מחר יגיע תורי

איתמר זהר | 10.03.2015 | 20:29

נינה סימון הקליטה אלבומים רבים ובהם גרסאות מחודשות רבות לשירים של אחרים. כל גרסה שלה היא כמובן שיר בפני עצמו שאינו מתרחק מן המקור, אבל מלביש אותו, בלי פרגוד או חלון, לעיני כל, בגדים שונים לחלוטין. היא סחפה כל מלה, כל תו, כל אקורד. היא נשפה אותם בקול מכשף שאינו חושש מדבר. את היכולת לעשות זאת, שוב ושוב, בכל פעם בדרך אחרת, לא לומדים בשום מקום. נולדים עמה, חיים לצדה, משליכים אותה, על הפסנתר, על הבמה ועל המיקרופון.

באלבומה I Put a Spell on You שיצא בשנת 1965 נכלל, לצד שיר הנושא המהמם, גם Tomorrow Is My Turn. זוהי גרסה באנגלית שכתב מרסל סטלמן לשיר L' Amour C'Est Comme un Jour שכתבו שארל אזנבור ואיב סטפאן וביצע אזנבור כמה שנים לפני כן.

השיר המקורי של אזנבור וסטפאן מוציא לטיול את האהבה, זו שהיתה ואיננה עוד. השמש יוקדת בגוף האהובה שעליה שר אזנבור, מאירה את פניה, וכמה שהיא רחוקה ממנו. האהבה היא כמו יום – באה והולכת. מה נשאר ממנה פרט לזיכרונות?

בגרסה של סימון, שהקליטו ברבות השנים גם זמרות וזמרים אחרים, אין אהבה או שמש, אבל גם אין ייאוש ועצב. זהו שיר עידוד, לא התרברבות, ששר אדם כדי לשכנע את סובביו – ובעיקר את עצמו – שמחר יגיע תורו. הספקות ייעלמו, הפחדים יתפוגגו, קיץ חלף, יבוא אחר במקומו, הוא ימצא את המפתח להצלחה, את קרן האור שתוביל אותו אל האושר.

 

הוא יקבל ולא רק ייתן, הוא יראה – סוף סוף – כיצד העתיד מתבהר ואיך מתעופף ההווה הקודר. ולמרות הביטחון העצמי שמחר אכן יגיע תורו, במשפט הלפני האחרון נדחס בכל זאת חשש שאולי, למרות הכל, התקווה לא תתממש.

להמשך הפוסט

אלטון ג'ון עדיין מחכה

איתמר זהר | 04.03.2015 | 18:24

הדקות האלה שבין הערביים נדירות כל כך ביופיין. אפשר לנסות לצלם אותן, אבל זה כמעט אף פעם לא ייראה כמו במציאות. אפשר לנסות לתאר אותן, אבל כמעט אף פעם לא יישמע כמו במציאות. חול בהיר חומק דרך אצבעות הידיים, קרני שמש זזות אל מאחורי הגלים. מבעד לענפי העצים בוקע ציוץ של אור שנסוג ונמוג, עד שהוא מתפוגג. הוא ישוב מחר, ולמרות זאת זה לא יהיה אותו הדבר.

 השיר "Come Down in Time" של אלטון ג'ון משתמש בפרק הזמן הזה של היום כדי לבטא תחושה של פרידה, של אהבה שנסגרה ולא תיפתח עוד. הוא הלחין אותו. ברני טופין, מי אם לא הוא, כתב. השיר נכלל באלבומו השלישי של אלטון ג'ון, "Tumbleweed Connection", שיצא בשנת 1970. הזמן, שעבר מאז, 45 שנים, לא גרם לשיר להתיישן או להתכער. הוא נותר שמור בתוך אגרטל שקוף. עדיין אפשר להתבונן בו ולראות כיצד הפרח צומח, פורח וגם קמל, וכך שוב, מחדש, כמו שיר המתנגן עוד ועוד.

