מיומנו של חבר האחוזון העליון

איתי גלייטמן | 21.01.2014 | 21:29

למרבה הצער זהו פוסט נוסף שבמרכזו לא עומד בקבוק יין מפתה אלא נושאים פוליטיים שמסעירים בימים אלו את עולם היין. המאבק בחוק להגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, עליו כבר כתבתי השבוע ב"גלריה", נכנס להילוך גבוה לקראת הגשת תגובת שרת הבריאות לעתירה שהוגשה לבג"ץ.

לאחר חודשים של אדישות נפתח דף פייסבוק פעיל ומעודכן בצעדי המחאה. העלייה בתהודה התקשורתית באה לידי ביטוי לפני כיומיים בעימות טלוויזיוני בין יוזם החוק, ח"כ דני דנון, לבין אורנית רז שייצגה את קבוצת העותרים.  העימות מלמד יותר מהכול על עומקה של המחשבה העומדת מאחורי חקיקה בישראל. ללא כל בושה מעיד ח"כ דנון כי הוא העתיק את החוק הנוכחי מפורמט של חוק אחר הנוגע להגבלת פרסומות של מוצרי טבק. יאללה, יש כבר חוק מוכן, נחמם את השאריות עם רוטב של אלכוהול והנה לנו חוק חדש ומצוין! הידד לפרלמנט!

ראשי המחאה צריכים להבין שדנון הוא לא הכתובת במקרה הזה. הוא לא ממש מעורה בפרטי החוק, נראה כי אין לו באמת מושג בפרטים הקטנים ולטעמי הוא לא מסוגל להבחין בין ברנדי לערק. נכון שנוח הרבה יותר להתנגח בליכודניק בעל השקפה ימנית כשל דנון, אך האחריות הפעם נופלת על כתפיהם של יעל גרמן שאישרה את התקנות ועל אבישי ברוורמן שהחליט לכלול את המדיום האינטרנטי במסגרת התקנות ברגע האחרון.

 כשפניתי בשבוע שעבר לדוברו של דנון נעניתי גם אני כי לא תהיה כל בעיה לכתוב על יין באינטרנט במסגרת אתרי היקבים וכתבות יין. אז מישהו באמת מצליח להבין את משמעות החוק והתקנות? כנראה שלא.

עניין שני.

קראתי היום בעיון את המניפסט של ד"ר יאיר כספי שפורסם ב"הארץ". ד"ר כספי מכתיב בסדר מופתי את כל האמיתות כפי שהוא תופש אותן ביחס לנושאים שונים. כמה חבל לגלות שזוהי רשימה שאין בה אף לא רעיון חדש ועדכני אחד. הציונות ניצחה, המשפחה חולה, אין חינוך, האויב אכזר, המהפכה החברתית מתחילה בבית של הצפוני אוכל הסושי התל אביבי החלול, יש אלוהים, השמאל חולה ועוד כהנה וכהנה פנינים שנמנעות מדי יום ביומו מקוראי הארץ העסוקים בזוטות כגון זכויות אדם וחתירה לשוויון.

בנוגע למהפכה החברתית כותב כספי כי היא מתחילה בוויתור על הסממנים שבחיי עשירים: מסעדות יוקרה, יין יוקרתי ורהיטי מעצבים. הוא מוסיף וכותב כי "מדור האוכל של העיתון, כמו מדור היין ומדור העיצוב, כתובים לאחוזון העליון שגר בתל אביב….".

ככתב היין של העיתון אין באפשרותי אלא להתקומם על השימוש ביין ובאוכל לצורך המחשת הטיעונים הדמגוגיים של הכותב. אותו אחוזון עליון אליו אני משתייך לשיטתו של כספי, גר דווקא בכפר סבא, מנהל מכון פיזיותרפיה, עובד בבית אבות, כותב בעיתון בתדירות חד שבועית ועדיין נאבק להרים את הראש מעל המים העכורים של המשכנתה, הפנסיה ההולכת ומידלדלת ויוקר המחיה. אז נכון, במסגרת התקציב דוחפים פה ושם בקבוק יין טוב כדי לנשום קצת, הגם על זה נתנצל?

כנראה שכן. כי לפי כספי הכל כאן דבש ועדיף ליישר קו ולאכול את הדג בשקט בשקט כדי ליהנות גם מהעצמות. נמשיך להתנחם בנחמות השוטים שאנחנו לא סוריה ולא לוב וכך נחכך ידינו בהנאה ונגיע רחוק. מה שד"ר כספי נמנע מלכתוב זה כיצד הוא, בני דורו וקודמיהם השאירו לדור שלי מדינה עם אדמה חרוכה בדמות פוליטיקה יהודית מושחתת, מורשת גזענית ומפולגת, כלכלה דורסנית ובעיקר העדר תקווה. אבל קל יותר להתעסק ב"אוכל נפלא שעשוי באהבה במסעדות עממיות". אז איך לכל הרוחות הגענו למצב שמנה שווארמה עולה כמו שעתיים עבודה?

אז נכון שכספי צודק למחצה והעיסוק בהומואים, פליטים, חרדים וטבעונות הוא לפעמים אובססיבי וטרחני במקצת, אך האם היינו מעדיפים עולם ללא סמן קיצוני שימשוך עוד קצת לכיוון האמצע? האם אפשר לחשוב שללא חשיפה תקשורתית, גם אם מוגזמת לעתים, אכן היינו מתקדמים באותה מידה בנושאים כמו שוויון מגדרי וזכויות הלהט"ב?

 כמה מפתה לדהור בעיניים עצומות לזרועותיו של ההמון  המחכה בזרועות מושטות קדימה. הטוקבקים המפרגנים והשיתופים הצבועים והנלהבים בפייסבוק של אותם אלו שניזונים יום יום מקריאת העיתון שבכל זאת מייצר להם חומר למחשבה ולהתגוששות, עוררו בי לא מעט בחילה.

בהצלחה עם ספרך החדש, ד"ר כספי. 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

מוות ותחייה

איתי גלייטמן | 06.01.2014 | 16:50

עולם היין בישראל הולך באופן שיטתי צעד קדימה ושניים אחורה, משל היה רקדן סלסה על אקסטזי. דווקא בשבוע חגיגי כל כך, בו תערוכת "סומלייה" חוזרת לחיים בהיכל התרבות לאחר שקיומה בוטל בשנה שעברה בנסיבות של שוק במשבר, אני מעלה פוסט על גסיסתו האטית של מותג הסומלייה, או אוצר היין כפי שיש צורך לומר בעברית תקנית. השם אגב מתאים באורח פלא, כי הסיכוי למצוא סומלייה במסעדה בישראל זהה להסתברות למצוא אוצר בלום בערבות הנגב.

הפוסט הזה נכתב בעקבות פוסט של אבירם כץ שקראתי השבוע  וביאס לי את הנשמה. האיש שמזוהה יותר מכל עם מסעדת "טוטו" והפך אותה לאי של תרבות יין מקומית עוזב ויורש לא נראה באופק. כץ הוא זיקית שביכולתה להתאים ולמכור לך יין בין אם אתה רוצה בכך או לא ולהוסיף נופך וחיים לבקבוק הזכוכית הקר והמשמים ביותר. לדעת רבים, כפי שאני שומע בימים האחרונים, עזיבתו תהפוך את ה"טוטו" לעוד מקום עם פיצה לבנה ממש טובה. לא חראם?

