פוסט שני, אוגוסט 2013

בחיבורו "לשלום הנצחי" שכתב עמנואל קאנט בשנת 1795, הוא אוסר על התערבות בינלאומית בענייניהם הפרטיים של מדינות זרות. יש להניח שאם היה נחשף לתקשורת בת זמננו היה משנה את דעתו. היום, לתקשורת יש משקל רב בעיצוב דעת קהל. במדינות דמוקרטיות דעת קהל משפיעה על הכרעות השלטון. לצילום – מעצם היותו עדות חותכת – חלק מכריע בקביעת עמדותינו, בעיקר כאשר התצלומים הם עדות חד-משמעית לעוול קיצוני. אלמלא תצלומי הזוועה של מלחמת האזרחים בסוריה שמציפים אותנו מידי יום במשך זמן רב ספק אם היו המעצמות דנות בהחלטה להתערב בנעשה שם.

נכון, אנחנו חשופים לאלפי תצלומים מזעזעים מכל מקום בו מתקיים סכסוך עד כדי כך שלפעמים איננו שמים לב אפילו מהיכן מגיעות התמונות ובמה מדובר. הזוועה המצולמת שאנו חשופים לה מידי יום, מספקת איזה צורך נפשי הרבה מעבר לידע, לסקרנות אינטלקטואלית. כמה פעמים ראה כל אחד מאיתנו את הלינץ' שנעשה בקדאפי? שאלנו פעם את עצמנו למה אנחנו נמשכים לתצלומים האלה? מה אנחנו מרגישים כשאנחנו חוזרים ומתבוננים בהם? מה מושך אותנו לחשיפות האינטימיות האלה של רגעים לפני המוות ואחריו? שהצלמים ועורכי הצילום מספקים בשפע?

בעידן הדיגיטלי התצלומים מופצים בעולם כולו אבל זמן המסך שלהם קצר. הם מוחלפים באחרים מידי כמה שעות, במקרה הטוב. למרבה הצער רק לעתים רחוקות, גם אם התצלום משובח הוא זוכה לאורך חיים ולתגובה משמעותית. לדוגמה: התצלום שזכה ב-2012 בתחרות World Press Photo. בתצלום של הצלם השוודי פול האנסן, בעת מסע לוויה בעזה, נראים שני אחים, האחד בן שנתיים והשני מבוגר יותר, עטופים בתכריכים ורק פניהם חשופות, נישאים בידי גברים הממררים בבכי. הילדים וחלק גדול מבני ביתם נהרגו ב-14 בנובמבר באותה שנה, בהפצצה של חיל האויר הישראלי.

כן, המראות של תינוקות, ילדים קטנים הרוגים, פצועים, מכוסים בדם, פוגעים בנו במקום רגיש במיוחד. האבסורד המפלצתי של מלחמה מציק לנו בתצלומים אלה יותר מאחרים, נוראים לא פחות. ההיסטוריה המלחמתית המצולמת רוויה בילדים. לפרסום אינסופי כמעט זכה תצלומה של הילדה הוויטנאמית, קים פוק, רצה עירומה בכביש לאחר שנכוותה קשות מפצצת נפאלם שהטילו האמריקנים על כפרה שעשן כבד מיתמר ממנו ברקע. תצלום זה נחשב לציון דרך בדעת הקהל האמריקנית בזמן מלחמת וייטנאם. ניתן לומר בבטחה שכלל התצלומים מוויטנאם, שהופיעו יום יום בתקשורת במשך שנים, עשו את מה שהתקשורת אמורה לעשות. להראות על מנת ליצור שינוי. אבל התצלום של קים פוק היה חזק במיוחד וגם עיתוי הפרסום היה נכון. העם האמריקני מאס במלחמה.

בשנים האחרונות קיימת מודעות ביקורתית באשר לתצלומים מחרידים כאלה. ראשית, מכיוון שמדובר בקטינים ושנית מבחינה אתית – האם ראוי לפרסם תמונה של אדם הנמצא במצב גופני ורגשי קשה כל כך. חשוב להזכיר שבסוכנות A‪.‬P עד שנת 1972 הוטל וטו על כל תצלום שיש בו עירום, מכל סוג שהוא, ללא כל אפשרות שיקול דעת. קים פוק עצמה סיפרה שכשראתה את עצמה בעתון נפגעה קשות. רק כעבור שנים רבות הסכימה שהפירסום היה חשוב.

פרד ריצ'ין, (מי שבעיני הוא האורים והתומים של הפילוסופיה של הצילום העכשווי) פרופסור לצילום באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ומי שהיה בין השאר עורך הצילום של מגזין הניו יורק טיימס, קבע – יחד עם צלמים אחרים – קנה מידה האומר: "אם אתה או אחד מבני משפחתך הקרובים ביותר היו נושא התצלום, היית מפרסם אותו?" ובניסוח שונה מעט: " האם היית רוצה להיות זה שיגרום  - במקרה הזה – לילדה, להרגיש כה חשופה, עד שהייתה חוזרת לביתה השרוף כדי למצוא מגבת לכסות את עצמה?"

תצלומי הילדים המתים בסוריה אינם נותנים מנוח. אבל לא רק כיוון שמדובר בטבח בילדים. יש משהו נוסף שעליו אני רוצה לדבר. בשני התצלומים שלפנינו יש משהו מוזר בהבעות פניהם. הם נראים ישנים שנת ישרים. באיזה חומר כימי השתמשו – אם בכלל – שלא גורם לשום עיוות במתים? להיפך: הוא נוסך רוגע על פניהם. בכוונה אני מטיל ספק בשימוש של רעלים כימיים ובמוות עצמו משום שהתצלומים אינם מראים זאת. הכיתוב מסביר את סיבת המוות אבל ההוכחה העובדתית הוויזואלית לא נראית. פעמים רבות הכותרת אינה קשורה נסיבתית לתמונה (הדיון בנושא זה ראוי להתייחסות בנפרד). הילדים אינם נראים מתים. אני מדגיש: הניתוח שלי הוא ויזואלי. אם התצלום הוא ההוכחה, אני לא משתכנע, אפילו שאמש נקבו האמריקאים במספרים מדוייקים – 1,429 הרוגים, מתוכם 426 ילדים.

נשכח את הכותרת לרגע ונתבונן בתצלום מספר 1 (AP): נעבור ילד אחר ילד. לא נראים סימני מוות. תנוחות המוטלים לפנינו הן טבעיות לגמרי. לפעמים הם שוכבים איש מול פני רעהו. צבע הגוף והפנים נראים טבעי. אין אותו חיוורון אופייני לגוויות.

 

תצלום מספר 2 (AP) משכנע יותר אבל אך ורק בגלל גושי הקרח המונחים על הילדים.

דווקא תצלום מספר 3 (רויטרס) משכנע בהחלט. בהמות מתות, פזורות בחצר בית ליד העיר חאלב, אין סימני פגיעה חיצונים, אפשר כמעט להריח את הסירחון באוויר. כך אני מדמיין נפגעים מהפצצה כימית. אז מדוע אין תצלומים של הילדים בשטח – במקום בו מצאו את מותם? למה כל התמונות מחדרי המתים? כך או כך, גם אם התצלומים מבויימים, המטרה הושגה: האפשרות של התערבות חיצוניות בסוריה עלתה על הפרק. עדיין לתצלום יש השפעה.

 

אלכס ליבק 

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa

לטור הקודם של אלכס – מסתבר שצילום העיתונות עדיין לא מת