 הוא ממתין לה. באמצע הדרך. הוא כיבה את האור בבית בשבילה, כדי לפגוש אותה. אלא שהאור שלה לא דלק בשבילו. השמש התפוגגה. ציפורי הלילה החלו לשיר. היום כבר נגמר. והוא? עדיין מחכה, אף על פי שהקדים לבוא. כי עשה כמבוקשה, הופיע בדיוק בזמן, כאילו היה שעון מעורר. הפתיחה המוזיקלית של השיר היא כדמדומים לקראת השקיעה. אין צורך לעצום עיניים כדי לדמיין כיצד הוא עומד מתחת לעץ בפארק, מביט על הספסלים המתרוקנים, מבחין במי האגם הנוצצים. כבר עלה הירח, צצו הכוכבים. והוא? עדיין מחכה.

 זהו שיר אהבה, שנותר כזה אף על פי שהאכזבה דולקת מכל פינה בו. בבית האחרון, כאשר הקצב מאט וגם אלטון ג'ון מכווץ לאט את קולו, הוא שר "יש נשים ויש נשים. יש כאלה ששומרות עליך חזק. יש כאלה שמשאירות אותך לספור כוכבים בלילה". רק אז, באופן סופי בהחלט, ניכר שהוא הבין והשלים. זה נגמר. האהבה הזאת התנפצה. אין סיבה להמתין שיקרה משהו בלתי צפוי והיא תיבנה מחדש. זה כבר לא יקרה.

להמשך הפוסט

מסע בעקבות נעימת הפתיחה של "מסע בין כוכבים"

איתמר זהר | 01.03.2015 | 19:59

בעקבות מותו של ליאונרד נימוי, שיהיה מזוהה לעד כנראה עם הדמות של מיסטר ספוק שגילם בסדרה "מסע בין כוכבים", חזרתי אל הפסקול שלה. יותר נכון, אל נעימת הפתיחה. כמו דמותו של ספוק היא גם הצליחה להישמר בתודעה, משום שהמלחין אלכסנדר קורז', שכתב אותה, לכד בידיו את התחושה שביקשה להעביר הסדרה – חיפוש אחר עולמות חדשים, הרחק מכדור הארץ, בין כוכבים זרים.

נעימת הפתיחה נפתחת בהבהוב מוזיקלי ובקולו של קריין המכריז על "חלל – הגבול הסופי". הוא ממשיך בתיאור מסעותיה של ספינת החלל "אנטרפרייז", זו שבה משייטים להם בשמיים מיסטר ספוק, קפטן קירק, ליאונרד מקוי וחבריהם. בשל קולו הדרמטי והרציני של הקריין זה עשוי להישמע כסרט הדרכה על אסטרונומיה בבית ספר. המוזיקה, המתעצמת לאט, אבל לא מתפרצת, היא כגישוש בחשיכה, בדיקה של השטח.

ואז, כשמבזיקות כתוביות הקרדיטים, כדמויות לא מזוהות העפות גם הן בחלל, משתחררת המוזיקה, מחוללת בין כוכבים. ואל הריקוד הזה, הממהר והקליל יותר, מצטרפת מקהלת נשים. פתאום כל האלמנטים הקלאסיים התזמורתיים מוזזים ועל האווירה משתלטת רוח פופית שיש בה אפילו דיסקו שבא טרם זמנו. אולי היא נועדה לרמז שאחרי הכל אנשי "אנטרפרייז" לא מתייחסים אל עצמם ברצינות תהומית. אולי היא מזכירה שהם בסך הכל בני אדם. כך או כך, זהו האות המסמן כי ספינת החלל שטה בבטחה, ללא היסוס.

הסדרה "סטאר טרק" שודרה במשך שלוש עונות בלבד, שנמתחו בין 1966 ל-1969, במקרה או לא השנה שבה נחת ניל ארמסטרונג על הירח. המלחין המצוין ג'רי גולדסמית הלחין אחר כך את פסקול הסרטים שהופקו על פי הסדרה. זה כבר נושא לפוסט אחר.

