אני קוראת את דבריהם של ישראלים שעזבו את הארץ או של ישראלים שמספרים לנו למה לא טוב לחיות בארצנו ושהם שוקלים לעזוב את הארץ. הרהורים כאלה לא חולפים בראשי כלל וזה לא יקרה גם אם ש"ס תעלה לשלטון או אם חס וחלילה יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה שלנו – אפשרות שמפחידה אותי אף יותר.

אני חשה ניכור כלפי ישראלים שהיגרו או כלפי ישראלים שמדברים על כך. זאת אותה תחושת ניכור שאני מרגישה כלפי אנשים דוגמת ריקי כהן מחדרה וכלפי אלפי הבוחרים ב"יש עתיד". אני חשה ניכור כלפי העוזבים בשל אפשרויות הבחירה שלהם לעומת היעדר האפשרויות עבור ישראלים רבים שאינם במעמד שלהם ואין להם את הפריבילגיה לבדוק את מאזן השיקולים העומדים בפני בני מעמד הביניים.

בעוד אחרים נוסעים לכל מקום בשניים שלושה אוטובוסים תוך המתנה של שעות בתחנת האוטובוס, סגורים בביתם בשבתות ובחגים, העוזבים או השוקלים עזיבה מחשבים כמה כסף נחסך להם כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית המשופרת של ברלין לעומת הוצאות אחזקת הרכב שהיו להם בארץ. בעוד אנשים חיים בצפיפות ובחדרים קטנים ותלויים בהחלטתו של משרד השיכון אם לאשר להם דיור ציבורי, המהגרים מחשבים את הפער בין דמי השכירות ההוגנים והקבועים בגרמניה ואת מה שהם מקבלים תמורתם לעומת גודל הדירה והתנאים שהם מקבלים בארץ. בעוד עובדים ללא השכלה אקדמית נלחמים כדי לקבל שכר מינימום, העוזבים בודקים באיזו מידה המקצוע שלהם בתחום המחשבים, מדעי הרוח והאמנות מוערך לעומת ההערכה שהם קיבלו בארץ. בעוד שעבור ישראלים המקרר של מעדני החלב והגבינות המיוחדות הוא לא אופציה כלל, העוזבים עורכים השוואה בין מחיר המילקי בגרמניה למחיר שהם נאלצים לשלם עליו בארץ. בעוד שאימהות חד הוריות חיות בפחד שהביטוח הלאומי יוריד מהקצבה שלהן אם הן ירימו קצת את הראש וישתכרו מעט יותר, אימהות חד הוריות בגרמניה לומדות שהן יקבלו קצבה יפה שתאפשר להן לתת לילדיהן חוגים מעשירים יותר לעומת אלה שהן יכלו לממן בארץ. בעוד ישראלים רבים חיים בארץ במציאות כלכלית המאיימת בכל יום להפיל אותם, העוזבים עורכים מאזנים של היתרונות בחו"ל לעומת החסרונות בארץ שגרמו להם להכריע לבסוף לטובת החיים בחו"ל.

אני חשה ניכור כלפי אותם ישראלים שעל פיהם נבנו הדמויות בסדרות כמו "שבתות וחגים" ו"הבורגנים". יאפים, קרייריסטים, מצליחים, לרוב בעלי תארים אקדמיים. מאז "שבתות וחגים" התחלתי להיות מודעת יותר למעמד החדש הזה, שמה שמאפיין אותם הוא בעיקר ההתכנסות וההתרכזות באינטרסים כרווק או רווקה, כבעל או אישה, כאב או אם וכבעל משפחה. זה טבעי שכל אחד יחשוב על טובתו ועל טובת התא המשפחתי שלו, אבל פעם זה לא היה מוחצן כך. היום, ובייחוד מאז המאבק החברתי בקיץ 2011 ומאז שמפלגת יש עתיד קיבלה 19 מנדטים, בני המעמד הזה מגבשים את זהותם כמעמד מקופח שמגיע לו הרבה יותר ממה שהוא מקבל.

חרף האגואיזם והאגוצנטריות שאפיינו את הדמויות ב"הבורגנים", היה בהם משהו שעורר בי הזדהות. הדמויות החבוטות, הפאתטיות, העצב, הבדידות, חוסר המודעות העצמית, הכישלונות עוררו בי חמלה. הבורגנים של ישראל 2014 מעוררים אצלי תחושות הפוכות. הם צעירים, יפים, חכמים, משכילים, יודעים להתבטא ולהתנסח היטב, הם מגובשים, הם יודעים את אמנות הוויכוח, יודעים להציג יפה טיעונים פילוסופיים ונימוקים שכלתניים אקדמיים, הם רציונליים, פרקטיים, ענייניים, אסרטיביים, נחרצים, מכירים בערכם, לא פראיירים, יודעים להציב את הצרכים שלהם בראש סדר העדיפויות, יודעים מה הכי טוב בשבילם ויש להם את המשאבים הידע וההון התרבותי להשיג את המטרות שהם הציבו לעצמם. הם בועטים, הם דורשים תשומת לב ומצליחים לקבל אותה, הם דורשים את הטוב ביותר לילדיהם ומשיגים אותו, העולם פרוש בפניהם ויש להם מגוון אפשרויות. לבי לא עם הבורגנים, אני לא מרגישה שייכת אליהם.

לכן זה לא משנה לי מהם הנימוקים לעזיבה – האם זה בגלל יוקר המחיה, האם זוהי השחיתות והרקב הפוליטי של נבחרי הציבור, האם זו התחושה שאין בישראל עתיד, האם זהו השלטון הישראלי הדורס באכזריות את העם הפלסטיני. ולא מעניין אותי המחיר האישי הכבד שהם צריכים לשלם כשהם עוזבים את המדינה. נעמן הירשפלד, כתב במאמרו "הבחירה בברלין היא דחיית הישראליות": "אנו בוחרים לעזוב את המקום שלנו, את התרבות והשפה שלנו, מתוך תחושה של חוסר אונים ואפילו אין ברירה". אני לא רואה כאן חוסר אונים, אני רואה הרבה כוח, כי היכולת לבחור היא כוח. כמוני, לישראלים רבים שחיים כאן אין אפשרות לבחור וכל שנותר להם הוא לצפות בשחקנים הראשיים – המדינאים שמנהלים להם את החיים, והבורגנים שיכולים לנהל לעצמם את החיים ולבחור האם לדחות את הישראליות או לקבלה.