אייקונים של מלחמה
מאז תחילת הצילום לפני כ- 150 שנים, ניכס לעצמו לכל עם איקונים צילומיים הנמצאים בלב הקונסנזוס הלאומי. את מקומם של פסלי המצביאים הרוכבים על סוס ומניפים את חרבם בככר העיר תפסו תצלומים. על פי רוב הם אייקונים של מלחמה. של נצחון. כמעט לכל מלחמה מכוננת בתולדותיו של עם, יש איקון צילומי שהוא סמל של גאווה מאחדת. שני איקונים כאלה, המוכרים לכל חובבי ההסטוריה הם ממלחמת העולם השניה: לאמריקאים יש את הדגל המונף באיוו ג'ימה (הצלם ג'ו רוזנטל). לסובייטים יש את דגל ברית המועצות המונף מעל הרייכסטאג בברלין הכבושה (הצלם יבגני חלדאי).

ג'ו רוזנטל/סוכנות אי.פי

שתי מלחמות העניקו לישראלים אייקונים צילומיים. הראשון ממלחמת העצמאות, הוא תצלום דגל הדיו באום רשרש, אילת. עדות מצולמת לקביעת נקודת הגבול הדרומית ביותר. התצלום צולם על ידי אחד החיילים, מיכה פרי. השני, המוכר יותר, הוא תצלומו של דוד רובינגר: שלושת הצנחנים לפני הכותל. את התצלומים אימצנו לחיקנו, אנחנו, תושביה היהודים של המדינה. שניהם נצרבו בתודעה שלנו לאחר נצחונות צבאיים מאד משמעותיים. התצלומים האלה מעבר לקביעת נוכחות טריטוריאלית הם גם עדות למשהו שהוא מעבר למילים. הראשון מסמל את סיום מלחמת השיחרור אבל הוא גם מרמז על דלות החומר של אותה תקופה. דגל מונף בחצר משטרת אום רשרש לאחר שהשוטרים ברחו ממנה. הנפת הדגל היא ספונטנית, ללא טקס. "פרטצ'ית", כמו הדגל עצמו שצויר בדיו על סדין לבן וכמו המדים שלובשים החיילים. התצלום של רובינגר הוא מורכב יותר. יש בו מהכישוף הצילומי שבתפישת רגע שהמציאות הישראלית ממשיכה לחיות אותו.