 
להמשך הפוסט

פרס האוסקר לנאום המרגש ביותר

איתמר זהר | 25.02.2015 | 22:16

נאום הזכייה באוסקר של גרהאם מור היה רגע מרגש, ספונטני ומפתיע. אחד הדברים הכי יפים ששמעתי וראיתי השבוע. מור, בן 33, עלה על הבמה באולם דולבי תיאטר בלוס אנג'לס אחרי שנודע כי זכה בפרס האוסקר לתסריט מעובד.

האמריקאי בעל פני הילד היה נרגש, אבל לא התבלבל. בנאום שלו הוא דיבר על מושא הסרט, המתמטיקאי אלן טיורינג, שלמרות תרומתו למדע, לבריטניה ולעולם כולו, נרדף בשל נטייתו המינית והתאבד אחרי שהורשע כי עבר על החוק משום שהוא הומו.

"טיורינג", אמר מור, "מעולם לא עמד על במה כזאת, ואני כן. וזה אחד הדברים הכי לא הוגנים ששמעתי. בזמן הקצר שניתן לי כאן זה מה שאני רוצה לספר. כשהייתי בן 16 ניסיתי להתאבד, כי הרגשתי שאני מוזר ושאני שונה, ושאני לא שייך. ועכשיו אני עומד כאן. ואני רוצה להגיד לכל הילדים שמרגישים מוזרים, או שונים, או לא מתאימים לשום מסגרת: אני מבטיח לכם. אתם כאלה. תישארו מוזרים. ויום אחד יגיע תורכם ותעמדו כאן על הבמה. תעבירו את המסר".

מטבע הדברים התבקש לעשות קישור מיידי בין טיורינג למור. הנה הוא, שכמו טיורינג הרגיש שונה ומוזר ולא שייך, ניסה להתאבד בגלל נטייתו המינית. אבל מור הכחיש למחרת, בכלי תקשורת בארצות הברית, שהוא הומו, וטען כי התייחס אך ורק לדיכאון שסבל ממנו בנעוריו.

זה לא באמת משנה. המסר עבר, חזק ונוקב. בערב הגדול ביותר בשנה של תעשיית קולנוע שמרנית כל כך, מול צופים רבים ברחבי העולם, דיבר אחד הזוכים הצעירים בתולדות האוסקר על נושאים שלא מדברים עליהם בפריים טיים. הוא עשה זאת בכנות ובאומץ. הוא ראוי להערכה על כך.

חבל שהתסריט שכתב, לסרט "משחק החיקוי", על פי ספרו של אנדרו הודג'ס, אינו ניחן בכנות ובאומץ האלה. הסרט, בבימויו של מורטן טילדום ובכיכובו של בנדיקט קאמברבאץ', צפוי ושבלוני לא משום שסיפור חייו של טיורינג מוכר. הוא בנוי כסרט טלוויזיה חינוכי, לבני נוער, או לתלמידי מדעים והיסטוריה, והפלאשבקים בו, שנועדו כדי ליצור את ההקשר והרקע הביוגרפי, רק מחלישים אותו במקום לחזק.

יתרה מכך, אף על פי שההומוסקסואליות של טיורינג אינה מוסתרת, הוא מוצג, בסופו של דבר, כיצור כמעט א מיני. אין שום רמז, או סימן, לפרט הזה בחייו. בחדר השינה, בסלון, ביער או בקרן רחוב – טיורינג לא נוגע בגבר, מתנשק או שוכב אתו, מביע אהבה כלשהי, לא רק רסיסי תשוקה שנרמזים בעיניים או בכתב. בכך, יוצרי הסרט מתייחסים אליו, גם בלי להתכוון, כפי שעשו שלטונות החוק בבריטניה.

