סיכום 2014 – שירים שהתפזרו

דוד שפיר | 30.12.2014 | 07:24

 

כחלק מסיכומי שנה בבלוג "קולמבוס" הוזמנתי לערוך מיקס סיכום שנה.

קולמבוס מגדירים את עצמם כ"בלוג מוזיקה לאנשים שרוצים לגלות מוזיקה חדשה וישנה ומכל הכיוונים" והם טובים בזה. מדובר בקבוצה של כותבים שעוסקים בשפע מוזיקלי רחב אופקים, ממוזיקה ישראלית חדשה עד הדלתא-בלוז מגדות המיסיסיפי. לקולומבוס יש אתר וגם עמוד פייסבוק שוקק חיים.

לקראת סוף השנה הם הזמינו כמה אורחים לערוך מיקס מהדברים שאהבו השנה. בין היתר התארחו שם  שני כותבים של בלוגים עצמאיים ומושקעים שמומלץ מאוד לבדוק: תומר קופר מ"הרמוניה דרומית" וארז סובל מ"אנטנות השמיימה". וגם אליענה בן דוד מתוכנית הרדיו המשובחת "אחת ששומעת". בקיצור, שמחתי להיות בחברה טובה של משוגעים לדבר. 

אוסף השירים שערכתי כולל כמה שהופיעו בסיכום השנה וגם לא מעט אחרים. הנה כמה מילים שכתבתי על מה שיש שם:

 

להרכיב אוסף מהשירים הטובים ביותר ל- 2014 זה כמו להרכיב סופר-גרופ – השירים ירמסו אחד את השני מרוב אגו. לכן ויתרתי מראש. ובכל זאת, ליקטתי כאן שעה ומשהו של מוזיקה משובחת, לאוזני לפחות, מהשנה החלפה, שנאספה בהבנה מעציבה ומשחררת שאי אפשר להכליל הכל.
השתדלתי לתת ייצוג רחב כמה שיותר לדברים שעניינו אותי השנה. הכללתי גם כמה קטעים שהוקלטו בעבר אבל יצאו לאור ב- 2014. הם פותחים וסוגרים את האוסף. שני הראשונים הוקלטו בחצי הראשון של שנות התשעים. האחד על ידי המוזיקאי, שמוכר יותר בתור שחקן, ג'ון לורי. השני, קטע מטריף לגמרי ומפתיע מאוד, של אבי נגנה דיופ, מוזיקאית מסנגל. ההמשך הוא בלגן מאורגן של סגנונות ללא הבדלי דת, גזע ומין. חלקו מתוך אלבומים שהופיעו בסיכום השנה שלי, חלקו שירים שהתפזרו להם פה ושם. פסיכודליה, גראג', ג'אז, פולק, אלט-קאנטרי, קלייזמר. וגם מוזיקאים צעירים ממצרים, תורכיה ומאוריטניה. האוסף נסגר בהקלטה ישנה של אלקסיס זומבס, כנר יווני-אמריקאי שדיוקנו מופיע על תמונת הקאבר של האוסף. שיר השנה שלי ל- 1926, ללא ספק.

 

להאזנה לחצו כאן

 

The John Lurie National Orchestra – Men with Sticks
Aby Ngana Diop – Dieuleul-Dieuleul
Steve Gunn – Tommy's Congo
Maurice Louca - Al-'Asr Adh-Dhahabi
Fat White Family – Touch the Leather
Carla Bozulich – Lazy Crossbones
Sylvie Simmons – My Lips Still Taste of You
Angel Olsen – Hi-Five
Spain – From the Dust
Hayvanlar Alemi – Hadron Collider Twist
Paul Shapiro (w/ Marc Ribot) – Halil
Ethnic Heritage Ensemble – Who's Your Mama, Who's Your Daddy
Half Japenese – Brave Enough
Noura Mint Seymali – Hebebeb (Zrag)
Big Blood – Sick with Information
Steve Gunn & Mike Gangloff – Worry Past Worry
Alexis Zoumbas – Epirotika Mirologi

 

להמשך הפוסט

סיכום 2014 – אלבומים בריפיט

דוד שפיר | 21.12.2014 | 21:15

 

צילום: Stuart Addelsee, מתוך התערוכה The Obliteration Room של יאיוי קוסמה.

סתם קשקוש השם של הבלוג הזה. אני שומע כל כך הרבה מוזיקה חדשה בכל כך מעט זמן שלא ברור איך עדיין לא התפוצצתי. מדובר בהפרעת קשב חמורה. הפתרון – שני כדורי ריטלין, אחד בכל אוזן. 

דצמבר הוא חודש של חשבון נפש לאוהבי מוזיקה. זמן לשאול את עצמי: מה באמת אהבתי, לא כהתלהבות רגעית. 

אז כמו שכבר אמרתי בסיכומים הקודמים: היו יפים יותר, היו אמיצים יותר, אבל אלה הם האלבומים שחזרתי אליהם שוב ושוב במשך כל השנה. 

עוד כמה הערות קטנות לפני:

* זאת הזדמנות בשבילי לכתוב על מוזיקה חדשה, משהו שעשיתי מעט מאוד במהלך השנה בה הבלוג הזה נמצא כאן. 
*  יש כאן לא מעט שמות שהיה קשה לתעתק לעברית. ויתרתי על הניקוד ועל כתיבה באנגלית בסוגריים. מקווה שיהיה בסדר.
* אשמח מאוד להערות בתגובות. גם אי הסכמה או סתם הנהונים יתקבלו בברכה. 
* בעיקר אשמח אם משהו מכאן יגיע לאוזניים חדשות.  

אז הנה, סיכום אישי של מוזיקה להתעכב עליה מ- 2014:

- 16 -
Aldous Harding – Aldous Harding

הדבר הראשון שתפס אותי כאן זה המבטא. אלדוס הרדינג שרה במבטא ניו-זילנדי מקסים שירים אפלים ומסתוריים אותם היא מכנה "אגדות גותיות". היא בת 23 ואלבום הבכורה שלה נשמע כמו תקליט אבוד מ- 1970. אחד כזה שחולק את גורלו עם אלבומי הבכורה של ושטי בניאן ולינדה פרהקס – פניני פולק נשכחים שהתגלו עשורים מאוחר יותר. 
הטקסטים שלה, לדבריה, הן וריאציות על אותם הנושאים עליהם כתבו מאז ומעולם: טוב ורע, חיים ומוות, תקווה וייאוש, אהבה ושנאה. אבל המילים כאן, למעט רגעים מסוימים, אינם הדבר להתעכב עליו. העיקר הוא בשירה. בקול המכשף שלה שכאילו נאסף מהטבע – משורשי עצים ואדמה, מפלגי מים, אבנים ומהרוח. רוב השירים מלווים בגיטרה עם מעט כלים אחרים וקולות רקע. רק Hunter בולט בהפקת אינדי-פולק עשירה ומעט זרה לאווירה הכללית. הסאונד הזה נשמע כמו צעד מתבקש אם תרצה לפרוץ לתודעה רחבה יותר עם אלבום שני. אני אישית מקווה שזה לא מה שהיא תעשה, אלא תהדק את כתיבת השירים שעדיין בוסריים מעט. מה שבטוח – מתכוון לעקוב.



 

- 15 -
Nels Cline Singers – Macroscope

בפעמים הראשונות בהם הקשבתי ל- Macroscope תהיתי אם זה אותו האלבום שהאזנתי לו קודם. לא באמת ידעתי מה לצפות מגיטריסט ומלחין שבשלושה עשורים הספיק לנגן בכל ז'אנר אפשרי. את נלס קליין אני מכיר בעיקר כגיטריסט ווילקו והוא הופיע פעם אחת בבלוג, בסיכום 2012, כחבר בלהקתה של ג'ני שיינמן (שתופיע בהמשך הסיכום). 
האלבום הזה הוא השישי של ה- Singers. מדובר בטריו: נלס קליין בגיטרות עם המתופף סקוט אמנדולה והבסיסט טרוור דאן. אליהם מצטרפים לחלק מהקטעים הפרקשניסט הברזילאי סיירו בפטיסטה, בת זוגו של קליין – יוקה הונדה שמנגנת על קלידים וסינתסייזרים וזינה פרקינס בנבל חשמלי. אף אחד מהם לא שר. 
זה אלבום מרובה פנים, צבעוני ומעורר. מזגזג בקלות מג'אז לרוק, מלאונג' לפריק-אאוט ברזילאי. אפשר לומר שמדובר במוזיקה ניסיונית, אבל לא במובן של "בואו ננגן עם ספוג רחצה על צ'לו ונראה מה יקרה", אלא יותר במובן של "בואו נחבר מ'בירה (כלי הקשה אפריקאי שמכונה גם פסנתר אגודל) לאפקט פאז ונראה מה יקרה" או "בואו ננגן סמות'-ג'אז כמחווה לג'ורג' בנסון ובאמצע האווירה הנינוחה נבעיר סולו קצר א-לה ג'ימי הנדריקס". קטע הנושא של האלבום מוקדש לאומנית היפנית יאיוי קוסמה, שתמונה מהמייצג שלה נמצאת בראש הפוסט. מבט וירטואלי חטוף בשלל יצירותיה מעורר חלק מהתחושות שהאלבום הזה יוצר. הרפתקה מוזיקלית מסחררת של צלילים, צבעים ומצבי רוח.

 

 

- 14 -
Steve Gunn – Way Out Weather 
Steve Gunn & Mike Cooper – FRKWYS vol.11: Cantos De Lisboa

 

את הגיטריסט וכותב השירים סטיב גאן גיליתי בשנה שעברה עם Time Off, אלבום סולו ראשון בו הוא התחיל לשיר. כבר אז התרחב מעגל המעריצים שלו, אבל ה-שנה של סטיב גאן, עד כה, היא 2014, בה יצא אלבום שזכה לפופולריות והכרה עוד יותר גדולה, ועוד שני שיתופי פעולה ניסיוניים. מתוך השלושה לסיכום הגיעו שניים. אלבומים המאירים צדדים שונים של אותו היוצר. האמת, הייתי שמח לאיזשהו מיזוג ביניהם, למרות שאז בטח אתלונן על כך שהתוצאה לא אחידה מספיק.

ובכן, Way Out Weather הוא האלבום הכי נגיש שהוציא עד כה. גאן כתב והלחין שמונה שירי פולק-רוק, שמזכירים, למשל, את הרגעים היותר חשמליים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. קטעים מפותלים מרובי כלים עם שכבות של גיטרות ונגינה משובחת ביותר. חלק משירי האלבום הייתי מעדיף לשמוע בגרסאות רזות יותר, וזאת הסיבה שלקח לי קצת זמן להתחבר אליהם. לצדם יש כמה מהשירים הטובים ששמעתי השנה. במיוחד Milly's Garden שנשמע כמו קלאסיקה מיידית ו- Tommy's Congo הסוגר את האלבום בנימה יותר קצבית, היפנוטית ואינטנסיבית. אני רוצה לשמוע ממנו עוד כמה דברים בסגנון. אולי בשנה הבאה.

 


<

 

ב- Cantos De Lisboa גאן משחרר את הפן המאלתר והניסיוני שלו. לאור ההצלחה של Way Out Weather אני חושש שהאלבום הזה יהיה, לגמרי לא בצדק, רק הערת שוליים בדיסקוגרפיה הגדלה שלו.
גאן חובר למייק קופר, גיטריסט ותיק, שהוציא בשנות השבעים רצף של אלבומי פולק-רוק-ג'אז מצוינים ואחר כך פנה לכיוון אקספרמנטלי יותר. זה שיתוף פעולה שנוצר כחלק מפרויקט שמחבר בין מוזיקאים ותיקים לצעירים שהושפעו מהם. השניים שהו עשרה ימים בפורטוגל, הופיעו ובילו במועדוני פאדו - הסגנון המוזיקלי העממי נשאב לתוך האלתורים שלהם ואפשר לשמוע את המלנכוליות שלו בבירור בכמה רגעים באלבום. 

יש כאן שבעה קטעים מעניינים מאוד. הראשון הוא אלתור מתמשך של שתי גיטרות המתפתלות אחת לתוך השנייה. בשני, בצרוף צ'לו, הם יוצרים משהו שנשמע חלק מהזמן כמו הקרביים של Cello Song של ניק דריייק. אחר כך עוברים לקטע נויז ומיד אחריו ללב האלבום – קאבר מרשים מאוד לאחד מחלוצי הדלתא-בלוז, צ'רלי פטון. בקטע הזה ובשניים הנוספים מייק קופר שר. יתר האלבום ממשיך ומסתעף בשבילים שונים ומשונים והוא מומלץ מאוד למי שנהנה לטייל ללא מפה. בחושך.

 


 

- 13 -

Jenny Scheinman – The littlest prisoner

זהו אלבומה השמיני של ג'ני שיינמן והשני בו היא שרה, לעומת אחרים בהם היא מנגנת בכינור את הג'אז-פולק-קלייזמר בזכותו התפרסמה. Littlest Prisoner צנוע יחסית מבחינה מוזיקלית עם שבעה שירים-סיפורים ושלושה קטעים אינסטרומנטליים קצרים. שיינמן לא זמרת גדולה אבל יש משהו מאוד מושך בהגשה הצלולה שלה ובגוון הקול המרגיע. מנגנים איתה ביל פריזל ובריאן בלייד, שני נגני ג'אז ותיקים שמוותרים על האגו ומספקים ליווי צנוע ומינימליסטי. יש תחושה של חיבור הרמוני מאוד בין המוזיקאים, בלי שאף אחד מהם מנסה להתבלט.
פספוס משמעותי אחד באלבום הזה, שאני חייב לציין, הוא בחוסר ההלימה בחלק מהשירים בין התוכן לשירה. כאשר ג'ני מספרת על "האסירה הקטנה ביותר" שהיא עובר ברחמה של אמה הנידונה למאסר, ושרה בשם האם שורות כמו "כשיקחו אותה מהכלא האם עדיין תהיה שלי?" היא נשמעת מרוחקת ולא מחוברת רגשית. גם My Old Man המאוד מטריד מוגש משום מה בנימה משעשעת מדי. בשירים אחרים, שנכתבו מזווית אישית ויתר, כמו Just a Child האוטוביוגרפי, הכל יושב במקום. אלבום קטן ועדין, עם הרבה אוויר ואור, למרות הצללים שמבליחים פה ושם. אוהב אותו מאוד.

