ביותר מדי מקומות, לטעמי,  מסתובב דיבור על אופנה כאחד הכלים המרכזיים לשעבוד נשים על ידי ההגמוניה הגברית, אומרים שהיא סד לתוכו נדחסים כל הייצוגים המעוותים של הסטריאוטיפים המיניים, או אפילו שאופנה היא קונספירציה הומואית להשתלטות גלקטית, אפילו.

ואפילו היה בזה שמץ של אמת, זה לא הופך כל מעצב לשונאן נשים סדרתי. ובאותה נשימה, גם לא למונופוליסט של טעם טוב.

גם אם אתה שייך, מקצועית, לצד המקרבן, אתה תמיד נמצא גם בצד המקורבן. כל מעצב אופנה הוא גם צרכן שלה.

כמו בכל סיטואציה בחיים, לפעמים אתה הוא זה שתלוי על הצלב, לפעמים אתה זה שדופק את המסמרים.

אימוץ של קודים "כי ככה צריך", מתוך ציות למשהו שאנחנו לא באמת מבינים, הוא הרבה פעמים נלעג.

נלעג לא פחות להיות מי שקובע את הקודים האלה' ובעיקר כשהוא מאמין שיש בהם חשיבות מהסוג השמור למציאת תרופה לסרטן.

אני אתקשה להכחיש שרובנו, העוסקים באופנה על נגזרותיה, מתוכנתים לבחינת הקנקן כבמעין תגובה פבלובית נרכשת. זה לא שלא אכפת לנו מ-"יופי פנימי" אבל אנחנו מתרגשים לא פחות מאריזת המתנה

ברור גם, שאימוץ שפה עילגת, שטוחה ומשטיחה, על ידי רבים מהמופקדים על הצד האסתטי של העולם (לא, את!) אינו מעלה בי תחושות של גאווה שבטית.

רוב הייצוגים של העוסקים באופנה נמכרים לנו, תקשורתית, כדמויות פלקט מעוררות בוז. ובואו נודה, לחלק מהם חסרים אפילו כמה סנטימטרים כדי להגיע לעובי של פלקט.

כי כמה אפשר לדוש ב-נינט שהיא הכי הורסת שאין דברים כאלה (אתמול) ו-מזעזעת-שבא-לי-למות (היום), כי כל אחת היא או מלכה או סחבה, אין באמצע. 

אז, יש גם כאלה, נכון, ויש גם הרבה אחרים.

כאלה שאוהבים את מה שהם עושים, ואוהבים את זה בשקט, ולא חושבים שאופנה היא תירוץ טוב להחצין וולגאריות וגם לא מתייחסים לכל פיסת בד שעשתה סיבוב על מכונת התפירה שלהם, כאל משהו שראוי להיתלות במוזיאון.

הם עושים את העולם יפה יותר בעזרת בגדים יפים, ואפילו, לפעמים, על הדרך, מנפצים כמה סטריאוטיפים ותורמים לשיח הכללי הקשור למגדר, ולנראות, או לתפיסה עצמית ולמקום שאתה תופס בחברה.

אז זהו, לכן אני כותב פה, וכן, למי ששאל, אני חושב שאופנה היא תרבות ואפשר לדבר עליה, לא רק ללבוש.

כי מבחינתי, לשאלה "מה אנחנו עושים פה" חייבת להיות תשובה שאיננה "מממ…ורוד".

                                         איור – ארז עמירן