"משחק החיקוי" הוא סרט עשוי טוב – מבחינת משחק, צילום ומוזיקה – אבל נראה כי יוצריו ראו לנגד עיניהם את טקס האוסקר במקום את הסיפור המרתק והעצוב של טיורינג. כך, יש דרמה, אבל אין תחושה של ניסיון להבין באמת את הדמות, את מניעיה, את הרצון שלה להיות להיות מוזרה, שונה ולא שייכת, ובכל זאת לשמור על זכותה להמשיך לחיות כמו כולם.

להמשך הפוסט

למה הרסתם לה את המסיבה?

איתמר זהר | 20.02.2015 | 08:25

הזמרת הנהדרת לסלי גור, שמתה השבוע, הקליטה את השיר It's My Party כשהיתה בת 16. זו היתה אחת הסיבות לכך שנשמעה כל כך אמינה ומשכנעת. השיר, שכתב סימור גוטליב בעקבות חוויותיה הכואבות של בתו ג'ודי ממסיבת יום הולדתה ה-16, נהפך בזכות הביצוע של גור לתעודת הזדהות של נערות בגיל הזה ברחבי העולם שנתקלו לראשונה בטעמה המר של האהבה שעד אז נראתה מתוקה.

 מסיבות של בני נוער הן מקום שבו מסיכות נושרות ונופלות, חיוכים מלטפים נהפכים לנשיכות פוצעות. ג'ניס איאן שרה על כך, בצורה קודרת ומפוכחת יותר, מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית, בשיר At Seventeen.

 בשיר של גור, שבין כותביו לצד סימור גוטליב נמנו גם הרב ויינר, וולטר גולד וג'ון גלוק ג'וניור, תחושות העלבון נחבאות, לא נחשפות מיד. בין השאר משום שכבר בשם השיר היא מכריזה שזו המסיבה שלה, בקול נחוש ובטוח, מסמנת את השטח, להראות מי הייתה אמורה לעמוד במרכז, אבל נדחקה לפינה. ויתרה מכך, המוזיקה קצבית ומזמינה לרקוד, לא להתכרבל ברחמים העצמיים.

 אנשים, בעיקר בני נוער, לא מתעמקים בדרך כלל במלות השירים בזמן שהם רוקדים לצליליהם. אי אפשר להאשים אותם בכך. הם באים אל רחבת הריקודים כדי להתפשט מכל היום יום המאובק, להתנתק מאזיקי המטלות של החיים, להרגיש ולהתרגש, כשהחושך הופך אותם כביכול לשווים, למרות התחרות הסמויה מי יתלבש יפה יותר, מי ייראה הכי נוצץ מכולם.

 לכן יש ההפקה של קווינסי ג'ונס בשיר הזה מוצלחת כל כך, מעבר לליטוש המוזיקלי והתזמורתי: היא מפתה אותך להיכנס לתוך ההמון הרוקד, להיות חלק ממנו, להזדהות עם גור – בזמן או אחרי המסיבה שלה – ובו בזמן לנחם אותה. אם ג'וני ברח עם ג'ודי, באמצע המסיבה, במקום לשמוח אתה, להיות לצדה, הוא כנראה לא ראוי לה. שיעור חכם וראשון במדעי החיים. עכשיו לכו תנסו להפיק ממנו לקח. אתם כבר יודעים לבד כמה זה קשה במציאות.

 

להמשך הפוסט

האם הזוכה הגדול של הגראמי יצליח להיות מקורי?

איתמר זהר | 12.02.2015 | 13:49

83 קטגוריות שונות ומשונות יש בפרס הגראמי האמריקאי, אבל התקשורת, בארצות הברית ומחוץ לה, מתמקדת בדרך כלל רק בכמה מהן שמסתכמות באלבום השנה, שיר השנה, תגלית השנה.

סם סמית הבריטי היה, לפיכך, הזוכה הגדול של השנה. בטקס שהתקיים השבוע הוא היה מועמד לשישה פרסים וזכה בארבעה מהם. אמנם פרס אלבום השנה הוענק לבק, אבל סמית, בסך הכל בן 22, קיבל את פרסי תקליט השנה, שיר השנה, תגלית השנה ואלבום הפופ הקולי הטוב של השנה.

