הפוסט הזה מוקדש לאנשים שטורחים להגיב לכתבות בכלל, ולבלוג שלי בפרט. אני כותב אותו למרות שנשבעתי שלא אכתוב על הנושא הזה, ולמרות שנשבעתי שלא אקרא יותר טוקבקים כדי להגן על השפיות שלי.

 "אתה גזען-דביל-מכליל מפוחד מתקרבן ומרגיש שחושב מהבטן. בהקשר מתאים היית נאצי\נער גבעות\מחשמל אנשים למוות בניסוי מילגרם. תהרוג את עצמך, בבקשה. לכל הפחות – אל תתרבה. תודה מראש" 

קריאת טוקבקים לטקסט שכתבת זה לשחק באש. אתה מתפתה כמובן לקרוא אותם, כי כמו כל כותב, אתה צמא לפידבק כאדמה חרבה לגשם נדבות. הכתיבה עצמה היא גם מהנה לפעמים, אבל אתה לא כותב למגירה ולא בחלל ריק – אתה רוצה לשמוע מה יש לאנשים להגיד על זה. את סוג האמת שיש בטוקבקים קשה למצוא במקומות אחרים: יש שם לעתים קרובות הערות מחכימות וביקורת מועילה, ואם אתה זוכה למחמאה, אתה יודע שהיא כולה שלך. מצד שני, בלוג, מטבעו הוא אישי מאוד, וככל שהכתיבה אישית יותר, היא חושפת אותך למתקפה מדוייקת, שיכולה להכאיב. 

"אתה לא צריך שאחרים יביכו אותך או יקניטו אותך, כי אתה מביך את עצמך הכי טוב.אתה חייב להרגיע. אתה חייב לשנות ראש, אחרת אתה הולך להיות אדם אומלל מאד"

זה מזכיר לי את הרשימה של אפרים קישון (אני מצטט מהזיכרון), שבה ארבינקא מבשר לו שהחליט לחסל הפובליציסט "תולעת שני". "איך?", הוא שואל; "באמצעות מחמאות". השיטה פשוטה: קודם הוא שולח לו סדרה של מכתבים שבהם הוא מרעיף עליו קומפלימנטים ארוכים ומפורטים (כולל ציטוטים ממיטב פניניו), אחר כך, פתאום, הוא מתחיל לכתוב לו שהוא נחלש, ואז – למרות מאמציו הברורים של תולעת שני לכתוב רשימות ארוכות ומושקעות יותר, ארבינקא חובט בו שוב ושוב עד שבסוף הוא מבשר לו שנשבר לו והוא מפסיק לקרוא אותו – והעיתונאי קורס תחתיו. קישון, המבריק כתמיד, לכד בטור הזה את הצורך האדיר של הכותבים לקבל תגובות מהקוראים ואת הרגישות העליונה שלהם כלפיהן.

"אלוהים אתה פשוט גיי מתרפס ועלוב: והכי גרוע זה שאתה לא מבין כמה מזולזל אתה נראה אם הפמיניזם המאולץ והמתאמץ שלך:)"

רוב הטוקבקים הם שליליים, וחלק ניכר מאלה כתובים בשפה נבזית. יש לכך, לדעתי, כמה סיבות: קודם כל, אתה כועס על האדם שקראת את מה שכתב, הדבר הזה גרוע בעיניך ולכן הוא בזבז את זמנך. עכשיו תפגע בו וכך תנקום. שנית, אתה כועס כי הוא מקבל במה כדי לפרסם את השטויות שהוא כותב, ואולי אפילו כסף, ואילו אתה לא מקבל שקל, והבמה שלך היא טוקבק 32 אם לא גרוע מזה, אם בכלל מפרסמים אותו בזמן סביר. שלישית, אתה כועס כי בכלל נמאס לך מכל האינטרנט הזה, ובזבוז הזמן האינסופי, ולמה בעצם אתה קורא עכשיו טור מחורבן ברשת ולא את הפרטיטורה של "מתיאוס פסיון". רביעית – התגובה היא בעילום שם, מה שמאפשר לך לנקז את כל הארס, כל הפסולת והמוגלה ולהוציא אחלה אגרסיות בחינם. לכן כינה רוגל אלפר את הטוקבק (הנבזי) "מוחטה מילולית".

"ירחם השם על אותו אומלל שישב יום אחד על ספתך לטיפול" 

אני מכיר את המוחטה המילולית מכל הכיוונים – גם אני פעם פלטתי אחת כזאת. זה היה לכתבה של אביב לביא ושירי כץ, ב"הארץ", בטח לפני שש שנים. הכתבה עצבנה אותי, וכתבתי איזו עקיצה (די גועלית) על הטהרנות האורגנית שלהם שנראתה לי די מבריקה ודי מצחיקה. כשעשיתי את זה, לא באמת חשבתי שהכותבים יקראו את התגובה, או שאולי כן חשבתי, אבל המצב בינינו, בין הכותב למגיב, נראה לי כל כך לא מאוזן, שהרגשתי שרק אם אהיה באמת מגעיל יש סיכוי שהמסר שלי יעבור. מגיב אחר (אולי זה היה אחד מהם?) עקץ אותי בחזרה באכזריות, השיב לי כגמולי והוציא לי את החשק לכתוב תגובות כאלה בעתיד. 

