דירות יוקרה מלאות בהומלסים – דניאל שטרית

דניאל צ'צ'יק | 09.03.2014 | 19:41

המשבר הכלכלי בספרד חדר לחייו של האינדיבידואל. גם אלו שהלכו בתלם, סיימו תואר, מצאו עבודה טובה והקימו משפחה מצאו עצמם נפגעים משמעותית מהמשבר: מחירי המשכנתאות זינקו, השכירות עלתה ואחוזי האבטלה היו לגבוהים באירופה. אנשים שחיו חיים נורמטיביים לחלוטין מצאו עצמם ברחוב.
אחת הסיבות העיקריות למשבר הייתה בנייה מואצת של מבני מגורים על ידי חברות פרטיות שקיבלו גיבוי מוגזם מהבנקים בצורת הלוואות לא פרופורציונאליות. מבנים אלו לא נמכרו ולא הושכרו, ונוצר מצב בו היום כ-3-4 מיליון בתים ריקים עומדים ברחבי ספרד ואלפי משפחות מסתובבות ברחוב מחפשות אחר קורת גג. הסיסמה “Ni gente sin casa, ni casas sin gente” שמובילה את המאבק החברתי לדיור בספרד מסבירה את זה הכי בפשטות – "לא לאנשים בלי בתים – לא לבתים בלי אנשים”.
חבורה אמיצה של משפחות ואקטיביסטים מסביליה החליטה באקט פוליטי/מחאתי להשתלט על מבנה נטוש בסביליה ולאכלס אותו ב43 משפחות שלא היה להם גג מעל לראשם, הם לא ידעו שהמהלך יהפוך במהרה לתנועה חברתית למען הדיור.
הם כינו את הבניין הזה על יושביו “קורלה אוטופיה” ובעקבותיה החלו לצוץ עוד ועוד “קורלות” ברחבי אנדלוסיה: סביליה, מלגה, גרנדה ועוד.על אף הניסיונות הבלתי פוסקים של חברי ה”קורלות" להפוך את השהייה במבנים האלו לחוקית עבור מגורים סוציאליים, ה”קורלות" לא קיבלו גיבוי מהממשלה והעיריות המקומיות. יותר מכך, העיריות המקומיות, במקרים רבים, דואגות לנתק את הקורלות מחיבור מים וחשמל והם מוצאים עצמם חיים באמצע עיר מודרנית כמו בימי הביניים; במקום חשמל גנרטורים או אור נרות, במקום מים זורמים מיכלים של מים שהם ממלאים ממקורות מים ברחוב. זה לא מונע מהם להמשיך במאבק לדיור סוציאלי ותנאי מחייה בסיסיים.

דניאל שטרית

מלגה, ספרד. קטלינה ושני ילדיה בדרך לאיסוף של חברי הקורלות השונות במלגה. הילדים צמודים לקטלינה מבוקר ועד ערב. יחד עם שני הכלבים הם צועדים ברחבי מלגה כמו צבא קטן.

סביליה, ספרד. פאקו, 36, מנסה למכור פריטי יד 2 בשוק בסביליה כדי להרוויח כמה יורואים לאוכל.
פאקו היה מכור לסמים קשים עד לפני שנה וחצי. הוא נגמל ובמסגרת חיפושיו אחר קורת גג, כיוון ולא היה לו דבר – לא כסף, לא עבודה, לא משפחה תומכת – הוא הגיע לאנשי הקורלות. הייתה לו החלטה: לגור בבניין נטוש ולסדר לעצמו קורת גג או לקחת חלק במשהו גדול יותר – קורלה אוטופיה והמאבק לדיור ולתנאי החיים הבסיסיים.

סביליה, ספרד. מריה בת 33 עם ביתה בת 13 חודשים בדירתם ב"קורלה אוטופיה”. מריה עבדה בתחום העיצוב ונכנסה לתחום הנדל”ן ובעלה עבד במפעל מצליח. עם המשבר הכלכלי איבדו את עבודותם ונכסיהם ומצאו עצמם גרים במכונית עם בתם הקטנה במשך חודש,עד שהגיעו לקורלה אוטופיה לפני חודשיים.

