"גלגל המזל טוב" – זו היתה הכותרת הססגונית שקידמה את פני בכפולת האמצע של העיתון של המדינה שלקחתי לידי ביום רביעי שעבר, כמה דקות אחרי השעה חמש בבוקר. הכתב: ירון קלנר. העורך – אלמוני עם הרבה אמביציה. כותרת המשנה: "שירן דמגני מאשדוד גדלה על הסיפור יוצא הדופן של הגחתה לאוויר העולם: היא נולדה באמבולנס, על כביש נידח, לפני שאמה הספיקה להגיע לבית-החולים. השבוע ערכה שידור חוזר, הפעם עם תינוק משלה: כשניידת מד"א הגיע לפנות גם אותה, היא כרעה ללדת, לא מאמינה שזה קרה גם לה. 'כנראה קינאתי בחוויה של אמא שלי', צחקה אתמול".

ניכר היה שאותו עורך צללים שעבד על הכפולה הזו נתן את הנשמה. כך מלמדים הגופן העליז של הכותרת, ההתחכמות בכותרת הגג – "צווחת הסירנה", וכמובן גם התמונה הענקית, שאליה נגיע בהמשך. חיככתי את ידיי בהנאה ופניתי אל גוף הטקסט, שנפתח בפתיח רב ההשראה הבא: "עבור רוב בני האדם נסיעה באמבולנס מעוררת אסוציאציות של כאב, של פציעה, אפילו של מוות. אבל אצל שירן דמגני צלילי הסירנה מעוררים אסוציאציה הפוכה לגמרי – של חיים חדשים. ככה זה כשנולדת באמבולנס – וכעבור 29 שנים ילדת בו בעצמך".

ההמשך – והרי איך אפשר שלא להמשיך? – מגולל בהרחבה את הסיפור. דמגני, שכבר ילדה בעבר בנסיבות יותר קונבנציונליות, אמרה לחובש איציק בטוניה ולפרמדיק שי אלאזמי "שהיא כבר לא יכולה לשמור את התינוק בפנים". אלאזמי העיד מצדו: "כשהעלינו אותה לאמבולנס, מיד הבחנו בשערות הראש של התינוק מבצבצות והבנו שאנחנו נקבל את הלידה'", והאם-סבתא שרה חורי סיכמה: "זו ממש סגירת מעגל. זה הסיפור הכי הזוי שיכול להיות, אבל מתברר שהוא יכול לקרות. שירן נולדה מהר וגם ילדה מהר". 

הממלכה השביעית. עמ' 14-15 ב"ידיעות", יום רביעי שעבר

הממלכה השביעית. עמ' 15-14 ב"ידיעות", יום רביעי שעבר

 מי שעדיין לא קלט מי המנוע מאחורי פיסת העיתונות הנפלאה הזו, קיבל רמז אפשרי בפסקה 7: "במד"א לא התכוונו לתת לצירוף המקרים הזה לחלוף סתם כך. אנשי הארגון ביקשו מחורי לפשפש בזיכרון ולהיזכר איך קראו לחובש שיילד אותה לפני 29 שנה. היא זכרה רק שקראו לו שחף, אבל למד"א זה הספיק. הם הבינו שמדובר באהרון שחף, היום פנסיונר בן 75, שבמהלך עבודתו יילד באמבולנסים כ-160 נשים". אותו שחף נשלף מהבוידעם, הולבש במדי מד"א, ונשלח לצילום משפחתי-חגיגי עם הסבתא שיילד לפני 29 שנה, התינוק, האם, הפרמדיק והחובש שיילדו אותה. התמונה תופסת כמעט את כל עמוד 15.

"החובש הוותיק…הציג את עצמו – וחורי ודמגני צעקו מרוב התרגשות. 'אני זוכר את הלידה שלך, את היית בגודל של כפית', סיפר שחף לשירן וחייך ברוך". אכן ברוך. אגב, נחשו כמה פעמים מופיעה המלה מד"א (או מגן דוד אדום) בכתבה ובתמונות? ספרתי: 14.

מה מטריף אותי דווקא באייטם הזה? כתבות קש וגבבה כאלה, כפי שמכנים אותן ב"עין השביעית", ממלאות את העמודים הפנימיים של העיתונים מאז ומעולם. גם המעורבות של מד"א כאן – כך לפחות זה נראה – לא צריכה להפתיע אף אחד.  מגן דוד אדום, שלו דוברות אקטיבית ביותר, אחראי לחלק ניכר מכתבות ה"כרוניקה" שמופיעות בעיתונים מעצם העובדה שהוא מטפל ומשנע את הפצועים וההרוגים של כמעט כל תאונה, אירוע פלילי או טרוריסטי. אך טבעי שמדי פעם הוא יציע גם אייטם יותר "רך", ובמקרה הזה הוא ככל הנראה סיפק ל"ידיעות אחרונות" פיסה קלאסית של חדשות "פיל גוד" למלא בה עמוד וחצי. 

