הבוקר קיבלתי אימייל ממישהו וגיליתי שכנמענת אני מופיעה אצלו כ"עינת קדם עריכה לשונית נכה". כלומר לא הספיק לו לייחד אותי ולזכור אותי כ"עריכה לשונית", הוא היה צריך גם את ה"נכה".

היום זה קצת משעשע אותי, מזכיר לי את הפרק "דניס נכה" בסדרה "תרגיע" של לארי דיוויס (קטעים מהפרק מופיעים בפוסט בתפוז), שבו וונדי ודניס גילו שהן מופיעות בטלפון של לארי כ"וונדי כיסא גלגלים" ו"דניס נכה". ללארי יש הסבר הגיוני לכך:

לארי: אני לא יודע מה שם המשפחה שלה. היא הייתה רשומה בבלאקברי תחת "דניס נכה". ככה אני זוכר את השמות האלו. אתה לא עושה את זה אצלך? אתה רושם את השם עם העבודה ואסוציאציה שקשורה כדי שתזכור מי זה?
ליאון: כן, כן.
לארי: יש לי "שון יוגה", שהוא מדריך היוגה שלי, ו"תרזה מסג'יסטית".
ליאון: גם לי יש. הנה, תראה: "ננסי ציצים גדולים". אני יודע שלננסי יש ציצים מטורפים. "ג'ונל תחת שווה". רק ככה אני  יודע מי זאת. זה חכם.

אני זוכרת, פעם, זה היה בשלבים הראשונים של הנכות כשהתהלכתי עם מקל הליכה. הגעתי ברכב לחנות למוצרי חשמל בשכונת התקווה והתקשרתי מהרכב למוכר כדי לשאול אותו אם מה שהזמנתי כשהייתי אצלו בחנות הגיע (לא זוכרת מה זה היה). הוא אמר שהוא יחפש, ואז שמעתי את המוכר השני שואל אותו מה הוא מחפש, והוא ענה: "(המכשיר), בשביל הבחורה הנכה".

נפגעתי. זכותם של אנשים לזכור אותי כפי שאני נחקקת במוח שלהם, אבל כשהם מבטאים את זה במילים, גם כשאני שם ולא שומעת, זה קצת מטריד שזה הדבר הראשון שהם אומרים כדי לתאר אותי. מצד שני, כך אני אומרת לעצמי, המגבלה שלי היא עובדה שלא סותרת את המראה שלי, את האינטליגנציה שלי, את היכולות והכישורים שלי. שיגדירו אותי איך שבא להם אם ככה קל להם לזכור אותי, מה אכפת לי? אולי אפשר אפילו לראות את זה כיתרון שיש לי, משהו שאי אפשר לשכוח אותו. אני גם יכולה להתנחם שאני לא מופיעה אצלו כ: "עינת קדם עריכה לשונית מכוערת", "עינת קדם מעצבנת", "עינת קדם פוסטמה".

לי יש פריבילגיה מיוחדת להחליט איך אני מציגה את עצמי, כמו בפרק של סיינפלד שטען שרק ליהודים אמיתיים מותר לספר בדיחות על יהודים. כיום זה יוצא ממני בקלות, אין לי בעיה, פעם קשה היה לחלץ את זה ממני:

"שלום, זאת המוכרת הבלונדינית עם השיער הקצוץ?"
"נכון!"
"קניתי היום חולצה אצלך ויש איתה בעיה".
"היום?"
"כן, חולצה לבנה, את זוכרת אותי?"
"הקול שלך מוכר לי …"
"יש לי… יש לי שיער חום, חלק".
"טוב, זה לא אומר לי הרבה".
"היתה לי שרשרת עם לב".
"אני לא זוכרת".
"קניתי חולצה לבנה מלייקרה, עם כפתורים".
"את יודעת כמה קנו אצלי היום חולצות כאלה?"
"היה לי תיק צבעוני גדול כזה, אמרת שהוא יפה. מאחורי ה…"
"מאחורי מה?"
"מאחורי… מאחורי הכיסא… כיסא הגלגלים…"
"אההההה! כן, בטחחחחח! מותק שלי, מה שלומך חמודה?"