העונה האבודה של אן קולונגס

דניאל צ'צ'יק | 09.09.2013 | 13:23

Off-Season 2013
הסדרה מורכבת מנופים שצולמו במהלך חודש ימים באזור החוף המערבי של צרפת, במחוז בריטני.
באזור ישנן עיירות נופש רבות אותן פוקדים מבקרים רבים במהלך הקיץ, כאשר במהלך החורף, המקום שומם למדי
ונחשפים מראות בעלי מאפיינים רומנטיים, שמועצמים לנוכח הערפל שמכסה את החוף.
כל הדימויים צולמו במצלמת פילם 35 מ"מ.

 אן קולונגס



אן קולונג היא אמנית צרפתיה שחיה ויוצרת בין פאריז לתל-אביב ובעלת תואר שני באומנות  מבית הספר הגבוה לאומנות בפאריס Beaux Arts de Paris.

הסדרה "off-season" המתפרסמת כאן הינה אחת ממספר יצירות ששלחתם לחשיפה.

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa 

 

 

להמשך הפוסט

ספי ברגרסון – סוף לפוליו

דניאל צ'צ'יק | 08.09.2013 | 12:06

 
בהודו יש מקום שבו הכביש נגמר. בששת הקילומטרים האחרונים לפני שמגיעים ליישוב, זה אפילו לא כביש לשמו, אלא תוואי מכוסה בשכבת בוץ עבה; ואם איתרע מזלך ואתה נוסע לשם בעונת הגשמים, תיאלץ לצעוד ברגל את ששת הקילומטרים הללו, היות ששום ג'יפ לא יכול להסיע אותך לשם. מעבר לעיירה קטנה זו בביהאר, משתרע עמק נהר קוזי המוצף, והדרך היחידה להמשיך הלאה היא בסירה. חשמל אינו חלק מהשירותים המסופקים לעיירה קטנה זו, ומי שרוצה להפעיל מאוורר בלילה, חייב להצטייד במחולל (גנרטור) משלו שירעם מעבר לדלתו כל הלילה. זהי קוששואר אסתאן מזרח (כן, יש גם מערב), המקום שבו ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף פתחו סניף, במסגרת תוכניתם המשותפת המקיפה להדביר את מחלת שיתוק הילדים בהודו. לולא נפתח כאן הסניף, קרוב לוודאי שהחיסון נגד מחלת הפוליו לא היה מגיע לעולם ליותר מ־200 הכפרים הפזורים על פני עמק נהר קוזי המוצף. ביהאר נחשב למקום בעל סיכון גבוה להתפרצות מחלת הפוליו; זה גם המקום שבו באים לביטוי קשיהם של המתנדבים ליישם את יוזמת החיסון המדהימה. שיתוק הילדים היא מחלה מידבקת קשה שהוכחדה למעשה בחצי הכדור המערבי במחצית השנייה של המאה העשרים. אף שבני אדם לקו במחלה עוד מימי העת העתיקה, ההתפרצות המשמעותית ביותר שלה אירעה במחצית הראשונה של המאה העשרים, לפני שהוחל בהפצת החיסון של יונס סאלק, ב־1955. נגיף הפוליו עובר מאדם לאדם, בראש ובראשונה באמצעות מחזור צואה-פה.
בעולם שבו יש מחלות כאיידס, מלריה ואיומים בריאותיים אחרים, הכחדת נגיף שיתוק הילדים יכול להיחשב כניצחון בני האנוש על הטבע. היוזמה להדברת מחלת שיתוק הילדים היא המערכה העולמית הלא מלחמתית המקיפה ביותר בהיסטוריה. היקפה בהודו מדהים; 2.3 מיליון מחסנים ו־155 אלף משגיחים פוקדים פעמיים בשנה, ביום חיסון ארצי, 209 מיליון בתי אב ועוברים מבית לבית כדי לחסן 172 מיליון ילדים מתחת לגיל חמש. יום חיסון תת-ארצי מתקיים שמונה פעמים בשנה באזורים בסיכון גבוה דוגמת אוטר פראדש וביהאר, שבהם נולדים מדי חודש כ־550 אלף תינוקות. אחרי 16 שנות מערכה להדברת הפוליו בהודו, ובתום יוזמת חיסון מוגברת של ארגון הבריאות העולמי, יוניצ"ף ורוטרי אינטרנשיונל, הודו הוכרזה סוף סוף ב־25 בפברואר 2011 כמדינה נקייה מפוליו, שבה נרשם המקרה האחרון ב־13 בינואר 2010.