 


 

- 12 -
Ethnic Heritage Ensemble – Black is Back

 היה גם מעט ג'אז השנה, עם גיחות חובבניות למחוזות היותר חופשיים שלו.  אבל רק מעטים הגיעו לכאן.
Ethnic Heritage Ensemble זה הרכב שהוקם בשנות השבעים על ידי המלחין והמקישן (הנוסח העברי לפרקשניסט, מסתבר) קהיל אל-זאבאר, במטרה לשלב בין הג'אז האמריקאי המודרני לבין מקצבים וכלים אפריקאיים מסורתיים. את זה הם עושים עד היום, בהרכב משתנה, כשקהיל הוא החבר המקורי היחיד בו. זאת פעם ראשונה שאני נחשף לאיש ולמוזיקה שלו. קהיל עובר לאורך האלבום בין כלי הקשה מסורתיים לבין סט תופים סטנדרתי וזה מאוד משפיעה על אופי השיר. אלה בהם הוא מנגן, למשל, על מ'בירה או פעמונים הקשורים לרגליו (כמו בקליפ שבקישור) הם קטעים מבוססי גרוב, מהפנטים ומאוד פיזיים. בחלק מהם הוא שר, או לפחות משמיע קולות ואנחות למיניהן. כאשר הוא מתיישב מאחורי סט תופים המוזיקה נשמעת כמו ג'אז "סטנדרטי" יותר. אני לא בקיא מספיק אבל אנסה לדייק ואומר בהיסוס – הארד-בופ. השוני בין הקטעים יוצר מין אלבום מפוצל עם מעברים חדים מדי שמקשיב על האזנה רציפה. אפשר לחיות עם זה כי כל קטע מוצלח מאוד בפני עצמו. כמו לרקוד על אונייה באמצע האוקיינוס האטלנטי, כשאוזן אחת פונה מזרחה והשנייה מערבה.

 

 

 - 11 -
Dean Wareham – Dean Wareham

Galaxie 500 זה אחד (מיני רבים) מהחורים בהשכלה שלי. את הצליל החלומי שלהם אני בקושי מכיר. כנ"ל לגבי דברים נוספים שדין וורהאם, הסולן והגיטריסט שלהם עשה מאז שהתפרקו ב- 1991. אבל אם לו מותר להוציא אלבום סולו ראשון בגיל 51, אז לי מותר להתחיל את ההיכרות כאן.
קולו הוא אחד היפים שליוו אותי השנה, והסאונד חם ולבבי, מחבר ברכות בין החלקים העדינים יותר של הולווט אנדרגראונד, סופט-רוק של שנות השבעים, דרים-פופ ואלקטרוניקה. ג'ים ג'יימס מ- My Morning Jacket שהפיק את האלבום הזה הזמין את דין והלהקה לחיות בביתו בזמן ההקלטות. החמימות הביתית מאוד ניכרת באווירה של האלבום, אפילו ברגעים בהם הגיטרות נשמעות כאילו הן מתות לפרוץ לאצטדיון. ג'יימס הצטרף אליהם בקלידים וגיטרות והמגע שלו ניכר מאוד, בעיקר בשירים בחצי השני. ככל שאני שומע את האלבום הזה יותר, כך אני מצטער יותר על ביטול ההופעה של וורהאם בישראל הקיץ. 

 




 

- 10 -
Jason moran – All Rise: A Joyful Elegy for Fats Waller

"פעם רקדו בהופעות ג'אז", אומר ג'ייסון מוראן בהקשר לפאטס וולר, הפסנתרן והמלחין האגדי ששימח אנשים בתקופת השפל הגדול. מוראן, פסנתרן ומלחין מוערך בעצמו, שמנגן, כמו רוב בני דורו, מול קהל יושב, מתאר את פאטס כמוזיקאי פופולארי שתמיד היה אחד מהחבר'ה, אחד ש"ינגן אצלך בבית ויגמור לך את כל האלכוהול".
ההיכרות שלי עם המוזיקה של פאטס היא כמו של הברנש הממוצע – מכיר את הלהיטים הגדולים בלבד כמו Honeysuckle Rose  ו- Jitterbug Waltz. מה שלא מונע ממני לטעון שמדובר במחווה מעולה מהתו הראשון ועד האחרון. מה שמוראן רצה להשיג באלבום הזה, שנולד תחילה כמופע, הוא להציע פרשנות חדשה לרוחו של פאטס כפסנתרן–בדרן. מוזיקאי וירטואוז, מאוד חדשני לזמנו, שהביא שמחת חיים מתפרצת לבמה, לחנים אקספרסיביים, נגינת סטרייד מקפיצה, בדיחות, גלגולי עיניים, ריקודי גבות וחיוך מאוזן לאוזן. כל זה ברצינות ומסירות גמורה.
שותפה של מוראן לעבודה על האלבום, שגם מתארחת בכמה מהשירים, היא מ'של נדגאוצ'לו, זמרת-יוצרת רב-גונית שנעה בחופשיות בין סול, רוק וג'אז. מ'של, שנוטה בדרך כלל לשירה עכורה מעט, משחררת כאן את הפאטס הפנימי לכמה ביצועים ווקאליים נהדרים. על הסאונד השמנמן והנוצץ אחראי בוב פאוור, מפיק היפ-הופ, שמוכר בזכות עבודה עם ה"רוטס", אריקה באדו ו"הטרייב קולד קווסט". מוראן מנגן בקלידים על שלל הסוגים שלהם, מגובה ברית'ם סקשן וכלי נשיפה, ועובר בקלילות על פני כמעט מאה שנים של היסטוריה מוזיקלית: מסטרייד לפאנק, מסווינג לסול, מהארד-בופ לאר-אנד-בי. לא הכל כאן באמת רקיד, אבל ללא ספק משמח, גם בקטעים היותר מהורהרים שלו.

 

Ain't Misbehavin

 

- 9 -
Big blood – fight for your dinner vol. 1

Big Blood הם כאלב וקולין, זוג נשוי מפורטלנד, היוצרים יחד מוזיקת פולק פסיכודלית ומסתורית. הם מקליטים ומוציאים באופן עצמאי את המוזיקה שלהם על קסטות, דיסקים ותקליטים מ-2006. רובה ניתנת להורדה חינם ברשת. גם האלבום הזה. 

Fight For Your Dinner הוא לא אלבום אולפן רגיל (גם כזה הם הוציאו השנה, אבל אותו אהבתי פחות), אלא אוסף של קטעים ישנים, גרסאות אלטרנטיביות, הקלטות ביתיות ושירים חדשים. זה האלבום הראשון שלהם שאני מאזין לו רציף, ואם תשאלו מעריצים ותיקים שלהם (קודם נראה אתכם מאתרים כאלה) כנראה שהם ימליצו להתחיל ממקום אחר להיכרות ראשונית. אני לא מתלונן. יש כאן כמה שירים משובחים ביותר, מהטובים ששמעתי השנה, וגם הקטעים הפחות חזקים משמרים אווירת לו-פיי ביזארית, משחקית ואפלה. למרות שמדובר באוסף מקוטע ומפוזר, הוא נשמע בסופו של דבר אחיד למדי. מה שמחזיק את הכל ביחד, פרט לשכבות של צלילים אקוסטיים וחשמליים וקולות רקע מוזרים, הוא קולה הגבוה של קולין שנטוע עמוק במסורות פולק אמריקאי. האלבום כולל גם כמה קאברים מעניינים, בין היתר למיסי אליוט ולולווט אנדרגראונד. זהו פולק אקספרמנטלי שמרומם את הנפש כמו טיול בגן של עשבים שוטים.  

 

האלבום המלא

 

- 8 -
Kazanchis + 1 – Dinkenesh

 

החיבור בין מוזיקה אתיופית ומערבית ממשיך לצבור תאוצה בשנים האחרונות, עוד ועוד הרכבים חדשים נוצרים, אבל חלקם נשמעים דומים למדי אחד לשני, מין גרסה מודרנית לסאונד האתיו-מערבי שנולד באתיופיה בשנות השישים והשבעים, בתקופה שמכונה כיום תור הזהב של המוזיקה האתיופית. לכן כיף גדול לגלות מוזיקאים ששואבים משם את השראתם אבל לא נשארים באותו המקום.
Kazanchis +1 הם הרכב שהתחיל משלישייה: מלסה אסממה, מוזיקאי אתיופי, זמר ונגן קראר (מעין נבל קטן בעל שישה מיתרים) עם קריירה בינלאומית של עשור לפחות, יירון ויסר, נגן סקסופון וקלידים שמגיע מסצינת הפאנק הדנית, ופביאן דושקומבס, מתופף מצרפת. להרכב קראו על שם הרובע באדיס-אבבה בו נפגשו השלושה – קזנצ'יס. אחרי אלבום הבכורה הצטרף אליהם ה"פלוס אחד" – נגן המסינקו (כלי בעל מיתר אחד בלבד עליו מנגנים עם קשת) אנדריס חאסן.
Ethiopian traditional impro punk – כך הם מכנים את המוזיקה הבלתי ניתנת להגדרה שלהם. הייתי גם מוסיף פרי-ג'אז בלי להסס. אבל גם זה לא אומר הרבה. צריך לשמוע, ועדיף כמה שירים ברצף כדי להבין את רוחב היריעה המוזיקלית של ההרכב הזה.

 

האלבום המלא

 

- 7 -
Half Japanese – Overjoyed

 

"ג'וי זה ג'וי" כתב לב טולסטוי, או משהו כזה… ואובר-ג'וי מה זה? אובר-ג'וי זה לשלוח למישהי צליל לא מכוון אחרי שנים של חוסר ודאות – שזה בדיוק מה שג'אד פייר עושה כאן. אובר-ג'וי זה "להחזיק מפרט ביד אחת וגיטרה ביד השנייה ובתנועה קלה לשלוט בעולם" – כדברי אחיו, דיוויד. אובר-ג'וי זה להכין דילגית מהרצועה של האייר-גיטר, למעוד, ליפול ולדמם שוקולד מהאף.
Half Japanese הוקמה בחצי השני של שנות השבעים על ידי ג'אד ודיוויד פייר, שני אחים שלא דאגו מכך שהם לא יודעים לנגן ולשיר. להיפך, אי ידיעה של אקורדים, לדברי דיוויד, פותחת בפני המוזיקאי אין סוף אפשרויות. מאז הם הקליטו שלושה-עשר אלבומים של גראג'-פאנק-ג'אז נאיבי ומאני ולמדו לנגן קצת יותר "נכון" אבל לא ויתרו על הגרעין החובבני. דיוויד, שמעדיף להיות בבית, כבר מזמן לא חבר פעיל בלהקה אלא מופיע איתם רק כאשר הם בסביבה. ג'אד ממשיך ליצור ללא הפסקה, לבד או בשיתופי פעולה שונים. 
Overjoyed הוא אלבום ראשון מזה 13 שנה והוא שונה יחסית מהדברים שעשו בעבר (פרט ל- Charmed Life מ- 88') מכיוון שבמקום הרישול וסאונד הלו-פיי שמאפיין אותם, הנגינה כאן יותר מהודקת והצליל עשיר ומלא יותר הודות להפקה של ג'ון דיטריך מ- Deerhoof. הכל יחסי כמובן.
הסאונד החיוני מתאים מאוד לטקסטים שמתפקעים מאופטימיות. שלושת השירים הראשונים באלבום הם טור-דה-פורס של שמחת חיים רועשת ומתפרצת שמובילים במעבר חד לקטע אפל ואגרסיבי המזכיר דברים כבדים יותר שעשו בעבר. יתר השירים מדלגים להם, באווירה שמשית, מרגוע לקצבי. גם כאשר הם מדשדשים בכמה מקומות, רמת האדרנלין עדיין נשארת גבוהה. הטקסטים לרוב סכריניים ביותר, מעודדים אותי לתפוס את הרגע, להיות הכי טוב שאפשר, לאהוב מכל הלב ולהוסיף תפוחים לפאי לימון… מכיוון שאת כל זה שר איש בן שישים עם קול מאנפף וגיטרה לא מכוונת זה עובד. הגיוני, לא? עבור כל מי שעדיין יש בתוכו ילד המשוכנע שקשקוש בלבוש זו יצירת אומנות – כן! Hapiness is Victory, Yeah

 



 

 - 6 -
Carla Bozulich – Boy

קרלה בזוליך מכנה את Boy אלבום הפופ שלי. ואכן, למרות כל מה שאומר בהמשך, מדובר באלבום נגיש למדי. על קרלה שמעתי לראשונה רק השנה. מדובר במוזיקאית ותיקה שפעילה מתחילת שנות השמונים במגוון ז'אנרים – מקאנטרי אלטרנטיבי עד אינדסטריל ונויז.
באלבום הזה יש את כל הרכיבים האלה ועוד, מהם היא יוצרת עשרה שירים קונבנציונליים יחסית. זה אלבום אינטנסיבי מאוד, אלגנטי ואפל, לעיתים נוגה, לעיתים מאיים, מלא בצלילים מתכתיים או עמומים שמתגנבים משום מקום. התופים והבס משחקים תפקיד מכריע בחלק מהשירים, לא ככלים ריתמיים אלא כמארגנים ואוספים את כל צלילי הגיטרות, הסינתסייזרים והסימפולים שמבליחים לאורך האלבום. מחזיקים ומקרקעים את השירים ומונעים מהם להתפרק. בתוך כל הכאוס המאורגן למחצה נמצא קולה העמוק וחסר הגיל של קרלה.
מוזיקה היא כל חייה. מגיל 21 אין לקרלה מקום מגורים קבוע, היא נעה בעולם בעקבות המוזיקה שלה, מקליטה ומופיעה, ישנה בבתים של אנשים אותם מכירה יותר או פחות. על האלבום הזה אומרת: "השירים האלה מהדהדים את מה שאני חושבת עליו בזמן המסעות שלי". בשנה האחרונה קרלה איבדה שני חברים שמתו בטרם עת, ואת האלבום הזה היא מקדישה לנערים האאוטסיידרים שפקדו את ההופעות שלה באזורים היותר קונסרבטיביים של ארה"ב בשנות התשעים. ספציפית לאותם נערים, שכמו חבריה, גדלו ומתו בטרם עת. אני מניח שזה הרגע להזכיר שוב שמדובר באלבום נגיש למדי למרות כל מה שכתבתי. 

