"שלום, מדברים מהמחנה הציוני. רצינו לדעת אם את מתכוונת להצביע בבחירות".
"כן".
"אוקי, רצינו לדעת האם…"
"כן, הרצוג, אני מצביעה להרצוג".
"תודה רבה. האם את זקוקה להסעה?"

השאלה הזאת החזירה אותי ארבעים שנה אחורה, לבחירות, כשאתה, אבא, היית בחיים. אני זוכרת את העסקנים של המפלגה שתמכת בה באים אלינו הביתה ומשכנעים אותך להיכנס למונית שתיקח אותך לבית הספר רוקח, מוקד ההצבעה העיקרי ביד אליהו באותן שנים. בשביל מה מונית? התפלאתי, הרי בית הספר ממוקם במרחק של כמה צעדים מביתנו, בשביל מה הם רצו שתיסע בהסעה? אני זוכרת את תנועת היד שלהם מאחורי גבך, כמו תנועת היד של ברק וערפאת שמחזיקים בגבו של קלינטון לפני שהוא נכנס לבית בקמפ דיוויד. תנועת היד הזאת בגב חקוקה בראשי עד היום, כי היא הביעה הרבה כבוד אליך וזה נתן לי תחושת גאווה. ביום הזה הרגשתי שהכל תלוי בך ואתה האדם הכי חשוב בעולם ושאם לא תיכנס למונית ותצביע בבחירות הכל ייפול – לא יהיו בחירות, לא תהיה ממשלה, לא תהיה מדינה, כמו יוסי שריד שמספר שהוא זוכר כילד שביום ההצבעה באו"ם אביו ערך רישום של המדינות שהתנגדו להקמת המדינה ושתמכו בה, וכשההצבעה הסתיימה, עוד לפני שהכריזו על כך, אביו אמר "ניצחנו" והילד בן השמונה היה בטוח שזה קרה בזכות אביו.

אבא, אבא היקר, האם היית מאמין שאני בוחרת בקלפי מיוחדת לכיסא גלגלים? היית מאמין שזה מה שקרה לי, שכל כך הרבה דברים השתנו מאז? אליי לא מגיעים הביתה, לא שולחים לי מונית, אני לא יכולה להיכנס למונית. היום קיבלתי טלפון מהמחנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הפציר בי שאצביע למחל, אמר לי שאפשר לעצור את הסכנה. שמעת אבא? רציתי להגיד לו שלא יעזור לו כלום, שאני הולכת בדרכך, שכל השנים הלכתי בדרכך.

בבחירות לפני שנתיים הייתי כל כך אומללה, כל כך מיואשת. משרד השיכון ביטל את הזכאות שלי לדירה מותאמת לנכים. לא רציתי לבחור, לא היו לי אנרגיות להביא את עצמי לשם ולבחור, התפללתי שמישהו יבוא וייקח אותי לשם, שישים יד בוטחת מאחורי גבי ויבטיח לי שידאגו לי, אבל אף אחד לא הגיע, ובכל זאת גייסתי כוחות והצבעתי. 

הלוואי שהיית פה, הייתי רוצה לשמוע יותר על האידיאולוגיה שלך, על הדעות שלך, על האמונות שלך, מה דעתך על הפוליטיקאים של היום. מה היית אומר על יאיר לפיד? בטח היית קורא לו שוויצר. הוא מייצג את כל הדברים שהתנגדת להם. אין לו את הפשטות והיושרה שהיתה פעם לפוליטיקאים. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים קורים כאן, אבל מה שהכי לא הגיוני, אבא, הוא מה שקרה לי. היית מאמין? היית מאמין שאפילו להסתובב במיטה אני לא יכולה? רוב הזמן אני משלימה עם זה אבל לפעמים אני מתה מפחד, זה מפחיד נורא להיות תקועה כל היום בכיסא, להיות תלויה כל הזמן באנשים אחרים. היית מאמין שיש לי מטפלת?

אבי היקר, המדינה שלנו השתנתה, הגוף שלי השתנה, אבל אני לא השתניתי. נשארה התמימות, נשארה הילדותיות, נשארתי אותה "עינתי", משתדלת להיות אדם טוב וללכת בדרכך. אתה יכול להיות גאה בי. אוהבת אותך, מתגעגעת אליך, שרק יהיה לנו טוב.