 

 

הצילומים הנלווים, שנעשו ביוזמת יוניצ"ף, הם חלק מתיעוד עכדני של התוכנית להדברת הפוליו בהודו. התמונות יוצגו בניו יורק ובעולם.

ספי ברגרסון הוא צלם תעודי בעל שם בין-לאומי המתגורר בהודו, זכה בתארים רבים עבור הצילום התעודי והמסע שלו עם נסיון של יותר מעשרים שנה בתחום.

לעוד עבודות ומידע:  www.sephi.com

 עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

60 ימי הקיץ של זואי גרינדאה – פרק ב

דניאל צ'צ'יק | 04.09.2013 | 12:14

 לפרק א' – נא ללחוץ כאן 

היום ה-41

Summer vacation project – זואי גרינדאה

תחילתו של הפרויקט התאפיין באנרגיה גדולה של עשיה, משחק וצבעוניות פנטסטית. לקראת אמצע הפרויקט, ככל שהימים חלפו הם נידמו כלא נגמרים החופש הלך וסגר עלינו כמו גם החום הכבד של חודש אוגוסט. בתום החופש הגדול, כשעברתי על הפרויקט כולו ,הופתעתי לגלות שהעבודות נעשות יותר ויותר אפלות, דרמטיות וקלאוסטרופוביות ומהוות שיקוף מדוייק של תחושת הלכידות שהמציאות כפתה עלינו כמשפחה ועלי כאמא.

זואי גרינדאה

היום ה-32

היום ה-39

היום ה-37

היום ה-44

היום ה-46

היום ה-47

היום ה-49

היום ה-50

היום ה-51

היום ה-52

היום ה-53

היום ה-54

היום ה-57 

היום ה-58

היום ה-59

זואי גרינדאה בוגרת בית הספר לצילום מוסררה ירושלים, חיה ועובדת בתל אביב.

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa 
  
להמשך הפוסט

פבל וולברג – הסתכלות רוחבית

דניאל צ'צ'יק | 02.09.2013 | 09:40

קו-אופק
אין לי מושג לאן הצילום הולך בעתיד, אני עדיין מנסה להבין מה קרה בעבר. אני מרגיש שהזהות שלי כצלם משתנה וכבר שנים פונה לפורמטים שונים במטרה להרחיב את הראיה ולהתרחק מהתבוננות שחוזרת פעם אחר פעם בעולם העיתונות. היום אני בדיאלוג ויזואלי עם קו האופק, מקבל השראה מצילום נוף וצילום קולנוע, צילום שמשקף יותר מרגע, שלא כנוע להזמנת עבודה של עיתון או חברה, שבשאיפה מספר משהו על מה היה פעם, על העכשיו, ואולי רומז מה יקרה בעתיד. רגעי השיא של תערוכות ופרסומים – באים וחולפים, מה שנשאר זה החיפוש האין סופי אחר התבוננות אחרת, זאת דרך חיים עבורי.

פבל וולברג

כל העבודות המצוגות צולמו במצלמה פנורמית בלי קרופ (חיתוך) לתמונה סופית

נעלין, 2009

אתיופיה, 2012

אתיופיה, 2009

בית שמש 2013

מג'דל שמס, 2011

קלנדיה, 2009

קלנדיה, 2012

אתיופיה, 2009

גבול עזה, 2009

אתיופיה,2011

נעלין, 2009

צאלים, 2011

עבודותיו של פבל וולברג הוצגו במספר תערוכות ברחבי העולם, בהן הביאנלה בוונציה 2007 בביתן הבינלאומי (באוצרותו של רוברט סטור), במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון אשדוד והמוזיאון היהודי בברלין ובניו יורק. בנוסף זכה בפרס סוני לצילום בתחרות המקצועית מקום ראשון קטגוריית ספורט 2010 והיה פינאליסט בשתי קטגוריות על הפרויקט באתיופיה.

עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים רבים.

וולברג מיוצג על ידי גלריה אנדריאה מיזלין בניו יורק וגלריה דביר בתל אביב 

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa

להמשך הפוסט

דרך המשקפיים של אלכס ליבק – טור אישי

דניאל צ'צ'יק | 31.08.2013 | 18:00

פוסט שני, אוגוסט 2013

בחיבורו "לשלום הנצחי" שכתב עמנואל קאנט בשנת 1795, הוא אוסר על התערבות בינלאומית בענייניהם הפרטיים של מדינות זרות. יש להניח שאם היה נחשף לתקשורת בת זמננו היה משנה את דעתו. היום, לתקשורת יש משקל רב בעיצוב דעת קהל. במדינות דמוקרטיות דעת קהל משפיעה על הכרעות השלטון. לצילום – מעצם היותו עדות חותכת – חלק מכריע בקביעת עמדותינו, בעיקר כאשר התצלומים הם עדות חד-משמעית לעוול קיצוני. אלמלא תצלומי הזוועה של מלחמת האזרחים בסוריה שמציפים אותנו מידי יום במשך זמן רב ספק אם היו המעצמות דנות בהחלטה להתערב בנעשה שם.

נכון, אנחנו חשופים לאלפי תצלומים מזעזעים מכל מקום בו מתקיים סכסוך עד כדי כך שלפעמים איננו שמים לב אפילו מהיכן מגיעות התמונות ובמה מדובר. הזוועה המצולמת שאנו חשופים לה מידי יום, מספקת איזה צורך נפשי הרבה מעבר לידע, לסקרנות אינטלקטואלית. כמה פעמים ראה כל אחד מאיתנו את הלינץ' שנעשה בקדאפי? שאלנו פעם את עצמנו למה אנחנו נמשכים לתצלומים האלה? מה אנחנו מרגישים כשאנחנו חוזרים ומתבוננים בהם? מה מושך אותנו לחשיפות האינטימיות האלה של רגעים לפני המוות ואחריו? שהצלמים ועורכי הצילום מספקים בשפע?

בעידן הדיגיטלי התצלומים מופצים בעולם כולו אבל זמן המסך שלהם קצר. הם מוחלפים באחרים מידי כמה שעות, במקרה הטוב. למרבה הצער רק לעתים רחוקות, גם אם התצלום משובח הוא זוכה לאורך חיים ולתגובה משמעותית. לדוגמה: התצלום שזכה ב-2012 בתחרות World Press Photo. בתצלום של הצלם השוודי פול האנסן, בעת מסע לוויה בעזה, נראים שני אחים, האחד בן שנתיים והשני מבוגר יותר, עטופים בתכריכים ורק פניהם חשופות, נישאים בידי גברים הממררים בבכי. הילדים וחלק גדול מבני ביתם נהרגו ב-14 בנובמבר באותה שנה, בהפצצה של חיל האויר הישראלי.

כן, המראות של תינוקות, ילדים קטנים הרוגים, פצועים, מכוסים בדם, פוגעים בנו במקום רגיש במיוחד. האבסורד המפלצתי של מלחמה מציק לנו בתצלומים אלה יותר מאחרים, נוראים לא פחות. ההיסטוריה המלחמתית המצולמת רוויה בילדים. לפרסום אינסופי כמעט זכה תצלומה של הילדה הוויטנאמית, קים פוק, רצה עירומה בכביש לאחר שנכוותה קשות מפצצת נפאלם שהטילו האמריקנים על כפרה שעשן כבד מיתמר ממנו ברקע. תצלום זה נחשב לציון דרך בדעת הקהל האמריקנית בזמן מלחמת וייטנאם. ניתן לומר בבטחה שכלל התצלומים מוויטנאם, שהופיעו יום יום בתקשורת במשך שנים, עשו את מה שהתקשורת אמורה לעשות. להראות על מנת ליצור שינוי. אבל התצלום של קים פוק היה חזק במיוחד וגם עיתוי הפרסום היה נכון. העם האמריקני מאס במלחמה.

