות משיחות שניהלו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. להלן קטעים אחדים;

שיחה ראשונה

ביבי: הם מרמים.

ג'ון קרי: מי?

ביבי: האיראנים.

ג'ון:  גם אתם.

ביבי: הם עובדים על כל העולם. אין להאמין להם.

ג'ון: כמוכם, גם לכם קשה להאמין.

ביבי: הם ידועים כסוחרים ממולחים בבזאר מזרחי.

ג'ון: להזכיר לך מה כתב שייקספיר על היהודים?

ביבי: הם מאחזי עיניים.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: זוהי מתקפת חיוכים מסוכנת.

ג'ון: שלכם?

ביבי: לא של האיראנים.

ג'ון: למדו מן האחים שלכם.

ביבי: אם כך, כל האופציות על השולחן.

ג'ון: לא מפחדים.

ביבי: לא נמתין כצאן לטבח.

ג'ון: שמענו.

וכאן ביבי הרים יד כדי לדפוק בשולחן ומוסקה ברחה מייד מהחדר.

 

שיחה שנייה

ביבי: הם מרמים.

ג'ון קרי: מי הפעם?

ביבי: הפלסטינאים.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: אי אפשר להאמין להם.

ג'ון: גם לכם אי אפשר להאמין.

ביבי: הם מסיתים נגדנו.

ג'ון: גם אתם יודעים להסית נגד כל מי שלא מסכים אתכם.

ביבי: אתם לא מבינים את האזור.

ג'ון: גם אתם לא מבינים את האויבים שלכם.

ביבי: אולי אתם חכמים אבל תמימים.

ג'ון:  ממכם למדתי שבחיים עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק.

ביבי: הם מתגרים ומטילים טרור על אוכלוסייה אזרחית.

ג'ון: גם אתם.

ביבי: הם מחנכים לשנאת ישראל.

ג'ון: גם הם טוענים שאתם מחנכים לשנאת ישמעאל וכורתים להם עצי זיתים.

ביבי: חסר להם מנהיג בשיעור קומתו של דוד בן גוריון אשר יקבל החלטות קשות.

ג'ון: גם הם אומרים אותו דבר, שחסר לכם מנהיג עם ביצים.

ביבי: הם עוסקים בפרובוקציות.

ג'ון: גם אתם תוקעים כל פעם אצבע בעין, או שדעולים להר הבית או שמפרסמים מכרז לבנייה בשטחים.

ביבי: אנחנו בונים והם הורסים.

ג'ון: הם נוטעים ואתם כורתים, עצי זית שלהם.

בייבי: ברב המקרים הם כורתים את העצים ומאשימים אותנו.

ג'ון: זה בדיוק מה שהם אומרים. שכל פעם שיש פיגוע פלילי, ואינכם מפענחים אותו, הופך לפיגוע חבלני. אגב, מדוע אתם בונים מעבר לקו הירוק.

ביבי: להדביק את הריבוי הטבעי.

ג'ון: ואת הריבוי הטבעי בתוך הקו הירוק כבר הדבקתם?

ביבי: אין לנו פרטנר לשלום.

ג'ון: זה מה שגם הפלסטינאים אומרים.

ביבי: אין לנו ארץ אחרת.

ג'ון: זה בדיוק גם מה שהפלסטינאים אומרים.

ביבי: להם יש 22 מדינות.

ג'ון: ולכם 122 מדינות. מהי העיר הישראלית הגדולה בעולם, ירושלים או ניו יורק?

ביבי: הם מפגעים ורוצחים.

ג'ון: זה מה שגם פלסטינאים טוענים עליכם.

ביבי: הם מתגרים בנו.

ג'ון: והם אומרים שאתם מתגרים בהם לאחר שנישלתם אותם מאדמותיהם לטובת התנחלויות.

ביבי: גם אתם נישלתם את האינדיאנים מאדמותיהם ושרפתם את היערות שלהם.

כאן ג'ון קרי אבד שליטה והרים את קולו ואת ידו. מוסקה בת-כותל שוב נמלטה לפני שאגרופו הקמוץ של שר החוץ האמריקני איים לרסק את גופה השברירי.  

