פרפורי הגסיסה של "מעריב" מעציבים ומדאיגים.

טרם ברור אם העיתון ימוזג עם "מקור ראשון", יהפוך לשבועון או יחדל להופיע. לא רק המדיה החדשים ומשבר הפרינט העולמי אחראים לפטירתו הצפויה של "מעריב". העיתון החל לדעוך כבר לפני כארבעה עשורים. בשנים האחרונות "מעריב" נשבה בספירלה של התרסקות בלתי נמנעת.

יש הקבלה מפתיעה ומרתקת בין "מעריב" לבין… מפא"י ההיסטורית. חרף ההבדלים הרבים ביניהם, המדובר בגופים שלא השכילו להסתגל בזמן לתהליכים הדמוגרפיים. כך הם איבדו קוראים/בוחרים ומחיוניותם. השתלשלות העניינים ב"מעריב" מחדדת את התחרות בין שתי גישות לתקשורת, בין הגישה העסקית-כלכלית לבין הגישה העיתונאית-מקצועית? מה עדיף יותר, מו"ל בעל חוש עסקי אשר שולח יד בעסקים נוספים או איש עסקים אשר רוכש עיתון כעוד מיזם עסקי בתאגיד הכלכלי שלו?  

לפי שעה, הניסיון הישראלי מכריע לטובת הראשון. מו"ל מחויב למסורת עיתונאית ובעל חוש עסקי מפותח עדיף על פני משקיע חיצוני. אם הוא רכש את העיתון למען הזהר ואם למען עוצמה ומעמד, כנראה שאיש עסקים מתקשה להבין את הד.נ.א. של התקשורת. על כן, הוא מרבה לקבל החלטות שגויות המסתיימות בכישלון עסקי. או אז, המו"ל המאוכזב מוכר או סוגר את העיתון. כך קרה ל"מעריב" לא פחות מחמש פעמים בשנים האחרונות. בכל פעם העיתון נקנה ע"י איש העסקים אשר הוצג כמי שבא כדי "להציל" את העיתון מסגירה. ובכל פעם, המשקיע-המושיע יותר ממה שהציל את "מעריב", תרם לשקיעתו.

היומון נהנה מהגמוניה מאז היווסדו בחורף של שנת 1948 עד שנות השבעים. ואז חל המהפך התקשורתי המקביל למהפך הפוליטי. שני המהפכים מיוחסים לתהליכים סוציו-דמוגראפיים. קוראים צעירים ומזרחיים רבים יותר העדיפו את "ידיעות אחרונות" על פני "מעריב". עורכים התחלפו ב"מעריב" אך למרבה הצער, הם התקשו להתכתב עם דור הקוראים החדש.

עם אבדן התפוצה והבכורה במפת העיתונות, חל מהפך דרמטי נוסף בסוף שנות השמונים כאשר העיתון החל להתגלגל בין אנשי עסקים. תחילה "מעריב" נרכש ב-1988 ע"י איש העסקים המסתורי, רוברט מקסוול. המהלך הפיח רוח במפרשי העיתון, אך לא לזמן רב. לזכותו של מקסוול ייאמר שהוא ידע לכבד את המסורת העיתונאית המפוארת של "מעריב". בנסיבות המיוחדות דאז, מלאכת העריכה של העיתון הוטלה על לא אחר מאשר על דב יודקובסקי. במקביל, השתלט נוני מוזס על "ידיעות אחרונות" אשר הזניק את התאגיד גם לעסקים אחרים.

עם מותו הפתאומי של מקסוול, עבר "מעריב" שוב טלטלה כאשר נרכש על-ידי משפחת נמרודי והבן, עופר, היה למו"ל העיתון. באותם ימים הסעירה פרשת האזנות הסתר את התקשורת הישראלית, וטלטלה את "מעריב" בפרט. במידה רבה, הפרשה גילמה את המתח בין שתי המסורות, בין המסורת העיתונאית, בדמותם של עמוס שוקן ונוני מוזס, נסיכי העיתונות העברית, לבין הגישה העסקית של יעקב נמרודי ובנו.

בדיעבד, אפשר להעריך בזהירות שנמרודי חולל ב"מעריב" מה שעשה… אהוד ברק למפלגת העבודה: הוא דילל ההון האנושי המשובח של העיתון תוך מינוי עורכים נאמנים עליו, אך לאו דווקא מיומנים (למשל, אמנון דנקנר). השינויים המערכתיים לא הועילו לעיתון אשר המשיך לאבד גובה ולהסב הפסדים כבדים.