כנראה שלא. המסעדנים כנראה הבינו את הטריק. תפריט יין מתוחכם, רבגוני ווירטואזי לא מעניין 99% מהסועדים. ואילו אותו אחוז בודד שבאמת מתעניין, מביא בדרך כלל בקבוק יין לחליצה. אז למה לפנק את חובבי היין שנהנים להחליף איזו מילה או שתיים עם אוצר היין  על הבקבוק הנבחר? אולי אפשר למכור יין במחירים זהים מבלי להוציא עוד כמה גרושים על שירות איכותי?

כמובן שאפשר וזה מה שהכי מרגיז. הלא הנובורישים והתיירים שפוקדים את מסעדות העילית ימשיכו להזמין את היינות היקרים ביותר גם אם על התווית יופיע הכיתוב GATO NEGRO. הכיס יוכיח בחלוף הזמן שאין הכרח באוצר יין במסעדה וגם מושג זה יישטף היישר לנהר הנוסטלגיה בו זורמים שאר ההרגלים המגונים: קריאת עיתון בפרינט, השכרת סרט בספריית וידאו והכנת משקה סחלב בבית.

 בקצה השני של סקאלת המצב רוח שלי נמצאת תערוכת סומלייה שעושה הרבה כבוד למשקה האדום/לבן/ורוד/כתום שאנחנו אוהבים כל כך. השנה אני מתכוון לצוד עבורכם את כל היינות המעניינים ביותר כך שמי שיתאזר בסבלנות יזכה לרשימת המלצות עם תעודת אחריות פריכה יותר ממרפסת של גינדי.

עד אז, שתו משהו- הקור גורם לשפתיים יבשות.

 

  

להמשך הפוסט

להט ותשוקה

איתי גלייטמן | 28.11.2013 | 20:10

אלו ימים מחורבנים לכתוב בהם בלוג יין. כבר שבועיים אני מנסה לחשוב איך אני מפרסם פוסט שיספק את הלגיטימיות לדחוף בו תמונה של אייל גולן כדי לשנורר איזו כניסה או שתיים נוספות. אפילו ניסיתי לרגע לדמיין מה שתו שם במסיבות החשק. אולי לספק איזו חשיפה ראשונה ליינות פטרוס או מוטון רוטשילד בעזרתם פיתו את הנערות להגיע לדירה. אבל משום מה כל מה שחזר ועלה מול עיני זה בקבוק גריי גוס, או גרגוס ליתר דיוק, ומקסימום איזו פחית XL מצ'וקמקת לידו.

ועד שהפרשה שככה לה- הגיע מותו של אריק אינשטיין. זה בכל מקום. אפילו בתכנית הספורט של 103 פרימו וקופמן נרגעים ומקדישים תכנית שלמה לפרידה. מאיר לא שם. אם היה, ודאי היה מציע לאריק להתפטר. דני דבורין היה עונה: אבל מאיר, הוא נפטר. מאיר היה ממתין שנייה לפני שהיה מתנפל עליו בצרחות שזה לא צריך למנוע ממנו להתפטר. ואני. אני צריך לשבת בימים טרופים אלה ולכתוב על יין. את מי  לכל הרוחות זה יעניין?

אז זה לא יעניין. אני כבר השלמתי עם זה. כנראה כבר לא אהיה עמרי חיון ולא אזכה לחוות 600,000 כניסות ברבע שעה לבלוג שלי. אפילו אם תהיה פעם פרשה דומה עם "היינן המפורסם". מצד שני, לפחות אדע שמי נכנס לכאן עשה זאת כדי לקרוא על יין ולא לנסות לגנוב עוד הצצה על ילדה בביקיני. לפיכך, ברגע זה חסל סדר הרהורי בנוגע למקומי בעולם התקשורת. מכאן ואילך זה יין, ועוד איזה יין:

אני בספק אם בזמן שהעניק ליין שלו את השם "להט לבן", חשב איתי להט על סרט הפילם-נואר  בעל השם הזהה, שבויים על ידי ראול וולש ב-1949. אם כן, זהו צימוד פנטסטי. פנטסטי מאחר שבבוקר אחרי שטעמתי מהיין הזה, כל שחשק לבי הוא לחזור הביתה מהעבודה, לעצור בדרך בספריית הוידאו, לקחת איזו קלאסיקה, לפתוח בקבוק עם אשתי ולשקוע במעמקי הפוך כשטיפות גשם זולגות לאיטן על החלון. כל זה היה נשמע אמין לו היו עדיין ספריות וידאו והיה טעם להוציא את הפוך מהארון בסוף נובמבר, אבל בפנטזיה כמו בטירונות של "גבעתי"- הכל בראש.

אני טועם די הרבה יינות לבנים מארץ קודשנו ולא רבות הפעמים שאני מתרגש. שאני רוצה באמת ובתמים עוד ולא רק בשל הסיבה שפשוט נשאר עוד יין בבקבוק. אז מה היה ב"להט לבן" 2012 שלא הרפה ממני גם ביום למחרת?

יכול להיות שזה טמון באף של היין. הרוסאן תחת כישופה של החבית נותן תחושה של חמאת אגוז מהפנטת. בדיוק ברגע שאתה מתחיל להתמכר אליה היא נעלמת, ולפני האכזבה מגיחים המאפיינים הפירותיים והדובשניים של הויונייה ששואבים אותך חזק  ועמוק יותר פנימה. אלו הם פירות קיץ אך ההרגשה שניטעת בתודעה היא של חורף קודר. אל מול אישוני הדמיון מצטיירת לה תמונה של שקית ערמונים קלויים וחמימים. כאלה שקונים בדוכנים בחורף האירופי. 

אבל יכול להיות שדווקא מגע היין בפה הוא ששבה אותי. התחושה הזאת של נוזל רחב מכפי שהוא באמת יוכל להיות אי פעם. מרקם של קרם שמנמן שמצליח להתל בך לאחר שחזית במו עיניך רק שנייה קודם לכן כמה הוא דליל בשוכנו בכוס. האורך שמאפשר לרוחב של היין זמן ומרחב מחייה מספק בפה. והעומק, הו העומק, שיש ביינות לבנים מורכבים שגורם לך לשקול את ניתוק היחסים עם מכריך שנוטים לזלזל ביכולתו של יין לבן לבעוט חזק בבטן.

זהו לא יין לבן מופרע אבל הוא מאוד סקסי במובן העדין, הרך והמחרמן יותר של המילה. סקסיות כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת הרמוניה ושלמות גופנית , ללא הקיק של דיבור מלוכלך ומגע פראי ומיוזע. משהו שדומה בסגנון יותר ל- MAKING LOVE  מאשר ל-F____G. נו, הבנתם.

אז מה שלא הרפה ממני זה לא האף ולא הפה של היין, אלא ככל הנראה השילוב ביניהם שכבר שלושה שבועות מבעיר בי אש של פיוטי יין שנעים על הגבול בין פלצנות לאהבת אמת.

 הופקו רק 1300 בקבוקים. במחיר של 135 ש"ח אני גם די משוכנע שהם לא יחטפו תוך שבוע או שבועיים. מה שגורם לי לחשוב על כך שמי שיקנו את היין יהיו באמת ובתמים אלו שירצו בו. אלו שיבחרו בחורפיות, בעדינות, בהרמוניה ובלהט. כל השאר? שימשיכו למלמל UNOAKED עד הקיץ הבא.

* היין משווק על ידי אלדד לוי 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

על הדבש ועל העוקץ

איתי גלייטמן | 26.10.2013 | 10:45

אתחיל מהעוקץ.

