פוסטים בנושא: פוליטיקה ותקשורת

כיצד מתנהלת הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן?

דן כספי | 26.05.2014 | 08:58

בסיקור מודרך ומגמתי, אמצעי התקשורת במערב, ולא רק בישראל, מחרחרים מלחמה ומכשירים את הקרקע לתקיפה באיראן.

בכנס על סיקור המזרח התיכון שנערך בשבוע שעבר מטעם הקתדרה ע"ש רוברט סנט ג'ון במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון השתתפו גם שתי חוקרות מוערכות ובעלות שם בינלאומי: פרופסור אנבל סרברני, Annabelle Sreberny, מאוניברסיטת לונדון ופרופסור זיזי פפצ'ריסי, Zizi Papacharissi, מאוניברסיטת אילינוי.

 

   Zizi Papacharissi                                                     Annabelle Sreberny

גילוי נאות: הייתי ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון והשתתפתי כדובר בכנס.

אנבל סרברני ידועה כמומחית לתקשורת בינלאומית ולאיראן בה היא חיה שנים אחדות לפני, בעת ואחרי מהפכת 1978. היא אחת החוקרות העצמאיות, הביקורתיות והמאתגרות את הקונצנזוס במחקר המערבי. כרבים מעמיתיה גם אנבל סרברני אינה מסוגלת להתעלם מן החרם הגובר באנגליה ובעולם על ישראל. לכן, האורחת הקדימה להסתייג מן החרם על הקהילה האקדמית בישראל, אשר מכוון דווקא למי שמבקרים את מדיניות הממשלה.

הפעם אנבל סרברני התמקדה בסיקור האנטגוניסטי, העוין, אשר זוכה הרפובליקה האיסלאמית של איראן במערב – בארה"ב, באירופה ובישראל. כצפוי, לא הכל לבן ושחור. אמנם איראן הרוויחה ביושר את עוינות המערב כלפיה. מנהיגיה ניהלו רטוריקה מתלהמת אנטי אמריקנית ואנטי מערבית, ולא רק אנטי-ציונית, אשר יכלה להתחרות אולי בזו של צפון קוריאה. ברחבי המדינה הונהג משטר דיכוי בלתי מתפשר של הרס החברה האזרחית. עיתונים נסגרו, עיתונאים ובלוגרים נעצרו והושלכו לכלא ואף חוסלו, רבים ממתנגדי המשטר החדש הוצאו להורג ועוד. 

אלא שהחוקרת האורחת ביקשה להסב תשומת הלב גם למערכה הנגדית של מדינות המערב נגד איראן. אמצעי התקשורת במערב נטלו ונוטלים חלק במערכה זו אגב סיקור מגמתי וסלקטיבי, אם בהבלטה ואם בהצנעתם של נושאים, הכל לפי צרכי המדיניות.

כך מצניעים אמצעי התקשורת שארה"ב מנהלת לוחמה כוללת נגד איראן כבר 35 שנים. היא התעצמה בשנת 1995, לאו דווקא בזכות בנימין נתניהו, עם הכבדת היד על חברות הנמצאות בקשר עם ממשלת איראן. הלוחמה כיום שונה ומתוחכמת יותר.הסיקור התקשורתי אף מצניע את השקעת העתק של ארה"ב בלוחמת סייבר ואת שיתוף הפעולה הפורה בין ארה"ב לישראל. שיתוף זה הניב שלושה תולעי מחשב קטלניים – STUXNET, FLAME, DUQU. בשנים 2009-2010 תולעת המחשב סטוקסנט שיבשה את מתקני הגרעין באיראן. הוא מתנהג כמעין נשק ביולוגי ומסב נזקים גם למחשוב בלתי עוין. בנוסף, ארה"ב ממשיכה להשקיע מיליונים בשידורי תעמולה לתושבי איראן.

מאידך גיסא, עיתונאים ופרשנים נוטים להפריז בכוחה ובעוצמתה הצבאית של איראן, כמו גם של לקוחותיה באזור – אם זה חמאס, חזבאללה או באשיר אסאד. לפי בדיקה שיטתית לאורך שנים של אמצעי התקשורת בארה"ב ובאנגליה, הרטוריקה הקדם-מלחמתית מכשירה את דעת הקהל במערב לקראת פעולה צבאית נגד איראן, ממש כפי שנהגו ערב פלישתה של ארה"ב לעיראק בשנת 2003.

*

דבריה של אנבל סרברני, אשר רק חלק מהם הובא כאן, מצביעים על ההקשר הרחב למה שמשמיעים גם לנו מדי פעם ובגלים עולים ויורדים של הפחדות. בנוסף, יש בהם תובנות אחדות לגבי פוליטיקה, תקשורת ודעת קהל;

ראשית, לא רק התקשורת בישראל מתגייסת למערכות יזומות של השלטון. אמצעי התקשורת השונים בארה"ב – עיתונים ותחנות שידור, ידועים כמדווחים ברוח המדיניות הרשמית, בייחוד בזמן מלחמה.