"בחיי, אפילו בתור דוש מיזוגני אתה לא משהו"

בתקופה שבה מלכתי על עסקי הפרינט עם טור אישי (אישי! בעמוד הלפני אחרון – של דנה ספקטור!) בעיתון הסטודנטים האגדי "צ'ופצ'יק", לא הייתי צריך להתמודד עם חוויות כאלה. הייתי מקבל רק תגובות אישיות, בעיקר פנים אל פנים, ובמצבים כאלה אתה מקבל רק מחמאות. אתה מסתובב בקמפוס, כמו ש"י עגנון בשעתו בשכונת תלפיות, וקוצר את השבחים. תענוג. אבל זה נגמר -  ימי הפרינט העליזים חלפו לבלי שוב.

"מה עכשיו נפלת עלינו עם הכתבה הזו? למה היא תורמת בדיוק? עיתון לאנשים חושבים, אין לכם יותר סרטי פורנו להוציא עליהם את הכסף?"

אז מה עושים אם אתה זה שכותבים טוקבקים עליו? להחליט באופן גורף לא לקרוא אותם, וכך להרוויח בריאות נפשית, אבל להפסיד פידבק שאתה זקוק לו (ולעתים גם מחכים אותך ונותן לך רעיונות לטורים נוספים)? לקרוא ולסבול? להתאבד, כפי שהציע לי אחד המגיבים בחן? בתור פתרון ביניים הוספתי את המייל שלי בתחתית כמה מהפוסטים, אבל – כצפוי – אנשים לא נוטים לכתוב מיילים בתגובה. מי שכבר מגיב, מגיב בטוקבקים. והפיתוי לקרוא אותם עצום ורב. אז לפעמים אני קורא, ולפעמים מדלג. לפעמים אני קורא ברפרוף, בחצי עין עצומה, ולעתים מצליח להתאפק. בכל מקרה, מחכה לי בראש הפוסט כפתור הרקומנדים, ממנו קשה הרבה יותר להתעלם, והוא משקף – במטבע פייסבוקי קשה – את הערך של מה שכתבת בעיני האנשים שקראו אותו.

"ואתה סגן עורך? ועל זה אני משלם? הגיע הזמן ש'עיתונאים' יבדקו מה הם כותבים לפני שהם מתפדחים. לא ברור לי אם אני נבוך או מדוכא"

בקיצור, לא נותר לי אלא להתבונן בהערצה על בני ציפר מהקומה למטה, שסופג זה שנים הרעשה טוקבקיסטית עזה ונבזית במיוחד, כולל נשק כימי ועוד פצצות מלוכלכות מכל הסוגים, ועדיין שומר על חוש ההומור. לא מזמן חשבתי על זה, שאם קודם היה פייסבוק ורק לאחר מכן אתרי אינטרנט אחרים, לעולם לא היה נולד היצור המוזר שנקרא תגובה אלמונית – היו רק תגובות פייסבוק (כפי שיש היום באתרים רבים לצד התגובות הרגילות; הסיבה לכך היא שתגובות אלמוניות יוצרות הרבה כאב ראש לאתרי אינטרנט כי צריך לקרוא ולאשר את כולן). במקרה כזה, הטוקבקיסטים היו מזוהים בשמם – כמו הכותב, מה שמאליו היה מעלה את רמת הדיון. מצד שני, משהו במשולחות הרסן של מוסד הטוקבק האלמוני בכל זאת מדבר אלי. הנה עוד כינוי שאפשר להדביק לי: אנרכיסט. ואולי גם: מזוכיסט*.

גם הוא חטף. בני ציפר

גם הוא חטף. בני ציפר    איור: אילה טל

 

*בחוכמה שלאחר מעשה שיניתי את סוף הפוסט, כיוון שלא היה נכון בעיני. זה היה הסיום הקודם: "ייתכן שכפי שאמרו לי, הטוקבקים הופכים אותך לכותב מפוחד, שכל הזמן חושב מה יגידו עליו. מצד שני, אולי זה כמו פסל, או ריקוע נחושת: הצורה מתגלה רק באמצעות מכות".

לתגובות: dani.bar-on@haaretz.co.il

——————————-

ברוח הפוסט הזה אחרוג ממנהגי ואגיב למגיבים. בדרך כלל אני לא עושה את זה, לא כי המגיבים אינם ראויים לתגובה אלא כי אין לזה סוף, ונראה לי הגיוני לשמור למגיבים את זכות המלה האחרונה.

לגבי הפוסט הקודם: הטענה שלא קראתי את "יונה ונער" לכל אורכו היא שקרית ואין לה שום בסיס. לגבי הטענה שלי, לפיה הספר עסוק יתר על המידה ב"כהים" ו"בהירים" – אני עדיין עומד מאחוריה, בין אם הסטראוטיפ הוא "מזרחי" או "מזרח אירופי". אני גם עדיין חושב שזה ספר לא טוב. אפשר כמובן לחלוק עלי, אפשר לומר שאני לא ראוי לבקר את מאיר שלו ואפשר לטעון שאני לא מנמק מספיק או שהנימוקים שלי מופרכים, אבל לטעון שלא קראתי את הספר זה פשוט שקר.

לגבי טוקבקים באתר "הארץ", הטוקבקים מסוננים לפי אמות מידה אחידות. לעתים הטוקבקים מתעכבים אבל זה רק בגלל עומס. אם מתפרסמים טוקבקים בשפה גסה זו שגיאה, אנחנו משתדלים ככל יכולתנו להימנע מלפרסם תגובות כאלה. בכל אופן, אין שום הטיה בסינון הטוקבקים. כאן אגב, בבלוגים, אין סינון תגובות. בכוחי למחוק תגובות לפי רצוני אבל אני נמנעתי מזה עד כה.

לגבי תגובות באופן כללי: אני מסכים עם הטענה שהן בעיקרו דבר טוב ומחכים. אני חושב שהן מעשירות את האתר ואני עצמי קורא תגובות בקביעות לכל הכתבות.