בשנים האחרונות קיימת מודעות ביקורתית באשר לתצלומים מחרידים כאלה. ראשית, מכיוון שמדובר בקטינים ושנית מבחינה אתית – האם ראוי לפרסם תמונה של אדם הנמצא במצב גופני ורגשי קשה כל כך. חשוב להזכיר שבסוכנות A‪.‬P עד שנת 1972 הוטל וטו על כל תצלום שיש בו עירום, מכל סוג שהוא, ללא כל אפשרות שיקול דעת. קים פוק עצמה סיפרה שכשראתה את עצמה בעתון נפגעה קשות. רק כעבור שנים רבות הסכימה שהפירסום היה חשוב.

פרד ריצ'ין, (מי שבעיני הוא האורים והתומים של הפילוסופיה של הצילום העכשווי) פרופסור לצילום באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ומי שהיה בין השאר עורך הצילום של מגזין הניו יורק טיימס, קבע – יחד עם צלמים אחרים – קנה מידה האומר: "אם אתה או אחד מבני משפחתך הקרובים ביותר היו נושא התצלום, היית מפרסם אותו?" ובניסוח שונה מעט: " האם היית רוצה להיות זה שיגרום  - במקרה הזה – לילדה, להרגיש כה חשופה, עד שהייתה חוזרת לביתה השרוף כדי למצוא מגבת לכסות את עצמה?"

תצלומי הילדים המתים בסוריה אינם נותנים מנוח. אבל לא רק כיוון שמדובר בטבח בילדים. יש משהו נוסף שעליו אני רוצה לדבר. בשני התצלומים שלפנינו יש משהו מוזר בהבעות פניהם. הם נראים ישנים שנת ישרים. באיזה חומר כימי השתמשו – אם בכלל – שלא גורם לשום עיוות במתים? להיפך: הוא נוסך רוגע על פניהם. בכוונה אני מטיל ספק בשימוש של רעלים כימיים ובמוות עצמו משום שהתצלומים אינם מראים זאת. הכיתוב מסביר את סיבת המוות אבל ההוכחה העובדתית הוויזואלית לא נראית. פעמים רבות הכותרת אינה קשורה נסיבתית לתמונה (הדיון בנושא זה ראוי להתייחסות בנפרד). הילדים אינם נראים מתים. אני מדגיש: הניתוח שלי הוא ויזואלי. אם התצלום הוא ההוכחה, אני לא משתכנע, אפילו שאמש נקבו האמריקאים במספרים מדוייקים – 1,429 הרוגים, מתוכם 426 ילדים.

נשכח את הכותרת לרגע ונתבונן בתצלום מספר 1 (AP): נעבור ילד אחר ילד. לא נראים סימני מוות. תנוחות המוטלים לפנינו הן טבעיות לגמרי. לפעמים הם שוכבים איש מול פני רעהו. צבע הגוף והפנים נראים טבעי. אין אותו חיוורון אופייני לגוויות.

 

תצלום מספר 2 (AP) משכנע יותר אבל אך ורק בגלל גושי הקרח המונחים על הילדים.

דווקא תצלום מספר 3 (רויטרס) משכנע בהחלט. בהמות מתות, פזורות בחצר בית ליד העיר חאלב, אין סימני פגיעה חיצונים, אפשר כמעט להריח את הסירחון באוויר. כך אני מדמיין נפגעים מהפצצה כימית. אז מדוע אין תצלומים של הילדים בשטח – במקום בו מצאו את מותם? למה כל התמונות מחדרי המתים? כך או כך, גם אם התצלומים מבויימים, המטרה הושגה: האפשרות של התערבות חיצוניות בסוריה עלתה על הפרק. עדיין לתצלום יש השפעה.