 

שיחה שלישית

ביבי: לא ניכנע ללחצים.

ג'ון קרי: זה גם מה שהם אומרים.

ביבי: מי?

ג'ון: האיראנים.

ביבי: אני התכוונתי לפלסטינאים. מתן ומשא ולא משא ומתן.

ג'ון: מה רצית לקבל מהם?

ביבי: ממי?

ג'ון: מהפלסטינאים.

ביבי: אני התכוונתי לאיראניים.

ג'ון: OK, מה רצית לקבל מאיראניים?

ביבי: זמן.

ג'ון: זמן למה?

ביבי: לבנות בשטחים.

ג'ון: מדוע אתם בונים בשטחים כאשר אתם מבטיחים לפנותם כאשר יהיה הסכם עם הפלסטינאית.

ביבי: כדי שיהיה לאן להימלט.

ג'ון: להימלט ממה ולאן?

ביבי: כאשר ייפלו כאן טילים, אנו נברח לשטחים.  Never again! 

ג'ון: So?, ואם האיראניים יסכימו להקפיא את הפרויקט ולהשבית את הצנטריפוגות.

ביבי:  נעשה את זאת לבד ובעצמנו, נוריד עליהם כמה טונות.

ג'ון: די, הרי זה איום סרק.

ביבי: מזכיר לי משהו. גם אז לא האמינו שאנו מסוגלים לעשות בעצמנו, להוריד ראש ממשלה.

ג'ון: ד"ש לשרה. היא כבר תסדר את העניינים.

הפעם ליוותה מוסקה בת-כותל את שר החוץ האמריקני עד לרכב שמילט אותו לאזור שפוי.

 

דעתו של עדי שוט

מאחר והפוסט הקודם פורסם לפני זיכויו של איווט ליברמן, ביקש עדי שוט להוסיף לשיחה שלנו.

- אדוני, הכל פארש.

- ???

- איך תסביר שיועץ משפטי המוכר כפליליסט מנוסה הלך על התיק הזה? הוא פשוט תחמן את העניינים כדי להפסיד בכוונה תחילה.

- ממש כך?

- אדוני, מי מינה את יהודה וינשטיין?

- פרופ' יעקב נאמן.

- ומי הביא את יעקב נאמן לממשלה?

- אביגדור ליברמן.

- נו, יש לך עוד שאלות? הכל סודר מראש. הרי יודה'לה, כך קוראים לו חבריו, מילא את חלקו בקומבינה. איך קוראים למצב כאשר הנחקר בוחר את התובע שלו? החוק אדוני, נועד בשבילנו, האנשים הקטנים.

 

פסוקו של פוסט

הפעם זכות הדעה לאריק איינשטיין.

 

 

להמשך הפוסט

דרוש: מנהיג

דן כספי | 31.07.2013 | 16:05
  •     מדוע דעת הקהל הפכפכה ומשתנה?
  •     מדוע אפשר לקבל החלטות קשות גם ללא משאל עם?
  •     מדוע הציבור מתיישר ותומך בממשלה גם אחרי החלטה לא פופולארית?
  •     מה יהיה הקמפיין ערב משאל העם ומי ינצח בו?

 

 

בימים סוערים של פרוץ משא ומתן עם הפלסטינאים, מרבים עיתונאים לפנות אלי ולשאול לדעתי המלומדת. בדרך כלל שיחה מתנהלת בערך כך;

במה זכיתי?

אתה ידוע כמומחה לדעת קהל/ מצאתי את שמך ברשימה של מומחים/פרסמת ספרים בנושא/ הייתי תלמיד/ה שלך בדעת קהל/ קראתי את ספרך תמונות בראש על דעת קהל ודמוקרטיה.

תודה רבה! במה אפשר לעזור?

האם קבלת את האיגרת ששלח ראש הממשלה בתחילת השבוע לאזרחי המדינה?

טרם. אני גר בישוב (אבן יהודה) עם שירותי דואר משובשים, במיוחד בחודשי הקיץ. אך קראתי את האיגרת בפייסבוק.

