אדם שאוהב באמת מוזיקה צריך להיות מוכן גם לכך שיהיו הרבה שירי פופ ורוק שהוא לא יאהב. להגיד עליהם שהם גרועים ו/או איומים זה קל מדי בשבילו ולא הוגן בשביל כותביהם ומבצעיהם. ייתכן הרי שכעבור כמה חודשים או שנים הוא ישנה את דעתם בנוגע אליהם. לכן אפשר להסתפק בפשרה: השירים האלה מעצבנים אותו. עד כדי כך שהוא משתוקק לבעוט ברמקולים כשהוא שומע אותם.

השיר הכי מעצבן שיצא בעברית בשנה החולפת הוא "ילד של אבא" שכתב ושר מוקי (ללחן של יא יא כהן אהרונוב). זה גם שיר השנה של גלגלצ. כמה הולם את התחנה הזאת, את מה שהיא משקפת, כדגל שחור של בינוניות, תפלות ורדידות בתרבות הישראלית לצד ערוץ 2 ועוד דוגמאות למכביר.

זהו שיר מעצבן כי הוא חנפני, כחיוך מזויף של יובל המבולבל או מיכל הקטנה, כנאום מתוכנת של יאיר לפיד. לצד המוזיקה הרכרוכית, מעין מארש חתונה לפעוטות הלבושים בטיטולים, נדמה שנכתב מראש לפרסומת של חברת בנייה, בנק או חברת סלולר. קיטש המתחזה לשיר ערש מגונן ומלא תקווה. מה מגלים אחרי שמסירים ממנו את השמיכה? מיטה ריקה מאמת מתחת לאור גדול שהורכב בהוראות הכנה של רשת עשה זאת בעצמך.

מוקי הוא כותב וזמר מוכשר שבמשך שנים ניסה ליצור ולשיר ראפ עם להקתו "שב"ק ס'" גם כשהיה ברור להם ולמעריציהם שהז'אנר הזה לא יכול להתקיים בעברית. זחוח, כל כך מלא בעצמו, הוא אימץ קול ומבט מתריס שהתרככו כביכול אחרי שנהפך לאב. זה לא ראוי לגינוי כמובן, הרי מותר לזמר לשנות גישה, מבחינת המוזיקה וההגשה. אלא שבמקרה של "ילד של אבא" הדבר אינו משכנע. הוא אפילו צפוי מדי. לא משהו שמיליוני זמרים לא עשו בעבר, לא משהו שמיליונים אחריהם לא יעשו בעתיד.

השיר הזה היה יכול להישמע מרתק ומפתיע בהרבה אילו מוקי, שנולד כדני ניב, היה מקמט את הקלישאות שהוא שר – אותן אלה שלעג להן בעבר, בתחילת דרכו, כשהיה צעיר יותר, ללא ילדים – ומתייחס לאבהותו באופן פחות שגרתי ונדוש. כותב מקורי ואמיץ יותר היה מחבר שיר שונה לחלוטין לבנו. תחילה הוא היה משנה את הכותרת לשם פשוט ואישי יותר, לא רכושני כמו "ילד של אבא". לאחר מכן הוא היה מנכש את משפטי השירה בציבור-ונעבור לפרסומות ובהם "זמן לא עוצר" ו"לך רק בדרך שלך" שנשחקו עוד לפני שנכתבו.

במקום "אל תפחד ליפול" הוא היה למשל מתאר את הפחד כחפץ, או חלק בגוף, או רהיט בבית – כל דבר שהוא גם כאן, בחדר, וגם מעבר לקיר. במקום "אבא כאן תמיד" הוא היה יכול למשל להציג יד מושטת בלי להראות אותה ובלבד שהשיר לא ייהפך בסופו של דבר על האבא, כסוג של גיבור גדול, סופרמן אנושי, אלא יישאר על הילד, על הבן, זה שהעולם באמת מחכה לו.

המצעד השנתי של גלגלצ כולל שניים מהשירים היפים ביותר שיצאו בשנה החולפת: "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן וחוה אלברשטיין ו"אדם בחדרו" של אריק איינשטיין. יש בו שירים של זמרים מוכשרים לירן דנינו ועידן חביב שלא יהיה מעניין להקשיב להם כל עוד לא יחליפו מפיקים, כותבים ומעבדים – דבר שכנראה לא יקרה לעולם. יש בו שירים של זמרים שתמיד משעמם לשמוע אותם, כמו עילי בוטנר ו"ילדי החוץ", נתן גושן ומוש בן ארי, כי הם רק מחפשים, ומוצאים, את הבטוח, בלי להתבונן סביבם, לאתגר את עצמם או את המאזינים.

ויש גם שיר יפה מאוד, "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, שנוכחותו תמוהה משום שהוא יצא בקיץ 2013, כלומר בשנה העברית הקודמת לזו שהסתיימה בחודש שעבר. אבל מה כבר אפשר לצפות במקרה הזה מגלגלצ? הרי שיר השנה של המצעד הבינלאומי בה ב-2013 היה "Let Me Go" של "פסנג'ר"שיצא בכלל בקיץ 2012.

ילד של אבא, על מה אתה חולם?
מה בוער לך בלב?
וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם,
בעיניים שרואות הכול
אין שום דבר כואב. 
שנים זולגות כמו מים
ישר לשומקום,
לרוץ רחוק, להיות קרוב.
יום הופך ללילה ולילה שוב ליום,
להחזיק חזק ולעולם לא לעזוב.

כי זמן לא עוצר,
הוא עף, נשרף, מסך עשן.
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
וזה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.

ילד של אבא – רואה בך אותי,
את הילד שהייתי בעצמי.
וכל מה שקורה לך
מרגיש כאילו לי,
ללמוד שוב מחדש מה אני ומי.
קדימה והלאה, הכול נמצא בך,
וכל יום חדש הוא הבטחה.
בעולם הזה יש צער
כמו שיש שמחה -
תן לאהבה שלך להוביל אותך.

כי זמן לא עוצר,
הוא עף, נשרף, מסך עשן.
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
כי זה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.