 

אלכס ליבק 

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa

לטור הקודם של אלכס – מסתבר שצילום העיתונות עדיין לא מת

 
 
 

 

להמשך הפוסט

ליהי אבידן – חדרים

דניאל צ'צ'יק | 29.08.2013 | 18:25

"חדרים"
ברחבי תל אביב קיימים מעל ל- 300 חדרים בהם מתנהלת תעשיית זנות ענפה, עם כמליון ביקורים בשנה. חלקם ממוקמים באיזור התחנה המרכזית הישנה ואחרים בדירות דיסקרטיות בבנייני מגורים ומתהדרים לעיתים בשמות "ספא" או "בודי מסאז'". הצצה קרה וריאליסטית אל "זירות הפשע" – המרחב הפיזי בו נשים בזנות עובדות.

 ליהי אבידן

 

 

ליהי אבידן, צלמת דוקומנטרית – עבודותיה זכו בפרסים והוצגו בתערוכות ברחבי העולם. עובדת כפרילנסרית בארץ ובחו"ל בין השאר עבור: Financial Times Magazine,The Guardian ,Channel 4 UK TV, BBC ומסע אחר.

לעוד מעבודות ומידע: Liheeavidan.com 

 עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa 

 
  
להמשך הפוסט

טרנט פארק – דקות לחצות

דניאל צ'צ'יק | 28.08.2013 | 12:53

טרנט פארק הוא צלם אוסטרלי. בגיל 10 מתה במפתיע אמו – אירוע ששינה משמעותית את חייו והכתיב את אופן התבוננותו על צילום ויצירה. במסע דרכים שהחל ב-2003 באוסטרליה ונמשך כשנתיים הוא גמע אלפי קילומטרים ויצר גוף עבודה רחב היקף הנקרא "דקות לחצות". על רקע פיגועי ה-11 בסטפמבר, עסקה הסדרה בין השאר בפחד הגדול מאסון מתקרב ותיעוד אוסטרליה בצורה פחות שיגרתית ומוכרת. הצילום שלו תמיד רוקד על הגבול הדק בין דוקומנטרי לחלום. עבודותיו מתעדות מציאות קיימת ובו בעת נראים ומורגשים בהן תדרים שמרמזים על רבדים רבים נוספים. לעבודותיו אופי ייחודי וקל לזיהוי; הוא עדיין עובד עם נגטיב ומפתח אותם ידנית בעצמו – בטכניקות שהעלו תהיות רבות לגבי איך הושגו התוצאות.

טרנט פארק בראיון לחשיפה לפני מספר ימים:
ש: מהו הצילום עבורך?
ת:רעיונות. אני מעוניין ברעיונות. ולספר סיפור. דרכים חדשות לחשוב על משהו. המצלמה תמיד פועלת בשבילי כמכשיר העוזר לי לפתור בעיה או לענות על שאלה. זה לרוב אירוע או תחושה שמשפיעים עליי ברגע מסוים בחיי. אני תמיד מנסה להכניס את עצמי לתצלומים שלי.
המצלמה היא בסך הכול קופסה שחורה של הנפש עבורי. אני אף פעם לא נכנס בכוונה לעניינים הטכניים. זה קורה, אבל רק כתוצאה מריגוש מסוים שמאלץ אותי לצלם בדרך מסוימת.רגש ודמיון הם המפתח. אני מצלם תצלומים תעודיים והופך אותם למשהו אחר. הם מה שהם, אבל כשהם נכנסים לתוך העולם שלי, אני ממקם אותם בהקשרים אחרים. תצלומים בודדים חשובים, אבל הרעיון הכללי הוא העניין שאני עובד עליו.

ש: לאן אתה חושב שפונה הצילום עם כל ההיצף, האייפונים וכו’?
ת: למען האמת, אני לא חושב על זה יותר מדי. אני בדרך כלל בקטע שלי עובד בלי הפסקה. אני לא מסתכל הרבה על עבודות של אחרים כיום.

הייתי עושה את זה כשהייתי צעיר. אני עדין מצלם ומעבד את כל הסרטים שלי ועובד על פרויקטים ארוכים מאוד שיכולים להימשך שנים. ברגע שאני עובד בלי הפסקה על משהו, אני נבלע בתוך זה. אפשר להגיד שאני לא נושם בכלל. כל דבר נעשה חשוב ודבר מוביל לדבר. בסופו של דבר ככל שיותר אנשים שמצלמים, זה רק טוב.

ש: על מה אתה עובד בימים אלה?
ת: בשש השנים האחרונות אני עובד על “יומני הוורד השחור”. העבודה משלבת שלל שיטות עבודה, מ–35 מ”מ עד פורמט גדול ובינוני, כתיבה וצילום וידאו. הפרויקט מצולם בעיקר בשחור לבן עם קצת צבע. זה פרויקט אוטוביוגרפי באופיו שמתעסק בשלל נושאים, כולל עוד שני מסעות במכונית ברחבי המדינה. הפרויקט אמור להסתיים במארס 2015 והוא הגדול והמאתגר ביותר שעשיתי עד עכשיו. אני גם מסיים עכשיו ארבעה ספרים חדשים הקרויים “אל הים”, והם כולם קשורים יחד.העבודה נפתחה בתערוכה כאן באוסטרליה עם שותפתי/בת זוגי נראל אוטיו.

ש: מי הצלמים או האמנים שנתנו לך השראה?
ת: כשהייתי צעיר הרבה צלמים היו לי מקור השראה. יוסף קודלקה ורוברט פרנק בהחלט מתאימים להגדרה.

ש: ביקרת פעם בישראל?
ת: לא. צר לי, אבל לא. אני נוסע לעתים רחוקות. גיליתי שכשצילמתי במדינות אחרות בעבר, אין לצילומים שום רגש.העבודה שלי סובבת סביב אוסטרליה ואנשיה. 

ש: למה היה לך חשוב להשתמש בפילם בניגוד למצלמת דיגיטל?
ת: אני גדלתי עם פילם, והוא מתאים לנסיון שלי בעבודה. העולם הדיגיטלי נע כל כך מהר. נראה שהוא הולך ומשתפר על בסיס שבועי. אני אוהב את הקונסיסטנטיות שמעניק לך הפילם. הפרויק “אל הים” הוא דוגמה טובה לכך. אני לא טהרן בעניין השימוש בפילם. הדיגיטל מעולה לעבודות הנכונות לו. בסופו של דבר אני משתמש במה שהכי מתאים לשיטות שלי.

כל העבודות שמצוגת כאן הן מהסדרות "דקות לחצות" ו"אל הים"

 

© Trent Parke/ Magnum Photos 

טרנט פארק נולד בניו קאסל שבאוסטרליה, והוא הצלם האוסטרלי היחידי ששייך לסוכנות מגנום היוקרתית. פארק זכה במספר רב של פרסים, בהם ה"יוג'ין סמית אוורד" והוורלד פרס פוטו. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות ברחבי העולם ובקרוב הוא עומד לפרסם סדרת ספרים בהוצאת "סטיידל" הנחשבת למובילה בעולם לספרי צילום.

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa 

להמשך הפוסט

27.8.13 – תמונות היום – מהארץ ומהעולם

דניאל צ'צ'יק | 27.08.2013 | 10:29

איש מצטנן במזרקות של טירגארטן פארק שבברלין, גרמניה. צילום: מרקוס שרייבר/אי.פי

איזור שנפגע משריפת ענק שמשתוללת בפארק יוסמיטי שבקליפורניה, ארה"ב.
צילום: ג'יי סי. הונג/אי.פי

מוכר בדוכן ליד החנות שלו בקהיר בירת מצרים. צילום: מנו ברבו/אי.פי

מחוץ למערה שבה משפחה פלסטינית מסילוואן נאלצה לעבור לגור לאחר שהשטח שהיה בבעלותם הוגדר “שטח פתוח בגן לאומי". צילום: אמיל סלמן/הארץ

שריפה במפעל צמיגים באוקלהומה שבארה"ב. צילום: סטיב סיסני/אי.פי

מבט על העיר לה פז, ברקע הר אילימני המושלג, בוליביה. צילום: חואן קריטה/אי.פי

העיר חרטום לאחר הצפות כבדות, סודן. צילום: אבד ראוף/אי.פי

משחק בין מכבי חיפה נגד קרית שמונה. צילום: ניר קידר/הארץ

ילד משתעשע ברחובות ממפיס שבארה"ב. ג'ים וובר/אי.פי

הסיבוב הראשון בטורניר הטניס U.S OPEN שבניו-יורק, ארה"ב. דארון קמינגס/אי.פי

פתיחת שנת הלימודים בבית ספר "אביב" בתל אביב. צילום: תומר אפלבאום/הארץ

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa 

 
להמשך הפוסט

דרך המשקפיים של אלכס ליבק – טור אישי

דניאל צ'צ'יק | 24.08.2013 | 18:23

איך קורה שבשבוע כה סוער במזרח התיכון, כשבמצרים מתנהלים קרבות רחוב ובסוריה נמשכת מלחמת האזרחים וישראל מתריסה נגד העולם כולו בבנייה בשטחים, מתפרסם בעיתונות העולמית ארוע שולי מבית שמש דווקא? התשובה פשוטה: תצלום טוב אין לו גבולות- לא של עתוי ולא של מקום.

מסתבר שהידיעות על מותו של צילום העיתונות הטוב היו מוקדמת מדי. נכון שהוא נחשב שכיב מרע, אבל יש עורכי צילום, במקומות המעטים בהם הם קיימים עדיין, המנסים להחיותו. עורכים אלה מבינים שלא די בהימצאותו של מישהו במקום מסוים בזמן מסוים שלוחץ על הצ'ופצ'יק או על המסך, הם יודעים שתצלום טוב הוא הרבה מעבר לכך. בשביל מה אני צריך להחזיק "סטרינגרים" – אמר אחד מהמנהלים של סוכנות "רויטרס" – אם כל העולם הם "סטרינגרים" שלי. מבחינה כלכלית הוא צדק. היום כמעט אין, בעולם כולו, אירוע חדשותי שאינו מצולם. אבל מעטים הצלמים הטובים ובכללם הרבה צלמי עתונות מקצועיhם המצליחים באופן עקבי להראות משהו מעבר להעתקת הרגע.

ג'ון סזקארקואסקי (John Szarkowski) מי שכהן כמנהל אגף הצילום של MoMA בין השנים 1962 ל1991 ונחשב לאדם שהשפיע יותר מכל אחר על הצילום בעולם, טוען כי בעוד שבמאה הראשונה לקיום הצילום תפקיד צלם העתונות והצלם הדוקומנטרי היה דומה לרשם של ארועים, טכני וביורוקרטי, הרי עכשיו הוא משול לסופר, למספר שאינו מוגבל עוד לתאור פיגורטיבי של מה שהוא רואה.

צילום של מנחם כהנא/אי.אף.פי

התצלום שלפנינו, שצילם מנחם כהנא (צלם סוכנות הידיעות הצרפתית), הוא דוגמה מצויינת. הצלם יצא לסקר הפגנה של כמה עשרות חרדים, ארוע בנאלי, שגרתי, נדוש והוא חוזר עם דימוי מיתולוגי כמעט, הרבה מעבר לתצלום של הפגנה מסויימת. התצלום מגרה את המסתכל המנסה לפענח אותו. הוא מצליח ליצור דיאלוג עם המתבונן. האסוציאציה הכמעט מיידית שלי היתה "הענק" של פרנסיסקו גויה. צללית אדם שחורה, רגליה אפופות ענן, ידיה מושטות לפנים, ניצבת על גבעה, בארץ שממה, אדמת טרשים קדמונית. ברקע שמיים דרמתיים מאד, הרוויים בצבעים עזים לא טבעיים (תודה למשטרת בית שמש שהשתמשה במים צבועים בכחול לפיזור ההפגנה).למרגלות הגבעה, רחוקים, מנותקים מכל הדרמה, משוחחים בניחותא ארבעה גברים. התצלום עצמו לכאורה מנותק מהארוע החדשותי. דווקא הכותרת המסבירה אותו, מזיקה. היא מגבילה את המתבונן. בלי הכיתוב התמונה מובילה לפרשנויות שונות התלויות בדימיונו של הצופה. זהו תנאי הכרחי לתצלום משובח.