 



 

- 5 -
Marius Neset & Trondehim Jazz Orchestra – Lion

הבחור הצעיר והחמוד הזה הוא בין מוזיקאי הג'אז הבודדים שאני עוקב אחריהם. מריאוס נסט, בן 29, סקסופוניסט ומלחין נורבגי שהעיף אותי עם Golden Xplosion, איתו פרץ לתודעה בינלאומית ב- 2011. שנה לאחר מכן הזכרתי בבלוג את אלבומו המשותף עם נגן הטובה דניאל הרסקדל – יצירה קרירה, אצילית ויפה לסקסופון וטובה בלבד. לאחר מכן, ב- 2013, נסט הוציא את Birds, אלבום שאפתני מאוד עם הרכב עתיר נגנים שזכה לשבחים רבים וכישורי ההלחנה שלו עוררו השוואות לאיגור סטרבינסקי, סטיב רייך, ויין שורטר, גיל אבנס ופרנק זאפה. שם קצת איבדתי אותו מכיוון שלמרות העושר המוזיקלי התוצאה הסופית נשמעה לי סטרילית מדי.
את המוזיקה ל- Lion, הנוכחי, נסט הלחין ב- 2011, לקראת הופעתו המשותפת עם תזמורת הג'אז של טרונדהיים. הרכב משתנה של נגנים צעירים ומוכשרים שמתחילת שנות האלפיים מלווה סולנים מתחלפים, בין היתר את צ'יק קוריאה, פט מתיני וג'ושואה רדמן. הקטעים הוקלטו לאחרונה מתוך געגוע ורצון לשמר את מה שנוצר שם. שלושה מתוך שבעת הקטעים מוכרים כבר מאלבומים קודמים של נסט. הקו המוזיקלי כאן דומה ל- Lion, אותו כאמור אהבתי פחות, אבל יש בקטעים האלה משהו חיוני יותר שלדעתי עובד טוב יותר. התוצאה הסופית היא רצף של קומפוזיציות מתפקע מרעיונות ומלא חיים. מוזיקה מוקפדת ומחושבת עם רגעים פרועים שכל האזנה בה מגלה משהו חדש.
 

 Golden Xplosion
 

- 4 -

Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness

משהו מיוחד מתרחש אחרי כחצי דקה לתוך Unfucktheworld, השיר הראשון באלבום. הוא מתחיל מפריטת גיטרה מונוטונית בשני אקורדים. אנג'ל אולסן נכנסת בשירה אדישה, חצי מנונמנת, הולמת מאוד את איכות ההקלטה הבינונית. ואז, פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת, משהו מתהפך – הקול שלה נפרש, גדל ומשתנה לגוון ג'אזי מהמם ביופיו. המעבר הזה הוא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ששמעתי השנה. בקטע הזה וביתר שירי האלבום, שהנושא העיקרי בו הוא בדידות, אנג'ל אולסן בוערת גם כאשר אף אחד לא רואה אותה.

בת 27, זה אלבום האולפן השני שלה. הקודם היה אלבום פולק לו-פיי קטן ואינטימי. כאן הסאונד מלא, עשיר וחשמלי יותר, שבכל זאת מצליח לשמור על איכות אינטימית. הקול שלה משנה את צורתו כל הזמן – עובר מבלדות רוק מדממות, לפופ מתוחכם של שנות השישים, ג'אז ישן וקאנטרי. למרות היכולות היא לא יוצאת מגדרה ומשוויצה בקול שלה ולכן השירים מצליחים לשמור על אחידות ולכידות. זמרות כאלה בדרך כלל מתקיפות את האוזניים אחרי בצליל מלוטש עד כאב. כאן ההפקה משאירה שכבת אבק דקיקה מעל לזוהר. שמישהו כבר יביא אותה לארץ!
 

האלבום המלא

 

 - 3 -

Mac Demarco – Salad Days

My salad days
When I was green in judgment: cold in blood
[Antony and Cleopatra, William Shakespear]

 לפני שנתיים, בגיל 22, עם אלבומו "2", מק דמרקו נגע בתהילה והתהילה נגעה בו בחזרה. צבטה אותו בלחי ואז גילתה שזו בכלל לחי של תחת. איבר שרואים לא מעט בהופעות שלו. כך מספרים לפחות. כאן בישראל לא ראינו, כי ההופעה שהייתה אמורה להתקיים באוגוסט הועברה למועד לא יודע. אלבומו השני (או השלישי, תלוי איך סופרים) הוא אלבום הפופ של השנה מבחינתי. בליווי של גיטרות מנצנצות וסינתיסייזרים שניגרים לאט כמו דבש, הוא שר שירים אישיים בשבח האהבה ובשבח האיטיות אותם הקליט אחרי סיבוב הופעות מתיש. 

 

האלבום המלא

 

- 2 -
Noura Mint Seymali – Tzenni

 

איך אני מתאר את זה? אתחיל בהצצה בוויקיפדיה. הרפובליקה האסלמית של מאוריטניה נמצאת בצפון מערב אפריקה. היא גובלת במאלי, אלג'יריה, סנגל וסהרה המערבית (שנמצאת בשלטון מרוקו), וצידה המערבי פונה אל האוקיינוס האטלנטי. אני אוהב כשמוזיקה מלמדת אותי גאוגרפיה! בניגוד לשכניה, מוזיקה מאוריטנית כמעט ולא מוכרת במערב. כנקודת מוצא אפשר להתייחס לצלילים המגיעים אלינו בשנים האחרונות ממערב סהרה (טינאריוון, בומבינו, מרים חסן). יש כאן את התמהיל המיוחד של מוזיקה מקומית, בלוז ופסיכודליה. האסוציאציות האישיות שלי הולכות גם למוזיקה מרוקאית – משהו בשירה החזקה של נורה מינט סיימאלי ובמלודיות לוקח אותי לשם, או יותר נכון, למה ששמעתי בתור ילד שעלה מברה"מ בבית שאן. בטח גם משהו מהרגשות המעורבים שמתלווים לתחושת הזרות מתערבבים עם זה. 
המוזיקה כאן, כמו שאני מבין, היא מאוריטנית מסורתית עם רית'ם סקשן מערבי וכלי נגינה אקוסטיים מקומיים אותם "חשמלו" במיוחד. נורה מנגנת על ארדין, כלי מיתר ארוך צוואר עם גוף חצי עגול, עליו במאוריטניה מנגנות נשים בלבד. ג'ייש אולד צ'יגלי (הסיכוי שאני מאיית את זה בלי טעויות בשלב הזה קלוש), שהוא גם בעלה ואבא לארבעת ילדיה, מנגן על דיטניט, כלי דמוי גיטרה וגם על גיטרה מערבית שעברה התאמה לנגינה על סולמות מוריים. מתוך הסאונד הדינמי והפסיכודלי שהלהקה הזאת מפיקה מתפרצת השירה החזקה והמסחררת של נורה מינט סיימאלי. היא שרה בשפה שאינני מבין, על נושאים כמו "אהבה, הנביא מוחמד, חולי, כדור הארץ והיסטוריה". שהם בעצם (תחליפו את מוחמד, אם תרצו, בנביא המועדף עליכם) נושאים אוניברסליים למדי. שם האלבום היא מילת רבת משמעות המסמלת תנועה מעגלית, סחרור, גם פיזי וגם נפשי, ואין שם הולם יותר כדי לתאר את מה שנוצר פה. 

 

Habebeb

Tzenni

 

- 1 -
Lucinda Williams – Down Where the Spirit Meets the Bone

אלבום כפול בו עשרים שירים של זמרת בת 61 זו לא הבחירה המתבקשת למקום הראשון. ובכל זאת אין לי ספק לגבי מיקומו כאן. למעט הפתיחה האקוסטית המרשימה, אין באלבום הזה אף שיר שתופס מיידית. זה אלבום שזקוק לזמן על מנת להיספג ולגעת עמוק. ולמרות אורכו, במקום להיות עמוס ושאפתני, כיאה לאלבומים כפולים, הוא מצליח להיות נדיב ומעורר הכרת תודה.
הוא מתחיל בהקלטת דמו שהוחלט להשאיר כפי שהיא. לוסינדה עם גיטרה בלבד, שבשלב מסוים הופכת להיות כל כך לא מורגשת שהשיר נשמע כמו א-קפלה, מלחינה לראשונה טקסט של אביה, המשורר מילר וויליאמס. Compassion מעודד לחמלה ללא תנאי, מדבר על האזורים הנסתרים של הנפש, בהם נותרו סימנים של מה שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה. 
לוסינדה וויליאמס היא אחת מכותבות השירים הטובות שאני מכיר. באוצר מילים מצומצם למדי היא מתארת חוויות וסיטואציות שמצליחות, וכאן אני מצטט את מה שאמר עליה אביה: "להגיעה לחלקים הבסיסיים ביותר של החיים". אם להתמקד רק בטקסטים, נראה שמדובר באלבום די טעון שעוסק בפגיעות, נבגדות, אבדן, חרדה, כעס וסגירת חשבונות. אבל לא רק. היא, בפרפרזה על שיר של לאונרד כהן, יוצרת סדקים דרכם נכנס האור. מעודדת, מרגיעה ומנחמת. ואפרופו סדקים, גם הקול שלה נעשה מלא בהם עם הזמן ובעיני זה מאוד הולם אותה.
ויש את המוזיקה. אף שיר כאמור לא בולט באופן מיוחד, אבל בהאזנות חוזרות כל אחד מתגלה כעומד בפני עצמו. שבעה גיטריסטים מנגנים באלבום הזה. שלושה מהם מוזיקאים מוערכים בזכות עצמם: טוני ג'ו וייט, ג'ונתן ווילסון וביל פריזל (שהוזכר כבר כאן באלבום של ג'ני שיינמן), גיטריסט ג'אז שהמחוזות המוזיקליים האלה לא זרים לו. בנוסף ניגן בכמה שירים איאן מקלגן, קלידן ה- Faces וה- Small Faces שנפטר בדצמבר השנה. האלבום נמצא כל הזמן בתנועה מלייד-בק לקצבי, עם מעברים קלים לז'אנרים מובהקים יותר של רוק, בלוז או גוספל, אבל בגדול שומר על צליל אחיד, זורם ועוטף.
השיר האחרון הוא קאבר לג'יי ג'יי קייל המנוח. Magnolia בביצוע יפהפה שנמתח ספונטנית באולפן לעשר דקות, עם משב רוח ג'אזי מהגיטרה של ביל פריזל. הסיום הזה מוביל גם להבטחה לאלבום חדש שיצא בקרוב, שיכלול עוד מהנגינה שלו בקטעים שהוקלטו ולא נכנסו לאלבום, הכוללים גם קאברים ל- ולווט אנדרגראונד, ברוס ספרינגסטין ומיסיסיפי פרד מקדאוול. יש למה לחכות.

  





 

* * * 

 

לסיכומים קודמים:

2012 –  חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 
2013 – חמישה אלבומים להתעכב עליהם  
2013 – חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 

 

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

להמשך הפוסט

בואי לאמא

דוד שפיר | 22.10.2014 | 07:38

בתחילת נובמבר תגיע מרתה ויינרייט לישראל לשתי הופעות אקוסטיות. ויינרייט היא זמרת-יוצרת שידועה גם כבת לשושלת פולק/רוק/פופ קנדית מפורסמת. אחיה הגדול רופוס ויינרייט הוא המוכר ביותר בישראל (הופיע כאן פעמיים). אמה, קייט מקגריגל, שנפטרה ב- 2010, הייתה יחד עם אחותה אנה בצמד פולק מוערך. אביה לאודון ויינרייט ה-III, שנטש את משפחתו כמה חודשים אחרי שמרתה נולדה, הוא איש מאוד מרוכז בעצמו המפיק מתוך זה שירים חושפניים, אישיים עד כדי מבוכה, מצחיקים, מרגשים ולפעמים לא קלים לעיכול כלל. למרות נטישתו ועיסוקו המתמיד בעצמו הוא לא במאת מנותק ממשפחתו, וכשהוא שר 

and if families did't break apart
I suppose that would be no need for art 


הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. הקשרים והכשלים של בני המשפחה מזינים את היצירה של כל אחד מהם וכבר הולידו לא מעט שירים חושפניים, חלקם קשים מאוד, חלקם מרגשים עד דמעות שכתבו אחד לשני. ואם זה לא מספיק מסובך אז אוסיף גם שלא פעם הם הופיעו איתם יחד על אותה הבמה. אם הייתי מרכז את כל השירים האלה כאן ברצף הצעתי הייתה להצטייד בטישו וגרעינים. בינתיים כתבתי מעט על כמה מהם בעמוד הפייסבוק של הבלוג

הפוסט הזה, שנכתב לפני שנתיים ואני מעלה אותו כאן שוב לקראת הגעתה של מרתה ויינרייט, מתמקד בקשר בין הבת לאמה דרך שיר אחד שקייט כתבה לפני מותה והוא הוקלט לאחר מכן לאלבומה האחרון של מרתה Come home to mama.

לא צריך גרעינים.

 

Evelyn de Morgan – Demeter mourning Persephone, 1906


קודם כל לחצו פליי על השיר


Martha Wainwright – Proserpina

היוונים קראו לה אמא-אדמה – דֶמֶטֶר. אבל לא בשביל למלא את תפקידה כאלת התבואה היא ירדה מהאולימפוס, אלא כדי להבין מה עלה בגורלה של הבת היחידה שלה – פֶּרסֶפוֹנֶה. פרספונה, שהעדיפה את הארץ על פני משכן האלים, נהגה לשחק בשדות ולקטוף פרחי בר. יופיה הבולט לא חמק מעיניו החמדניות של האדס, אל השאול ושליט המתים. הוא פנה לזאוס, אביה (שהיה גם אחיו) כדי לבקש את ידה. זאוס ידע שדמטר לא תסכים לשידוך שכזה, ולכן סירב להצעתו של האדס, אבל לא הביע התנגדות לתוכנית אחרת שלו – לחטוף את הנערה הבתולה. וכך קרה. נרקיס גדול ויפה נשתל במיוחד עבורה, וכאשר התקרבה אליו, נפער סדק בקרקע, ממנו פרץ האדס על מרכבה רתומה לארבעה סוסים, משך אליו את פרספונה וחזר איתה אל בטן האדמה.


Rembrandt – The Abduction of Proserpina, 1631

אחרי שדמטר גילתה מה עלה בגורלה של בתה, היא הזניחה את האדמה, שעל הפריון שלה הייתה ממונה. האם הקודרת שוטטה על פני הארץ בחיפושים מבוקר עד ליל, מדוכאת, חלשה, צמאה ורעבה. היא הביאה איתה כיליון – גידולים נבלו, שדות קפאו, מחרשות נשברו, ציפורים אכלו את הזרעים, לעדרי הבקר לא היה ממה להתקיים, ואנשים החלו למות מרעב. דמטר, אם מסורה המתאבלת על אבדן בתה, זרעה הרס כמו שרק אלה יכולה.