שנית, בניגוד לדוברים מטעם, ישראל אינה לבדה במערכה הכוללת נגד איראן. כל הדיבורים בישראל על הצורך לתקוף לבד את איראן בנוסח, "אם אין אני לי, מי לי" – אלה הם רק לצורכי פנים.

שלישית, גם במדינות המערב הדמוקרטיות והנאורות, וכך גם בישראל, ולא רק במשטרים חשוכים, מיטיבים מנהיגים לנצל את אמצעי התקשורת למניפולציות ציניות בדעת הקהל.

רביעית, בכל משטר מצליחות מערכות תעמולה לעורר ולאחד את הציבור נגד אויב חיצוני, ריאלי או מדומה.

ולבסוף, גם הציבור ברובו זקוק למניפולציות, בזכותן הוא מתגייס ומתלכד סביב יעדים משמעותיים בעיניו. גם הציבור ברובו מעוניין שירגשו אותו וילהיטו את יצריו. 

כנראה שדרוש קול מבפנים, כמו הראיון עם עוזי עילם בידיעות אחרונות, כדי לשבש, ולו רק לשעה קלה, את המערכה מהלכת האימים.

 

פסוקו של פוסט

על הצלחתה של הלוחמה הפסיכולוגית נגד איראן בציבור האמריקני, תעיד גם משפחת גאי בסרטון הבא.

http://www.youtube.com/watch?v=cpP7b2lUxVE

להמשך הפוסט

5 סיבות מדוע חייבים לפסול כל חקיקה המגבילה את "ישראל היום"

דן כספי | 24.03.2014 | 09:53

ישראל היום מגלם כשלון מתמשך לקיים עיתון ימני בתשלום. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ובתור שכזו מסוכנת. אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס, שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון. ראיון חגיגי עם בעל הבלוג לרגל שנה להשקתו. 

בסוף שבוע הגיע אלי שמח וצוהל מוסקה (Musca) בן כותל, זבוב על הקיר, שותפי לבלוג, והתיישב לי על המצח. מה אתה רוצה, נודניק? ניסיתי לגרש אותו ללא הצלחה, כמובן.

יום הולדת, השבוע מלאה שנה לבלוג שלנו. הנה גם באתר האישי שלך רשום שהפוסט הראשון התפרסם בדיוק לפני שנה, 27/3/2014. אל תקל ראש, 50 פוסטים עם למעלה משש מאות תגובות, כל שבוע פוסט, ועוד מסוגנן ועטור לינקים, איורים וסרטונים. חייבים לחגוג.

ומה אתה מציע מוסקה? התעלמתי מן המחמאות המחניפות.

ראיון חגיגי, כמקובל בתקשורת.

עוד איחשד בחוסר צניעות.

מה יש לך כבר להפסיד? מגיבים רבים לפוסטים שלך כבר סימנו אותך כשמאלן.

בכל האתרים רוב המגיבים, טוקבקיסטים, הם מהימין.

כיצד תסביר זאת, פרופסור?

התעלמתי מן התוסף העוקצני באזכור התואר האקדמי. הרי הוא מוכר לי משלל התגובות. הם מרגישים מאוימים יותר, המגיבים בימין.

מי ועל מה מאיימים על הקוראים בימין?

המציאות, המציאות מאיימת על הקוראים מהימין. המציאות היא שמאלנית. והם מרבים להתווכח עם המציאות באמצעות יריביהם משמאל.

אבל זה בדיוק מה שבימין טוענים נגדך ונגד שכמוך, שאתם מנותקים מהמציאות.

אולי גם השמאל אינו רואה את המציאות בדיוק נמרץ. אך ראה נא, לפני ארבעה עשורים ראש ממשלת ישראל משמאל, גולדה מאיר, התקשתה להודות שיש עם פלסטינאי ואילו כיום ממשלת ימין מנהלת משא ומתן על תנאי החלוקה בין שני העמים. כל פעם שהמציאות טופחת על הפנים, מאשימים את השמאל.

וזוהי הסיבה לתגובות החריפות לדעות שמאל, כאן ובכל מקום?

לא רק. כנראה שגם אופי השיח הציבורי האלים תורם את חלקו, ולא רק בעימות בין שמאל לבין ימין. אלימות מילולית חריפה מאפיינת גם את השיח הציבורי בכלל, למשל חרדים לעומת חילונים או מזרחים לעומת לא-מזרחים או אפילו על עתידה של רשות השידור. האלימות המילולית אינה מקרית. כנראה שהיא נגזרת מאלימות פיזית והיא מחלחלת גם לטוקבקים, ובכללם גם לבלוג שלי.  