בטח רווח לך לקרוא את המשפט הראשון באיגרת, ממש מה שכתבת בספר/ לימדת בכיתה: ראשי ממשלה נדרשים מעת לעת לקבל החלטות בניגוד לדעת הקהל – כשהדבר חשוב למדינה.

כן ולא. לא בטוח שהנוסח הזה היה נכון, נבון ומדויק.

פרט בבקשה.

אכן התמדתי לטעון שכל ראש הממשלה, וכמוהו כל שר והממשלה כולה, מסוגלים, ואפילו חייבים, לקבל החלטה לא פופולארית. ראה נא את הכנת התקציב. גם השנה התקבלו החלטות קשות, אך לא בתופים וברעמים.

אם כך, אפשר לקבל החלטה קשה ללא חשש לתגובת הציבור?

מנהיג חזק אינו זקוק למשאל עם. אפשר לקבל החלטה בלתי פופולארית כי בדרך כלל רב הציבור מתיישר בדיעבד עם מדיניות הממשלה. אני מדגיש בדרך כלל. מנהיג סומך שמה שנראה תחילה כבלתי פופולארי, יזכה ברבות הימים להערכת הציבור.

יש לך דוגמאות?

כבר ציטטו אין ספור פעמים מה שאמר בשעתו דוד בן גוריון: איני יודע מה רוצה הציבור אבל אני יודע מה טוב לו.

זה היה מזמן, כשלא הייתה טלוויזיה ולא נערכו סקרים.

אתן לך דוגמא טרייה יותר, בנוסף למה שכבר פרסמתי (בפוסט הקודם). לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה היאחזות נח"ל בשארם-אל-שייח' . המאחז שימש השראה למשה דיין שטבע את הביטוי טוב שארם-אל-שייח' בלי שלום משלום ללא שארם-אל-שייח'.  את מילות השיר שבו ושרו במשך לא פחות מ-15 שנים. משהו כמו  היום  "טוב יו"ש בלי שלום מאשר שלום ללא יו"ש"

לבסוף, שארם-אל-שייח' הוחזרה למצרים.

בשנת 1982 במסגרת השלב האחרון בנסיגה, השלישית יש להזכיר, של ישראל מסיני. גם הפעם ללא משאל עם, ללא סקרים, ללא כאבים חזקים, וזאת אחרי שפמפמו לציבור כל השנים כמה ששארם-אל-שייח' חשובה מבחינה אסטרטגית יחד עם סיני.

כלומר, הציבור משנה את דעתו בקלות.

בדרך כלל, ויש דוגמאות נוספות, גם מחו"ל.

הכיצד תסביר פרופסור שדעת הקהל כל כך הפכפכה?

 אגלה לך סוד ידוע. בדרך כלל, רב הציבור מחזיק בדעות רופפות, לא מגובשות. רק בנושאים מועטים יש לבן אדם דעה נחרצת שאיננו משנה אותה. יש נוהג מושרש, במיוחד בקרב פוליטיקאים ואנשי התקשורת גם יחד, לזהות את דעת הקהל עם סקר דעת קהל ולהתייחס לתוצאות ללא אבחנה בין דעה לדעה.

לפי הסקר שהתפרסם ב"הארץ" רב הציבור, 55%, תומכים בהסכם שלום במסגרת משאל עם.

דוגמא מצוינת. שנים אני מנסה למצוא תרופה לסקרת, בייחוד של עיתונאים, ללא הצלחה. אנסה שוב גם הפעם. ניקח את הסקר כפי שציטטת ונראה את כל התשובות, לאמור;

 

אחד מתוך חמישה מרואיינים בסקר זה הוא חסר דעה. עוד כחמישית מן הנחקרים הביעו דעה בלתי נחרצת. כך ש-40% ואולי יותר מן הנחקרים פתוחים לגבש סופית את דעתם. השאלה מי יצליח יותר בשלב הבא של שכנוע?

מדוע יותר מ-40%?

כי אין מידע על שיעור המסרבים להשיב בסקר, כרגיל לא מדווחים על כך. סביר להניח שחלק ניכר מן המסרבים הם אדישים או מתלבטים. אמנם מספר התומכים גדול פי שתיים ממספר המתנגדים, אך חסר נתון בסיסי כבכל סקר – עוצמת הדעה.