I shall punish the Earth
I shall turn down the heat
I shall take away every morsel to eat
I shall turn every field into stone
Where I walk crying alone
Crying for

Prosepina, Prosepina
come home to momma
come home to momma now

זה השיר האחרון שכתבה זמרת-יוצרת קייט מקגריגל. בשלב בו כתבה אותו, גופה היה חלש כאילו היא עצמה היתה האדמה עליה שוטטה דמטר בחיפוש אחרי בתה. אחרי שנים של מאבק בסרטן נותרו לה מעט מאוד כוחות. את החזרות להופעה האחרונה בחייה היא ביצעה בתוך חדר, עם מיטה לשכב עליה, ופסנתר.

Not so silent night קראו למופע. במרכז הבמה הילדים שלה – מרתה ורופוס ויינרייט, כל אחד מוזיקאי בפני עצמו. לצידה אנה, אחותה, החצי השני של הצמד קייט ואנה מקגריגל. ועוד עשרות מוזיקאים – בני משפחה וחברים. מופע כריסמס שכזה, משפחתי-אינטימי וגדול מהחיים, ב- Royal Albert Hall בלונדון. ככה זה במשפחת מקגריגל-ויינרייט.


קייט והילדים: מרתה ורופוס ויינרייט (נולדו מנישואיה לזמר יוצר לודון ויינרייט ה-III) 

באותו ערב ביצעה לראשונה את Proserpina. שישה שבועות לאחר מכן, בגיל 63, קייט נפטרה. "בעת הביצוע, היא היתה ללא ספק בין החיים למוות, בדרכה להיות האלה שהיתה אמורה להיות" מספרת בתה מרתה באחד הראיונות. "זמן מה אחרי מותה הקלטתי את השיר, בניסון להעלות את זכרונה, להעיר אותה מהמתים". השיר נכנס לאלבומה האחרון של מרתה, ושורה ממנה הפכה לשמו – Come home to mama.

בשיר אחר באותו האלבום, מרתה עומדת מול ארון הבגדים המיותם של אמה: "בואי נעמיד פנים שאנחנו מדברות, אני אענה בשמך, אם לא אכפת לך. התינוק בסדר, הנישואין שלי ממשיכים להכשל, אבל אני כל הזמן מנסה… כל בגדייך, חשבתי שאני יכולה לתרום אותם לתיאטרון, הם יהפכו ליופי של מלתחה למגוון דמויות".

בטווח של חודשיים מרתה איבדה את אימה ובעצמה הפכה להיות אמא. התינוק נולד בטרם עת, בלידה קשה ומסוכנת. באמצע הופעה בלונדון היא הרגישה כאבים, אותם רק אחרי תום ההופעה זיהתה כצירים. התינוק, כמו שהיא מספרת בשיר, היום בסדר. דווקא הלידה המוקדמת איפשרה למרתה לחוות את עצמה כבת ואמא בו זמנית. כחודשיים מאוחר יותר, בתאריך הלידה המשוער בו בנה היה צריך להוולד, קייט נפטרה.

הכל מתערבב במשפחת מקגריגל – ויינרייט, וחוטים בלתי נראים, חוצי זמנים ומציאות, נמתחים בין דמטרה ופרספונה לבין קייט ומרתה. אמהות, מסירות, פרידה, עצב, כוחות גדולים, חוסר אונים מוחלט. הפערים בין מיתולוגיה למציאות מצטמצמים כאשר מתמקדים בחוויה. אבל החוטים, להם רצונות משלהם, מתערבבים – האמא הולכת, הבת נשארת, ואין דרך חזרה. במציאות.

Dante Gabriel Rosetti – Proserpine, 1875

כאשר הזעקות על פני האדמה עלו לאולימפוס, החליט זאוס שאין מנוס מלשכנע את האדס להחזיר את השבויה שלו, שבזמן הזה נאלצה להיות אשתו – והוכתרה למלכת השאול. האדס נאלץ לציית, אבל לפני שנפרד ממנה נתן לה לטעום כמה זרעי רימון. מה שאילץ אותה לחזור כל שנה לשאול למספר חודשים כמספר זרעי הרימון שאכלה. אלו הם חוקי השאול.

מאז כל פעם שפרספונה נפרדת מאמה, מוציאה דמטר את זעמה על האדמה – וכך נוצרים חודשי סתיו וחורף. ועם חזרתה הביתה, ליבה של דמטר מתמלא שוב שמחה ובא האביב.


Frederic Leighton – The return of Persephone, 1891 

 
 

* * *

  לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

 

להמשך הפוסט

תשעה שירים מהשנה שחלפה

דוד שפיר | 27.09.2014 | 18:03

 

זאת פעם ראשונה שאני מסכם שנה במוזיקה ישראלית.

לא עשיתי את זה עד עכשיו מכיוון שאני לא עוקב מספיק אחרי דברים שנעשים בארץ על מנת לברור ולבחור את הבולטים ביותר. הרגלי ההאזנה שלי כוללים אלבומים ישראלים בודדים כל שנה ולא יוצא לי להיות בהרבה הופעות חיות, דבר חשוב למי שרוצה להבין מה קורה במוזיקה מקומית. ובכל זאת, אני רוצה לתת מקום לכמה שירים שמשכו את תשומת לבי יותר מאחרים. הסיכום הזה אישי, מפוזר בין המיינסטרים לשוליים ויש בו ריבוי שפות מאוד משמח. לצד שירים בעברית יש שניים באמהרית, אחד בפרסית ואחד ברוסית (וזה לא "נדלן" של "לא כוחות"). 

שתהיה האזנה טובה ושנה טובה. 

  

אסתר רדא – ננו ניי

יום אחד, אני מקווה, מוזיקה אתיופית ואלמנטים ממנה יהיו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. עד אז, צעד אחר צעד. בהקשר הזה הכניסה של "ננו ניי" לפלייליסט של גלגל"צ זו הצלחה תרבותית ומוזיקלית קטנה אבל חשובה. מדובר בשיר הראשון הכולו באמהרית בלב המיינסטרים. אני מניח שהצלחתה של אסתר רדא עצמה תרמה לכך וגם העובדה שקטע ממנו מוכר לכל מי ששמע את "ממעמקים" של עידן רייכל. ובכל זאת, בשורה התחתונה, המון אנשים נחשפו אליו השנה. ולמה הוא כאן ברשימה? כי רדא והלהקה מגישים אותו בעיבוד פאנק מהודק ומלא ניואנסים, עם קצב שקשה לעמוד בפניו – מהפתיחה המקפיצה ועד הכסאח המאורגן בסופו, כן ירבו!

* המקור - מולקן מלסה

 

קוב – פתאום את

יכולתי לבחור כל שיר מתוך אלבומו החמישי של קוב "תוגת המפסידים" ולומר עליו פחות או יותר את אותם הדברים: אם הסאונד היה מלוטש יותר, והיה שר אותו, נגיד, ברי סחרוף, הוא היה רץ ברדיו עד שהיה נופל מהרגליים ואז חיילים ותרמילאים היו מרימים אותו ונושאים אותו בעיניים נוצצות בלי לפספס אף מחיאת כף. 
אז טוב שזה לא קרה. אני אוהב את איך שקוב שר, את העוקץ שבקול שלו ואת הצליל המעט דהוי של האלבום. יש שם שישה כמעט-להיטים וגם גרסה חולמנית-חרדתית ל"על כל אלה".

להאזנה לכל האלבום

 

מורין נהדר -  לאלאי

 

הורים, בואו נודה בזה, אי אפשר לעשות רומנטיזציה לשירי ערש. הניגון הזה שעוטף את העולל הרך בשמיכה מוזיקלית ושולח אותו רגוע ונינוח לשנת הלילה, זו פנטזיה שמתגשמת יום כן, יומיים לא (ואני עוד אופטימי). ובכל זאת, להקשיב לביצוע א-קפלה של מורין נהדר לשיר ערש פרסי ישן, מחבר בדיוק לפנטזיה הזו – של קול רך ועוטף שאין דבר מלבדו בתוך החשכה. 
את השיר אפשר למצוא ב"בת המקום", אוסף שירת נשים של "קפה גיברלטר", שמתחיל, אגב, עם "ננו ניי" של אסתר רדא. מורין נהדר, ילידת אספהאן, הוציאה לאחרונה אלבום של פיוטי יהודי פרס, בשם "ישנה בחיק ילדות". חמישה שירים מתוכו תוכלו לשמוע כאן

 

 

נקמת הטרקטור ושלמה בר – כתונות פסים

 

הישג גדול לשלמה בר ונקמת הטרקטור בכך שגרמו לי להתאהב בטקסט הזה למרות שלמדתי אותו בתיכון. שיר חגיגי על טבע, מחזוריות ויין, בדיוק לתקופה הזו של השנה, שנכתב על ידי משורר יהודי-ספרדי משה אבן עזרה אי שם במאה ה-11 או ה-12. מתוך "מה לאהובי" של נקמת הטרקטור המוקדש כולו לשיריו. הלחן של אבי בללי והשירה הנפלאה של שלמה בר, שמדגיש כל צליל וכל מילה הופך את "כתונת פסים" לשיר שכבר מהאזנה הראשונה נשמע כאילו היה כאן תמיד. 

 להאזנה לכל האלבום

 

הפה והטלפיים – אני הולך לשרותים


——> להאזנה <——

בעניין כמה  מהסעיפים בקוד של הפה והטלפיים:

1. שאפו על ההתמדה.
3. אכן, אין על קסיו, וגם לא על זמזום הגיטרה של רם אוריון בשיר הזה.
7. לא מובן לי מכותרת האלבום אם הם בתחת או מתחת.
8. כמעט ושמתי פה את שיר הנושא של האלבום הקודם. הוא יפה ממש.
10. חבל על "אנובה", דווקא אחלה לייבל.
14. זהו בעצם השיר "אשר פונה ישירות אל נציגה דמיונית של המין השני בשורה של טענות".

 להאזנה לכל האלבום

 

Fedorov & Kruzenshtern – U

 

——> להאזנה <——

השיר הספציפי הזה כאן בזכות הגיטרות המשובחות לאורכו ולרוכבו. מיקומו בסיכום הזה לא מובן מאליו. מדובר באלבום הפונה לקהל הרוסי (לאו דווקא מישראל). שיתוף פעולה בין איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר – חלק מההרכב הישראלי האקספרמנטלי "קרוזנשטרן ופרוחוד" לבין לאוניד פיודורוב, מוזיקאי רוסי ותיק ומוערך המגיע לעיתים קורובות להופעות בישראל, סולו או עם להקתו "אאוקציון". מכיוון שאני לא מוצא הגדרה טובה יותר, אתאר את המוזיקה הזו כרוק אלטרנטיבי, בו כל אחד מהצדדים מוותר קצת על המוזרויות שלו ונפגש איפשהו באמצע. הוא יצא בלייבל המקומי המצוין Auris Media ולכן מבחינתי נחשב לאלבום ישראלי לכל דבר. 

להאזנה לכל האלבום – Eveywhere 

* איגור קרוטוגולוב וגיא שכטר עומדים מאחורי תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, חבורה שעושה מוזיקה שתגמול את הילדים שלכם ממיכל הקטנה. הופעה שלהם השנה הובילה אותי לכתוב את הפוסט ההרפתקני הזה

 

Zvuloon Dub System – Yene Almaz

 

——> להאזנה <——

עוד אלבום שהקשבתי לו הרבה השנה הוא Anbessa Dub. הרבה דאב אין שם, אבל יש חיבור מוצלח בין רגאיי למוזיקה אתיופית בהפקה צלולה ועשירה, קטעים מקוריים לצד קאברים, אמהרית ותיגרינית והרבה אורחים, בין היתר אחד מהזמרים הגדולים של אתיופיה, מחמוד אחמד, שהופיע השנה בירושלים. 
Yene Almaz סוגר את האלבום. הוא מאט את הקצב ומקרב לאווירה המשכרת של דאב. הצליל הצורם והמהפנט ששומעים לאורכו מגיע ממסנקו (סוג של כינור חד מיתרי) עליו מנגן מוזיקאי בשם דג'ן מנצ'לוט.

להאזנה לכל האלבום – Anbessa Dub

 

דויד פרץ – למכור את נשמתי לשטן

השנה היה עמוד הבנדקמפ של דויד פרץ שוקק חיים. הקלטות חדשות לצד ישנות, הופעות חיות וניסויי אולפן, קטעים אינסטרומנטליים ושירים עם מילים. אם ספרתי נכון, מדובר בעשרה אלבומים מלאים ומיני אלבומים שיצאו השנה. אני אוהב במיוחד את קטעי הגיטרה והקלידים שנעים על רצף של בלוז, פולק ואמביינט (על אחד מהם כתבתי את הפוסט הלפני אחרון).
השיר הזה הוקלט, יחד עם שלושה נוספים, במועדון הציקלורמה של מרכז הצעירים בבאר שבע כחלק מפרויקט הטלוויזיה שלהם. כל הנגנים שם, כולל דויד פרץ חיים כיום בבאר שבע. התוצאה – בלוז ישראלי מלא חיים. 

להאזנה לכל האלבום


עמיר לב – חזי ורות

אסיים עם "חזי ורות", מתוך ה-אלבום של השנה מבחינתי. 11 שירים שמגיעים בזמן הנכון במקום הנכון, ויש בהם את כל מה שלמדתי לאהוב אצל עמיר לב. הקול הנמוך, הגיטרות, היכולת לתאר בפרטים קטנים ובמילים בודדות עולם ומלואו, לעורר חוויות חושיות ורגשיות כבדרך אגב, והאנשים השקופים, אלה שבדרך כלל לא כותבים עליהם. 
ב"חזי ורות" לקח לי זמן להבין על מי ועל מה הוא שר. ערבים – יהודים, ברור, אבל מה בדיוק? ומאיפה המספרים האלה? ובאיזה מקום הוא עצמו עומד? בלי להבין את כולו נזכרתי בשיר מיד אחרי שראיתי כיצד פורסמו השמות הפופולריים בישראל בשנה החולפת. אבל העיקר שכולם יודעים איפה החומוס הכי טעים. 
בחרתי בשיר הזה גם בזכות הויולה של גליה חי, שמצליחה להיות יותר קומוניקטיבית מהטקסט כשהיא עוברת לאורך השיר בין מערבי לערבי עד שמתפרצת בצליל של סירנה בסיום. הנגינה שלה כאן היא הרגע האינסטרומנטלי הטוב ביותר של השנה מבחינתי. 

 להאזנה לכל האלבום

 

* * *

  לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

להמשך הפוסט

בריזה עם גאבור גיטרה

דוד שפיר | 25.07.2014 | 02:55

 

הפוסט הזה נכתב בהמשך לפוסט הפרידה מבובי וומאק. התלבטתי אם לפרסם את זה עכשיו. מדובר באלבום ג'אז-סול מ-1971 של גאבור סאבו, גיטריסט אמריקאי ממוצא הונגרי, בו וומאק לקח חלק חשוב. מוזיקה צלולה, עשירה ומרוממת נפש, שיצאה תחת השם High Contrast, ואכן נמצאת בניגוד גבוהה מדי לפסקול המתבקש לאור המצב. מצד שני, האפשרות להסיח את הדעת הכרחית לבריאות הנפשית, אז הנה. אני מקווה שיש מי שימצא בצלילים האלה הפוגה קלה בימים קשים.

Breezin', הקטע הפותח את האלבום, הוא בדיוק זה. הדבר הכי קרוב לשמש, גלים וערסל הרחק הרחק מכאן. כבר מהשניות הראשונות הוא מכביד בנעימות על העפעפיים ומחדד את החושים. גרוב עדין של באס וכלי הקשה, כינורות שבאים והולכים והנגינה מלאת החיות של סאבו. הגיטרה של בובי וומאק, שגם כתב את הקטע הזה, נמצאת אי שם ברקע, ומבליחה מדי פעם בהרמוניה מושלמת עם גאבור.

כאן ניתן להאזין לרוב קטעי האלבום ברצף

החיבור ביניהם טבעי. וומאק מגיע מרית'ם-אנד-בלוז, פאנק וסול, סאבו הוא גיטריסט ג'אז ששואב את הגרוב שלו מהמוזיקה הצוענית בארץ מולדתו וממקצבים לטינו-אמריקאיים. התוצאה היא ג'אז שמדבר גם לאנשים שלאו דווקא אוהבים ג'אז. שילוב כזה, שנשמע מוכר ומובן מאליו היום, היה רק בתחילת הדרך ב- 1971. מה שאולי מסביר את שם האלבום.

על בובי וומאק כבר כתבתי. אומר רק שאמנם הוא התפרסם בזכות שירים וביצועים שלו, בובי זכה ללא מעט קרדיט גם מאחורי הקלעים. באמצע שנות השישים וומאק הוחרם על ידי שדרנים ומאזינים בעקבות נישואיו לאלמנתו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה, שלושה חודשים אחרי מותו הטראגי. במהלך תקופה זו וומאק רכש מוניטין בתור כותב וגיטריסט מבוקש. בשנה בה עבד עם סאבו יצאו שני אלבומי מופת בהם לקח חלק - Pearl, תקליטה אחרון של ג'ניס ג'ופלין, ו- There's a riot going on של סליי אנד דה פמילי סטון. High Contrast פחות מוכר מהשניים האלה, אבל תרומתו כאן היא הגדולה ביותר (ארבעה שירים מתוך שבעה, ונגינה בכולם) והוא, בעיני, ה-פנינה בדיסקוגרפיה הנסתרת של בובי וומאק ודוגמא נפלאה לכשרונו בתפקידי משנה.

      

אבל הגיבור הראשי כאן הוא גאבור סאבו. גאבור נולד בהונגריה ב- 1936 והתבגר תחת השפעה סובייטית מאסיבית על המדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. את הגיטרה הראשונה שלו הייתה מתנה מאביו בגיל 14, יחד עם שיעור נגינה אחד. אחר כך למד לבד. את ההשראה קיבל מהשחקן האמריקאי רוי רוג'רס שגילם קאובוי מזמר בעשרות סרטים, ומג'אז אמריקאי שהגיע לאוזניו על גלי תחנת קול אמריקה שחדרו מבעד למסך הברזל. במהלך המרד ההונגרי בשלטון הסובייטי ב- 1956, סאבו ברח עם משפחתו לארה"ב שם התחיל ללמוד בצורה מסודרת במכללת ברקלי למוזיקה. מ-1961 הוא הצטרף להרכב הג'אז של נגן כלי ההקשה, צ'יקו המילטון. חמש שנים לאחר מכן פנה לקריירת סולו. באלבומו הראשון הוא עוד גישש את השטח, אך ב- Spellbinder שבא אחריו בהפרש של כמה חודשים, סאבו כבר הבשיל. שם אפשר למצוא חלק מהמרכיבים שמאפיינים את סאבו לאורך היצירה שלו. לחנים מקוריים לצד שירים פופולריים, אלתור לצד עיבודים מוקפדים ושילוב בין ג'אז, רוק, השפעות מהמזרח ומקצבים לטיניים.

כך נפתח Spellbinder מ- 1966. 

סאבו היווה השראה גדולה מאוד על קרלוס סנטנה. הנגינה של גאבור והשימוש בכלי הקשה ומקצבים לטינו-אמריקאים השפיע על צליל הרוק הלטיני הבוער של סנטנה. כמחווה חיבר סנטנה, ב- 1970, בין Black Magic Woman  של פליטווד מאק ל- Gypsy Queen שסאבו הקליט ב- 1966. 

בתוך הקלחת היצירתית של שנות השישים סאבו כל הזמן חיפש כיוונים חדשים. כנגן ג'אז הוא פתח לגמרי את גבולותיו עוד לפני שדיברו על מושגים כמו פיוז'ן, התנסה (בעיקר בהופעות) עם פידבק, חקר את השורשים ההונגריים שלו, בהשראת ראווי שנקר ניגן בסיטאר באלבום בשם Jazz Raga, פנה לכיוונים פסיכודליים, ליווה בהצלחה מסחרית גדולה את זמרת הג'אז לנה הורן, ובכלל שיתף פעולה עם עשרות מוזיקאים, תוך כדי שהוציא אלבומים בקצב מסחרר של שניים עד ארבעה בשנה. ובמרכז כל זה  נגינת הג'אז הצלולה, המלודית ומלאת התשוקה שלו שלקחה מכל מה שנקרה בדרכה -  מוזיקה צוענית, הונגרית, קאנטרי, לטינית, הודית, רוק, פופ, סול, פסיכודליה ומוזיקה קלאסית. השוני המהותי בנגינה שלו מגיטריסטים אמריקאים רבים היה בכך שהוא נשען פחות על הבלוז. קרלוס סנטנה מספר שהצליל של סאבור פתח בפניו אפשרויות נגינה חדשות והוציא אותו מהלפיתה החזקה בה בי-בי קינג, מלך הבלוז, החזיק אותו וגיטריסטים אחרים בני זמנו. 

ובכל זאת, סאבו, בדומה לבובי וומאק בתחומו, נמצא איפשהו בשורה השלישית של גיבורי הגיטרה. הקהל לא תמיד ידע איפה למקם אותו, ומרוב הכיוונים המשתנים גם התקשה לעקוב אחריו. הוא היה ג'אזי מדי עבור חובבי רוק, ולא ג'אזי מספיק עבור טהרני הג'אז. וגם, בכל דבר בו חידש היו אחרים, גדולים ממנו, שעקפו אותו בסיבוב. ועדיין, אף אחד לא נשמע כמוהו, והנבירה בדיסקוגרפיה העשירה שלי היא הרפתקה מענגת ביותר.

ב- High Contrast, החיבור בין סאבו לוומאק יצר מפגש חד פעמי, שהוא גם שער הכניסה הכי נגיש לעולמו. שילוב הרמוני של ג'אז, רוק וסול. משיי, עדין ומרגיע, אבל גם גם דינמי, מורכב ומעניין מספיק כדי לא להפוך לטפט. מוזיקה שמחה ומלאת השראה שיוצרת אווירה של מקום טוב להיות בו.

בהמשך, שניים מתוך קטעי האלבום קיבלו מילים ועיבוד אחר ובקריירת הסולו שלו.  וב- 1976, Breezin' הפך ללהיט סמות'-ג'אז ענק בביצועו של ג'ורג' בנסון. סאבו לא אהב את הגרסה הזו.

וומאק נפטר לפני כחודש בגיל 70. סאבו הלך בגיל הרבה יותר צעיר, ממחלת כבד וכליות ב- 1982 במהלך אחד הביקורים בעיר הולדתו בודפסט. שם הרבה לבקר אחרי שהמצב המדיני בהונגריה השתנה. אסיים את הפוסט עם וידאו של הופעה שהוקלטה בביקורו הראשון שם ב- 1974, מלווה בנגנים מקומיים. ההקלטה שודרה במסגרת התוכנית הראשונה שהוקדשה אך ורק לג'אז בטלוויזיה ההונגרית.

 

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

להמשך הפוסט

הֵאֲלְמוּת ישראלית, יולי 2014

דוד שפיר | 10.07.2014 | 08:11


צילום על העטיפה: ג'ואי סולומון

אני גר בצפון. זה רחוק. היום קניתי שישיית מים כבדרך אגב. כאילו שכל כמה ימים אני קונה שישיית מים. שעה לאחר מכן הגיע אח של אשתי עם ציוד כבד – לום ופטיש שניים וחצי קילו. הלוח המתכתי הנגרר בחלון הממ"ד לא זז ממקומו. "נדבק בגלל שצבעו אותו" הוא אמר, ואחרי כמה תנועות גסות עם הלום פיסת הברזל החליקה פנימה. משהו כבד שלא הייתי מודע אליו פתאום ירד לי מהלב. "האמת, אני בכלל לא מודאג" הוא אמר, אבל בכך שהזדרז להגיע ולפתור את הבעיה רמז למשהו אחר. ככה זה עם מילים, אפשר להסתתר מאחוריהן.

ובכלל, מילים הן אף פעם לא הדבר עצמו. הן סימבול, ייצוג של משהו שרגע לפני בריאתן לא היה לו פשר ושם. הן הגשר אל הדבר עצמו ומסתור ממנו בו זמנית. לפעמים אפילו מקלט. לכן אנחנו כל כך משתוקקים אליהן. גם מוזיקה היא לא הדבר עצמו, אבל קרוב יותר.

המוזיקאי והיוצר דויד פרץ גר בבאר שבע. זה קרוב. אחרי שהמטחים הגיעו גם לשם הוא הקליט והעלה לרשת ארבעה קטעים אינסטרומנטליים תחת השם הֵאֲלְמוּת. בתאור כתוב: "בשקט שאחרי, בהמתנה שלפני, גנבתי כמה דקות של שקט והאלמות.". גיטרה, קלידים וקצת אפקטים, ללא מילים. אפילו ללא שמות מובחנים לקטעים. "האלמות # 1", "האלמות # 2", וכן הלאה. זה לא סימבול. לא פסקול ולא שיר על משהו. דויד פרץ מנגן את הדבר עצמו הכי קרוב שיש. מוזיקה של חוסר שקט, דריכות ודאגה, פחד, כאב והתפוררות. ומוזר לתאר את זה על כך, אבל זה יפה. אנושי, נוגע וקומוניקטיבי למרות (או שבעצם בזכות) העדר המילים. האלמות צלולה ועמוקה שחושפת את מה שלרוב מסתתר מאחורי רבבות המילים, הפרשנויות והדעות שמתקיפות מכל עבר.  זו מוזיקה ישראלית, ומצער לומר, הכי אקטואלית שיש.

כאן, בקישור:

https://davidperetz.bandcamp.com/album/–32

 
צילום: אדוה שלהבת

 

 לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

להמשך הפוסט

כנסייה, רחוב, חדר מיטות – עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק

דוד שפיר | 05.07.2014 | 22:26

"אני מרגיש מבורך. זה כל מה שאני יכול לומר. אם מישהו היה אומר לי 'בעוד עשרים שנה אתה תאט קצת, אבל תפגוש כמה אנשים שישמעו אותך, וירצו שתהיה אתה, כפי שאתה היום, לא כפי שהיית אתמול'. הייתי אומר, 'זה לא יקרה אף פעם'." בובי וומאק.

 
ב- 27 ליוני הלך לעולמו, בגיל 70, בובי וומאק. את המילים בציטוט מעל הוא אמר לפני כשנתיים בהקשר להתחדשות הקריירה שלו, שדעכה בהדרגה במשך כמעט שני עשורים. התחדשות שהחלה הודות לאיש צעיר אחד (יחסית) בשם דיימון אלברן ששלח לביתו הקלטות של הלהקה שלו דאז, הגורילז, בתקווה לשכנע את בובי לקחת חלק באלבומם החדש. "תשיר מה שאתה רוצה" הייתה בקשתו של אלברן לקראת ההקלטה. אחרי שבובי, בן ה-65, עשה בדיוק את זה במשך שעה שלמה הוא כמעט התעלף. אחר כך הוקלט עוד שיר, ואז סיבוב הופעות יחד עם הגורילז שהזרים דם חדש בעורקיו, מה שהביא בסופו של דבר לאלבום קאמבק מרשים בשם The bravest man in the universe. אלבום סול עם סאונד רטרו-עתידני שבמרכזו הקול העמוק והמחוספס של וומאק. אציין גם את העטיפה עם צילום יפה ומטריד בו זמנית של כף ידו של בובי. לא ברור אם זו יד שחוותה הרבה או פוטושופ. האלבום הצליח בצורה יוצאת דופן, וחשף את וומאק לקהל חדש, שבמקרה הטוב הכיר את שמו וכמה שירים בודדים. אני אחד מהם.

יחד עם אלברן מאחורי האלבום הזה עמד ריצ'רד ראסל, מפיק ובעל הלייבל XL Recordings, שאחראי גם על הקאמבק המדובר של גיל סקוט-הרון ב- 2010. זה לא סיפור חדש, שיתופי הפעולה הבין דוריים האלה, בהם צעיר אומר לזקן "בוא נעשה משהו חדש ביחד", כשזה עובד טוב זה גם מרגש. חיבור שמצליח מוביל להתעוררות, ליקיצה מתרדמת יצירתית, ואז המילה "עכשווי" מתמלאת במלוא משמעותה. כאן, כאמור, זה עבד. להמחשה אני ממליץ לצפות בקישור שבסוף הפוסט הזה – הקלטה מלאה של הופעה בפסטיבל גלסטונברי 2013 שמתחילה בשישה שירים מהאלבום האחרון.

 

 

בו בזמן שהחיים והקריירה של בובי וומאק התעוררו מחדש, הגוף המשיך להיכנע לחוקי הטבע. סכרת, סרטן, דלקות ריאות חוזרות וגם סימנים ראשונים של אלצהיימר שהובילו לרגעי מבוכה בהופעות. אבל הוא המשיך להופיע (החודש היה אמור להופיע בצרפת, אנגליה, הולנד ובלגיה) וגם עבד על אלבום חדש, 28 במספר, תחת שם שלא שם על המוות – The best is yet to come.

בובי וומאק עשה חתיכת דרך פתלתלה בחיים, מבחינה אישית ומזויקלית. למד לנגן לבד על הגיטרה של אביו, הופיע מגיל עשר בערך בחמישיית גוספל יחד עם ארבעת האחים שלו, תחת השם "האחים וומאק". בתחילת שנות השישים עבר איתם מקודש לחול כששינו את שמם ל"ולנטינוס", עזבו את הגוספל ופנו לכיוון של רית'ם אנד בלוז. השינוי הזה הוביל לנתק מאביהם, שראה במעבר מכירת נפשם לשטן. כ"ולנטינוס" הם קיבלו את חסותו של סם קוק, אחד מזמרי הסול הגדולים של אמריקה. המוות הפתאומי של קוק ב- 1964 זעזע את בובי וומאק, שאיבד חבר, מנטור ואולי אפילו דמות אב. שלושה חודשים אחרי, בובי התחתן עם ברברה, אלמנתו של קוק. הוא בן 21 היא בת 29. בחתונה בובי לבש, לבקשתה של ברברה, את חליפתו של קוק. הסברים על אהבה גדולה ומחויבות לטפל במשפחתו של הזמר המנוח לא חסכו משניהם טונות של זעם. מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת עדיין לא ברור, ואני תוהה מה הניע אותו יותר, אהבה לברברה או אהבה לסם. ולנטינוס התפרקו, ובובי שהתכוון לצאת לקריירת סולו נותר תלוי באוויר כי הקהל ושדרני הרדיו לא רצו לשמוע על "הילד שהתחתן עם אשתו של סם קוק" ובובי וומאק חטף מכל עבר (כולל מכות רצח). בשנים האלה הוא עבד מאחורי הקלעים, בתור נגן גיטרה (מבוקש מאוד) וכותב שירים לאחרים. ב-1968 יצא בשקט אלבום סולו ראשון, שנה לאחר מכן עוד אחד, ובהדרגה באה השכחה שאפשרה לו לחזור לקדמת הבמה. בתחילת שנות השבעים וומאק כבר היה בשיאו, עם אלבומים ושיתופי פעולה משובחים. אחר כך הגיעו עוד עליות ומורדות עם טרגדיות אישיות, החלטות נכונות, מעשים עלובים וגם התמכרות קשה לקוקאין (ממנה נגמל במהלך שנות השמונים). למי שרוצה לדעת מעבר לפסקה המתפקעת הזאת אני ממליץ מאוד לצפות בסרט התיעודי שבקישור בשם Across 110th Street.

בסרט הזה מתאר צ'אק די (מ- Public Enemy) את המוזיקה שלו כתערובת של גן עדן וגיהנום, בה אפשר לשמוע את הכנסייה ואת הרחוב בו זמנית. התאור הזה, כמו שהוא מדויק למוזיקה הוא גם מדויק לאישיותו של וומאק. אבל החיבור הקונקרטי של כנסייה ורחוב מאפיין לא רק אותו. לא מעט מוזיקאים אפרו-אמריקאים בני דורו הגיעו מרקע דומה. מבין אלה המוכרים לקהל הרחב גם כיום רובם הצליחו יותר מוומאק. למרות שלא מעט משיריו צעדו גבוהה מצעדים, הזמן לא עשה איתם חסד. כיום, מאזין ממוצע שלא ידע להבחין בין מרווין גיי, קרטיס מייפילד וביל ווית'רס, יכיר ככל הנראה יותר שירים שלהם משירים של וומאק. היה לו את הקול, נגינת הגיטרה, העיבודים ושורה של שירים טובים מאוד, אבל ברובם לא היה את הדבר החמקמק הזה שהופך שיר לקלאסיקות על זמניות. אבל מכיוון שאני כאן לא בשביל קלאסיקות על זמניות (שמרובן לי אישית נמאס) אשמח להציג את עשרת השירים הטובים ביותר של בובי וומאק… לדעתי האישית.

 

- 10 -
Deep River [The bravest man in the universe] 2012

מתוך האלבום האחרון. ביצוע אקוסטי קצר ונוגע לספיריטואל אפרו-אמריקאי ישן שבובי וומאק הכיר מהילדות.
כמה ימים אחרי מותו עלה לאינטרנט וידאו של הטייק הראשון לשיר.

- 9 -
A change is gonna come (live
) 2000

לשיר הזה, של סם קוק במקור, הוקלטה גם גרסת אולפן, אבל כאן הוא בזכות הביצוע הספציפי הזה. בהופעה חיה ב-2000, וומאק, באופן מפתיע, נראה בכושר מעולה ונותן את הכל. שימו לב לפתיחה החזקה ולנגינת הגיטרה (הוא שמאלי שמנגן בה הפוך).

 - 8 -
If you want my love) put something down on it [I don’t know what the world is coming to] 1975)

שיר טיפוסי של וומאק משנות השבעים. בס רוטט, כינורות (שכמה שנים אחרי נגנבו על ידי רוד סטיוארט), גיטרה, שירה מפתה, קולות רקע. כל החבילה. כולל מה שהביא לו את הכינוי "המטיף" – הדיבור בהתחלה. איפשהו קראתי תאור מאוד יפה של חווית ההאזנה לשיריו כמפיגת בדידות, בזכות הדיבור הישיר שלו תוך כדי.

 

- 7 -
Let it hang out [Looking for a love again] 1974

זה לעומת זאת שיר פחות טיפוסי. נטייתו של וומאק היא לבשל אותם על להבה נמוכה, כאן לעומת זאת, השיר, כמו הכותרת שלו, עולה באש.

 - 6 -
If you think you're lonely now [The poet] 1981

"אם את חושבת שאת בודדה עכשיו, חכי ללילה". למרות התחושה שהוא מעורר, זה שיר פרידה.
מתוך אלבום מוצלח שיצא אחרי כמה שנים קשות.

 

- 5 -
Sweet Caroline [Understanding] 1972

יש לבובי וומאק כמה קאברים מאוד מוצלחים. תקשיבו למשל לגרסאות שלו ל- California Dreaming, Fly me to the moon או All along the watchtower.
השיר הזה, של ניל דיאמונד במקור, נמצא כאן כי אני שומע את בובי וומאק מחייך דרך השירה שלו, וזה מדבק, אם לא בהתחלה אז לפחות בכניסה לפזמון, עם ה- I like this הספונטני (40 שניות לתוך השיר).

- 4 -
Across 110th street [Across 110th street - soundtrack] 1972

רחוב 110 בניו יורק מפריד בין הסנטרל פארק להארלם, כלומר, נמצא בדיוק על התפר בין העושר והעוני של העיר. תאור ריאליסטי ומייאש של חיים בגטו אפרו-אמריקאי שעטוף באחד הלחנים והעיבודים הכי טובים שלו.
השיר נכתב עבור פסקול לסרט בעל אותו השם, וקיבל חשיפה גדולה ב-1997 אחרי שקוונטין טרנטינו שילב אותו בפתיחה ובסיום של ג'קי בראון. פאם גריר, השחקנית הראשית בסרט של טרנטינו, הייתה בעבר בת זוגו של וומאק.

- 3 -
I'm Through Trying To Prove My Love To You [Facts of life] 1973

השיר הזה מהלך עלי קסם מיוחד. שיר שקט, מריר – מתוק, שנשאר כל הזמן על אש קטנה ויכול בקלות ללכת לאיבוד. עם גיטרה וקולות רקע נפלאים. אין לי יותר מה לומר עליו, צריך להקשיב.

- 2 -
Please forgive my heart [The bravest man in the universe] 2012

השיר היפה ביותר באלבום הקאמבק שלו. בובי וומאק בחליפת חלל עושה חשבון נפש.

- 1 -
I can understand it [Understanding] 1972

השיר האולטימטיבי של וומאק לדעתי. פתיחת גיטרה שמאוד מזוהה איתו. גרוב פאנקי, עיבוד רב שכבתי, מעברים בין דיבור לשירה, קולות רקע מתוקים, בקיצור, אווירה וומאקית מובהקת. לקראת הדקה הרביעית הגיטרה עולה על פני השטח ובובי עובר לקריאות נוסח ג'יימס בראון. תענוג שאני יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב.

 

 

* * *

 

ברשימה הזאת לא התייחסתי לעבודתו הרבה מאחורי הקלעים. אז למען הסדר הטוב אציין שבובי וומאק חתום על אחד הלהיטים הראשונים של הרולינג סטונז, כתב וניגן עם רון ווד, הגיטריסט שהצטרף לסטונז מאמצע שנות השבעים. כתב לא מעט שירים לווילסון פיקט, וגם שיר אחד לאלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. את הגיטרה שלו אפשר לשמוע, בין היתר, אצל אריתה פרנקלין וסליי אנד דה פמילי סטון. תוך כדי כתיבת הפוסט שמחתי לגלות שבובי וומאק לקח חלק משמעותי בהקלטה של אלבום אחד שמאוד אהוב עלי, אותו לא אזכיר כאן, כי הוא שווה פוסט נפרד שאעלה בקרוב. בנתיים אני משאיר כאן קישור להופעה שהזכרתי בהתחלה. בובי וומאק, בפסטיבל גלסטונברי, 2013.

[סטליסט]

 

 

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

להמשך הפוסט

האלבום הנפלא ממנו גנבה, לכאורה, לד זפלין את הפתיחה של "מדרגות לגן עדן"

דוד שפיר | 25.05.2014 | 01:19

 האם גנבה לד זפלין את הפתיחה של Stairway to heaven מקטע בשם Taurus של להקת Spirit? זו לא שאלה חדשה, אך היא הפכה למדוברת מאוד בשבוע אחרון בעקבות תביעה שהוגשה בעניין. ידיעות פורסמו, השוואות נעשו, ודעות נאמרו. אי אפשר להתעלם מהדימיון בין הקטעים ומהעובדה שב-1969 זפלין חיממה את ספיריט במספר הופעות (שיר אחר של ספיריט, Fresh garbage, נכנס לסטליסט שלהם באותה השנה). אין לי מה להוסיף מעבר לכך שאני מקווה ששמו של רנדי קליפורניה, גיטריסט הלהקה שכתב את Taurus, יצוין לצד פייג' ופלאנט בקרדיטים של השיר. הסיבה העיקרית לכך היא לא המומחיות (שאין לי) בגניבות מוזיקליות אלא אהבה רבה ללהקת ספיריט, ובמיוחד לאלבום הבכורה שלהם.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר מתוך אלבום רוק פסיכודלי, בעל סאונד צלול ועשיר, שמשלב ג'אז, בלוז, פולק ופופ. זהו אלבום הבכורה של ספיריט ששמו כשם הלהקה והוא הוקלט בלוס אנג'לס ב- 1968, ה-זמן וה-מקום למוזיקה מהסוג הזה. לא מעט אלבומים משובחים ומרשימים יותר יצאו באותה התקופה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מאוד נקשר דווקא אליו. מבחינתי, הידיעה על התביעה נגד לד זפלין היא רק תירוץ כדי לכתוב עליו.

ספיריט נוסדה מתוך חיבור לא שגרתי בין נער לאביו החורג. הנער, גיטריסט צעיר בשם רנדי וולף קיבל את הכינוי קליפורניה מג'ימי הנדריקס בזמן שהיה חבר בלהקה שלו זמן קצר לפני פריצתו הגדולה. לולא היה בן 15 באותה התקופה היה ממשיך עם הנדריקס לאנגליה ומשם, כנראה, לתהילת עולם. אמו לא הסכימה, למרות שהיא זו שעודדה אותו לנגן מגיל שש. מאז רנדי ספג כמויות של רוק, בלוז וג'אז ופיתח סגנון נגינה ייחודי. הוא שלט בכמה שפות מוזיקליות, ידע מתי להמריא ומתי להישאר על הקרקע. הכישרון והורסטיליות שלו התאימו בול לחזונו של אד קאסידי, מתופף ג'אז בן ארבעים פלוס שהתחתן עם אימו של רנדי ב- 1965. קאסידי הספיק לנגן עם רבים וטובים כמו קנונבול אדרלי, רולנד קירק, דקסטר גורדון, טאג' מאהל וריי קודר. הוא ידע בדיוק מה הוא רצה – להקת רוק שתדע לנוע בחופשיות בין ג'אז, בלוז, פולק ופופ. על רקע צעירים ארוכי שיער קאסידי בלט בגילו המבוגר יחסית, בגדיו השחורים תמיד וקרחת חלקה ונוצצת. שלושה נוספים הגיעו משיתופי פעולה קודמים של רנדי ואד. הקלידן ג'ון לוק, שניגן עם קאסידי בהרכב ג'אז בעבר, הבסיסט מרק אנדס והסולן ג'יי פרגוסון שגם כתב את רוב השירים באלבום הזה. בשלב די מוקדם בחיי הלהקה הם עברו לבית משותף מחוץ לעיר שם חיו עם בנות הזוג שלהם ועבדו על החומרים לאלבמם הראשון.

 

הנגינה של קליפורניה בולטת מאוד בשלושת השירים שפותחים את האלבום. הראשון, Fresh Garbage, עם הפתיחה המרשימה של תופים, קלידים וגיטרה מזמין להרים את מכסה פח האשפה ולבדוק את הרגלי הצריכה שלנו. אחרי דקה וקצת לתוך השיר ספיריט הופכת, במעבר אלגנטי, להרכב ג'אז שמפנה מקום לסולו קלידים וכעבור דקה נוספת חוזרת לריף הגיטרה שפתח את השיר. מעברים מהסוג הזה, יחד עם התיפוף החד והנחוש של קאסידי והגיטרה של קליפורניה הופכים לאורך האלבום לסימני ההיכר של הלהקה. הטקסט הנוקב בשיר הזה נכתב בעקבות מראות האשפה שהצטברה ברחובות בזמן שביתה של פועלי תברואה. בדומה לו, רוב שירי האלבום התבססו בצורה חופשית על חוויות ואירועים של חברי ספיריט, שבמהלך הכתיבה קיבלו נופך מסתורי ודרמטי. כך למשל שפעת קשה שריתקה את הבסיסט מרק אנדס למיטה הובילה לעיסוק במוות ב- Mechanical World, קטע מותח בעל קצב מכאני ומאיים וסולואים חורכים של קליפורניה. או Straight Arrow המתאר, כמו בסרט קולנוע, אדם חזק, ישר ורודף צדק – שיר שנכתב בהשראת האופן בו אביו של מרק, שחקן בשם קית' אנדס, נהג לחנך ולמשמע אותו.

Taurus המדובר הוא קטע אינסטרומנטלי קצר ויפה בפני עצמו. בתוך רצף השירים הוא מרכך את המעבר מהאווירה הקודרת של Mechanical World לפסיכודליה העדינה והרומנטית של Girl In Your Eye. עם השיר הזה האלבום ממשיך לסדרה של קטעים נינוחים ורגועים יחסית, אך לא פחות עשירים מוזיקלית. הדרמה חוזרת בקטע הלפני אחרון  The Great Canyon Fire שנכתב בעקבות שריפת ענק באזור בו התגוררה הלהקה. אחריו מגיע סיום אינסטרומנטלי בשם Elijah שנמשך 12 דקות שלמות ומאפשר לכל חברי הלהקה להתבטא. למרות כמה רגעים יפים זה הקטע היחיד שלדעתי אפשר היה לוותר עליו.