*

גם כל ניסיון להשתיק כביכול דעות הימין עלול לתרום למתח בין שני המחנות, שמאל וימין. אגב כך, מה דעתך על יוזמת החקיקה להגביל את הפצתו של ישראל היום?

בדיוק משום כך חייבים להצטער על המהלך השקוף, ואולי גם ייכשל, לפחות מחמישה טעמים עיקריים;

  1. כל חקיקה בענייני תקשורת הינה תקדימית ומסוכנת. היום מגבילים עיתון חינם ומתנים את הפצתו במספר עמודים או במחיר, מחר יקבעו בחקיקה את נפח הסיקור הפוליטי או את אופי התמונות המודפסות.

  2. ישראל היום טלטל את העיתונות הישראלית, טלטלת בומרנג. העיתון ניקז אליו את הקוראים מתוך המחנה ובכך הוא זירז קניבליזציה של עיתונות הימין החלשה, בעיקר שני יומונים, מעריב ומקור ראשון.

  3. ניסיונות נמרצים לקיים תקשורת ימנית שבים ונכשלים פעם אחרי פעם. פעם תחנת רדיו, פעם עיתון, פעם ערוץ טלוויזיה. מבחינה זאת, ישראל היום מנציח את מחדל הימין לקיים תקשורת חלופית כנגד תקשורת שמאלנית כביכול, ושנואה עליו. למעשה, רק בכוח של כספי הימורים נדיבים ובחינם, אפשר להבטיח קיומו של עיתון ימני רב תפוצה.

  4. גם קשה להתעלם מעוצמת הלחץ של המתחרים והשפעתו המאגית והמפחידה של תאגיד ידיעות אחרונות על פוליטיקה בישראל. מבחינה זאת, אין הבדל גדול בין ביביטון לבין לפידטון, בין ישראל היום לבין  ידיעות אחרונות, בין שלדון אדלסון לבין נוני מוזס. שניהם יצירי הקשר הון-שלטון-עיתון, דורסניים וכוחניים.

  5. הצעת החוק המגבילה את ישראל היום מספקת תחמושת להתקרבן שוב: הנה סותמים לנו את הפה ולא נותנים לנו להתבטא.

     

סרט תדמית של ישראל היום צבר רק כחמשת אלפים צפיות במשל ארבע שנים.

האם המספרים אומרים משהו על הביקוש הריאלי לעיתון?

אם אמנם ה"תקשורת שמאלנית", הכיצד תסביר את הכישלון העקבי לקיים אמצעי תקשורת ימניים?

ראשית, אפשר והביקוש לתקשורת ימנית קטן מהביקורת הקולנית על שמאלנות התקשורת. אם תעקוב, תגלה אותם כותבים עם אותם כינויים מפרסמים במספר אתרים ברשת וכך נוצר הרושם שרווחת ביקורת כללית על ההטיות השמאלניות בתקשורת. שנית ובניגוד לטענות הקולניות, כנראה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה כל כך שמאלנית. אמנם ישנם מספר בעלי טור שמאלנים אך למעט הארץ, רב אמצעי התקשורת תומכים במדיניות הממשלה לדורותיה. ספק אם מדיניות כיבוש מתמשכת, או שחרור השטחים, הייתה אפשרית ללא תמיכת התקשורת. הקולות השמאלניים נותרים חריגים במקהלה האחידה של רב אמצעי התקשורת, טיפה בגל התמיכה התקשורתית במדיניות הממשלה, ולכן הם בולטים ומושכים ביקורת.

*

יהיו שינויים בבלוג בשנה הקרובה?

מדוע אתה שואל? זה נשמע כמי שיש לו הצעות.

אולי כדאי לקצר את אורך הפוסטים, לוותר על סרטונים ולנהל יותר דו שיח עם הקוראים.

תודה לך, מוסקה. אחשוב על זה.

פסוקו של בלוג

כהרגלי להמליץ על ספרים בתקשורת, ושוב מבלי לחטוא לצניעות, הנה ספר על מיעוטים אתניים ותקשורת בישראל, אותו ערכתי עם פרופ' נלי אליאס. בספר 12 מאמרים ממיטב המחקר הישראלי עם מבוא תיאורטי, בינתיים באנגלית.

להמשך הפוסט

הילד החורג של הטלוויזיה

דן כספי | 30.12.2013 | 09:46

חדשות מקומיות חשובות לשיח הציבורי. לא רק שחייבים להבטיח את המשך הפקתן, אלא חייבים להקים חברת חדשות מקומיות עצמאית וחסינה מפני אילוצים כלכליים ופוליטיים.  