מלגה, ספרד. לקטלינה יש שני ילדים – ליאו ומנו. לקטלינה הייתה משרה טובה, היא סיימה תואר ודוברת 5 שפות. נסיבות החיים והמשבר הכלכלי הביאו אותה לתחתית של קו העוני. היא הייתה בקורלה העונה לשם "בוונטה ונטורה" במלגה עד שסולקה משם עם שני ילדיה. מאז חיפשה מקום לגור בו עם ילדיה ומצאה את “גן העדן ה10” – דירה שהייתה עמוסה בזבל מהרצפה עד לתקרה, בקומה ה10 של בניין רב קומות בשכונה הענייה “לה פלמיליה”.

סביליה, ספרד. מאריאנחל, 37, ממלאת מיכל מים בפינת הרחוב כדי לעשות כביסה. מהשבוע הראשון שנכנסו לקורלה אוטופיה ניתקו להם את המים והחשמל. מילואי גלונים של מים עבור שתיה ורחצה מדי יום הפכה לעניין שבשגרה.

סביליה, ספרד. טוני, 46, אחת המקימות והמובילות של קורלה אוטופיה הגיעה מהשכונה הענייה ביותר בסביליה “אל ואסי” (El Vacie). היא ברחה מבעל שאיים על חייה. לא הייתה לה שום מודעות פוליטית ומעורבות חברתית לפני הקורלה והיום היא הדמות הכי מוכרת ומובילה של התנועה החברתית. הפנים הצועניות היפות שלה מקשטות את מסכי הטלוויזיה והעיתונים.

סביליה, ספרד. מריה יושבת בדירתה בקורלה אוטופיה לאור מנורות הרחוב, אין לה חשמל או גנרטורים בבית. מריה,27, היא אקטיביסטית שתמכה וסייעה ביסודה של קורלה אוטופיה מהיום הראשון.

גרנדה, ספרד. החדר בקומה האחרונה משמש כחלל משותף לכל חברי הקורלה. מסביב לשולחן העגול עם שמיכת הלבד הכחולה הם יושבים ומתחממים בחורף הקר לצד החימום, חולקים ארוחות ושיחות עד לשעות הקטנות של הלילה. הילדים מסתובבים חופשי וחווים חיים קומיונאליים. מצד שני החשיפה שלהם לתכנים “מבוגרים יותר” כגון עישון ואלכוהול וחוסר היציבות בחיים בקורלה הם דאגה של לא מעט מההורים.

מלגה, ספרד. קורלה “לאס לוצ’אדוראס” (הלוחמות) מורכבת מבחורות בשנות ה20-25 לחייהם. כולן אימהות חד הוריות שנכנסו למעגל האבטלה וגרו באותו האזור, החליטו להתאגד, להשתלט על מבנה חדש נטוש ברחוב שלהם ולהתחיל במאבק לזכויות סוציאליות בסיסיות. עבודות ניקיון, מכירת מזון מאולתר ברחוב ועבודות שירות שהמדינה יזמה לחודשים ספורים – הן הפרנסה הלא קבועה של בחורות אלו.

גרנדה, ספרד. מריו בן 31, כריסטינה בת 48 עם ביתה בת ה8 , חיים בחדר המשותף בקורלה.

סביליה, ספרד. פאקו ובת זוגתו בדירתם בקורלה אוטופיה מתחממים באמצעות פחי חימום מאולתרים.

דניאל שטרית, פוטוז’ורנליסטית, בת 23, מתל אביב. מתעדת נושאים חברתיים בארץ ובעולם, צילמה בשנים האחרונות פרויקטים בבוסניה, ספרד, הולנד, לאוס, קמבודיה, ויאטנם, תאילנד, פיליפינים וישראל.

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

 

להמשך הפוסט

רבקה שיפמן כתבן – מאחורי הוילון של ברודווי

דניאל צ'צ'יק | 05.03.2014 | 12:00

גרגורי היינס, גבירות מתוחכמות,1981

ב-1978 בזמן שחיפשתי נושא לתזה שלי בבית ספר לאמנויות החזותיות, הלכתי לבקר את חברתי נטלי מוסקו שהופיעה בתיאטרון קורט (The Magic Show "מופע הקסמים"). הניגוד שבין המציאות שעל הבמה לעומת המציאות שמאחורי הקלעים הפנטה אותי. הביקור הראשון הזה פתח לי את השערים לרבות מההצגות בברודוויי, והתחלתי לצלם דרך קבע מאחורי הקלעים. הייתי כמו זבוב על הקיר של חדרי ההלבשה – צופה שקטה – צילמתי בלי פלאש וכמעט בלי אור.