סמית מצטרף בכך לעוד שני נציגים מהאי הבריטי שיצאו בעשור האחרון כמנצחים הגדולים של טקס הגראמי. איימי ויינהאוס קיבלה חמישה פרסי גראמי בשנת 2008 וקבעה אז שיא זכייה לזמרת אנגלייה בטקס אחד בגראמי. אדל שברה את השיא הזה בשנת 2012 כשקיבלה שישה פרסי גראמי בערב אחד.

ויינהאוס, למרבה הצער, כבר אינה בין החיים, אבל יש בהחלט מכנה משותף בינה לבין סמית ואדל פרט להיותם בריטים. האלבומים שהוציאו הצליחו מאוד בארצות הברית, והם זמרים לבנים שהקליטו פופ שיש בו גוונים שחורים של סול. כתוב היטב, מופק בליטוש, משווק נכון – אין בו דבר שישרוט את האוזן ויגרום לה לנוע בחוסר נוחות בשל רעש מוזיקלי או מלים בוטות.

הגראמי, כמו האוסקר, הוא פרס שמרני מאוד שמרכזיותו בתרבות האמריקאית אינן מעידות בדרך כלל על איכות, אלא על החשש של קובעי הטעם, ברדיו, בטלוויזיה, בקולנוע ובתעשייה הקשורה להם מכל מה שהוא שונה, נועז, חתרני או אמנותי.

סם סמית הוא זמר טוב שיכול וצריך להתפתח לכיוונים צפויים פחות, מפתיעים יותר. השיר Stay With Me, שקיבל את פרס שיר השנה, נשמע כאילו נכתב במיוחד למתמודד בתוכנית כישרונות מוזיקליים, אחרי שהתערבלו בתוכו עשרות אלפי שירים אחרים מעשורים קודמים. כל זאת אף על פי שסמית לא השתתף באחת מאותן תוכניות מאוסות.

למרות הדמיון לשיר של טום פטי, I Won't Back Down, שבעקבותיו פסק בית משפט כי פטי וג'ף לין יקבלו תמלוגים ממנו, Stay With Me, כמו שירים אחרים מאלבום הבכורה של סמית, In the Lonely Hour, מעיד על כישרון רב. כדי להוכיח כי הוא לא חקיין משובח של שירים שהם בעצם גלגולים לקלאסיקות משנות השישים, השבעים והשמונים, יידרש סמית לפשוט את חליפת המניירות ולהשליך לפח גם את הפפיון. מעניין אם יצליח לעשות זאת.

להמשך הפוסט

המשפט הזה של מוריסי מלווה אותי כל כך הרבה שנים

איתמר זהר | 09.02.2015 | 13:46

המשפט הזה של מוריסי מלווה אותי כל כך הרבה שנים. הוא לא היחיד. יש כמה משפטים כאלה, בשירים שכתב ושר, שדולקים בעקבותי כפנסים מהבהבים בלילה. הם נשארים גם אחרי שאני מפנה את הדרך, כמעט נופל על המדרכה או בין השיחים, כאילו אומרים "אין סיכוי שתצליח להוציא אותנו מהראש לטובת משפטים אחרים של זמרים נוספים".

באחד המשפטים שלו השתמשתי כמוטו לספר החדש שלי, "אתה יכול לרצות עד מחר", שראה אור בימים אלה. הנחתי את המשפט הזה בדף הראשון, אחרי הכריכה ולפני העלילה, כי אני אף על פי שמעולם לא פגשתי את מוריסי אני מרגיש שהוא כתב אותו בשבילי. רק בשבילי.