ככה בשקט בשקט התפרסמה השבוע ההודעה המצערת על מצבה של "החברה הסקוטית למשקאות". מול החברה הוותיקה, שעל פי הפרסומים צברה חובות בסך 30 מילון שקלים, עומדות הצעה לכינוס נכסים שהוגשה על ידי בנק דיסקונט ובקשה לפירוק אשר הוגשה על ידי 25 מעובדי החברה.  אינני מכיר את הבעלים דן ליאור ואני לא ממש מעוניין ( ולא ממש מסוגל) לנתח את ההתנהלות העסקית או האסטרטגית של החברה אבל מבחינת חובבי היין והאלכוהול זהו יום שחור שלא מבשר טובות לעתיד הענף.

הדאגה שלי מובעת תחת כובעו של חובב יין אמיתי. ההיגיון הפשוט אומר לי, שככל שיותר יבואנים ימצאו את עצמם בהפסדים, שוק הייבוא יצומצם ובמשחק יישארו פחות שחקנים. מה גם ששחקנים חדשים עלולים להירתע ולוותר, בעוד הוותיקים ימשיכו ללכת על בטוח ולא לאתגר לנו את החך.

כאחד שכותב על יין מזה זמן מה, אני זוכה לא פעם לתגובות כגון: "בטח שילמו לך", "בטח שלחו לך", "זאת כתבת יח"צ" ועוד ססמאות המאפיינות עידן פייסבוק טרחני ומאוס שמבוסס על חשיפת השחיתות הטראנס אטלנטית שמחרבת את עולמנו. אם זה היה תלוי בקוראים בלבד, הייתי אמור לכתוב על יין שאותו אני מייצר בבית לצריכה עצמית. אז אין לי כל בעיה לחשוף את משנתי: יש צורך לתת חשיפה ליבואנים ולסחורתם. אין זה אומר שצריך לשבחה מבוקר עד ערב. ממש לא. צריך להתייחס בביקורתיות כפי שמתייחסים בכל תחום אחר. ביקורתיות כזאת עלולה להניע את השוק וליצור את הרצון להצטיינות ולתחרות, מילה גסה בשוק המסחרי בישראל.

אסור להגיע למצב שבו נשאר עם שתיים- שלוש חברות גדולות שיקבעו מה ימזג לכוס היין שלנו. זה יהיה מתכון בטוח לשעמום נצחי שינוע על קו אקספרס בין קיאנטי לעמק הרון. אז אין לי ממש תשובות לשיפור המצב של הסקוטית, אבל אני יוצא עם כמה תובנות על אופן ההתנהלות הצרכנית שלי מעתה ואילך. מקווה שגם אתם.

אם כבר ביבואנים עסקינן, כדאי לתת הצצה לאתר החדש והמושקע של בנות ג'יאקונדה. נבצר מבינתי כיצד העסק הזה, שבזמנו נתפס בעיניי כנישתי, מביא לארצנו הקטנה כ-100 יצרנים מאזורי יין מרתקים באירופה. כנראה שישנם מקרים בהם מקצועיות משתלמת גם כלכלית. במצב כזה כולם מרוויחים.

 

עכשיו לדבש.

בהמשך להתעוררות בה חשתי בשנה החולפת ברצון של אנשים ללמוד איך ליהנות מיין, ממשיכות לצוץ יוזמות, חלקן עצמאיות, שעושות שירות חיובי לענף. נכון שלפחות על פי דף הפייסבוק שלי המשתתפים נשארים זהים ורק היזמה מתחלפת, אך אני מרשה לעצמי לקוות שעם הזמן זה רק ילך ויצמח. יוזמה אחת, שמצאה חן בעיני, שייכת לבחור צעיר וחביב בשם דולב גבעון רוטר. במסגרת יוזמה זאת, המכונה בשם JAFFA, רוטר מארח בדירתו היפואית ייננים ישראלים שבאים להציג את מרכולתם ולספר את סיפורם באווירה אינטימית ובליווי ארוחה איטלקית עליה שוקדים במטבח הדירה. עדיין לא ביקרתי, אבל מהתמונות שראיתי זה נראה די מבטיח.

הדבש השני שייך לפסטיבל היין מטה יהודה שנפתח באירוע מכובד ביום חמישי בערב בפארק "מיני ישראל" בלטרון. הפסטיבל יימשך כחודש ( עד ה-24.11) ויכלול מלבד סיור ביקבים הממוקמים באחד האזורים היפים בארץ, גם תצוגות של אמנים מקומיים ובתי בשלנים (נסו אוכל כורדי בשריגים ליאון) שישמנו לכם מעט את הקיבה לפני שאתם יוצאים לשתות. בביקור שערכתי בערב פתיחת הפסטיבל טעמתי כמה וכמה יינות. אין כאן ניתוח אמיתי אלא רק התרשמויות כלליות. לצערי לא קיימת עדיין אחידות אזורית, לפחות בכל הנוגע לסטנדרטים האיכותיים של היינות שהוצגו. 

בצד החיובי יש כמובן את יקבי צרעה , קסטל, עמק האלה, סוסון ים וכרמי יוסף. תנו צ'אנס גם ליקב עגור של היינן הצבעוני שוקי ישוב, עם היינות LAYAM ו- KESSEM שמצאו חן בעיניי ונמכרים במחירים סבירים לחלוטין. יקב נוסף שהשמיע קולות נעימים לאוזני הוא משק הנס שטרנבך  עם היין נחל חכליל. יין פשוט ומהנה שלא מנסה להיות משהו אחר מזה (70 ש"ח). בצד המאכזב אני נאלץ למקם הפעם את יקבי "ענתות"  ו-"לה טרה פרומסה" שלא ממש סיפקו את הסחורה מבחינתי. זאת האמת.

היו גם לקחים אישיים כמובן:

1) לא לשתות בצהריים בורדו ( Chateau malescot- St Exupery 2008) אם אתה בונה על יין ישראלי בערב.

2) לירוק, לירוק ועוד לירוק או לא לבוא לבד. ביציאה ממיני ישראל, בצומת המובילה לכיוון כביש 1, חיכו לא פחות מארבע ניידות משטרה שדחפו ינשופים לפיהם של הנהגים הנבוכים. למרות שהשתמשתי במרקקות שחיכו בדוכני הטעימה, רעדתי מפחד פן רישיוני יישלל ותפסתי תנומה של שעתיים ברכב. לא ממש מעורר כבוד, אבל היי', הגעתי הביתה בשלום תוך שמירה על עצמאותי התחבורתית.

3)באירוע פגשתי את מנהל בוטיק היין של מלון כרמים (עליו כתבתי בפוסט הקודם), שסיפר לי שמאז ביקורי חלה ירידה במחירי היין במלון. אולי באמת יש כוח לתקשורת. את זה עוד אצטרך לבדוק.

בינתיים, שתו משהו, גם ככה מחשיך מוקדם.

 

 

 

להמשך הפוסט

מלון "כרמים"- טוב מאוד, אבל לא ממש מקדם יין.

איתי גלייטמן | 09.10.2013 | 09:02

כמעט חודש עבר מאז הפוסט האחרון. זה לא שלא קרה דבר מאז. לאחר שכתבתי פוסט בו התוודיתי על חיבתי היתרה לתקופת החגים, נוכחתי לגלות שלפחות בפן היצירתי זוהי תקופה יבשה המעקרת כל ניסיון לפתח מוזה או רעיון כלשהו. כך קרה, שלאחר כל יין ששתיתי בתקופה האחרונה, ורק אלוהים, אשתי והכבד שלי יודעים שהיו רבים כאלו, הבטחתי לעצמי שהנה הצטבר לו חומר לפוסט הקרוב ושכבר מחר הרשמים ייעלו על מסך מערכת הוורדפרס האפרורי.