אולי הבעיה היא הסגידה ללידה שנוטפת כמו מי שפיר בין השורות של הכתבה? לידה ולידות נהיו בכלל עניין אופנתי במיוחד לאחרונה, עם שפוך הסדרה "בייבי בום". כולן יולדות פתאום, וכל התקשורת הישראלית מלאה בסיסי שלייה, מניפולציות גניקולוגיות ופתיחה של כל האצבעות. 

אבל – במחשבה נוספת – הבעיה האמיתית היא אחרת. הבעיה היא שאף אחד לא מדבר על מה שקורה בעמודים הפנימיים של העיתונים. מה שקורה בטלוויזיה נסקר בהרחבה במדורי ביקורת הטלוויזיה. מה שקורה בקולנוע – במדורי ביקורת הקולנוע, וכן הלאה. אבל כתיבה על העיתונים נדחקת לקרן הזווית של "ביקורת התקשורת", אף שהחשיפה להם עדיין גבוהה – החשיפה ל"ידיעות אחרונות" היומי עומדת על כ-38%, נתון רייטינג שמעט תוכניות טלוויזיה יכולות להתהדר בו. 

סביר להניח שהעורך שערך את העמודים האלה עשה את זה כשתחושת קבס אוחזת בו, אבל הוא הניח שיש קהל לכתבה כזו. והחדשות העצובות הן – שיש קהל. יש קהל לעיתונות במשקל נוצה, ויש קהל לכתבות כאלה, שהסב-טקסט שלהן הוא שבעצם לא כל כך נורא לחיות פה. תראו איזה נסים קורים פה, תראו איזה ארגון נפלא כמו "מגן דוד אדום" יש לנו, איזו ערבות הדדית, מה יפינו. חומר עיתונאי כזה הוא צורה מודפסת של מה שרוגל אלפר האשים בגללו מיליון ישראלים בטמטום

אני לא רוצה להישמע טרחן – אבל אין לי ברירה, ככה זה בתחום ביקורת התקשורת. בעיני, קונטרס החדשות של העיתון הוא דבר, אני לא רוצה להגיד קדוש, אבל הוא דבר שיש לנהל אותו בתבונה. עמודי החדשות צריכים לדווח על מה שקורה בארץ ובעולם, ואם הם כבר מדווחים על משהו חסר משקל, פאן נטו – לפחות שהוא יהיה מעניין, ואם אפשר, שלא יהיה דביק כמו משהו שזה עתה יצא מהרחם (אלא אם זו רחם של פנדה). מישהו חייב לקרוא את העמודים האלה, ומישהו חייב לדון במה שקורה בעיתונים. כי ככה – זה לא יכול להימשך. 

נ.ב

אגב טמטום – יצא לכם לאחרונה לשמוע את הפרסומות לרשת מוצרי החשמל "א.ל.מ" ברדיו? פרסומות ברדיו ממילא לא מצטיינות ברמה האינטלקטואלית שלהן, אבל א.ל.מ (איזה מן שם זה "א.ל.מ"?) לקחו את זה צעד אחד קדימה, כאשר הפרסומת קוראת בפשטות – "מדיחי כלים קונים ב…א.ל.מ". או – "מכונות כביסה קונים ב….א.ל.מ". זו כל הפרסומת. לעתים הן מופיעות כך כמה ברצף:"סמסונג קונים ב…א.ל.מ" (פאוזה) "מזגנים קונים ב…א.ל.מ", וכן הלאה.

ואני שואל את אנשי הקריאייטיב המבריקים של א.ל.מ – באמת, אתם מנסים לפנות ללא מודע שלי? האם אתם חושבים שבפעם הבאה שאחשוב – "היכן לקנות מכונת כביסה", אזכר שברדיו הורו שב"א.ל.מ", ואז כמו זומבי בליל כל הקדושים אשים פעמיי לחנות ואשלוף את כרטיס האשראי? ולקוראיי היקרים, זכרו –  בכל פעם שאתם משלמים כסף לא.ל.מ, אתם מממנים בעקיפין את שטיפת-המוח-לרפי-שכל הזאת. לשיקולכם.