בעת הכנת הפוסט מתנהל מאבק דרמטי על הצלתן של החדשות המקומיות בטלוויזיה. גם אם לא רבים צופים בחדשות המקומיות, תוצאות המאבק נותרות רלוונטיות לכלל הציבור לפחות משני טעמים; הראשון, משום שחדשות מקומיות הן מרכיב חיוני בתרבות הפוליטית המקומית. השני, משום שהמדובר במקרה בוחן נוסף של הקשר המתהדק שלטון-הון-עיתון/תקשורת.

*

באקלים הניאו ליברלי כאשר לכל דבר מתייחסים דרך חור הגרוש, המאבק סביב הצלתן של החדשות המקומיות ממותג כעוד מאבק יוניוניסטי של עובדים הנלחמים על פרנסתם. שוב חברה, הפעם מפיקת החדשות קודה תקשורת, מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך ולשלוח את המועסקים בה לחזית. העובדים יביאו את הכסף כדי להציל את החדשות המקומיות. נחמד גם להצביע על החדשות המקומיות כחממה של כוכבי הטלוויזיה הארצית.

אלא שזוהי רדוקציה, ראיה פשטנית מאד של החדשות המקומיות כעוד מקום תעסוקה העומד בפני סגירה. זוהי התפיסה הכלכלית הרווחת לגבי מרבית התחומים, מחינוך ובריאות עד לתקשורת. בכל העולם וגם בישראל, מהדורת חדשות מקומיות היא רכיב בדמוקרטיה המקומית. בלעדיהן הציבור אינו מיודע ואינו מסוגל לעקוב אחרי נבחריו. בלעדי תקשורת מקומית מפותחת אין מי שיפקח על פרנסי הציבור. אכן, התקשורת המקומית היא כלב השמירה של ראשי הערים וחברים במועצות המקומיות. אפשר ולא במקרה התעמת בשעתו אהוד אולמרט עם כתביו של כל העיר. כתבי המקומון לא פסקו לחטט, וכנראה לא מספיק מדי, במעשיו ושל כל מי שסובבו אותו.

דעיכת העיתונות המקומית בשנים האחרונות, נושא לפוסט נפרד, מחייבת ביתר שאת לקיים חדשות מקומיות בטלוויזיה. ככל שהמדיה החדשים – האינטרנט והרשתות החברתיות, מיטיבים אומנם לידע, הם אינם מסוגלים לנבור ולפשפש בנעשה בחדרי החדרים של השלטון המקומי. אפשר להעריך בזהירות שתקשורת מקומית מפותחת ועצמאית יכלה להרתיע בזמן אמת ולמנוע שחיתויות אחדות.    

*

ברחבי העולם החדשות המקומיות צוברות רייטינג גבוה יותר לעומת החדשות הארציות. מדוע התמונה בישראל שונה? לשם הסבר כדאי לשוב בפלשבק כשלושה עשורים אחורה ולו רק כדי להתרשם כיצד ההון משתלט על התקשורת בסיועם הנדיב של רגולטורים מטעם ומחוקקים.

השידורים בכבלים החלו במחצית שנות השמונים כאשר הניפו את הדגל "עם הפנים לקהילה". מספר פעילים מקומיים, ומאיר שטרית המוביל ביניהם, טענו שהכבלים חיוניים לשלטון המקומי ואמורים לפצותם על הסיקור המועט הניתן להם בתקשורת הארצית. מייד עם הנפקת הזיכיונות לחמש החברות, שעם הזמן הלכו והתמזגו לתאגיד אחד, החל תהליך הכרסום במנדט המקורי.

כבר בשלבים הראשונים, למדו הזכיינים שכדאי לקיים שלום בית עם הרשויות המקומיות ולא כדאי לשדר חדשות מקומיות נשכניות פן להרגיז מי שמאשרים עבודות החפירה להנחת תשתיות הכבלים.

עם הזמן השידורים בכבלים, וכמוהם גם שידורים בלווין, היו לתחנות ממסר של לוויינים, לעסק כלכלי ובוננזה. בדומה לפיראטיים לפניהם, זכייני הכבלים, ובעקבותיהם גם מפעילי לווין, קבעו תעריפי מינוי גבוהים וקשוחים. במקום פנים לקהילה, היזמים החרוצים הפנו פנים לחשבון הבנק שלהם. החדשות המקומיות היו לנטל כלכלי על הזכיינים, הוותיקים והחדשים, מעין ילד חורג ובלתי רצוי. שני התאגידים, HOT ו-YES, המשיכו בעקביות להנמיך את בולטותן של החדשות המקומיות בלוח השידורים ולהתנער מן האחריות על המנדט המקורי – לשרת את הקהילה. בשלב הבא הם העבירו את החדשות מקומיות למיקור חוץ, תחילה להפקה ברשות השידור וכעת לחברה פרטית, קודה תקשורת. זכייני השידורים הן בכבלים והן בלוויין עושים הכל, ובהצלחה בלתי מבוטלת, כדי להצניע את החדשות המקומיות מלוח המשדרים ולהוכיח שאין להן ביקוש ורייטינג.   