וכך הוא כותב, בשיר I Don’t  Owe You Anything:

You should never go to them

Let them come to you

Just like I do

Just like I do

אני מקשיב לו, בשיר הזה מאלבום הבכורה של "הסמיתס" משנת 1984, ומנסה לשכנע את עצמי במלים האלה. "אל תלך אליהם. תן להם לבוא אליך. כפי שאני עשיתי. כפי שאני עשיתי". כי הגיע הזמן להזיז כבר את הציפיות, מאנשים ומעצמך, לא לתת להן להשתלט עליך, להכתיב את חייך.

זה גורם יותר מדי נזק, רגשי ונפשי.

זה שואב יותר מדי אנרגיה.

זה כזה בזבוז.

 

לא אלך אליהם

אם הם ירצו שיבואו לקרוא,

להקשיב,

להשמיע

ולספר

הדלת תמיד פתוחה

 

להמשך הפוסט

כמה שהוא אהב את ניו יורק

איתמר זהר | 05.02.2015 | 10:05

שירי אהבה לערים עשויים להישמע מליציים ודביקים. החיבה הניתזת מהם על המדרכות והכבישים תהיה תמיד חד צדדית, כי העיר אינה יכולה באמת להשיב להם כגמולם. אין זה אומר שצריך להפסיק לכתוב שירים כאלה. להיפך. כדאי. אבל מומלץ לחזור אל היפים שבהם, אלה שנכתבו, כצפוי, לפני שנים אינספור.

את New York's My Home כתב גורדון ג'נקינס במאה הקודמת. סמי דייוויס ג'וניור ביצע אותו באמצע שנות החמישים. בגרסה שלו, יותר מהאחרות שהוקלטו, ניכרת התשוקה לעיר, אהבה של ממש הפורצת את הגידים ואת העורקים, חומקת מן הגוף החוצה.

הוא רוקד את השיר, כסופת הוריקן פתאומית המעיפה את כל מה שסביב לה כדי לפנות את המקום לעצמה.

בשרמנטיות, ללא שחצנות, הוא פורש את השטיח שעליו דברי ההסבר מדוע ניו יורק, היא ולא אחרת, העיר הטובה ביותר לגור בה, לקבוע בה את ביתו, הבית שלא יעזוב לטובת שום עיר אחרת.

כי אלה שירצו לעבור לשיקגו לא ימצאו בה את הפארקים של ניו יורק ואת קו הרקיע שלה.

כי אלה שיחשבו על מגורים בסן פרנסיסקו לא יגלו בה את שכונות כמו קווינס או הארלם.

כי אלה שישימו פעמיהם אל סנט לואיס לא יוכלו להקשיב בה לאופרה.

ומה עם אלה שיתפתו אל הוליווד ועיר המלאכים? הו, הם יתגעגעו לרכבת התחתית ולמוניות.

סמי דייוויס היה זמר נדיר, מהזן שכמעט נעלם מחיינו. הוא חי את השיר – רוקד, מספר, שר ומשחק בו בזמן בלי להמעיט בערכה של אחת מהאמנויות שהתמחה בהן. לכן הוא כל כך משכנע, לא רק באהבה שלו לעיר ניו יורק, אלא לכל מה שרק נגע בו, בקולו, בידיו וברגליו. אילו העיר ניו יורק היתה יכולה לדבר, היא בוודאי היתה מחזירה לו את אותה אהבה שהעניק לה.

להמשך הפוסט

השיר שהוא כתב על איימי ויינהאוס

איתמר זהר | 30.01.2015 | 21:12

עכשיו הוא קורא לעצמו פיטר, לא פיט. אולי ככה הוא מרגיש כמו פיטר פן, מייחל גם הוא לחיות לנצח, אחרי שנים שבהן הסמים והאלכוהול כמעט החזירו את נשמתו לבורא. אולי ככה הוא חש דווקא בוגר יותר, מכובד ורשמי.