זהו תצלום נדיר של עבר הווה ועתיד. של כיבוש ירושלים ושל החזרה לכותל עם כל המשמעויות הדתיות והפוליטיות שמתרכזות ברגע הזה. לא רק מזכרת. בתצלום מגולם גם הפוטנציאל שבמעמד הזה. לא אגזים אם אומר שהתמונה לא רק נצרבה בתודעתנו כזיכרון אלא מעבר לכך: היא מעמיקה, בכל רגע שאנחנו מתבוננים בה, להחקק בתודעה ובעשייה הלאומית שלנו. רובינגר לא רק צילם רגע הסטורי אלא יצר נרטיב שכופה את עצמו על המתבונן. תוך כדי ההתבוננות הרגע ממשיך להיות מסופר, בדומה לסיפורי זקני השבט. לא מפה לפה אלא מעין לעין. התצלום הזה הפך במהרה לאיקון כל כך מוכר ואהוב עד שאנשים שונים ראו בו כשלהם תוך הפרה גסה של זכיות יוצרים ונדרשה קביעת בית משפט שפסק כי התצלום אינו קינין רוחני לאומי אלא של הצלם בלבד.
בספרם NO CAPTION NEEDED כותבים ROBERT HARIMAN and JOHN LOUIS LUCAITES "התצלומים האיקונים הם יותר מעדות דוקומנטרית. הם עדיות למשהו מעבר למילה. הם אובייקטים המעוטרים בהילה של הסטוריה וניתן להתייחס אליהם כאל אייקונים מקודשים של חברה חילונית".ההסטוריה הצילומית העולמית שזורה גם אייקונים ממלחמות שבפרספקטיבת הזמן אינן מקור לגאווה. הצורך באיקון בא מתוך הרצון לשמר גאווה, אבל לא תמיד. לפעמים האיקון כופה את עצמו על החברה. ממלחמת וייטנאם האייקונים הזכורים לאמריקנים בפרט אבל גם לעולם כולו מעבירים מסרים אחרים. חייל הוויטקונג המוצא להורג ברחוב בסאייגון או הילדה הויטנאמית הרצה עירומה בכביש, כשפניה מעוותים מכאב הכוויות שנגרמו לה עקב פצצת נפאלם. אלה תצלומים שאינם מאדירים את הלוחמים ואת המלחמה. להפך, התצלומים מתארים את זוועות המלחמה באופן כל כך נורא עד שנקבעו בזיכרון הויזואלי של האנושות כולה. בתצלומים האלה הפרטי הופך לאוניברסאלי. כל אחד יכול להזדהות עם הילדה הפצועה, הכוויה. כך גם בתצלום איקוני אחר, הקרוב לנו הישראלים: הילד מחמוד א דורא ואביו. לצורך עניננו לא משנה מי היורה או הקונטקסט המדיני, הצבאי, הלאומי. מה שהמתבונן רואה היא דמות אב אוניברסלית המסוכך בגופו על בנו מירי. איך אפשר שלא להרגיש אמפטיה למה שעובר על השניים. חפים מפשע אזרחים תמימים, חשופים לאש תופת. הדם הוא קודם של כולנו לפני שהוא נעטף בדגל. בוייטנאם כמו בעזה וגם באוטובוסים המתפוצצים בכבישי ישראל.
מלחמת יום כיפור לא יצרה איקון למרות היותה משמעותית ביותר עבורנו. איקון נקבע על פי הסכמה, על פי הקונצנזוס. מנקודת מבט אידיאלית, במדינה דמוקרטית אנחנו מושפעים מהתמונות שהתקשורת מציגה בפנינו ולא מתמונות שניבחרות עבורנו על ידי השלטון מתוך כוונה להכתיב את הקונצנזוס (פרשת קו 300 כדוגמה).
בשלבים הראשונים של מלחמת יום כיפור, התצלומים שהגיעו מהחזית ככל שהיו מצויינים לא פורסמו ובצדק. הם היו רק מגבירים את החרדה והיאוש ומעצימים את הדמורליזציה שהיתה קיימת בלאו הכי. לא אשכח את השידרורים בטלביזיה הצרפתית- שלא שודרו בארץ – בהם נראו אלפי חיילים מצרים חוצים את התעלה (תמונות אלה העלו אותי מיד על מטוס חזרה ארצה). לפעמים עם בוחר לעצום את העיניים מתוך השרדות. תצלום טוב ככל שיהיה, יכול לתפוש את מקומו כאיקון רק אם פורסם בזמן אמת ורק אם אנחנו כעם רוצים לזכור אותו. החרדה, אלפי ההרוגים והפצועים אינם משהו שרצינו לשמר.
הזיכרון הויזואלי שלנו ממלחמת יום כיפור אינו זיכרון של תצלום אחד או שניים נבחרים. בשלושת העיתונים היומיים של יום כיפור האחרון ,שחלקים נכבדים בהם הוקדשו למלאת 40 שנה למלחמה, מיינתי את התצלומים. 17 של גולדה מאיר. 11 תצלומים של אריק שרון, ‪8‬ תצלומים של משה דיין ו – 14 תצלומים מהשטח, וברובם אין תחושה של מלחמה, ודאי לא של המלחמה הקשה ההיא. יש רק תצלום אחד באותם עשרות עמודים שמיטיב לתאר את סיפור המלחמה: תצלום של דוד רובינגר במוסף של "ידיעות אחרונות" בו נראה חייל פצוע, ראשו חבוש – הבעת פניו אומרת הכל- נותן ערוי לחייל פצוע אחר שוכב על אלונקה, מכוסה בשמיכה. חיפשתי אלבומי צילום מהמלחמה ולא מצאתי. אם נתאמץ יעלו ויצופו בזכרונם של המבוגרים בקירבנו תצלומים של פצועים בבתי חולים, תצלומי לוויות כמובן ותצלומים של חיילים ישראלים בשבי האויב המצרי. אבל, היום, ארבעים שנה אחרי המלחמה הזכרון התמונתי הממסדי והתקשורתי שלנו מעדיף את דיוקנותיהם של המנהיגים של אותה תקופה ולא את המלחמה עצמה את תמונות המלחמה באמת. את הפצועים את המתים את החרדה, הסבל והשכול, את הלוחמים עצמם תוך כדי לחימה. מענין לחקור איך רואים הדורות הצעירים את המילחמה. כיצד יתכן שמלחמה עקובת דם עם אלפי הרוגים ופצועים הולכת ומשתמרת בזיכרון הויזואלי שלנו כמילחמה פוליטית? למה אנחנו עדיין מעדיפים שלא להתבונן במשמעות האמיתית של מלחמות. למה אנחנו מסרבים להשיר מבט אל המוות?

אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa