באחד הסטטוסים שהעליתי בפייסבוק כתבתי על שיבושי הלשון החמודים של רוזי, המטפלת שלי. אחת מחברותיי כתבה שבעיניה לא רצוי להשתמש במונח ״מטפלת״. "זה מקטין אותך, ומעצים אותה, תחשבי על זה. מציעה לך לכתוב 'עובדת שלי'. הרי המדינה קבעה שאנחנו מעסיקים, לא?"

השבתי לה ש"מטפלת" אולי מקטין אותי, אבל אני מעדיפה את זה מאשר לכנות אותה "העובדת שלי". "זה לא מסתדר לי", כתבתי לה, "אף פעם לא העסקתי וכנראה שלא אתרגל לזה לעולם. לכן 'מטפלת' זה בסדר מצידי, בייחוד כשהיחסים טובים".

יש עוד סיבה לכך שאין לי בעיה לכנות אותה "מטפלת". יש הדדיות בטיפול. היא מטפלת בי, אך גם אני מטפלת בה. אני לא רק מעסיקה שלה. מעבר לשכרה ולהטבות הסוציאליות אני דואגת לצרכיה ולרווחתה, מגוננת עליה, שומרת עליה, בודקת איפה אפשר לעזור, מקשיבה לקשיים ולמצוקות. כל אחת מאיתנו מטפלת בשנייה באופן שונה. היא לא מעליי כמי שמטפלת וסועדת אותי – אני לא מעליה כמעסיקה וכבוסית, היא לא מתחתיי כעובדת שלי התלויה בי לצורך אשרת העבודה שלה בארץ ולכסף שהיא מעבירה למשפחתה, אני לא מתחתיה כנכה התלויה בה בכל פעולות היומיום.

לפני כמה ימים היא הרגישה לא טוב, לקחתי אותה לרופא. אני כותבת "לקחתי אותה" כמו שאומרים על ילד, אבל בנושאים האלה העובדים שנמצאים בארץ זרה הם קצת כמו ילדים. בקלות אפשר לנפנף אותם, והם נזקקים לתיווך שלנו, הישראלים. אחרי המתנה של יותר משעה לרופא נכנסנו פנימה. שפעת, הוא קבע ורשם תרופות. "בדקת את הצילום שעשו לה?" הוא שאל. "לא, לא ידעתי שצריך", אמרתי. "זה לא בסדר", הוא גער בי, "אמרתי לך לבדוק שהכל בסדר. אני לא רואה בעיה מיוחדת אבל תבדקי ליתר ביטחון". הרגשתי כמו אימא שנכשלה בתפקידה.

ברגע שהגענו הביתה התקשרתי למוקד של הכללית כדי לקבוע תור לרופא מומחה. נקבע לנו תור למחרת בשעה 13:15 בבניין מגדלי המאה באבן גבירול. מיד ידעתי שהולכת להיות לי בעיה. בתל אביב הם קשים מאוד בנושא החניה, אין ויתורים, אין הקלות, אין הנחות. כבר דפקו לי כמה דוחות בלי להתחשב שקשה מאוד למצוא מקום חניה לרכב נכה עם מעלית שנפתחת מהצד. "יש לך תור לרופא לא בתל אביב?" שאלתי את הפקידה. היא השיבה שהתור שהיא נתנה לי הוא במקום תור שהתבטל ואם אני רוצה תור אחר יש לה בעוד שלושה חודשים. "את רוצה לחכות?" לא.

למחרת הגענו לאבן גבירול. נעמדתי עם הרכב על שפת מדרכה מול מגדלי המאה. היא היתה אפורה ולא מסומנת. בצד המדרכה חנו רכבים רבים ולא היה כל שלט שאסר או הגביל את החניה. אם כך זה בסדר, אני בחברה טובה. ליתר ביטחון כתבתי פתק לפקח: "לפקח, אני ב"כללית". אחרי היסוס הוספתי, למקרה שלא הבחין בכך – "אני נכה" והוספתי את מספר הטלפון הנייד שלי. רוזי שמה את הפתק מתחת לווישרים ועזבנו את המקום. 