ג׳ון סי ראיילי, אופרה בגרוש, 2006

הרולד פרינס וג׳ייסון אלכסנדר, בצהלה אנחנו נוסעים, 1981

אליזבת טיילור, השועלים הקטנים, 1981

מימין: אלן קאמינג, קברט, 1998, ג׳יימס ארל ג׳ונס, האיש הטוב ביותר, 2012

שחקני ברודוויי אחרי 9/11 בטיימס סקוור שרים את השיר של פרנק סינטרה ״ניו-יורק, ניו-יורק״, 2001

גלן קלוז-בארנום, קרקס בארנום, 1980

קריסטין אברסול, קמלוט, 1980

מימין: ליאם ניסן, הקרוסיבל, 1980 ולורה ליני & ג׳ניפרד קרפנטר, ציד המכשפות, 2002

אמנדה פלאמר, טעם של דבש, 1981

מיקי רוני,סוכר תינוקות, 1980

קרול ברנט וג'ולי אנדרוז, פרסי ה״טוני״, 1999

נטשה ריצ׳רדסון, קברט (ג׳ודי דנץ), 1998

קווין קליין, במאה העשרים, 1980

תצלומיה של רבקה שיפמן כתבן זכו להכרה רבה ולדברי הלל בחוגי התיאטרון והאמנות של ניו יורק. עבודותיה הוצגו ב-ICP – מוזיאון של המרכז הבינלאומי לצילום, במוזיאון העיר ניו יורק, שבו הן מוצגות באוסף הקבוע של המוזיאון ובמוזיאון הרדיו והטלוויזיה.

לצפיה בעוד מעבודותיה של כתבן

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

שרון קנה – שבעה

דניאל צ'צ'יק | 03.03.2014 | 16:00

בשנת 2007 נפטרה סבתא שלי, שאליה הייתי מאוד קרוב. הטלפון הגיע בחצי שעה לחצות ומיד יצאתי מירושלים לחיפה.
כולנו עברנו את החוויה הזאת, של מוות והתאבלות, ועוד נעבור.
אז כך קרה שהתקבצנו כל הקרובים, ללא תיאום מראש כמו בחגים, בדירתה הקטנה בקריית חיים.
היה מי שנשאר שם כל אותו שבוע והיו שבאו והלכו.
אולי כדי להפריד את עצמי מהאירוע או אולי בכדי רק להביט מהצד, ואולי פשוט כדי לתעד לזכור, הסתובבתי אני עם מצלמת פילם שחור לבן 35 מ"מ, וצילמתי.
לאחר מכן פתחתי את הסרטים ומה שמוצג כאן זה סריקות של הקונטקטים שהדפסתי.
זהו, לא צריך לגעת בזה יותר, אין צורך הדפסה איכותית, הקונטרסט, השריטות והליכלוכים זאת הנראות של אותו שבוע.
במן צירוף מקרים שכזה, אבי, בנה של סבתי שנפטרה, חגג את יום הולדת שלו באותו שבוע.

שרון קנה

 

שרון קנה, צלם עצמאי ובוגר של בית-הספר לצילום מוסררה שבירושלים.

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

 