אותם מיליונים של סטרינגרים שעליהם דיבר איש "רויטרס" הם ה"רשמים" בלבד של הצילום. כדאי לראות מה הרשת מציגה בנושא ההפגנות בבית שמש.כהנא מחזק את טענתו של סזרקובסקי שצלם העתונות והצלם התיעודי, הם היסטוריונים ולא סתם לבלרים. היסטוריונים צריכים במה וחבל שצלמי העתונות הולכים ונדחקים ממנה.

>> רמזים על התרבות שלנו – ראיון מצולם ומיטב עבודותיו של אלכס ליבק 

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: /www.facebook.com/bloghasifa

 

להמשך הפוסט

מיכה בר-עם – בעין הסערה

דניאל צ'צ'יק | 23.08.2013 | 08:18

 

לצפייה בראיון עם מיכה בר-עם יש ללחוץ על התמונה:

 

עבודות נבחרות:

מעוז "טמפו". מלחמת ההתשה 1969

גשר הגלילים. בדרך לתעלה, 1973

סיירת שקד, בדרך למעוז "בודפשט", ימת ברדוויל. צפון סיני, אוקטובר 1973

הפגזה."החצר" אתר הצליחה. מלחמת יום כיפור, 1973

טנק ישראלי פורץ לתוך חלקה המערבי של ביירות. לבנון, 1982.

גולדה מאיר, במטוס של חיל האויר בטיסה לסיני. 1970

מומיה, מוזיאון מצרי. קהיר, 1977

משת"פים. שומרון 1967

פורטרט עצמי. הר הצופים, ירושלים, 1958

ראש הממשלה, מנחם בגין במהלך מסיבת עיתונאים מאולתרת. ירושלים, 1977

תעוז, 1971

תצוגת אופנה בבסיס צה"ל לחיילות. 1973

אורנה ויעקב החתול. 1966

קווי מתח גבוה. ליד העיר סואץ, אוקטובר 1973

בונקר מצרי מפוצץ ליד פאיד. ינואר 1974

מיכה בר-עם, חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2000, מקים המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות וחבר סוכנות מגנום לצילום. במקביל לקבלתו לסוכנות ב-1968, התמנה לצלם הניו-יורק טיימס במזרח התיכון, תפקיד שמילא כעשרים וחמש שנה.
מנימוקי השופטים בעת בחירתו לקבלת פרס ישראל: "מפעלו הנרחב והיוצא-דופן של מיכה בר-עם כצלם מתפרס על פני שנים ארוכות. עבודתו הייחודית מלווה את תולדותיה של המדינה והתהוותה ומשקפת בעוצמה וברגישות פרקים במלחמות ישראל. במשך שנות פעילותו כיוצר הצליח מיכה בר-עם להתמודד עם זיהוי הרוח הישראלית, והוא מבטא את התרבות ישראלית לעומקה כתרבות בעלת אתגרים רוחניים ואנושיים ובכך תורם להבנה מעמיקה של החיים בישראל". לאורך השנים, זכה בפרסים רבים ופרסם מספר ספרים. תצלומיו של בר-עם כלולים באוספי חשובי המוזיאונים בעולם וכן באוספים פרטיים נבחרים.

לעוד עבודות ומידע: www.michabaram.com 

עבודותיו של מיכה בר-עם מצוגות בימים אלה במוזיאון תל-אביב לאומנות, לכל הפרטים על התערוכה:
 http://www.tamuseum.com/he/about-the-exhibition/micha-bar-am

כל הזכויות שמורות למיכה בר-עם ול-Magnum Photos

עשו לנו לייק וקבלו עוד תמונות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם: https://www.facebook.com/bloghasifa

 

להמשך הפוסט