כשאני שומעת את עומר אדם שר: "כמו בימים שהיה ברור שרק נאהב, כמו בלילות שבכינו אז ביחד", או כשאני שומעת את משה פרץ שר: "יש רגעים שהלב מחפש תשובה", אני תוהה האם  זאת לא תהיה חוצפה לדרוש מהם לשיר "כמו בימים שבהם היה ברור שרק נאהב, כמו בלילות שבהם בכינו אז ביחד" ו"יש רגעים שבהם הלב מחפש תשובה", כי לפעמים התקניות עלולה לקלקל את כל השיר.


לעומת זאת, כשאני נתקלת בפרסומת של אורנג' העולה בימים אלה – "יש רגעים בחיים שצריך להניח את הסלולרי בצד" – ברור לי שמשהו חסר כאן. בלי "שבהם" אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה היא לכך שיש רגעים שצריך להניח אותם, ואז לא ברור איך הסלולרי קשור לכל העניין.

וזה לא שאני אוהבת את ה"שבהם" או את ה"שבו" היבשושיים והיומרניים האלה, אולי בעיקר כי הם מזכירים לי את יאיר לפיד שמשתמש בהם כל הזמן כאילו הם יעלו את האמירות שלו בכמה רמות למעלה. "סוף של שבוע שבו…",  מכריז בחגיגיות המגיש לשעבר, והוא לא יוותר על התענוג הזה בסטטוסים שלו בפייסבוק כשר האוצר. וכך הוא מתאר את העולם שלנו אם "יש עתיד" לא היתה קיימת:
"זה עולם שבו לליכוד יש 40 מנדטים והוקמה, כמו תמיד, ממשלה עם ש"ס ויהדות התורה שממשיכה להעביר מיליארדים לישיבות ולכוללים.
זה עולם שבו שוב מוקמת ממשלת ענק עם 35 שרים וסגני שרים המבזבזת את הכסף שלנו.
זה עולם שגם בו יש למדינה גירעון של 35 מיליארד שקל, אבל איש לא מעלה את המס על חברות הענק, לא מעלה מיסים לעשירים, לא מקצץ בתקציב הבטחון. במקום זה כל העסק שוב נופל על מעמד הביניים.
זה עולם שבו ממשיכים לקפח את תקציב משרד החינוך במקום להעלות אותו ב-8.5 מיליארד שקל, ואיש לא היה מוסיף 500 מיליון שקל לניצולי השואה.
זה עולם שבו שעון הקיץ לא הוארך.
זה עולם שבו לא עובר חוק השיוויון בנטל, לא מבטלים את "חוק נהרי", לא מחייבים את ילדי החרדים בלימודי ליב"ה והקריטריון המרכזי לזכאות בדיור נשאר "ותק בנישואין".
זה עולם שבו לא משנים את שיטת הממשל. ממשלות נופלות באמצע הקדנציה, סחטנות קואליציונית היא עניין שבשיגרה, ומאות אלפי קולות מתבזבזים על מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה.
זה עולם שבו לא יוצא מכרז לנמלים פרטיים, לא מנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל ולבטל את החשמל-חינם, ורפורמת "שמיים פתוחים" לא היתה עוברת.
זה עולם שבו איש אינו מקים ועדה ממלכתית לבחינת ה"תספורות" בשוק הבנקאי, לא מוקמת ועדת ששינסקי-2 לבחינת התמלוגים על משאבי הטבע, וחברת "טבע" לא מעבירה למדינה 400 מיליון שקל ראשונים של רווחים כלואים".

זה עולם שבו אנו תקועים עם שר שעסוק בעולם שלו.

גם אילנה דיין מתה על "שבו". אני זוכרת ריאיון שלה עם העבריין המפורסם טל קורקוס, שנפתח בשאלה: "עכשיו אני אשאל אותך בשפה של החברים שלך לשעבר: אתה זוכר את היום שבו פתחת עליהם?" לפתוח על מישהו = להלשין עליו. מוזר שמצד אחד היא משתמשת בשפת העבריינים ומצד שני היא דוחפת את "שבו". הריאיון שודר בנובמבר 2009. תארו לכם עד כמה זה הטריד אותי אם אני זוכרת את זה עד היום.

אבל מה שמעצבן לא פחות הוא כשאנשים משמיטים את ש' השעבוד (מקורה בלשון חז"ל והיא קיצור של "אשר" המקראית): "המספר אליו חייגת אינו מחובר" במקום "המספר שאליו חייגת אינו מחובר", וגם: "הסיפור אותו קראת"; "הכיסא עליו ישבת"; "האדם אליו פנית"; "בית הקפה בו ישבת"; "הכוס ממנה שתית". זה לא מפריע לי בגלל התקן המחייב לשעבד בשי"ן השעבוד, שכן במקרים רבים אין לי בעיה להתעלם מחוקי עברית שמפריעים לי בעיניים ומסבכים לי את הטקסט. מה שמפריע לי הוא שאותם אנשים מאמינים שבשימוש החסר הזה הם מעלים את המשלב הלשוני ואילו האות ש' מורידה אותו. פעם היתה לי לקוחה שהעיפה את כל השי"נים שהוספתי בעבודה האקדמית שלה, כי כך המנחה שלה ציוותה, ומי אני שאתווכח עם המנחה.

למרות שיש כאלה שיטענו שכעורכת לשון עליי לשמש דוגמה ולדבר תקני, יש מקרים ש(בהם) אני לא נוהגת כך. הרבה יותר טבעי לי להגיד לאפי: "אתה יודע מה? יש רגעים שאני חושבת שאתה ממש לא פייר. למה לא ענית לי כשהתקשרתי?" ואז הוא יפתיע וישיב לי: "כי יש רגעים בחיים שבהם צריך להניח את הסלולרי בצד".

_________________