אבל אז, קצת כמו מטיילים מסטולים בדרום אמריקה שמתכננים מדי ערב לקום בבוקר למחרת ולקחת אוטובוס ליעד הבא, מה שלא באמת קורה, החלטתי לדחות קצת את הכתיבה ולחכות. ככה זה, כשהבטן מלאה והגוף עסוק בעיכול ובקבלת החלטות בנוגע למה נכנס ומה יוצא ומתי, לא נשארת אנרגיה עודפת כדי לתחזק מוח קודח. 

אבל עכשיו החגים כבר מאחורינו, הטמפרטורות צנחו לפתע בכמה מעלות וזה זמן טוב לכל מיני עדכונים, רשמים, ביקורות וברבורים. אז אני בוחר להתחיל דווקא מהסוף, מבחינה כרונולוגית בכל אופן. את סוף השבוע האחרון ביליתי במלון "כרמים" החדש של ישרוטל שממוקם בקריית ענבים לצד הדרך העולה לירושלים. המלון, כשמו כן הוא, מכיל מוטיב חוזר של גפנים וכרמים ומשתמש ביין כקונספט, כיאה להיותו ישוב באחד מאזורי היין הטובים והמתפתחים בישראל. 

בשנים האחרונות, אני לא מבלה יותר מדי במלונות ישראלים, אך כשאשתי מסיימת שלושה חודשים מפרכים של לימודים למבחן מפלצתי, בהם זכיתי לראות את זיו פניה פחות מאשר את פני המטופלים שלי, החלטתי שזהו זמן מתאים לקחת הפסקה של יומיים מהחיים ולנקות קצת את הראש בחסות אוויר ההרים. אם זה מתיישב עם פתיחתו של מלון חדש שרק מלגלגל את שמו נהיה לי טוב בגוף, אז מה טוב. כך עלינו בצהרי שישי על הפוקוס (למכירה, דרך אגב) ויצאנו ל- ROAD TRIP מטורף של 38 דקות שהחל בכפר סבא והסתיים בקריית ענבים.

"כרמים" זהו המלון היפה ביותר שהייתי בו בארץ. בניין המלון שוכן על צלע הר, באופן שאם מסתכלים מכביש 1 קשה להבחין בו, שכן הוא משתלב היטב בנוף המקומי. העיצוב בפנים נקי ואלגנטי, עם דגש על פרטים קטנים וחללים פתוחים גדולים וארוכים. חדרי המלון מרוהטים בסטנדרט שמזכיר מלונות שהייתי בהם בחו"ל. לא עוד שטיח ירוק- חום- אפרפר מקיר לקיר, דרכו ניתן ללמוד על הרגלי שירות החדרים של האורחים הקודמים, אלא רצפת פרקט נעימה המובילה למרפסת עם נוף נפלא. למרות 155 חדרים, איכשהו מתקבל שקט מופתי שזועק לספר וכוס מבעבע טוב. הספא המשתרע לאורך קומת הכניסה נקי, מעוצב בטעם טוב וכולל סאונה יבשה, חמאם ובריכה מחוממת ולצידה שני הוט טאבס מבעבעים. כל מה שצריך בשביל לא לצאת מהמלון.

 

במסדרון הארוך בין הקבלה למעלית, ממוקם בוטיק יין. זהו חדר לא גדול שאת קירות הכוורת שלו מעטרים בקבוקי יין ישראלי מהאזור. בחזית ישנו בר קטן וכל כמה שעות נערכת סדנת היכרות עם יינות האזור. יוזמה שעולה יפה, שכן כשעברתי מדי פעם ליד אותו בר הזדמן לי לראות אנשים יושבים, שותים ומדברים על יין. אז נכון ששמעתי שם מושגים כמו "חפיצות" (הטעות במקור) ועוד ניסיונות של אורחים לדבר בשפה ייננית יתר על המידה, אבל הסך הכל הוא חיובי. רק חבל מאוד שכרגיל מחירי היין בבוטיק הם מחירים מפלצתיים. במסווה של קידום יינות האזור מנסים לעשות קופה גדולה מדי וכך יוצא שבמקום לקדם יין, מקדמים תלונות של אורחים במעלית בדרך לחדרים. חבל, זהו פספוס גדול. כאשר רוצים באמת לקדם נושא, עושים זאת בכל החזיתות- כן, גם במחיר. 

לסיכום, חופשה נפלאה במלון באמת מפנק, אך טוב יעשו ב-"ישרוטל" אם יצאו מהקיבעון ויהפכו את המלון למקדש יין אמיתי שבו על ההדומים ברחבת הקריאה הנהדרת יונחו יותר שמפניירות ופחות כפות רגליים. אף פעם לא מאוחר מדי.

לא אשחרר אתכם ללא נגיעה ישירה בנושא שלשמו התכנסנו כאן. בתקופת החגים יצא לי לטעום כמה וכמה יינות. אין כאן ממש קו שמחבר ביניהם, אלא שזהו אוסף קצת אקלקטי ולא מתוכנן המאגד כמה דברים ששתיתי בעת האחרונה. 

ג'יימס, סוסון ים 2012- עוד שנה לשנין בלאן של סוסון ים. לאחר 2011 שסיפקה יין OFF DRY שזכה לשם משלו (האחים רייט), השנה התקבל יין יבש בעל מרקם שמנוני עם מאפיינים שהזכירו לי תפוח ירוק וחמצמץ (היחיד שאני מוכן לאכול) . יין שכיף מאוד לגלגל בפה. פתחתי בערב מול הטלוויזיה ולא נשאר יותר מדי למחר…90 ש"ח

שורש, צרעה 2011- אני עדיין לא יכול לשים את האצבע אם זאת שנת הבציר או השפעתו של ז'אן קלוד ברואה המייעץ ליקב, אבל היין הזה מתכתב עם אירופה בשפה חדשה בכל הנוגע ליין ישראלי. יין מעודן ומאופק. היה לי ספק כיצד יתקבל אך כשפתחתי אותו בנוכחות אשתי וזוג חברים הם נפלו בחיקו. יין טוב, טוב מאוד. 120 ש"ח

BLACK TULIP, טוליפ 2009- פעם ראשונה שאני ניגש אל היין הזה. זהו בלנד בורדולזי המהווה את יין הדגל של היקב. באף עולה מכה חזקה של אלכוהול שדי מאפילה על שאר הניחוחות. בפה היין חושף דומיננטיות של עץ אלון ואז מאחור מגיח הפרי, אבל הוא פשוט לא מצליח לפרוץ ולהביא את היין הזה למקום מאוזן. יום למחרת, היין כבר היה הרבה יותר ידידותי למשתמש והרבה יותר מהנה. עדיין מאוד צעיר ולא ממצה את עצמו, אבל אחי מאוד נהנה ממנו, אז מה אני יודע? 150 ש"ח

Vouvray Petillant, Domaine Huet 2005- מבעבע צרפתי מבוסס ענבי שנין בלאן. יין שכיף לגלגל בפה שכן הוא מקבל מרקם קרמי חמאתי עגלגל ואז זורם לו למטה בגרון ואתה מוצא עצמך משווע ללגימה הבאה. אולי לא המבעבע הכי אינטלקטואלי שתשתו, אבל כזה שיחשוף בפניכם את את הצד הכיפי של חיים. 140 ש"ח אצל הג'יאקונדות.