להמשך הפוסט

אלכס ליבק – טור אישי

דניאל צ'צ'יק | 01.03.2014 | 09:28

צילום: יואב למר/אי.אף.פי

 מרקל וצילו של ביבי

אכן תצלום מגוחך. יש להניח בוודאות שגם הצלם עצמו לא היה מודע למה שצילם לפני שראה את התצלום במחשב. אבל זה מה שקורה בגלל הקלות הבלתי נסבלת של הצילום הדיגיטאלי. העובדה שאפשר לצלם שבע תמונות בשניה (מה שעשה הצלם) – מונעת ממנו לראות את מה הוא מצלם בדיוק. לא בכדי אנחנו משתמשים בסלנג המקצועי: ״תפרתי את ביבי ומרקל״. הפכנו מצלמים לתפרנים. כמות התמונות מעלה את ההסתברות לתצלום מקרי מהסוג הזה.
בפירסום התצלום יש טעם לפגם. אותי הוא לא מצחיק. הוא מתאים בהחלט לאנשי הבית היהודי הרואים בכל גרמני נאצי פוטנציאלי, כפי שהייטיבו להפגין בכנסת. יש בתצלום הזה אמירה פוליטית, גם אם הצלם לא עמד עליה. יש פה מסר מאד דק אמנם, אבל קיים. נתניהו, העוטה חיוך מוזר מלגלג משהו, מצביע אמנם אל מישהו בקהל, אבל נראה כאילו הוא מוכיח את הגב מרקל, העומדת שפופה מעט ולא יאומן: מלבד הצל המשופם מתחת לאפה, שערה הקצר המסורק לצד אחד מזכיר את הקאנצלר ההוא. אני חושב שכישראלים עלינו להיות רגישים ביותר לתמונה מהסוג הזה המעוררת מטען נורא שלגברת מרקל אין שום קשר אליו. אין צורך להזכיר שוב את הטראומה שלנו בהקשר כל כך מעוות. אני עדין לא מסוגל לצחוק מבדיחות על השואה. אלה המקרים שצלם ישראלי חייב לחשוב מעט לפני שהוא רוצה להראות לעולם איזה צלם דגול הוא. צלם ה״ג׳רוזלם פוסט״, מארק ישראל סלם, גילה בהפתעה את התצלום המקרי כשהסתכל בתצלומים ממסיבת העיתונאים. הוא שלח אותו לעורך שסרב ובצדק לפרסם את התצלום בעיתון – כנראה בגלל אותו שיקול שהעלתי – אבל לא עמד בפיתוי והחליט לפרסמו בעמוד הפייסבוק של העיתון.
התמונה קיבלה כ-1000 ציוצים בטוויטר ואפילו זכתה לתואר ״תצלום המאה״ על ידי עיתונאית ה-בי.בי.סי ג׳וליה מקפרלן. עיתונאי אחר הסתפק בתואר ״תצלום היום״. למעלה ממיליון איש ראו את התמונה שנפוצה ברשת כוירוס. כמובן שהתמונה רק מחזקת את תדמיתו של ראש הממשלה כנוכל ערמומי שאינו בוחל בשום טריק. מעניין לציין עובדה חשובה הנוגעת לזילותו של הצילום הדיגיטלי. הצלם סלם טוען בפרוש שלא ראה מה צילם. כלומר הוידוי שלו בעצם אומר "כל אחד אחר שהיה שם היה מצלם אותה תמונה. רק צריך ללחוץ ברצף על הכפתור". הוא בעצם מודה שהפעולה היתה מכנית לחלוטין ולא תצלום יצירתי עם חשיבה מאחוריו. צלם אחר, יואב למר, העובד בסוכנות הידיעות הצרפתית היה גם הוא בארוע וכשראה את התמונה של מר סלם, שלף אותה מסרט הוידאו שצילם. שוב, הצלם לא ראה את הפריים המסויים!!!!

הויכוח על התצלום הטפשי הזה אולי מוכיח כי: Photography, like pornography, is a matter of geography‪
אם אותו צל היה מוטל על שפתה של מרקל בפגישה עם ראש ממשלת טייוואן, איש לא היה מתייחס אליו. היו גוערים בצלם על שלא שם לב לצל המכוער.

אלכס ליבק

 

להמשך הפוסט

עודד וגנשטיין – פנים אל מול פנים

דניאל צ'צ'יק | 25.02.2014 | 23:25

כבר עשר שנים שצלם תרבויות עודד וגנשטיין (מגזין נשיונל גיאוגרפיק טרוולר, מגזין מסע אחר) מצלם פנים אנושיות ברחבי הגלובוס. מהדייגים של הרפובליקה הדומיניקנית ועד לבוקרים הקירגיזיים של מרכז אסיה. בפורטרטים צבעוניים, אשר מצולמים תוך קרבה פיזית ורגשית למצולם, הוא מנסה ליצור חיבור בין הצופה לדמות המצולמת. חיבור מתוך הזדהות ולא מתוך שוני.

"לכל תמונה בסדרה יש סיפור ולכל מצולם יש שם. בכוונה בחרתי שלא לתת לתמונות כתוביות מלבד מיקום, על מנת שהצופים יוכלו לספר את הסיפור לעצמם."

- עודד וגנשטיין

 מסטייה, גיאורגיה

קליאקרה, בולגריה

טאקיימה, יפן

וואחן, טאג'יקיסטן

מימין: תל אביב, ישראל וקשגר, סין

דווארקה, הודו

בארדה, הודו

מואנג סינג, לאוס

עודד וגנשטיין, צלם תרבויות ומדריך בכיר בגליץ בית הספר לצילום.