נכנסנו לבניין, עלינו לקומת ה"כללית", קיבלנו מספר ואחרי כמה דקות הגיע תורנו. כמו תמיד שאלתי את רוזי האם היא מעדיפה להיכנס לרופא לבד, והיא השיבה שלא. "זה לא בשבילי", חייכתי לרופא החביב כשנכנסנו, "זה בשבילה". הרופאים רואים נכה ועובדת זרה ומסיקים אוטומטית שהנכה היא המטופלת. ובכן, לא הפעם, הפעם אני על תקן של אימא.

הרופא עבר על הצילום. "אני לא רואה משהו לא תקין", הוא אמר אחרי שבחן אותו בקפידה. "אז הכל בסדר?" שאלתי. "כן", הוא השיב, מה גם שהצילום נעשה לפני כמה חודשים". בתור אימא אחראית החלטתי להגדיל ראש. "מה דעתך דוקטור שנבוא אליך לביקורת ונעשה עוד צילום ליתר ביטחון, שנהיה שקטים?" "כן, זה בהחלט אפשרי", הוא אמר, "אני אשלח אותה לצילום עכשיו, תעשו צילום ותחזרו אליי, אני מחכה כאן".

יפה, יפה, מתקתקים את העניינים כמו שצריך. עלינו לקומה למעלה, הצגתי את ההפניה, קיבלנו מספר והמתנו לתורנו. רוזי עשתה את הצילום וחזרנו לרופא. "הכל תקין", הוא קבע. "כן דוקטור?" הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. "כן, הצילום בסדר". יצאנו משם יד ביד, שמחות ונרגשות, אני קצת יותר. הילדה בריאה, זה הכי חשוב.

"יש לי הרגשה שישימו לי דוח", אמרתי לרוזי כשיצאנו מהבניין. "מה פתאום", היא אמרה, "את כתבת מכתב ואת הטלפון שלך נכון?" היא תמימה הילדה שלי, לא מכירה את לבם הקשה של פקחי עיריית תל אביב. ואכן, כבר ממרחק הבחנתי שהרכב שלי נותר לבד במדרכה, לא היה שום זכר לכל הרכבים שחנו לידי. מקדימה היה מונח ליד הפתק דוח על 250 ש"ח. "אמרנו לפקח שזה רכב נכה ושלא ישים דוח", אמרו לי כמה בחורים שישבו על הספסל ליד הרכב, "אבל הוא לא הקשיב לנו". מתברר שהחניה מותרת עד השעה 14:00. לא ידעתי. וגם אם הייתי יודעת, האם הייתי עוזבת את הכל בשביל זה? ממש לא. הפקח של המשמרת הנוכחית התקרב אלינו. הוא אמר שאם זה היה במשמרת שלו, הוא לא היה רושם לי דוח. האמנתי לו. 

"אל תדאגי רוזי, אני אדבר איתם, יהיה בסדר", אמרתי לה כשנכנסנו לאוטו, "העיקר שאת בריאה", והדבקתי לה נשיקה ענקית.

אז עכשיו גם אני חולה.

______________________

עדכון נכון לאוגוסט 2015: נסעתי לאגף החניה בעיריית תל אביב, ואחרי המתנה של כמה חודשים לתשובה, הם הודיעו לי טלפונית שהוחלט לא לבטל את הדוח. הודעתי במכתב שבכוונתי לערער על כך בבית המשפט וביקשתי לקבל מכתב רשמי על ההחלטה. עדיין לא קיבלתי מסמך רשמי  מהעירייה.

21.9.15: מכתב מעיריית תל אביב שבו מודיעים לי שהוחלט לבטל את הדוח לפנים משורת הדין.