כלומר באיזו מידה נאחזים בדעה.

בדיוק. הסקרים מספקים מידע כמותי על דעות בציבור אך לא על איכותן. עד כמה "סגורים" הנשאלים על דעה שהם מביעים.

ויש להניח שהמתנגדים סגורים יותר בדעתם נגד ההסכם.

יש להניח שרבים מקרב 20% שהעידו כי יתנגדו להסכם במשאל עם הם מתנחלים וחסידיהם. עבורם נושא ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות בוער בעצמותיהם. ערב משאל עם ייערך קמפיין מכריע. כל צד ינסה לשכנע את בעלי הדעות הרופפות, שאינם "סגורים" בדעותיהם. ומי לדעתך יצליח יותר?

הימין המתנחלים, מדוע?

לפי הסקר המוקדם נראה שהם במיעוט. אך יש עוד סקרים…. כל צד יעשה סקר כמעט יומי. עבור המתנחלים זהו מאבק קיומי ועל כן, הם יעשו הכל ובכל הדרכים כדי להפוך את התמונה לטובתם. עבור פוליטיקאים מימין -, דנון, חוטובלי, פייגלין, אלקין, כץ, זוהי הזדמנות לצבור הון פוליטי ולשפר עמדות. הרי קל יותר להלהיט יצרים ופחדים.

כיצד יתנהל הקמפיין נגד משאל עם?

אם וכאשר נגיע לשלב זה, יהיה כנראה קמפיין נגטיבי, בוטה, אלים, אמוציונאלי וללא מעצורים. מכירים את הרפרטואר הסמנטי. המלה סמאלנים תישמע מחמאה לעומת כינויים ארסיים אשר יוטחו על מחייבי ההסכם. מה שעשו לרבין יחוויר לעומת מה שמסוגלים להמציא הקופירייטרים של מתנגדי ההסכם נגד בנימין נתניהו.

לדוגמא?

חוץ מהפגנות סוערות, שיבושי תנועה ותג מחיר כמעט מדי יום, גם זה חלק מקמפיין נגד ההסכם, למשל, די בסיסמא "ביבי, של נעלי אביך!" כדי להלהיט יצרים. אפשרות לגמרי מעשית לגייס שוב את השואה. מי יוכל לעמוד בפני ילדות וילדים לבושים בבגדי מחנה ריכוז וטלאי צהוב אשר יעברו מדלת לדלת ויפיצו מדבקה "אל תגרשו אותי מהבית"? בכלל הקמפיין  עשוי להישען על תקשורת בין אישית, שיחות אחד על אחד, שהן מאד יעילות לשם שכנוע.

ואם ביבי יפסיד במשאל עם?

לא קרה שום דבר. הוא יראה כדמוקרט שמקשיב לקול העם vox populi? אולי הוא אינו מאמין, כרבים וטובים, כי יגיע להסכם ולא יצטרך לעמוד בפני דילמה לא פשוטה – להתאמץ בלשכנע את הציבור ולנצח או להישאר ניוטראלי ולהפסיד במשאל העם.

השיחה מסתיימת בתודות של המראיין/ת ובתקווה של המרואיין כי דבריו יצוטטו במדויק ויובנו כהלכה.

 

פסוקו של פוסט

עונג סופ"ש לבני גילי עם ענת לויט, משוררת, סופרת, עורכת ספרים, מבקרת וגם ידידתי היקרה.

 

קְדַם  זִקְנָה

 

לְאַט תִּזְחַל זִקְנָה  בְּאֵיבָרַי

כְּנָחָשׁ, קָשֶׁה לְנַחֲשָׁהּ מִיּוֹם

לְיוֹם תַּכִּישׁ, תַּקִּישׁ בְּאֵיבָרַי,

תַּקְשֶׁה תְּנוּעָתָם לְהַקִּישׁ מֵהֶם

עַל קֶדֶם יָמַי, תְּאַגֵּף וְתָגִיף

מֻקְדָּם מִדַּי לְפַתּוֹת

לְהִתְרַגֵּל, לְתַרְגֵּל אוֹתִי

בִּלְעָדַי.

להמשך הפוסט