פיט דוהרטי מושך כבר שנים את התקשורת הבריטית. כל דבר שהוא יעשה, גם ובעיקר אם אין לו קשר למוזיקה, יקבל מיד כותרות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

כמו זמר בריטי אחר, ליאם גלאגר, שעמד גם הוא במרכז להקה, "אואזיס", אבל דמותו עניינה יותר את העיתונאים ואת הציבור מאשר המוזיקה שלה, כך גם דוהרטי. להקותיו, "הליברטינס" ו"בייבשמבלס", יכולות להתפרק או להתאחד כמה שירצו – הן לא החשובות כאן.

זה הוא, ורק הוא, שמספק את הסחורה. והסחורה, כפי שהתקשורת הבריטית יודעת, היא בדרך מנופחת ומוגזמת. למה? כי הציבור אוהב שממליכים בשבילו מלכים ואז מפילים אותם, או נותנים להם ליפול בעצמם, שבורים ורצוצים.

הן דוהרטי והן גלאגר מוכשרים מאוד בתחומם, אבל יש בבריטניה סולני להקות מוכשרים לא פחות מהם ואפילו כאלה שעולים עליהם בכמה קומות בארמון. כותבים עליהם פחות, או לא כותבים בכלל, כי הם רק פועלים שחורים שהולכים לאולפן, מקליטים אלבומים ועולים על הבמה להופיע. שמם, בין שהם איאן ברודי מ"לייטנינג סידס" ובין שהם גאי גרווי מ"אלבו", לא נקשר בשערוריות. הצבע נותר במוזיקה שלהם, לא מחוץ לה.

ובכל זאת, תמיד מעניין להקשיב לדוהרטי. כי המוזיקה לא מרפה ממנו ולא עוזבת אותו. כמו במקרה של ליאם גלאגר ואחיו נואל, היא תמיד שם, לפני הכל, ואלה שבוחרים להתמקד רק בציטוטים המתגרים והפרובוקטיביים כביכול שלהם, על חשבונה, מפספסים אותה, מחמיצים את ייחודם. הם בכל זאת צמחו באנגליה, שהמורשת של הרוק והפופ בה חזקה ומוצקה ואי אפשר לעקור אותה אפילו אם מתאמצים.

לפני כשבוע יצא שיר חדש של דוהרטי, Flags of the Old Regime. הוא כתב אותו כבר מזמן, בקיץ 2011, מיד אחרי מותה של איימי ויינהאוס. היא היתה חברה קרובה שלו. לפעמים הם כתבו שירים יחד. היא ידעה כמוהו מהו הרס עצמי, אבל בניגוד לו לא הצליחה לעצור את המפולת שדירדרה אותה. הם חלקו, יחד ולחוד, תחושות של אובדן ובלבול, זרות וניכור, למרות ובגלל ההצלחה הגדולה.

דוהרטי, למרבה המזל, לא ייכנס ל"מועדון ה-27" המקולל שחברים בו זמרים וזמרות גדולים שמתו בגיל הזה. כעת, בן 35, הוא שר עליה, בלי שתשמע, בשיר שנכתב אז, כשהיא כבר לא היתה שם כדי להקשיב.

"בואי נעשה את זה נכון, אנחנו מכירים את הצלילים. ההצלחה גרמה לך להתעשר", הוא שר בשיר שהפיק סטיבן סטריט, "אבל את שבורה מבפנים. אני לא רוצה למות יותר, לא כפי שרציתי בעבר".

למרות החרטה וההבנה והצער, הוא מפוכח, יודע שהיא שהיא לא תשוב. לא הלילה, גם לא מחר. השיר הזה, שכל הכנסותיו יוקדשו לקרן שהקימה משפחתה, הוא הדבר היחיד, לפי שעה, שהוא יכול לעשות בשבילה. תפילת אשכבה. כמו יד שנשלחת באפלה, אפילו לא מגששת או מחפשת את מה שכבר אי אפשר למצוא. רק מלטפת, את האוויר שנותר, את הזיכרונות שהצטברו, כמו זרי פרחים על קבר טרי.

 
להמשך הפוסט