כל תהליך הסירוס של החדשות המקומיות התאפשר לאורך שנים בזכות התמיכה השקטה של הרגולטור, הלא היא המועצה לשידורים בכבלים ובלווין, ושל המחוקק אשר נעתר למאווי הזכיינים. מאיר שטרית וחבריו כבר לא צריכים כבלים כדי לזכות בחשיפה תקשורתית ואילו הפעילים המקומיים החדשים למדו שתקשורת מקומית עלולה להסב צרות וכאבי ראש מיותרים. שני תאגידי הטלוויזיה הרב-ערוצית, HOT ו-YES, עתירי עוצמה כלכלית ופוליטית, הפעילו מכבש לחצים על הרגולטור כדי להשיג הנחות מתמידות בתנאי הזיכיון ולשפר את המאזנים הכלכלים.

*

מטרידה במיוחד גישתם קצרת הראות של המחוקקים. במקום לשרת את אינטרס הציבור שהם מיצגים, נכנעים המחוקקים לאורך השנים ללחציהם של בעלי ההון. הזיכיון לשידור בכבלים, ומאוחר יותר גם בלוויין, הותנה במקורו בשירות לקהילה. למה הדבר דומה? לאורח שמגרש את המארח מביתו.

מעבר לשדולה המשומנת של שני תאגידי התקשורת, YES ו-HOT, נגד המשך שידור החדשות המקומיות, ניצבת סוגית התרבות הפוליטית המקומית בישראל. מי שמחשיבים את טוהר השלטון המקומי, חייב לא רק להבטיח חדשות מקומיות  בטלוויזיה אלא גם לשקם את מעמדן. דמוקרטיה מקומית חשובה מדי כדי להותיר בידי בעלי הון חסרי מנוח. על כן, יש לחייב את זכייני הכבלים והלוויין להקים חברת חדשות מקומיות חסינה מפני אילוצים כלכליים ופוליטיים.

*

בינתיים ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את הצעת החוק לפיה שני תאגידי התקשורת, HOT ו-YES, ימשיכו לממן את החדשות המקומיות בשנתיים הקרובות. ככל שזוהי התפתחות חיובית הרי שאיננה מספקת וחייבים להשלים את המלאכה. ההחלטה משאירה את החדשות המקומיות תלויות בחסדיהם המשולבים של בעלי הון ושל פוליטיקאים. חוששני, שבתנאים כאלה לא ניתן להפיק חדשות בסטנדרטים עיתונאים ראויים. רק חברת חדשות, אשר תובטח בחקיקה, כמוה יש בשני הערוצים המסחריים, 2 ו-10, תוכל להפיק מהדורת חדשות איכותית ולמלא תפקיד משמעותי בתרבות הפוליטית המקומית.

פסוקו של פוסט

מבט לחדשות מקומיות, בבאר שבע.

 

להמשך הפוסט

יום הולדת לערוץ 2 – פרק ראשון

דן כספי | 25.11.2013 | 22:35

ערוץ 2 בן עשרים. סיבה טובה ללכת למקום בו נקברים מדי יום נכסי התרבות הישראלית. הביקור החל בחלקת הפוליתונאים – עיתונאים שמכרו את נשמתם לפוליטיקה. פרידה מאריק איינשטיין.

החודש מציינים שני עשורים לערוץ 2. שידורי הערוץ החלו ב-4 בנובמבר 1993 והם בישרו תחילתה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. במסגרת החגיגה משודרים מדי ערב סרטונים שופעי שביעות עצמית. צניעות וענווה חולקו במשורה לאנשי טלוויזיה.

אשר על כן, החלטתי לכבד את האירוע ולהיות דווקא עם מי שהיו ואינם בערוץ 2. לשם כך, הלכתי לבית העלמין קולטורה. שם נמצאים המפורסמים לשעבר בתקשורת ובטלוויזיה בפרט, אלה שהיו מפורסמים פעם. להבדיל מאחרים, קולטורה הוא בית עלמין פתוח ומיוחד לנשמות שנכנסות אליו, ולו לזמן מה, ויש שעוזבות אותו ושבות לבעליהם כעבור זמן ומפח נפש.

על שער בית העלמין התנוסס, איך לא, המאמר הידוע בלטינית ובאותיות לעז -

SIC TRANSIT GLORIA MUNDI

או בעברית, כך חולפת התהילה מן העולם.

ביקור בחלקת הפוליתונאים

מפיסטו השוער הקביל את פני בחיוך הממזרי שלו.