 

להמשך הפוסט

כך הרסתי לזוג הטרי את ירח הדבש במקסיקו

איתי גלייטמן | 11.09.2013 | 21:40

לפני כעשר שנים בדיוק הייתי במקסיקו. לאחר טיול של שמונה חודשים בדרום אמריקה זה היה היעד האחרון לפני החזרה הביתה. הגעתי לקנקון ומשם לקחתי מעבורת שכעבור כמחצית השעה פלטה אותי אל החופים הזהובים של איסלה מוחרס (ISLA MUJERES). לאחר יותר מחצי שנה של קיום בתקציב מוגבל ולינה במקומות שבמקרה הטוב סיפקו מקלחת חמה, החלטנו אני ועוד חבר שאתו טיילתי להתפנק במלון טוב ולבזבז עד כלות את אחרוני הגרושים שנשארו לנו בחשבונות הבנק. 

בעוד מוצ'ילות ענק מכבידות על גבנו, כיתתנו רגלינו ממלון למלון, בודקים את החדרים, את בריכת השחייה ואת המחירים. לבסוף נעצרנו במלון היקר ביותר על החוף באותה עת. לא היינו אופטימיים לגבי יכולתנו להשתכן שם, אבל בכל זאת הצטרפנו לסיור בחדרים בעלי הנוף המתהדר במי טורקיז שקופים למחצה לצד חול לבן וקאריבי. עובד המלון שהראה לנו את החדר נקב בסכום גבוה, אך התמזל מזלנו והוא נקרא בדחיפות לקבלה וביקש מעובד אחר להחליפו. באופן פלאי המחיר שביקש המחליף היה נמוך כמעט בחמישים אחוז וקפצנו על המציאה. ככה זה במקסיקו, אין מחיר מחירון ושיטת מצליח היא לרוב הכלכלית ביותר לבעלי העסקים.

בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר שהוגשה על מרפסת הצופה לים ופגשנו בזוג ישראלים, היחידים מלבדנו שהיו במלון שהיה יקר מדי עבור מוצ'ילרים. הם נראו מאוהבים ומאושרים כפי שרק זוג הנמצא בירח דבש מסוגל להיות. לא עבר זמן רב של שיחה עד שהם הגיעו לשאלה שחייבת להישאל: כמה שילמתם על המלון?

מאותו רגע, בו הם גילו ששילמנו בערך 70 דולר פחות מהם, נפלו פניהם. לא עזרו כל הנסיבות ששטחנו בפניהם, כגון העובדה שהם הזמינו מראש מהארץ ואנחנו קיבלנו מחיר של "הרגע האחרון" וכלה בזו שאנחנו קיבלנו את המחיר בעקבות טעות אנוש. הירח דבש כבר נהרס. 

לסיפור הזה אחים ואחיות רבים. לפעמים זה קורה עם הרכב, לעתים עם הדירה ומפעם לפעם עם בושם או חופשה. יש לו גם צורות לבוש שונות אך דומות, כמו אלו הבאות להוציא את המשלם כ"פראייר" שבזבז את כספו לשווא, אפילו במידה שנהנה כפי שלא נהנה מעודו. הלא כמה פעמים קניתם משהו והייתם על גג העולם עד שהגיע זה שאמר שהוא משיג את זה בפחות?

כשזה מגיע ליין השימוש בתכונות הישראליות הנהדרות הללו עלול להפוך לאמנות. אני כבר חולה מרוב התפלמסות לגבי מחירי יין והקשר בין איכות היין למחירו. כנ"ל לגבי אותם אנשים שפשוט לא מתעייפים להזכיר השכם והערב שאין באמת הבדלים בין יינות ולנסות להוכיח את צדקתם בטיעונים שמעידים על בורות ולא יותר. אני פשוט מציע דבר פשוט: כל אחד יצרוך כפי שמאפשר לו כיסו, שכלו ורצונו. אבל מסתבר שלא כולם חושבים כמוני.

ערב החגים הזדמן לי לצפות בקישור לקטע מתכנית המופת של ערוץ 10, "הכל כלול", אשר עלתה על מרקענו בניסיון למקסם רווחים מטרנד תכניות הכלכלה והצרכנות ששוטפות את המסך מאז ימי המחאה החברתית. במסגרת התכנית המהפכנית, מציגות המגישות סיון כהן ונגה ניר נאמן נושאים שונים ומשונים ומוכיחות מעבר לכל ספק כיצד "עוקצים" את הצרכן בכל אשר יפנה. הפעם, החליטו במערכת לספק ידיעה מרעישה שהרעידה את היסודות עליהם מושתתת תעשיית היין: "יין ב-40 שקלים טעים יותר מיין ב-146 שקלים או ב-400 שקלים". 

לא שאני חושב שיין זול חייב להיות נחות בטעמו מיין יקר יותר, אבל זילות היינות בכתבה די עצבן אותי ואני בטוח שחובבי יין רבים נוספים לא אהבו את מה שראו. אם כבר עושים תחקיר, תעשו עד הסוף. חובבנות זולה היא הפתרון הקל והנגיש ביותר. למזוג יין בקניון בכוסות פלסטיק ולשאול מה יותר טעים, משול בעיני לקיום סקר בבתי הספר התיכונים בו יישאלו התלמידים איזו סדרת טלוויזיה איכותית יותר, "האח הגדול" או "חוק וסדר". מה שאני מנסה לומר- כשאתה רוצה לקבל תשובה מסוימת, אתה בהחלט יודע לעשות את המניפולציות על מנת לקבלה. 

אני בעד יינות זולים. אני קורא לכל יקב להוציא סדרה זולה וטובה שתהווה בסיס היכרות יומיומי עם היקב. אבל מה השורה התחתונה של הכתבה? האם היא מעודדת את היקבים לשים יהבם רק ביינות פשוטים וזולים, גם אם מספקים? אם אכן כך, זה צריך להדאיג את חובבי היין בישראל. אנחנו שמבקשים מהיקבים להשתפר כל הזמן, לשים דגש על האיכות ולא רק על הכמות, להתפתח, להתנסות,להשתכלל ולמצוא את הזנים המתאימים ביותר לאקלים ולטופוגרפיה המקומיים. 

כל העיסוק בנושא מביא אותי למאבק שאני מזהה בין השחקנים בתקשורת היין. ישנה גווארדיה ראשונה שדוחפת לכיוון שפה נגישה, גישת הטעים/לא טעים הפופולרית, העדר "פלצנות" והעלאת הצריכה ויהי מה, ולמולה אני מזהה את הקבוצה המסורתית יותר המתייחסת ליין כמשקה מורכב ומרתק המצריך התנהגות טקסית משהו. כמובן שישנם אינטרסים כאלו ואחרים לכל אחד מן הצדדים. החכמה תהיה למצוא את דרך המלך שתאפשר נגישות ליין תוך שמירה עליו כמשקה ייחודי אשר אין דומה לו. אותם כתבים שמדברים באופן טוטאלי על טעים או לא טעים יוכלו לפרוש, שכן אין הבדל בגישה כזאת בין יין למילקשייק. לעומתם, כתבים שלא ישכילו לרדת מפסגת האולימפוס, ימשיכו להתאונן על רמת הצריכה הנמוכה ובו בזמן להרחיק אנשים מיין.

אין לי ספק שמי שמורגל כל ימיו בשתיית יין ב-40 שקלים ימצא אותו ערב יותר לחיכו. הרגלים הם עדיין הכוח המניע החזק ביותר. ברור לי שלא היו עושים כתבה דומה על נסיעה במרצדס מול יונדאי, או בטעימה של מנה של רושפלד מול מנה של סודוך, אך בעולם היין עדיין הכי כיף להתעלל. לבריאות.