תוך שלוש שנים העיתון החליף בעלים לא פחות משלוש פעמים. חילופי הבעלות התכופים טלטלו את העיתון ומנעו ממנו להתייצב ולשקם את תפוצתו. גם הפעם ההקבלה למפלגת העבודה מרתקת. ללמדנו, שמשבר מתמשך וזעזועים תכופים בהנהגה אינם מוסיפים לבריאות הגוף החולה.

בחודש מאי 2010 זכי רכיב רכש את העיתון עם תכנית שאפתנית לחזק את הצד הדיגיטלי. כעבור חודשים ספורים הוא קבל רגליים קרות. בחודש יוני 2011 מכר רכיב את "מעריב" ל"דיסקונט השקעות", בשליטתו של נוחי דנקנר. גם הטייקון הישראלי חפץ "להציל" את "מעריב". אך לפי פרסומים אחדים, מה שהניע את נוחי דנקנר לרכוש את "מעריב" היה רצונו העז לסגור את "הארץ", כנראה כתגמול על הקמפיין שלו נגד ריכוזיות במשק. בשל הפסדים כבדים ומצוקתו הכלכלית של דנקנר, העיתון נמכר שוב בחודש ספטמבר 2012 לשלמה בן צבי, מו"ל של עיתוני נישה אחדים. לא מזמן התוודה המו"ל הנוכחי בשיחה עם עובדים: רכשתי את "מעריב" כדי לתעל את המנויים והמפרסמים ל"המקור הראשון", קרי: לסגור את העיתון.

ייאמר שגם בעבר אנשי עסקים לא צלחו בעיתונות. בשנת 1983 קבוצה של אנשי עסקים ועיתונאים בגיבוי חברת ההשקעות "דנות" ניסו להקים רשת של מקומונים בשם "רחוב ראשי". חרף ההשקעות הנדיבות וגיוס טלנטים רבים, רשת המקומונים לא האריכה ימים יותר משנה. בתחילת שנות ה-90' אהרן דברת ואבי טיומקין, שני אנשי עסקים מכובדים, ניסו להוציא לאור יומון כלכלי בשם "טלגרף". העיתון נסגר כעבור שלוש שנים בשל הפסדים.  

לעומת זאת, בולט המקרה של אלי עזור, כתב ספורט לשעבר.  כנראה בזכות שילוב של בקיאות ברזי העיתונות עם חושים עסקיים מפותחים, מצליח עזור לקיים ולהרחיב את תאגיד התקשורת שלו בזהירות והנתמדה. כך, לאחרונה ובעיצומו של משבר הדפוס, ואולי בניגוד לטרנד הכללי, אלי עזור השיק את השבועון "סוף שבוע". המגאזין החדש נשען, איך לא, על טלנטים שפרשו מ"מעריב" בנוסף לחומרים מעיתונים אחרים בתאגיד, ג'רוסלם פוסט, פוסט ופורבס. לפי דיווחים אחדים, השבועון החדש כבר השיג 15 אלף מנויים והגיע כמעט לאיזון מבחינה כלכלית.

כנראה, שבתקשורת כבחיים בכלל, לא די בכסף אלא צריך לדעת עוד, כיצד להשתמש בו. ואם כך, יש מה לדאוג לגבי שידורי הרדיו המקומי והטלוויזיה בידי משקיעים בעלי תפיסה כלכלית.

רק אירוני ש"מעריב" הופיע בשעתו וגם נסגר כעת, ממש בשל אותה סיבה – השיקולים הכלכלים של המו"ל. היוצרות התהפכו במרוצת 65 שנות ההופעה של העיתון. בשנת 1948, עזריאל קרליבך ועמיתיו נטשו את "ידיעות אחרונות" כמחאה כביכול על השיקולים הכלכליים של המו"ל, יהודה מוזס, ויסדו עיתון מתחרה, הלא הוא "מעריב".

להבדיל כיום, מעמדו של המו"ל, שלמה בן צבי, חזק דיו כדי לפזר את המערכת ולשלוח את העיתון על העורכים ועובדיו לדפי ההיסטוריה, ממש בשל טעמים כלכליים.

פסוקו של פוסט

בימי יולי-אוגוסט הלחים, נעים להיזכר בטיפות אחרות. לא טיפות הנוטפות על הפנים וממיסות את מה שבתוך הקרקפת, אלא טיפות גשם מבורך.

 טיפות גשם בשרון, ציור שמן על בד, דליה כספי, 2013.