- את מי באת לבקר הפעם, פרופסור?

- אפתיע אותך. לא את דודו טופז, לא את שרון גל, לא את עמנואל רוזן ואפילו לא את הקבר המוכן של הזמר המפורסם.

- אם כן, את מי רצית לבקר הפעם?

- קח אותי לחלקת פוליתונאים, פוליטיקאים שהיו בעבר עיתונאים, כאלה שמכרו לך את נשמתם העיתונאית בנזיד טעימה מכוח פוליטי.

 חלקת הפוליתונאים נמצאת בסמיכות לחלקת העיתונאים שנטשו לטובת עיסוקים אחרים, למשל יחסי ציבור, דוברות, ייעוץ, שירות ציבורי, אקדמיה, עסקים וכד'.

- בטח אתה מחפש את שלי, שלי יחימוביץ'. נשמתה שוכנת ליד ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, בני אותה מפלגה. הוא כבר איננו מפורסם, אך שמרנו לו מקום בקצה השדרה. אולי הוא עוד ישוב לעיתונות ונשמתו תצא מכאן, הביע מפיסטו משאלה והמשיך. לא היה קשה מדי לפתותם לעזוב את העיתונות, גם לא הייתי צריך להרבות בהבטחות. אחדים מהם עשו חשבון קר. הסוס שלהם בתקשורת נגמר והם החליטו להבטיח לעצמם פרנסה לעתיד. היו גם שחיפשו עוצמה נוספת על מה שכבר צברו באולפנים. כך שקניתי את נשמתם בזול וללא מאמצים רבים. וכאשר הם בזירה הפוליטית, הם נחשפים במערומיהם הרדודים. הם שטוחים כמוהו כעמוד עיתון. הפוליתונאים שלך, מאמינים שדי כדי להיות מפורסמים כדי להנהיג את הציבור.

- הגזמת ידידי. הכללה פראית. האם מהקצונה בצה"ל מגיעים אנשים טובים יותר? הרי היו לנו מנהיגים דגולים ששלחו ידיהם בכתיבה לפני כן. הם כאן בשדרת הרצל.

- אתה משווה את פליטי העיתונות במשבר של היום, ניצן הורוביץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל או מרב מיכאלי להרצל, סוקולוב, כצנלסון או ז'בוטינסקי? כל אחד מבין האחרונים נשא מטען ערכי מוצק. היום הם מוכרים בעיקר כשמות רחובות. בזמנם הם היו מנהיגים, הוגי דעות ומובילי דרך. במה כוחם של הפוליתונאים שלך? האם יש איזה רעיון מקורי או יצירתי שהביאו הפוליתונאים הללו? אלה הם דברנים ולא מנהיגים.

- אבל תראה מה עוללת לנו? אולי הצלחת לפתותם לעזוב את העיתונות, אך רק חיזקת את הבינוניות של הכנסת ושל הממשלה בפרט.

- אשתדל להשתפר, חייך מפיסטו ושילח איום מרטנז. עוד תעריך אותי כשבפעם הבאה אכניס לכנסת סלבים ובוגרי תכניות טלוויזיה, האח הגדול, הכוכב הבא או Xפקטור. הפעם הסתפקתי בסנוניות נבחרות, ציפי חוטובלי וישראל אייכלר.

הציבור כמו פלסטלינה

- איך אתה מצליח לעשות זאת?

- פשוט. תחילה, אני מסמם את הציבור עם שלל תכניות, ובמיוחד מנטרל את כושר השיפוט שלו. אני מטמטם אותו במנות של ריאליטי וכאילו חדשות ואקטואליה באריזה בידורית, התגאה מפיסטו. ברגע שהציבור ברובו מסומם וחסר שיקול דעת, הוא הופך בידי כמו פלסטלינה ואני משחק חופשי ברגשות ובדעות שלו.

לפתע רוב הציבור שונא את אמריקה והופך לפרנקופוני. רק לא מזמן דיברתי נגד הסנקציות של המערב על איראן וטענתי שהן בלתי יעילות, ורוב הציבור האמין לי. התחננתי שלא יסירו את הסנקציות על איראן, כי הן כן היו יעילות , וידעתי על כך. אך רוב הציבור שכח מה שאמרתי לא מזמן ושוב מאמין לי ללא עוררין כי ההסכם עם איראן הוא אסון, bad deal. מבוקר עד ערב, אמצעי התקשורת מפמפמים לציבור את דף המסרים שלי.

גם העיתונאים משתפים פעולה בקלות. שיקול דעתם מסורס והם זוללים כל מה שאני מגיש להם. שבועיים האכלתי אותם, עם צו איסור פרסום ובלעדיו, בסיפורים עסיסיים על אייל גולן וחבורתו. יש לי סרט אין לי סרט על אייל גולן והילדות. יש עדות אין עדות על ניצול מיני והדחה לסמים.