בהרכב הזה ספיריט המשיכו לשלושה אלבומים נוספים, שם המשיכו לנוע על הרצף של פסיכודליה, בלוז, ג'אז, פולק ופופ. כולם טובים ומוערכים מאוד, עם זאת הראשון הוא הטוב ביותר שלהם לדעתי וגם נקודת פתיחה מצוינת להיכרות עם הלהקה. ב- 1971 מתחים פנימיים הובילו לעזיבתו של מרק אנדס וג'יי פרגוסון (שהקימו להקת רוק בשם Jo Jo Gunne). ספיריט המשיכו להקליט ולהופיע עד שנות התשעים עם הרכבים משתנים כשרנדי קליפורניה ואד קאסידי מהווים את הגרעין הקבוע של הלהקה. במקביל קליפורניה טיפח קריירת סולו צנועה. פעילות הלהקה הגיעה לקיצה עם מותו של רנדי קליפורניה ב- 1997. הוא שחה יחד עם בנו בן ה-12 באחד מחופי הוואי, שם הם נלכדו בזרם סחף. רנדי הצליח לחלץ את בנו לאזור בטוח אבל נסחף פנימה אל הים בעצמו. ב- 2012 נפטר, בגיל 89, אד קאסידי, שנחשב בשלב מסוים בקיירה שלו למתוף הפעיל הוותיק ביותר ברוק.

 

כל זמן שרנדי קליפורניה חי, הוא, מסיבותיו האישיות, לא מצא לנכון לתבוע את הזכויות לשיר, למרות שהביע עלבון מכך שלא קיבל אפילו תודה מחברי לד זפלין בראיון שנתן שנה לפני מותו. מי שתובע עכשיו את זפלין בשמו של קליפורניה ובני משפחתו הוא מיק סקידמור, עיתונאי לונדוני שירש את האחריות הכספית על ענייניו של קליפורניה אחרי שאמו של רנדי נפטרה. בחודשים הקרובים צפויים לצאת בהוצאה מחודשות ארבעת האלבומים הראשונים של לד זפלין, מה שאומר שתזמון התביעה איננו מקרי, אבל לגיטימי מבחינת מי שחושב שיש צדק בתביעה.

מאמר מעניין ומפורט שנכתב בעקבות התביעה טוען שאם אכן הפתיחה של Stairway נגנבה מתוך "שיר אחר של להקה קליפורנית נשכחת יחסית" זה יוביל לכתיבה מחדש של היסטוריית הרוק'נ'רול. די מוגזם לדעתי. גם אם בית המשפט יכריע לטובת רנדי קליפורניה המנוח, שום דבר לא יכתב מחדש. זפלין, למרות (ובגלל) לא מעט גניבות אחרות, הרוויחו את הפריבילגיה לכתוב כמה מפרקי ההיסטוריה בעצמם.

עם זאת, אני חושב שספיריט ורנדי קליפורניה ראויים להרבה יותר מהערת שוליים.

 


להאזנה לאלבום במלואו:

 

 * * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 

 

 

 

להמשך הפוסט

על דניאיל חארמס, שנאת ילדים ותזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב

דוד שפיר | 27.04.2014 | 01:18

1.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". המוכר הסתכל עלי מוזר.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף". הספרניות החליפו מבטים.
"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף".

2.

איפה אני? הסתכלתי סביבי. "סירופ", עיר תחתית, חיפה. יכול להישבע שכמה רגעים לפני הפלגתי על ספינה מפלסטיק בים של בירה. ספינת פיראטים! זו ההופעה השלישית של איגור קרוטוגולוב שאני רואה לאחרונה, כל פעם עם הרכב אחר, וזה רום שזורם בעורקיו הבולטים, אני בטוח. אחרי ששאג ונהם בג'יבריש הוא מתכוון לשיר מילים של ממש. מחליף את גיטרת הצעצוע באקורדיון קטנטן ומבקש שמישהו מהקהל יחזיק עבורו את הדף עם הטקסט. לצדו שמונה חברי תזמורת הצעצועים שלו. אנשים מבוגרים מצוידים בסט תופים זעיר, קסילופון צעצוע, קלידים לגיל הרך, רעשנים, חזירי גומי, קלרינטים מפלסטיק, ועוד כל מיני מצפצפים ומרשרשים לסוגיהם. מחזה כזה אם בקהל היו ילדים היה מתקבל על הדעת, אבל זה לילה, וכולם, כולל שלי, ישנים.

צילום: שחר שטיבל

מה שקורה על הבמה הוא איפשהו בין פסקול לסרטים מצוירים, הופעת פאנק וקרקס-קברט הזוי. החבורה הפרועה מוציאה את המיץ מהפלסטיק ומרשימה במשחקיות הרצינית שלהם (או שמה זו רצינות משחקית). למרות טווח מוזיקלי מצומצם של צעצועים זה עובד. מוזיקה שהולחנה היטב, אנרגיה טובה וקהל סקרני ומחויך שמצטופף צמוד לבמה.

    צילום: שחר שטיבל

בקטע האחרון הם מאטים את הקצב, ואיגור קרוטוגולוב מבצע ברוסית שיר ילדים שאני לא מכיר, משהו על עגורים ואוניות. עם השיר הזה הם מסיימים את ההופע, ועם המילים והאווירה הפסיכודלית שלו שולחים אותי הביתה.

 3.

בבית אני מגלה שהשיר נכתב על ידי דניאיל חארמס, משורר וסופר סובייטי שלא הכרתי. "איזה רוסי בלאי אני" חשבתי. לא נורא, יש אינטרנט, ופיראטים רוסים לא פוסחים על ספרות. אז קראתי קצת, ועוד קצת. קראתי גם יום למחרת. רוב הקטעים של חארמס קצרים וקשה להפסיק לקרוא אותו. למעשה, כל פעם שהתיישבתי לכתוב על ההופעה קראתי את חארמס במקום. הוא היה איש תימהוני שכתב בהתאם. שירה ופרוזה בעיקר. חלקה חסרת פשר שמתחילה בשום מקום ומובילה לשום מקום. אבל עם תחושת דופק חזק מאוד, הומור, עצב ומסתורין. תיאורים אבסורדיים של רגעים יומיומיים ואפורים עד כדי דכדוך שמתערבבים עם העל טבעי. ומוות. הרבה מוות. חלק מגיבוריו מתים עוד לפני שהקורא מספיק להכיר אותם. הם מתים כבדרך אגב, כמו שהם אוכלים, חולמים, מאבדים דברים או מתקוטטים. התיאורים שלו עגמומיים כמעט כמו הזמן בו הוא כתב אותם – מהשנים הראשונות לשלטונו של סטלין, דרך תקופת הטיהורים הגדולים שנעשו על ידו ועד המצור הגרמני על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. אבל בניגוד למציאות בה חי כתיבתו מצליחה לרומם את הנפש לא פחות מלדכא אותה – בזכות חוסר היגיון מוקצן והומור. הנה למשל קטע בשם "מקרים":

פעם אחת זלל אורלוב אופונה כתושה ומת. וכשגילה זאת קרילוב, גם הוא מת. וספירידונוב מת סתם. ואשתו של ספירידונוב נפלה מהמזנון ומתה גם היא. וילדיו של ספירידונוב טבעו באגם. וסבתו של ספירידונוב התמכרה לטיפה המרה ויצאה לנדוד בדרכים. ומיכאילוב הפסיק להסתרק וחלה בגרדת. וקרוגלוב צייר גברת עם שוט בידה והשתגע. ופרקריוסטוב קיבל ארבע מאות רובל במברק והתנפח עד כדי כך שנזרק מהעבודה.
אנשים טובים – ולא יודעים להעמיד את עצמם על הרגליים.
[1933]
מתוך: דניאיל חארמס / "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", תרגום מרוסית רועי חן, ספריית מעריב.

אחזור בהמשך לתזמורת הצעצועים, אבל תחילה אני רוצה לעשות עיקוף דרך יצירתו, שגם מעניינת בפני עצמה וגם מוסיפה עוד זווית ראייה על מה שקרה שם על הבמה. למי שאין לו סבלנות ורוצה לקבל תשובות על שאלותיו לגבי ההופעה אז התשובות הן: כן. בטח. מאוד! ועכשיו היידה ללנינגרד.

4.
חארמס נולד שלוש פעמים. פעם ראשונה זה קרה ארבע חודשים לפני הזמן, ואביו זעם כל כך שהמיילדת דחפה אותו חזרה מרוב בהלה. אבל אז אמו כעסה ודרשה להוציא אותו חזרה וכך הוא נולד בשנית. הלידה השלישית אירעה אחרי יציאתו מאינקובטור שם בילה ארבעה חודשים על מצע צמר גפן. זה קרה במהלך 1905 – 1906 בסנט פטרבורג, שהפכה מאוחר יותר ללנינגרד. משהו מכל זה נכון.

בשנות העשרים אימץ לעצמו את שם-העט החריג חארמס, שאף אחד עד היום לא יודע לפענח בודאות. אחת ההשערות מדברת על משחק עם המילים charm ו- harm, שדי הולם את אישיותו. שמו לא היה הדבר החריג היחיד. הלבוש שלו, למש, קרא תיגר על נורמות של הרחוב הסובייטי: מגבעת, מכנסיים קצרים, חותלות, סרטי קטיפה ושרשראות למיניהן. רק משוגעים, תיירים או מרגלים ששכחו להסוות את עצמם הסתובבו כך בזמנו.

בשנות העשרים, לפני הטיהורים הגדולים של סטלין, לסופרים בלנינגרד היה חופש יחסי שאפשר להם להתאגד ולא להסתיר את הצביון האומנותי שלהם. זה לא אומר שכתביהם התפרסמו, אבל לפחות אף אחד לא רדף אותם, עדיין. באחד המפגשים הספרותיים התבקש חארמס למנות את תחומי העניין שלו בפני חבריו לעט. הנה חלק מהם: כתיבת שירה, אפס ואפסיות, סימבולים, אותיות, סגנונות כתב יד, כל מה שחסר הגיון ומגוחך, ניסים, פנים אנושיות, ריחות, ניקיון ולכלוך, אוכל, עישון, דברים שאנשים עושים כשהם לבדם, חלום, פנקסים, תיעוד יום יומי של אירועים, קבלה, פיתגורס, טקסים, נשים (לא רק כאלה שאני מעדיף), פיזיולוגיה מינית של האשה, שתיקה.

חארמס כתב על מה שעניין אותו ואיך שעניין אותו בידיעה ברורה שדבריו לא יתפרסמו. מכיוון שסירב לחיות ממשהו פרט לכתיבה, פנה לפרנסתו לספרות ילדים שם מאוד הצליח. במשך עשרות שנים הוא היה מוכר לציבור הרחב כסופר ילדים בלבד.

 5.

לו עצמו לא היו ילדים למרות שהיה נשוי פעמיים. קוראיו הצעירים לא ידעו זאת, אבל חארמס לא אהב ילדים בכלל. שנא ליתר דיוק, וכינה אותם "זקנים אכזריים וקפריזיים". מרינה מליץ', אשתו השנייה מתארת את זה כך: "כל חייו הוא לא סבל ילדים. פשוט לא יכל לשאת אותם. בשבילו הם היו – טפו, זבל כלשהו. חוסר האהבה שלו אליהם הגיע עד כדי שנאה. והשנאה הזאת קיבלה ביטוי בתוך מה שעשה עבורם. ופה הפרדוקס: יחד עם השנאה שלו הייתה לו הצלחה מטורפת אצלם. הם פשוט מתו מצחוק כשהוא הופיע לפניהם".אפשר לתהות על הסיבות לרגשות האלה שלו כלפי ילדים, אבל מה שחשוב כאן זה הרעיון שסלידתו ורתיעתו מהם מנעה מחארמס לשקוע בסנטימנטים שנוטים לצפות מסופרי ילדים.

את הכתיבה הוא לקח ברצינות ללא קשר לקהל היעד ולא התייחס לכך כחלטורה. אמנם כתיבתו לילדים הייתה רכה וחיובית יותר, ומדי פעם הוא כתב גם דברים שמתאימים לרוח הסובייטית, חארמס שמר לעצמו את החופש לגעת בטווח רחב של רגשות וסיטואציות. זה אומר שעל כל חתול שנפצע ברגל ואנשים טובים עוזרים לו לרחף על ידי בלונים יש כלב שמרמה כלב אחר כדי לגנוב לו עצם, ומצליח. על כל תלמיד כיתה א' שצועד בהתרגשות לבית הספר יש איש שהולך ליער ונעלם. ועל כל ילד שמעדיף להישאר בבריה"מ ולא לעוף או להפליג לארצות אחרות (השיר שבוצע בהופעה) יש ילדה שממציאה סיפור בו אי הבנה בין מלך למלכה מובילה למכות ביניהם שמסתיימות במותו של המלך. הילדים אהבו את ההגזמה והאבסורד בשירים ובסיפורי, וזה גם מה שמנע מחלק מהם להיות מזעזעים. 

חארמס הגיש להם שפע. הגיון או חוסר הגיון, סוף שמח או עצוב, דימויים צבעוניים או דחפים יצריים – כל ילד מצא את מה שרצה. בכתיבתו הוא לא צמצם את עולמם הפנימי לעובי של קרטון ביצוע כמו שנוטים לעשות, בעיקר היום, בתכנים המוגשים לילדים. כשאני רואה שפע של עטיפות ספרים מנקרות עיניים או את החיוכים המולבנים של כוכבי ילדים למיניהם אני חושב שמוטב כבר שהיו שונאים ילדים. אולי אז היו מעזים יותר בלי הצורך להיות נגישים בכל מחיר, בלי חשש לעצבן, לשעמם או לגרום למישהו לסגור ספר או הטלוויזיה באמצע. כשמתחנפים או מתייחסים לילדים כצרכנים אי אפשר ליצור עבורם משהו בעל ערך אמיתי.

חארמס לא קל לתרגום, בעיקר בשיריו. אבל מצאתי אחד שהצלחתי לתרגם בצורה מספקת בתקווה להעביר משהו מהכתיבה שלו לילדים. על ציר החמידות בכתיבה שלו את השיר הזה אפשר למקם איפשהו באמצע.