עכשיו ליין שעשה לי את השבוע. היינות של כרם שבו (SHVO) תמיד עושים לי טוב על הלב ומפתיעים אותי ומסיבה כלשהי הם אף פעם לא עולים בראשי כאופציה ראשונה כשאני חושב על יין. לא עוד. אהבתי מאוד את הרוזה האחרון של היקב וגם את הסוביניון בלאן המצוין, אבל היין שעושה את ההבדל הוא "כרם שבו אדום 2010". שתיתי אותו בכוס במסעדה ויום לאחר מכן רצתי לקנות את הבקבוק לטעימה נוספת. מדובר בממסך של גרנאש, סירה, מורוורדר וברברה בעל ניחוחות משכרים של אמבטיית שוקולד מפנקת ודובדבני אמרנה בשלים. בפה אנחנו מקבלים את הגירסא הישראלית ליינות עמק הרון עם טוויסט מקומי. אין כאן ניסיון להרשים או להפיל מהכיסא אלא רק לגרום להנאה צרופה. לקראת השנה החדשה היין הזה מגדיר בדיוק את מה שאני מצפה לקבל מיין ישראלי, במחיר שפוי של 89 שקלים.  

 

 

להמשך הפוסט

עבדתי קשה, עכשיו תורכם- המלצות היין לראש השנה

איתי גלייטמן | 28.08.2013 | 20:18

אני יושב לכתוב את הפוסט הזה לקראת ראש השנה ונתקע. הלא רק הרגע סיימתי את הפוסט של שבועות. אני מוצא עצמי חוזר פעם נוספת אל אותם לבטים שליוו אותי באותו פוסט אמביוולנטי. האם באמת יש טעם להמליץ על יינות באופן "מיוחד" לפני החגים? האם זאת לא הדרך הבטוחה לשקוע במעמקי הבנאליות?

רוב הסיכויים שכן, לפחות לפי מספר כתבות היין שקראתי עד עתה לקראת החג (כאן אני אמור כמובן להוסיף ברוח זו – הממשמש ובא). לכן דחיתי ודחיתי את כתיבת הפוסט. האמנתי, או אולי בחרתי להאמין, שאיזשהו רעיון סוחף יבצבץ לו מבין רקמות החומר האפור שטרוד בענייני דיומא יותר מאי פעם. אם המשכתם לקרוא עד כאן, אתם בוודאי כבר מבינים שהתכנית הזאת כשלה. אם לא הבנתם, חזרו להתחלה.

באופן כללי, נהיה לא באמת מגניב לאהוב חגים, ובעוד אני כותב את המילה מגניב, אני תוהה ביני לבין עצמי האם עדיין נחשב מגניב להשתמש באיזשהו אופן במילה מגניב. הרבה יותר אוונגרדי- פרוגרסיבי לשנוא את תקופת החג, בה צריך לשבת בחיק המשפחה ליותר מחצי שעה. אולי אפילו לדבר באותן שניות מזדמנות בהן הראש מגיח למעלה מהווטסאפ, אותו מרחב בו מותר לדבר ולהתבטא גם בקבוצה. לפחות שם נחסך הריח של הכבד קצוץ הנידף המפה.

אני דווקא אוהב חגים. לפחות חלק מהם. אם יש אחד שאני אוהב במיוחד זה ראש השנה. לא בגלל שהשנה שלי באמת מתחילה בספטמבר, אלא יותר בגלל האווירה הזאת בימים שלפני החג, שמחדירה בי אמונה, גם אם מדומה, שהולכת להיות כאן באמת שנה טובה. כאשר אני נפרד מאנשים, מוכרים או זרים, ואני מאחל "שנה טובה", משהו בקול שלי משתנה. אני לפתע מרגיש שיוצא ממני משהו אמיתי יותר מאי פעם ושיש בי את כוחות העל לגרום לכך שהשנה של אותם אנשים אכן תהיה טובה יותר. על רקע הציניות שלא מרפה במשך השנה, זה בהחלט שינוי מרענן. אז נכון, לא הכל דבש, ואין מספיק יין בעולם שיעלים את הבדיחה האלמותית "מתי מגיעה המנה העיקרית?" ברגע שמוגש האוכל לשולחן, אבל משהו בחג הזה נותן לי שתי טיפות של אופטימיות מתחת ללשון.

אז מה אני לוקח מהשנה הזאת?

כמובן שאני יכול לסכם את שנת היין ולכתוב על כך שקמו ועלו על פני השטח לא מעט יקבים חדשים, בעוד אלו הקיימים לא בדיוק יודעים מה צופן עתידם. אני יכול גם לדון בכך שמספר לא מבוטל של יקבים החליפו את היינן הראשי והחליטו ללכת בדרך אחרת. קיימת כמובן האפשרות לחזור לקטע המאוס של מחירי היין, שיקפיץ באופן חצי אוטומטי את הטוקבק הלעוס עד דק (גם אם יש בו אמת) בנוגע ליין ב-5 יורו בצרפת, או לספר על נטיעות נרחבות של כרמים וזנים חדשים ברחבי הארץ. אבל לא ממש מתחשק לי. מתאים לי הרבה יותר לדבר על אנשים. 

בשנה הזאת שאני כותב את הבלוג גיליתי אצל אנשים אהבה עמוקה ליין. קשה לי להאמין שהצריכה כאן עומדת על 4-5 ליטר לנפש בשנה. הפסטיבלים מפוצצים, אנשים מתעניינים במה שהם שותים, המון אנשים כותבים אודות יין. אני באמת מרגיש שמשהו טוב קורה. משהו שבעתיד יתבטא במספרים. למדתי עוד כמה דברים, אחד מהם הוא שכאשר אוהבים את מה שאתה כותב שולחים לך מייל וכאשר לא אוהבים כותבים טוקבק. תופעה מעניינת בפני עצמה. נוכחתי אף לגלות מקרוב שבעולם היין, וגם בתקשורת המסקרת אותו, ישנן לא מעט אינטריגות, אשר חלקן לא היו מביישות את "שושלת" בימיה הטובים. פרגון ומילה טובה הם לא בדיוק ברירת המחדל של כולם. אבל את הדבר החשוב ביותר גיליתי אודות עצמי. 

בגיל 33 וקצת גיליתי שאני אוהב לכתוב. כמעט כמו שאני אוהב יין. עולם שמאפשר לי לשלב בין שתי האהבות האלו הוא מקום שהרבה יותר טוב לחיות בו. לפחות בשבילי.

ומה אתכם? קראתם את כל הבבל"ת הזה ותישארו קירחים? לא ממש. אצל חובבי היין, חג הוא הזדמנות טובה לפשפש במקרר היין ולדלות את היינות שירכיבו את הליין- אפ לארוחת החג. אני מכיר את כל ההתלבטויות והחישובים הכרוכים בכך. בתאוריה הכל נראה מושלם. נקבל את האורחים בשמפניה, נמשיך בלבן קריר ופריך, אחריו שניים- שלושה אדומים שילוו את המנה העיקרית ולבסוף יין קינוח משובח. בפועל, האורחים מגיעים ובמקום אווירת הקוקטייל עם השמפניה הם מתנפלים על השולחן. כשאתה פותח את הלבן כולם רוצים רק אדום ואל הבקבוק השני והשלישי שפתחת בצהריים על מנת שיתחדררו, אתה מגיע בודד ומסיים שיכור. בסוף הערב כל שנותר הוא להחזיר את בקבוק יין הקינוח בבושת פנים למקומו במקרר ולהבטיח לעצמך שבחג הבא תאמץ המשפחה את תרבות ה- SLOW FOOD. לחלום עדיין מותר.