- בעצם, גם אותך היו צריכים לחקור על הדחה לסמים של ציבור שלם, ניסיתי להקניט את מפיסטו.

- להיפך, רק מודים לי שבזכות הטיפול שלי סובלים פחות. כיצד לדעתך הייה הציבור מעכל את ההסכם עם איראן ואת האיום הגרעיני ללא פרשת גולן? אתה מבין, דעת קהל זה כמו שבשבת. כך שאני יכול לסובב אותו איך שאני רוצה ללא חשש. אפילו אם אחליט באמת ובתמים על שתי מדינות לשני עמים ואלך על חלוקת הארץ, רב הציבור יישאר מרותק למסכים הקטנים ולא יזוז ממנו.

הזמן דחק וביקשתי להגיע לקרבנות נוספים של ערוץ 2 ושל הטלוויזיה המסחרית. ועל כך בפוסט הבא.

פסוקו של פוסט

במהלך הביקור בקולטורה, נודע על פטירתו של אריק איינשטיין. גם אני נפרדתי ממנו באחד השירים הפחות מוכרים אך המשמעותיים במיוחד עבורי.

 

להמשך הפוסט

מה יפית ערוץ 10?

דן כספי | 19.11.2013 | 21:21

עם כניסתה של ג. יפית לערוץ 10, יש דרך להבריא את הערוץ – לפרוש מתחרות עם ערוץ 2 ולמתג אותו מחדש כערוץ איכותי למיעוטים תרבותיים.

לא מעטים הרימו גבות למקרא הידיעה לפיה ג(רינברג) יפית רוכשת את חלקו של רון לאודר בערוץ 10. ג. יפית ידועה לצופים ולקוראים כפרסומאית יצירתית ושאפתנית. כוונתה לרכוש חלק מערוץ טלוויזיה כבר מעוררת סוגיות משפטיות. הרי לשם כך נועדו משפטנים חסרי מנוח. הם כבר ימצאו פריצה ברגולציה המונעת כיום מפרסומאי להחזיק גם באמצעי תקשורת. אולי אין לג. יפית כיסים עמוקים כמו לשלושת הבעלים הנוכחים של ערוץ 10 – יוסי מימן (46%), רון לאודר (30%) וארנון מילצ'ן (24%), אבל יש לה נכס שווה ערך כספי: יחסי ידידות עם שרה נתניהו. בשעתו, סנגרה גרינברג על שרה נתניהו באמצע תחזית מזג האוויר בערוץ הציבורי. דוגמא ל"עצמאותה" המקצועית של רשות השידור ואולי גם למה שצפוי לערוץ 10 בעידן החדש.

נכס זה חשוב מכסף במעבר הערוץ מזיכיון לרישיון. כרגיל במצבים חגיגיים שכאלה, גם המשקיעה החדשה הבטיחה שינוים מרחיקי לכת בערוץ 10. אלא שמלבד לשינויים פרסונאליים, חייבים לשנות את הקונצפציה הבסיסית של הערוץ. רק שינוי כזה מסוגל להבריא את הערוץ למוד המשברים. קל יותר לגייס משקיעים מאשר למנוע אבדן השקעות. בעלות על אמצעי תקשורת, גם כאשר אינה משתלמת מבחינה כלכלית, משדרגת את מעמד המשקיעים הן בעיני עמיתיהם והן במו"מ מול פוליטיקאים. כנראה שמטעם זה, מעדיפים משקיעים מאכערים מרושתים לפרוזדור הממשל על פני מנהלים ודירקטורים מקצועיים.

ערוץ 4 הבריטי כמודל

חזרתי וטענתי בעבר שהמודל בבסיס הערוץ 10 שגוי ואף המלצתי אין ספור פעמים לשקול את המודל של ערוץ 4 באנגליה. גם ערוץ 4 האנגלי נשען על מימון מפרסומת. אך להבדיל מערוץ 10 הישראלי, הערוץ האנגלי לא התיימר להתחרות בערוץ המסחרי הראשי, הידוע כ-ITV, אלא להיות שונה ממנו. על כן, כבר מתחילתו הוא התמחה בתכנים הפונים לקהלים מוגדרים ולא לכלל הציבור. המנהלה המצומצמת והיעילה של הערוץ עסקה ברכישת תכניות ממפיקים פרטיים, לרבות מישראל. גם תכניות האקטואליה נועדו להעמיק בסיקור תחומים ובלוח זמנים שונה מאשר בערוץ המסחרי הוותיק. היו ויש סיבות רבות מדוע סברתי שמודל זה הולם לערוץ 10.