עפים בלונים בשמיים
עפים ומתעופפים
עפים בלונים בשמיים|
מנצנצים ומרשרשים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכובעים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במקלות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בלחמניות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בחתולים
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים בכיסאות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים מנופפים במנורות
עפים בלונים בשמיים
ואנשים הם רק עומדים
עפים בלונים בשמיים
מנצנצים ומרשרשים

וגם האנשים מרשרשים

 [1933]

התחלה נאיבית וציורית. אנשים מתרגשים מהבלונים ומנופפים בכובעים. אחר כך אחר כך מקלות. מה פתאום מקלות? לחמניות, חתולים, כיסאות? גם החריזה הפשוטה נשברת. ובסיום מגיעה הנימה העצובה והכנועה שמאפיינת חלק מיצירותיו – הבלונים מתעופפים והאנשים נותרים במקומם. זה סופו של כל בלון. זה סופו של כל אדם.

6.

חלק מיצירותיו פורסמו בירחונים לילדים. "קיפוד", המוביל בהם, עורר לא מעט ביקורת על כך שהכתיבה שלו לא הולמת את ילדי הפרולטריון ומנסה להפוך אותם לחוליגנים. ב-1935, כשהתגבר דיכוי חופש הביטוי במדינה הירחון נסגר. בהמשך חלק מכותביו ועורכיו נאסרו. חארמס הרוויח את הכבוד הזה לפני כן. ב- 1931 הוא הואשם בהפצה של רעיונות אנטי-סובייטיים, ישב חודשים במאסר ולאחר מכן הוגלה לחצי שנה מלנינגרד. כשחזר הותר לו להמשיך לכתוב ולפרסם, אבל תחושת הרדיפה לא נעלמה. הוא הוריד פרופיל, פרסם פחות, ומכיוון שבקושי הרוויח לפעמים התדרדר לתקופות של רעב ממש.

בשלב מאוחר יותר חארמס מאובחן כחולה סכיזופרניה. הדעה הרווחת היא שחארמס התחזה לחולה נפש כי ידע שהוא עדיין מסומן, אבל יש הטוענים שהאבחנה הייתה נכונה. כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה החזית הגרמנית-רוסית הובילה למצור מתמשך וקשה על לנינגרד המיאוס שלו מהשלטון הסובייטי והחרדות יצאו החוצה. הוא האמין בתבוסתם לגרמניה, ואף ייחל לכך. החריז שיתנגד בתוקף אם יידרש להתגייס וטען שלנינגרד בדרך לאבדון, "אנו נזחל מכאן ללא רגליים, נאחזים בקירות בוערים". דבריו מהר מאוד הגיע לאוזניים הלא נכונות והוא נעצר באשמת תבוסתנות. כשהמצור הוביל לשיאים של רעב, והאסירים ניזונו מ- 150 גרם לחם ליום, דניאיל חארמס מת באגף הפסיכיאטרי של הכלא.

בשנות השישים הוא הוכרז בדיעבד כחף מפשע. אז עדיין היה מוכר כסופר ילדים. שאר כתבי היד שלו, שכאמור לא פורסמו אף פעם, ניצלו בנס הודות לחבר – פילוסוף וסופר בשם יעקב דרוסקין שביקר בדירתו הריקה של חארמס לפני שנמלט מלנינגרד ואסף את כל הניירות שמצא למזוודה. במהלך שנות השבעים והשמונים הם פורסמו בהדרגה. תחילה בהוצאות מחתרתיות ולאחר מכן באופן פורמלי.

7.

היום חארמס זוכה להכרה שמגיעה לו. הוא הקדים את זמנו בכתיבה של אבסורד ונחשב לחוליגן ספרותי לא מתפשר שניווט את שיגיונותיו לתוך היצירה שלו. עם זאת מקומו בשוליים. בישראל יצא קובץ מיצירותיו (בעיקר למבוגרים) בשם "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", שתורגם על ידי רועי חן, בספריית מעריב. אמנם הוא כבר לא מודפס יותר ואי אפשר להשיג אותו בחנויות, אבל הוא יצא. ככה זה בשוליים. חארמס הוא לא הראשון ולא האחרון שיוצר מחוץ למיינסטרים. בשוליים האלה, רק מוזיקליים, נמצא גם איגור קרוטוגולוב, על כל צורותיו והרכביו (העיקרי שבהם הוא הרכב הקלייזמר-פאנק-ג'אז קרוזנשטרן ופארוחוד). אנשים כמוהו בתקופת סטלין היו נעלמים במחי יד. היום יש דרכים הומניות יותר להעלים אנשים טובים כמו הפלייליסט, תוכניות הריאליטי המוזיקליות או הפסטיגל. זה עצוב כי תזמורת הצעצועים ראויה ליותר חשיפה. בפני מבוגרים וגם בפני ילדים. לפחות לתת להם לנסות ולסמוך עליהם. בראיון לבן שלו אומר איגור קרוטוגולוב: "ילדים הם הקהל הכי טוב שיכול להיות. הם לא משקרים לך. אם הם אוהבים הם מקשיבים ורוקדים. ואם לא הם פשוט הולכים". מצד שני הם מקשיבים ורוקדים גם בהופעות של רינת, אז מה אני מבין?

ובעניין חארמס, לא יודע אם בחרו את השיר שלו במקרה או שזו דרך לציין אותו כמקור השראה, אבל בדיעבד אני מבין שהיה משהו מהרוח ההזויה, המצחיקה, האפלולית והבלתי מתפשרת שלו במה שהלך שם על הבמה.

 צילום: שחר שטיבל. תזמורת הצעצועים – מימין לשמאל: איגור קרוטוגולוב, גיא שכטר, מיכאי צ׳רנאה, סלבה פרנקלך, נעמי רוזין, ניל קלמן, עידו עזריה, ניב מג׳ר, ויקטור לוין, דרור פיקלני


לאלבום How to be a crocodile – לחצו כאן להאזנה ורכישה

הופעה קרובה: 30.4.14 ב"עשן הזמן", באר שבע

* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג

 צילום: שחר שטיבל

 

להמשך הפוסט

שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (4) אהובתי כמו ארץ מדבר – מיכל יחיאלי על "מים מתוקים" של מאיר אריאל

דוד שפיר | 19.03.2014 | 23:54

ב- 14 בפברואר, הולנטיינס דיי, התחלתי כאן סדרה של פוסטים על שירי אהבה-על-דרכי-חצץ (בפרפרזה על "אהבת אמת נוסעת על דרכי חצץ" של אלביס פרסלי). הולנטיינס חוגג את הלב השלם, המבריק והסימטרי, עטוף בצלופן וסרט לכבוד החג. כאן אני אביא שירי אהבה קצת אחרים: של אהבה ללא תג מחיר, אהבה שלא מובנת מאליו, אהבה שלא באה בקלות, אהבה שאיננה ועוד כהנה וכהנה.

שנה שעברה כתבתי פוסט על אותו הרעיון עם שלושה שירים (של נעם רותם, רוברט וויאט וטום וויטס). בתגובות הזכירה מיכל יחיאלי את "מים מתוקים" של מאיר אריאל. "איך לא חשבתי עליו קודם?" שאלתי את עצמי. זהו שיר אהבה לא סטנדרטי, שנכתב, ככל הנראה, על אשתו תרצה ומתאר את מערכת היחסים ביניהם. בדימויים מדבריים עזים השיר מאפשר הצצה לתוך נבכי נשמתה של זוגיות לא פשוטה, שלכאורה לא אמורה להחזיק מעמד, אבל בעצם יש לה את ההיגיון הפנימי שלה, את האיזונים שלה, ואת הדרך הייחודית של השניים לאהוב.

כשנזכרתי בו הפעם פניתי למיכל בבקשה לכתוב עליו כאן. את מיכל יחיאלי אני מכיר דרך הבלוג הנהדר "שיר טיול". היא כותבת על מוזיקה ישראלית, ומרבה לסקר הופעות בכישרון רב. התיאורים שלה הם הדבר הכי קרוב ללהיות בהופעה עצמה, ואני ממליץ בחום לבקר בבלוג שלה, שאמנם לא התעדכן לאחרונה, אבל אני כולי תקווה שזה זמני.

פוסט אורח מאת מיכל יחיאלי

מאיר אריאל – מים מתוקים (זרעי קיץ, 1993)

         

 צילום: רפי גולדמן

 

"תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא".

(אווה קילפי, תרגום: רמי סערי)

 

עסק די מורכב, לכתוב על אהבה. בסוף כל מה שיוצא זה איזה משפט שחוק שמתחיל ב"אהבה היא כמו". כי במקרה של רגשות, במיוחד כשמדובר ברגש עז ומסחרר שכזה, שבמקרים הטובים הוא גם רגש מתמשך וקיומי, המילים תמיד יהיו ליד. תמיד כמו. תמיד כמעט.

עסק די מורכב, לכתוב על אדם אהוב. למלל את הסערה המדויקת שהוא מחולל בך, לדייק למשפטים את מקום המנוחה הספציפי מאד שהקיום שלו לצידך מאפשר. להקיף אותו במילים שאף פעם לא יהיו חיבוק. מילים שיוכלו אולי לגעת, אבל לעולם לא יצליחו לרדת באמת עד עומק הכוונה. שנמצא דימוי לזה?

ובסוף המילים שנכתבות הן "אהובתי היא כמו ארץ מדבר".

מאיר אריאל ידע לכתוב על אהבה. הדוגמא הפשוטה לכך יכולה להיות, למשל, "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל אני תמיד חשבתי ש"היכנסי כבר לאוטו וניסע" הוא דוגמא מצוינת לשיר אהבה מתוק ויפהפה. דווקא כך. אהבה מורכבת, מחוברת לחיים. כזו שיודעת לכעוס ולהיות צינית, אבל נקודת המוצא שלה היא תמיד ים של חמלה, עדינות וחום, גם ברגעים כאלה. כזו שנובעת מתוך קרבת נפש עמוקה כל כך בין שני אנשים, שלקרוא לזה "היכרות" יהיה כמעט מעליב. כזו שגילתה את הסוד שלא מספרים לנו באגדות, בקומדיות הרומנטיות ובפרסומות: הרגעים הכי נפלאים הם בדרך כלל דווקא אלה שמצטלמים פחות יפה.

ויש את ההבנה המפתיעה הזו שמחלחלת פתאום, חדשה כל כך, מגלה לך שאת מה שחווית עכשיו אתה לא צריך ולא רוצה לספר לאף אחד, גם בעידן המתוקשר והמדווח להחריד שאנחנו חיים בו. יש פה סוד של שניים. וזר לא יבין זאת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על "מים מתוקים".

"אהובתי היא כמו ארץ מדבר 
לא מתמסרת קל, אם בכלל 
להצגות שלי היא לא קהל 
אפילו שרוצה אותי כבר 
דוחה כל גינונים של מחזר 
דווקא אז אני אוהב אותה יותר

אהובתי היא כמו ארץ מדבר 
יש בה ניקיון בוהק וצח 
שאם אני מעט מלוכלך 
אפילו שרוצה אותי כבר 
לא תתן להתקרב, לא תעתר 
דווקא אז אני אוהב אותה יותר 

היא לא אוהבת כשאני מדבר 
היא אומרת שאני משקר 
אפילו בשתיקה 
כמו לא שווה אפילו יריקה 

היא בטח לא שוכחת 
ועדיין לא סולחת 
לימים ארוכים-ארוכים 
כבר מזמן הייתה עוזבת 
אלמלא הייתה חושבת 
שתמצא בי מים מתוקים 

אהובתי היא כמו ארץ מדבר 
דוקרת כצור, צורבת כעקרב 
חודרת לעצם כרוח קדים קרה 
אפילו שרוצה אותי כבר 
מייבשת אותי לראות אם אשאר 
דווקא אז אני אוהב אותה יותר".

אמרו לי פעם שאהבת אמת היא כזו שזוכרת שבכל רגע נתון היא עלולה להסתיים. כזו שיודעת שעם כל תפנית בעלילה, או סתם כי נמאס, מישהו יכול להחליט פתאום שהוא עוזב. ודווקא כך, עם הידיעה המבהילה הזו שבני אדם מעדיפים להדחיק, דווקא כך בוחרים להישאר ביחד. לא מתוך חרדת נטישה, פשוט מתוך בחירה מחודשת בבן הזוג, שוב ושוב, מדי בוקר, מדי לילה.

אמרו לי פעם שלהתחתן זה אחד הדברים הכי פחות רציונאליים שבן אדם יכול לעשות. ובכל זאת, לפני כחודש עמדתי מתחת לחופה עם – ושוב, להקיף אותך במילים, אני לא באמת יודעת לעשות את זה – בחיר לבי. הלב מבין אהבה, הלב מדבר אותה. אין בזה היגיון. אין לזה מילים.

שננסה את הטריק של "אהבה היא כמו"?

אהבה היא כמו מים. היא הדבר שאתה מחפש כשאתה צמא. וכשמאיר אריאל מדמה את אהובתו לארץ מדבר, הוא מדייק לתוך האהבה שלו את החיפוש הזה. האהובה שלו לא מוותרת לו. הוא צמא אליה, יש לנחש שהיא צמאה אליו לא פחות, ובכל זאת היא לא מתמסרת בקלות. היא זוכרת לו את חסד נעוריו, את אהבת כלולותיו, אך מאלצת אותו עדיין ללכת אחריה במדבר, בארץ לא זרועה, בטרם יזכה ללגום ממימיה.

זו אהבה של חיים – כזו שמכירה גם את הצדדים הפחות פוטוגניים שלהם. לא שוכחת את הימים הארוכים-ארוכים, משתדלת להיזכר בהם מדי פעם, יודעת שבשבילה הם דשן. כזו שמעזה לדקור בנקודות הנכונות, לצרוב, לחדור. כזו שגורמת לאדם להזיע ולעבוד קשה, לצאת מגדרו, להתאמץ עוד, אפילו להתייבש קצת. וכל זאת לא רק כדי להניח לו לבסוף לטעום מהמתיקות שלה, לרוות נחת אחרי כל המאמץ הרב. גם, אבל לא רק. כל זאת בעיקר כדי שבאורח פלאי, ברגע מסוים של ההליכה, גם הוא עצמו יאמין ויידע שיש בו מים מתוקים.

"אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם" (ישעיהו מ"א, ח').

 

* * *

 לפוסט הראשון: גלגל ההצלה של פול מקרטני

לפוסט השני: קעקוע – השיר הראשון של ויסוצקי

לפוסט השלישי: ציור האור שלך האהוב עלי מכל


* * *

לעדכונים על פוסטים חדשים (ועוד קצת מוזיקה) אפשר לעקב אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג



להמשך הפוסט