זו העונה של השנה שבה יורד אל חנויות התקליטים, אלה שעדיין לא נסגרו, מבול של אלבומים. הם פונים אל לבם של האנשים המחפשים מתנה לחג המולד, מכובדת, לא שנויה במחלוקת, שתתאים להורים, לדודים ולסבים. גם אם הם כבר לא זוכרים מתי בפעם האחרונה הקשיבו לדיסק, הם בטח יודעים עדיין איך הוא נראה.

בין אלבומי חג המולד, שיוצאים ברובם מתחילת אוקטובר עד תחילת דצמבר, בולטים תמיד האוספים שאליהם מצורף בדרך כלל שיר בונוס, חדש, שהוקלט במיוחד, כדי ליצור תחושה חגיגית, ואלבומים הכוללים גרסאות מחודשות לשירים ידועים. שתי זמרות גדולות, כל אחת מתקופה אחרת וארץ שונה, הוציאו השנה בין השאר אלבומים כאלה. אריתה פרנקלין שלחה לאוויר העולם את Aretha Franklin Sings the Great Dive Classics. אנני לנוקס הסתפקה בכותרת צנועה יותר: "נוסטלגיה".

בין השירים שחידשה הזמרת הסקוטית, שהיתה סולנית הצמד "יוריתמיקס" (האנשים שמתכוונים להתחיל לצעוק "אנטישמית!!!" מתבקשים לצאת מהאולם, לכבות את הטלפונים הסלולריים ולקחת עמם את סימני הקריאה) נכלל גם Strange Fruit.

רבים מאלה שהגיבו לקליפ ביוטיוב התרעמו על כך שזמרת לבנה מעזה בכלל לבצע אותו. ספק אם הם יודעים שאת השיר, שהתפרסם בביצוע של בילי הולידיי בסוף שנות ה-30, כתב בכלל גבר לבן שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.

אייבל מירופול, שהיה מורה בתיכון בניו יורק, ביקש להביע בו את הזעזוע מתמונה שראה, בשחור ולבן, שעשתה לו שחור בעיניים. שני גברים אפרו אמריקאים נראים בה תלויים על עץ לאחר שנעשה בהם לינץ'. כל חטאם היה גזעם, לא זה שעל ענפיו נתלו, אלא צבע עורם.

הוא ביצע אותו, ראשון, אחרי שהודפס בעיתון של איגוד המורים האמריקאי תחת השם Bitter Fruit. בפיה של בילי הולידיי בביצוע שהשנה מלאו 75 שנה ליציאתו, נהפך הפרי המר למוזר ובו בזמן לאחר ושונה. הדם על העצים ועל השורשים ניגר על הגופות השחורות. הן היו פרי זר ומוזר בחייהן, הן נהיו עוד יותר זרות ומוזרות במותן – סמל לאפליה גזעית.

בראיון עמה, שהתקיים באחרונה בתוכנית הטלוויזיה של המנחה האפרו אמריקאי טאוויס סמיילי, אמרה לנוקס שהיא רואה בשיר זה מחאה נגד כל עוולה כלפי בני אדם, הפוגעת בזכויות האזרח שלהם באשר הם, החל בגזענות וכלה בטרור. היא אמנם לא התייחסה באופן מפורש לשחורים, אבל משום שדיברה על גזענות ברור שלא התעלמה מהם.

הביצוע של הולידיי נותר, עדיין, הגדול מכולם בגלל הזעקה הפרטית שלה שאינה נפרדת ולו לרגע מהזעקה הקולקטיבית. היא מבטאת בו את תחושותיה, את כאבה והזדהותה, כמי שרואה בעצמה פרי זר ומוזר שצמח ופרח למרות הכל, אבל נותר שונה, תמיד, גם אחרי מותה, אף על פי שהצליחה לכרות ענפים של גזענות ולהכניס את קולה לבתים של לבנים רבים.

הביצוע של לנוקס יפה, אבל לפעמים נדמה כי פורצת לתוכו רוח של קברט, או של מיסה בכנסייה, ואליהן נגררת נימה של דרמטיות יתר. ייתכן כי התחושה שלעולם לא תוכל להתחרות בהולידיי היא שגרמה לכך.