ראשית, בכוח האפיון השונה של ערוץ 10 להבטיח היצע מגוון יותר של תכניות לצופים, ובזמנים שונים. במקום להציע עוד חידון או עוד תכנית ריאליטי ולהתחרות על אותם צופים, עדיף לשדר משהו אחר, אשר גם יבטיח מבחר אמיתי.

שנית, עלויות ההפקה של תכניות אקטואליה ואירוח באולפן נמוכות יותר בהשוואה לפרויקטים ראוותנים יקרים ונמוכי רייטינג יחסית.

שלישית, ואולי לא פחות חשוב, זוהי הדרך להישרד בתחרות וגם להתאזן כלכלית – להיות שונה ואיכותי.

היתרון היחסי של ערוץ 10 – באקטואליה

גם הניסיון של ערוץ 10 עשוי לתמוך באימוץ המודל של ערוץ 4 הבריטי. כל מי שמעיין ועוקב אחרי נתוני הרייטינג, כשלעצמם שנויים במחלוקת, מגלה שחרף ההשקעות האדירות של מיליונים בתכניות ריאליטי, מהישרדות עד לכפר, ערוץ 10 אינו יכול לערוץ 2 בתחום זה. לעומת זאת, ערוץ 10 זוכה לנוכחות ברשימת 20 המשדרים הנצפים ביותר בזכות תכניות האקטואליה; בתקציב של כ-90 מיליון ש"ח לשנה מפיקה כיום מחלקת האקטואליה בערוץ תכניות ייחודיות וצוברות רייטינג נאה יחסית.

לפי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, ביום ראשון השבוע, 17/11, התכנית הנצפית ביותר בערוץ 10 הייתה ערב טוב עם גיא פינס ולה מעט יותר מ-10% או 206 אלף משקי הבית ונתח צפייה/שרינג של 17.7%. מהדורת החדשות בשעה 8 בערב נצפתה ב-9%, 177 אלף משקי בית ונתח צפייה של 13.6%. הפרק בסדרה בני ערובה צברה רק 7.5% ונתח צפייה של 11.5%, ואילו פנים אמיתיות עם אמנון לוי מעט פחות, 7.3% ונתח צפייה של 10.1. נתח צפייה הוא אחוז מכלל משקי הבית בהם צופים באותה עת בטלוויזיה בעוד שרייטינג זה אחוז מכלל משקי הבית. הפער בין השניים גדל לגבי תכניות האקטואליה; התכנית של לונדון וקירשנבאום אמנם צברה רק 6.4% אך נתח הצפייה שלה כפול – 12.4%. ככל שהפער בין הרייטינג והשרינג גדול יותר כך נחשבת התכנית כמצליחה יותר יחסית. מבחינה זאת, לילה כלכלי השיגה שרינג מעל לכפול לעומת רייטינג, 12.6% שרינג לעומת 5.5% רייטינג.

המסקנה, ערוץ 10 חזק יותר בשעות לפני ואחרי הפריים טיים, לא מעט בזכות תכניות האקטואליה. להבדיל מערוץ 2, הנימה בחדשות ערוץ 10 היא הרבה יותר ביקורתית ופחות צייתנית לשלטון, וכנראה גם משתלמת מבחינת הרייטינג. יש לקוות שג. יפית לא תקריב את הסטנדרטים העיתונאים הגבוהים של מחלקת החדשות על חשבון יחסיה הטובים עם הזוג נתניהו.

כבר כעת, ברב שעות אחה"צ והערב משדרים בערוץ 10 כמעין סנדוויץ, תכניות אקטואליה ובאמצע תכניות אחרות. בשינויים אחדים אפשר להסב את ערוץ 10 למעין CNN ישראלי, לדוגמא. לחילופין, אפשר גם למתג את ערוץ 10 גם כערוץ למיעוטים תרבותיים, ממש כמו ערוץ 4 הבריטי. סרטי הטבע של מוטי קירשנבאום הם סנונית טובה ומבטיחה לכך. המיתוג מחדש של ערוץ 10 הוא הכרח קיומי, גם אם יינתן לו רישיון. המשך תפעולו כ"אח החורג" של ערוץ 2 נכשל עד כה וספק רב אם יצליח בעתיד.

בפראפרזה על מאמר ידוע, משקיעים בעקות 10 אינם מתים. הם פשוט מתחלפים. רק עצוב לגלות כל פעם מחדש כמה מיליוני דולרים היו נחסכים לו שעו בשעתו לעצות מן האקדמיה.

פסוקו של פוסט

שוב משמיעים שאנסונים צרפתיים ומשכתבים את ההיסטוריה בהתרפקות נוסטלגית על יחסי הרעות בין שתי המדינות. לפתע הנשיא השמאלני של צרפת הוא ידיד הנפש שלנו. הו, הימים של "תחי צרפת וישראל. בינינו אין כבר שום הבדל".

להמשך הפוסט