לעוד עבודות ואינפורמציה

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

הקיץ הניצחי בחצר של אליאן לאבוילה

דניאל צ'צ'יק | 23.02.2014 | 10:15

הצלם הצרפתי אליאן לאבוילה תיעד את ששת ילדיו במשך תקופה ארוכה. בסדרה העוצמתית הוא מתעד את קסם הילדות תוך כדי יצירת עולם סיפורים אישי בו הילדים הם דמויות בארצות דמיוניות ללא זמן.

 

לעוד עבודות ואינפורמציה

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

מיכל פתאל – חיים בשמש הפזורה – פרק ב'

דניאל צ'צ'יק | 20.02.2014 | 08:28

בעידן הנוכחי נדיר לצלם תמונה בודדת, אייקונית, המספרת סיפור עמוק ורחב. מה שמבדיל באמת בין צלם חובב לצלם מקצועי/יוצר הוא היכולת לחבר תמונות לכדי סיפור שלם. תפקיד הצלם מתרחב לתפקיד במאי והיכולת להחליט על התמונות הנכונות וסדרן הופכת חשובה כמו הצילום עצמו.
מיכל פתאל ואני, כעורך הבלוג, החלטנו לעשות ניסוי בעריכה. לאור ריבוי הצילומים החזקים שלה מקובה, ולאחר שיחות ארוכות, בחרנו לחבר שני סיפורים שונים מ-50 התמונות הסופיות שבחרה פתאל.  

לצפייה בפוסט הראשון יש ללחוץ על התמונה


פרק ב'

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

מיכאל אלביטוב – זמן להתבודד במדבר הדומם

דניאל צ'צ'יק | 17.02.2014 | 05:38

מיכאל אלביטוב מציג סדרה שצולמה בנגב, בעיקר במכתש רמון, והייתה פרוייקט גמר בבצלאל 2013.
הצילומים צולמו במצלמת 4X5 פילד ובמקור הודפסו בחדר חושך.
אלביטוב, שגדל בבאר שבע מאז עלה לארץ ב-92', נהג לטייל הרבה במדבר ואהב את השקט והבדידות שבו.
לדבריו "בצילומים נסיתי לתאר את הפשטות והעושר שיש שם, את המקום שהיה ויהיה אחרינו. הסממנים הקיימים בצילומים נעשו על ידי האדם, ויטושטשו לאורך הזמן. הצילום שלי מנציח רגע מסויים במדבר שהוא חסר זמן."


לעוד עבודות ואינפורמציה על מיכאל אלביטוב

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: www.facebook.com/bloghasifa

 

 

להמשך הפוסט

דן בלילטי – החבר הטוב של הכלב

דניאל צ'צ'יק | 13.02.2014 | 04:45

דן בלילטי

"החבר הטוב של הכלב" הוא פרויקט שהתחיל באופן ספונטני, מצילום של מספר חברים עם כלבם בביתם. מתוך התבוננות בסדרה הקטנה הרגשתי שיש בה משהו מיוחד והבנתי שזה קשור בנוכחותו של הכלב. רגע הצילום של האדם עם כלבו לצדו, הוא רגע שמח עבור אותו אדם. הוא מרגיש טוב, הוא אוהב ונאהב – וזה עובר בצילום. הקשר המיוחד עם הכלב מוציא מהמצולמים את הצד הרגיש שלהם, קשוחים ככל שיהיו. השילוב של אדם-כלב-בית יוצר תמונה שיש בה עולם ומלואו ומעביר את האנרגיות של המצולם לאדם הצופה בצילום. התחושה המתקבלת היא חיובית וטובה.

דן בלילטי

אור דפנה ופאקו

רחל ושוקו, תל-אביב ,2012

יעל וצ'אקי

משפחת בקרסקי והכלב גווסט

מלכיאלה וג'וג'ון

אמנדה ליבנטל עם בליץ' ווינס

יעל וטופי

עינת ושמשון

מרק ומיכה, ת"א, 2012

חני גנין וריי צ'ארלס קווינטו צ'וקלט

עדי ובלייק, 2012

איתי ויוליוס, 2012

סניה וחואן, 2012

לעוד עבודות ואינפורמציה

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: www.facebook.com/bloghasifa

 

להמשך הפוסט
m4s0n501