"אני אלמד אותך את כל הקלישאות" – כך פחות או יותר הבטיח לי בשעתו העורך שחפף אותי לתפקיד המשמעותי הראשון שלי בחדשות, עורך המשנה של יומן הבוקר בגלי צה"ל. כשראיתי אותו מנסח את הידיעה הראשונה במבזק שש וחצי, עורם את הביטויים החבוטים בקפידה זה על זה למשהו כמו "גם הבוקר הופכים כוחות ההצלה בלאקווילה אבן אחר אבן, כדי לנסות ולמצוא חיים בין ההריסות", ושולח אלי מין חיוך קריפי של שביעות רצון, התחלתי להבין לאיזה מקצוע אני נכנס.

הייתי מבלה אתו לילות שלמים במשך חודשים ארוכים. זו היתה משמרת איומה, שאתה צריך להגיע אליה בתשע בערב, לעבור על הליינאפ ולכתוב פתיחים לכתבות עד אחת-שתיים בלילה. אז, אתה פורש לשנת יופי קצרה על ספה מהוהה או מזרון מוכתם באחד מחדרי התחנה, וקם שוב בחמש למאני טיים – השידור בין שש וחצי לשמונה. אחר כך ישיבת "פוסט", חוטף צעקות, מתוודה על חטאיך, חוטף עוד קצת צעקות, והולך עם הראש ברצפה לאכול באבו-חסן. לפחות המסבחה אלוהית.

לאורך הזמן והמשמרות המתישות, בגלי צה"ל ובמערכות אחרות, אתה משכלל את העיסוק הצורני בחדשות לדרגת אמנות. בחירת המלים המדוייקות, הוספת הקישוטים הלשוניים ("ילדי שדרות מושיטים את ידם הקטנה להוריהם ומביטים בחשש לעבר השמיים"), מציאת הכותרות הטיזריות ("הקרב על הלולב"), איתור התמונה ה"חזקה" ביותר ובעיקר הניסיון האינסופי להימנע מחזרה על אותה מלה – קודם "איראן", אח"כ – "טהראן", אח"כ – "הרפובליקה האיסלאמית", "ארצו של רוחאני", "יריבתה המרה של ארצות הברית", "מולדת הפיסטוק" – העיקר לא לשוב ולכתוב "איראן". 

תמונות קשות

השבוע שעבר היה בהחלט שבוע של חדשות מזוויעות. קודם האם שרצחה את שני ילדיה בירושלים, אחר כך השיפוצניק הפלסטיני שהושלך למות מחוץ לבית שבו עבד בתל אביב, האב שתפס את בנו ובתו הקטנים בכוח וקפץ מהגג ואז החייל שנרצח בשטחים. העורכים והכתבים חשופים לכל פרטי המידע, חלקם גרפיים מכדי להתפרסם, לכל התמונות האיומות, והכל במנות גדושות.

אני לא מקנא בעורכי הווידאו של החדשות בטלוויזיה (חישבו מה הם היו צריכים לראות כדי לערוך את התמונות ה"קשות לצפייה", כמו שיונית לוי אומרת), אבל גם בסטילס לא חסר. מספיק להיכנס למאגר סוכנויות הידיעות ולחפש "Syria" כדי לראות שטף אינסופי של גופות בכל מצבי הצבירה. זה דבר שעורך חדשות נאלץ לעשות מדי יום.

מימין: ישראל היום, ידיעות אחרונות

מימין: ישראל היום, ידיעות אחרונות

שבוע של חדשות מזוויעות פירושו שבוע של קלישאות מהגיהנום. העורכים והכתבים מתכדררים כקיפודים ושולפים את מיטב הניסוחים השחוקים והמטופשים ("כך נחתם מסע לוויה חרישי ועצוב", "כשהגיעו השוטרים לדירה, התגלו מימדי הזוועה"), ולא צריך להיות פרויד כדי להבין איזו מטרה זה משרת. יש גבול לכמות האימה שאדם יכול להיחשף אליה ולהישאר נורמלי, ובעיני, ההנאה הפטישיסטית שעיתונאים שואבים ממציאת המלים המדוייקות כדי לתאר את מה שקרה מטשטשת את התוכן שהם צריכים להתמודד אתו.

הניסוחים הדרמטיים שסוחטים את הרגש עד תום ("האיש שאמור לגונן על ילדיו יותר מכל דחף אותם באכזריות אל מותם אחרי שנתן להם שוקולד") מגלמים גם מפגש אינטרסים נדיר בין הקוראים לעורכים – יש קוראים שרוצים לקבל את זה וכמה שיותר, ורבים מהעורכים שעושים זאת בזים כמובן בלבם לקוראים האלה, אבל מתענגים על חדוות ההתנסחות וההתפלשות בדם ודמעות.

"הארץ" אמנם נוטה פחות לכיוונים כאלה, וזו אחת הסיבות לכך שאני אוהב לעבוד פה, אבל ההתבוססות האינסופית בניסוחים המדוייקים ובחיתוך הנכון של התמונה מערפל את המציאות הטראומטית – אינספור מקרי רצח, אונס, קיפאון מדיני מייאש, מלחמה כימית בפתח, תאונות מחרידות וכל הג'אז הזה – בכל מערכות החדשות.

אז מה עושים? הרבה אנשים לא שורדים בתחום הזה יותר מכמה שנים, ועוברים לאזורים רכים יותר של המקצוע. אחרים מוציאים את העצבים על הקולגות שלהם או על בני משפחתם, או מפתחים מן אדישות מהולה בבדיחות מבעיתות וצריכה אינסופית של קפה וסיגריות. אחרים מתמכרים לחומוס ומטביעים בו את יגונם. זה המקרה שלי.

 

עיתונאים שמעוניינים לספר על חוויות קשות שזימן להם המקצוע מוזמנים לפנות, אפשר בעילום שם, אלי למייל:  dani.bar-on@haaretz.co.il  ■  לכתובת זו ניתן גם לשלוח תגובות