לא פשוט לבחור המלצות לחג. כמובן שישנם משתנים כגון מספר האורחים, זיקתם ליין, כמות הבקבוקים הנדרשת ובסופו של דבר התקציב. לכן החלטתי לשלב כהמלצה רק בקבוקים שמחירם נע בטווח של 50-110 שקלים. כמו כן אלו בקבוקים שנמצאים בחנויות היין ולא קשים להשגה. אם אתם מאלו שקונים את היינות בסופר, אני לא בטוח שתמצאו כאן את מבוקשכם. אם אתם בעניין של לקפוץ לחנות היין ולהפוך את החג לקצת יותר מיוחד, זה הזמן להצטייד בעט. 

שיראז, רקנאטי 2012- גם בשנה הזאת השיראז בסדרת הבסיס של היקב הוא התמורה הכי טובה שניתן לקבל. היין מפיץ ניחוחות שיראזיים שזיפיים וסגלגלים עם קולות רקע של עגבניות מיובשות. בפה מתקפה נדיבה,נעימה ומלאת טעם. ב-59 שקלים זאת מציאה אמיתית.

 

צילום: שלמה שהם

 

 
Malbec Reserve, Finca La Celia 2011- יין מלבק ממנדוזה שבארגנטינה. היין הזה הוא מעין ערס אינטיליגנט. בדקות הראשונות הוא מתפרע בכוס ועושה הרבה בלאגן בפה. רק תגלו איתו קצת סבלנות והוא יהפוך לבן לוויה נפלא לארוחה שלכם.  70 ש"ח. לא כשר.

אלון, הרי גליל 2011- קשה לכתוב המלצה לחג בלי לשלב את הרי גליל. אלון הוא יין פשוט וכיפי במובן הכי חיובי של המילה. יש לנו כאן בלנד של קברנה סוביניון, סירה ופטיט ורדו. יין די אלכוהולי, מעט מתקתק ובעיקר משמח. ללכת על בטוח. 70 ש"ח.  

צילום: חגית גורן

 

 Regolo Rosso, Sartori 2008- יין שמגיע מאזור ורונה שבצפון איטליה. 100% ענבי קורבינה שמייצרים אף עישבוני פרחוני נעים להפליא. ליין מרקם חלק וכיפי וחמיצות שבאה בדיוק בזמן. כיף של יין. 81 ש"ח. לא כשר.

 

קברנה- מרלו " גמלא השמורה", יקב רמת הגולן 2011- היין החדש של היקב. 50-50 של קברנה ומרלו, 12 חודשים בחבית. עגול, מתקתק, קליל. השילוש הקדוש הזה יגרום גם לדודה המעצבנת לאהוב אותו.  70 ש"ח.

Cotes Du Rhone Rouge, Guigal- בלנד כניסה מצוין לעמק הרון שבצרפת, או במילים אחרות סירה, גרנאש ומורברדר. יין בעל צבעי שני, עצמתי, ישיר עם הרבה פרי מתובל ומפולפל. בלי תחכום, פשוט וטוב. 95 ש"ח. לא כשר.

 Camins Del Priorat, Alvaro Palacios 2011- כמה כיף שיש פריורט שלא צריך לפשוט רגל בשבילו. עוד יותר כיף שהוא מגיע מהיקב הנפלא של אלווארו פאלאסיוס. אף אלכוהולי ומעט ריבתי, בפה המתקפה מתאפיינת בהמון המון פרי. עדיין מעט צעיר אבל למי יש כוח לחכות. בואו להכיר. 110 ש"ח. לא כשר.

 

SECRET, טריו 2010- שילוב של קברנה סוביניון ומרלו מהרי יהודה. אף בשל וטוב עם דובדבנים ומעט עץ. בפה מרקם קטיפתי וחלק, סיומת ארוכה המאופיינת בגווני שוקולד מריר. מפתיע וטעים לאללה. 110 ש"ח.

 

 

 

 בגזרת הלבנים טעמתי עשרות יינות בפסטיבל היין בירושלים. אהבתי את -FUME BLANC 2012 של דלתון. יין חד עם חמיצות נהדרת ומחיר מפתה של 50 ש"ח. סוביניון בלאן 2011 של עמק האלה מהווה אף הוא בחירה מעולה ב-65 ש"ח. אם אתם בעניין של שרדונה, פלטר UNOAKED הוא פתרון קליל ומרענן עבורכם.

זהו, זה הזמן לאחל לכולכם שנה טובה, שנה של בריאות, שנה של יין טוב. יותר מזה לא צריך.

 

להמשך הפוסט

הכל באשמת הפייסבוק והאינסטגרם

איתי גלייטמן | 14.08.2013 | 01:02

לא רוצה לרדוף אחרי השקל, לא רוצה להיות מיליונר

גם לא כוכב כדורסל או כדורגל, רק חבר שלכם ולא יותר…

לא רוצה להיות שחקן קולנוע, לא רוצה כל חיי להסתתר

גם לא נשיא שבקולו חובה לשמוע, רק חבר שלכם ולא יותר!

אם נולדתם אי שם בשנות ה-80, אני מאמין שקריאת שורות אלה לוותה אצלכם בזמזום מנגינת הפתיחה של עמיקו וחבריו, סדרת המופת המקסיקנית ששודרה בערוץ הראשון וזכתה לרייטינג שהיום ברוממה יכולים רק לחלום עליו. השבוע, לכאורה משום מקום, חזרתי ושרתי לעצמי את המילים שנשמעות היום מגוכחות ורחוקות מהמציאות יותר מאי פעם.

נזכרתי, שוב לכאורה משום מקום, גם באביב גפן צווח "אנחנו דור מזויין". לא שהייתי חלק מילדי אור הירח. הסקס אפיל חוצה המגדר של ברט אנדרסון ושירי האהבה של ליין סטיילי להרואין משכו אותי הרבה יותר בתקופה ההיא. לא מכבר הזדמן לי לשמוע את החידוש הלועזי ההומאז'י שהכין סטיבן ווילסון לשיר שבעצם נקרא "עכשיו מעונן". מביך, פתטי, עצוב. מחק את המיותר. בקיצור, אלו שני השירים שהתנגנו לי בראש בשבוע האחרון.

לטעמי, עמיקו טיפוס חביב הרבה יותר מגפן, שחזר וטרח להזכיר לנו ב- "THE VOICE" עד כמה הוא שוחר תרבות אוונגרדית ויצירה מקורית, בעוד המועמדת הסופית שלו מיהרה לחלטר במחזמר "חגיגה בסנוקר". הלא "יא וואראדי איזו קציצה" הוא משפט בוב דילני טיפוסי. למרות זאת, בעולם האמיתי, שמתקיים מחוץ לראש שלי, השיר של גפן הוא זה ששרד את מבחן הרלוונטיות, בעוד ששירו של עמיקו הפך לבדיחה עלובה המשקפת את השינוי שעוברת החברה המערבית בשנים האחרונות. אתם בטח חושבים שהתחרפנתי. אז לא. טוב, אולי קצת.

התחרפנתי כי אני מוצא את עצמי טובע באקוואריום המלוכלך של החיים. ככל שאני מנסה להושיט יד ולצאת ממנו, אני רק נבלע יותר ויותר. אנחנו באמת דור מזוין. אלוהים, לא יכול להיות שהוא צדק. אני שמעתי את הגירסה של ווילסון. זה פשוט שיר גרוע.

