"עינת נשמה, תשתדלי להימנע מהאבסת הפוסטים בנתונים וטבלאות ותפני יותר לרגש", אמר לי ידיד כשהפניתי אותו לפוסט שלי על קריסתם הכלכלית של נכים וקשישים המעסיקים עובדים זרים. הוא צודק, זה לא היה פוסט אישי והרגשתי שהוא לא מבטא אותי כשכתבתי אותו, אבל הניתוק מהרגש היה מכוון. זה מנגנון הגנה שאמור להגן עליי מהחרדות והפחדים בכאוס הזה שאני חיה בו.

חוק הלאום, יוקר המחייה, ממשלה מתפרקת – הכל עובר לידי. אני מנסה לשרוד בין הנחתה אחת לאחרת המוכרזת בעיתונות, בפורומים, בקבוצות, בדפי הפייסבוק ובסטטוסים של חבריי. גזירות מהביטוח הלאומי שיתבטאו בהחלפת הרכב, גזירות צפויות בקצבת הניידות, שכר המינימום עומד לעלות וקצבת השר"ם ממשיכה להישחק, פינות בחדשות ובתכניות כלכליות שמראות את הקומבינות ולאן הולך הכסף שלנו, העשירים ממשיכים להתעשר, החלשים ממשיכים להידפק. כל ידיעה או מידע כזה חופרים לי בבטן ומכניסים אותי למצוקה שקשה להתרומם ממנה. אני מחפשת תקווה בתגובות של אנשים, בפרשנויות, בהערות האגב. די בכך שמישהו יכתוב "קשה לי להאמין שזה יעבור בכנסת" או שיציג נימוק לכך שגזרה מסוימת לא תתרחש בסופו של דבר כדי שאשאב מכך תקווה. ואז מישהו כותב משהו שרומס את הכל ואני נופלת שוב למטה.

אני משוטטת בפייסבוק כסהרורית, עושה קצת לייקים, מאובנת. "7 וחצי ערוץ 2 – האוכלוסייה הסיעודית מבקשת תשובות", צחי אדרי כותב בדף הפייסבוק שלו. אני מוצאת את הקישור ונכנסת. צחי מדבר על השפעתה של העלאת שכר המינימום על נכים וקשישים המעסיקים עובדים זרים (מ-03:27 דק'). האם לקחת בחשבון, הוא פונה ליו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שעדכון שכר המינימום יפגע באוכלוסייה הסיעודית? האם תילחם למען האוכלוסייה הסיעודית?

אני מעריצה את צחי על התעוזה אבל עדיין נותרת קפואה. "קודם כל אני מאוד קרוב לנושא הזה גם באופן אישי", משיב ניסנקורן, והנושא של אנשים עם מוגבלות מאוד קרוב ללב שלי… יש אוכלוסייה שזקוקה לתמיכה מהמדינה כולל אנשים עם מוגבלות. קודם כל קצבת הסיעוד של ביטוח לאומי תעלה. העלות לעובד זר תעלה באופן אוטומטי. זה לא מספיק. קצבת האוכלוסייה הזאת צריכה לעלות, ואני בטח אלחם על זה, אני חושב שחייבים להעלות אותה… צריך לדאוג גם לאוכלוסייה הזאת זה ברור…"

ואז זה קורה, אני נשברת ובוכה, בוכה, לא מפסיקה לבכות. ידעתי מה בדבריו של ניסנקורן גרם לי להתרגש. לא ההבטחה, אלא תשומת הלב, הדיבור שלו עלינו, ההתייחסות אלינו. אני כל כך זקוקה לתשומת הלב הזאת, מרגישה שאנחנו כל כך מוזנחים, וכשמישהו אומר "אנשים עם מוגבלויות" או "אוכלוסיות חלשות" או "קשישים" או "מעמד נמוך" או "עובדי קבלן" או "עניים" או "חסרי דיור", אני מתעוררת, משהו נדלק בי. מישהו נותן לנו תשומת לב.

לוזרית, בכיינית, רגשי נחיתות, קנאה, כתבו לי גולשים בפוסט "הבורגנים". זה הכאיב לי, בעיקר כי לא הצלחתי להעביר את הצורך שלי בתשומת הלב שאנחנו כל כך זקוקים לה, לא הצלחתי להסביר שאני מבקשת שתשומת הלב של אנשי הציבור והתקשורת לקשיי ההישרדות של מעמד הביניים תעבור לאחרים, שתשומת הלב שנגזלה מהקבוצות החלשות תחזור אליהן. הבנתי את הצורך הזה כשצפיתי, כמה ימים אחרי כתיבת הפוסט, בדבריו של אלדד בק, כתב ידיעות אחרונות בגרמניה ובמרכז אירופה, בתכנית "תיק תקשורת": "ההתעסקות הפלקטית, השטוחה, הפופוליסטית והרדודה של רוב התקשורת הישראלית בתופעה שזכתה לכינוי 'מחאת המילקי' או 'מחאת ברלין' העידה יותר מכל על נטייה גוברת בקרב התקשורת הישראלית לעסוק באיזוטרי ובשולי במקום בעיקר. ספינים וגימיקים – כלי עבודה המשמשים בדרך כלל נאמנה את עולם יחסי הציבור והפרסום השתלטו על הדיווח התקשורתי. תנאי חייו ומצבי רוחו של מגזר מסוים קובעים את הכותרות. אז מה, אין עילות למחאה חברתית בישראל? יש ויש, אך הן לא נמצאות בהכרח בשדרות רוטשילד או בקרב אוכלי ה'מילקי' שיכולים להרשות לעצמם לטוס לברלין או למקומות אחרים כדי למצוא שם חיים טובים ונוחים יותר. לא רק שכבות הביניים צריכות לעניין את התקשורת הישראלית אלא גם השכבות החלשות".

סוף סוף קצת צומי.

אלדד בק, "תיק תקשורת" 23.10.14, הטלוויזיה החינוכית