אבל אנחנו כן דור מזוין ולשם שינוי הזיון הזה הוא לא מאלו שנגמרים מהר. אני מסתכל על האנשים סביבי. עבודה, חברים, מכרים, סתם אנשים. כולם כבויים. הם לא באמת כאן. הם כבר בדבר הבא. עבודה אחרת, קצת יותר כסף, נופש במלון קצת יותר מפנק מזה של שנה שעברה, עוד שיפוץ באמבטיה. האם בזה הכל מסתכם? אף אחד אפילו לא עוצר לחשוב מה יוצא לו מכל זה. 

אז אני מנסה לעשות רדוקציה ולהכניס קצת סדר בעניין. הכל באשמת הפייסבוק. כן, כן, וגם האינסטגרם. הרי מה אנו עושים פעם בשעה? נכנסים לוודא כמה החיים של כולם נראים יותר טובים משלנו. כי ברגע זה בדיוק, כולם במקסיקו. כולם בים, כולם שותים כוס בירה קרה שטיפות קטנטנות מעטרות את קימוריה. אף אחד לא עובד. הילדים של כולם יפים ומושלמים. אלו בדיוק אותם אנשים שפגשת לפני שעתיים ונשבעו שהם שבורים. הייתכן? די, אני סוגר את החשבון בפייסבוק. ואז אני נזכר שאני צריך אותו כדי לקדם את הבלוג. 

היום הייתי בבנק. ביקשתי הצעה למשכנתא. משתנה 5 שנים לא צמודה, משתנה 5 שנים כן צמודה, לא משתנה לא צמודה, פריים מינוס עוגן בהחזר מדורג לפי אג"ח ממשלתי שנקבע על ידי הנגיד שאני עוד לא יודע מי הוא יהיה ומה עוד יגלו עליו. סכומים רצים באוויר, אני שומע אבל לא ממש מקשיב ומקבל קצת סחרחורת. אני שוב חושב על עמיקו. על קצת שקט. על עולם שבו הייתה יותר חברות וקצת פחות כסף. עולם שבו אולי היינו קצת יותר אותנטיים.

בימים כאלה צריך לפנות לחבר נאמן. אחד שאתה לא בא אליו עם כל פיפס קטן, אלא כשאתה ממש זקוק לו. בשבילי ימים כאלו הם ימים של בורגון. אז פתחתי DOMAINE FAIVELEY GEVREY CHAMBERTIN 2007.  אומרים ש-2007 הייתה שנה רעה בבורגון, כמעט כמו 2004. אז אומרים. היין הזה גם לא מגיע מהבית הכי מפואר בבורגון. אז לא. זהו לא פרמייר קרו ולא גראנד קרו. אבל כרם יחידני הוא כן, ויש לו את הצבע הבהיר והמקסים של הפינו נואר, את ריחות היער והעלים שמאחוריהם מפציע ומפתיע בעדינותו הפרי האדום והענוג. בפה הוא טיפל'ה מבוגר, אבל שומר על מבנה טוב ומרקם רך ומלטף. נחמה צרפתית אמיתית.

אני יושב עם הכוס של הג'בריי, מביט סביב ולוקח 5-6 נשימות עמוקות. עוד לגימה ואחריה עוד נשימה עמוקה. עצרתי את הכל. חשבתי על כל מה שיש לי. אישה, כלבה, יין טוב. 

הכל יהיה בסדר.

 

 

להמשך הפוסט

אם כבר לסבול, אז עם כוס ריזלינג ביד

איתי גלייטמן | 05.08.2013 | 19:26

חודש אוגוסט. המחצית השנייה של הקיץ כבר כאן. ההארד-קור של ההארד-קור. הנחמה היחידה שאני מעלה על הדעת היא שהספרה 8 מופיעה על לוח השנה, מה שאומר שאנחנו צעד אחד קרובים יותר לנובמבר. אותו חודש שבו בלוטות הזיעה שלי יורדות לחצי משרה.

המזל הגדול שלנו הוא שבניגוד אליי, שרק יושב ומקטר לכם, יש אנשים אקטיביים שמנסים להעביר לנו את הקיץ הזה קצת יותר בקלות. אולי אפילו לגרום לנו ליהנות, אם כי מבחינתי בטמפרטורות האלו נכון יותר יהיה לומר פחות לסבול. 

בניגוד לשבועות האחרונים, בהם עטפתי אתכם במחשבות, הגיגים, משאלות ותהיות בנוגע ליין, החלטתי שזה הזמן לעבור לתכל'ס ופשוט לזרוק אתכם מהבית ולתת ליין לדבר במקומי. אז מה יש לי להציע לכם?

ראשית, פסטיבל היין בירושלים, שיתקיים עד ה-8 באוגוסט. אם הפוסט שלי מלפני כמה שבועות על פסטיבל היין בתל אביב עורר בכם קצת חשק, זה הזמן לעלות למוזיאון ישראל. אני תמיד מרגיש כתייר כשאני עולה ירושליימה, כך שזה מוסיף נופך מרגש לכל הסיפור. תוסיפו לזה את המתחם המארח והמקסים של מוזיאון ישראל ואת אחוזי הלחות המופחתים וזה בכלל נשמע טוב. בין היקבים המשתתפים תוכלו למצוא את אמפורה, הרי גליל, פלטר, רמת הגולן, רקנאטי, דלתון ועוד רבים וטובים. זאת הזדמנות מצוינת לבוא ופשוט לטעום יין על טהרת ארץ ישראל. להכיר דברים חדשים שלא יוצא לטעום ביום יום במחיר של בקבוק בודד. אני אהיה שם.

האירוע השני, שמרגש אותי באופן אישי, הוא SUMMER OF RIESLING. היזמה של אבירם כץ, הסומלייה של מסעדת טוטו, שואבת השראה מבר היין הניו יורקי "טרואר" ומחברת אותנו קצת לעולם הגדול, המכיר באצילות זן הענבים הזה. קראתי פעם באיזה ספר, שאם אתה נכנס לחנות יין ורוצה להראות מתוחכם, שאל את המוכר איפה נמצא מדף הריזלינגים. יש בזה משהו, כי איכשהו יינות הריזלינג נשארו מחוץ למשחק בהשוואה לזנים לבנים פופולריים כמו שרדונה וסוביניון בלאן, או טרנדיים כמו גוורצטראמינר ומוסקאדה. ההסבר יכול להיות נעוץ בכך שרבים מיינות אלו מגיעים ממדינות יין כמו גרמניה ואוסטריה, שלא ממש מפורסמות בישראל בזכות תעשיית היין שלהן. מה אכפת לי, יותר בשבילי.

אני מת על ריזלינג. יותר מרענן מזה כבר אין. בפוסט מקדם לאירוע שכתב אותו אבירם כץ, הוא הטיף לפחות ברבורי מוח ויותר כוסות מלאות. אז אני אתחבר לרוח הדברים ולא אוכל לכם את הראש עם סיפורים ומעשיות בנוגע לריזלינג ומה שהוא מציע לנו, אלא רק אעתיק למענכם את סגולותיו כפי שמופיעות באתר הפסטיבל העולמי:

BALANCE…OF BONE-CRUSHING ACIDITY AND POTENTIAL SWEETNESS

COMPLEXITY…LIKE A CONVERSATION WITH JEFFREY SACHS

DELICACY…AS IF BENJAMIN MILLEPIED WAS DANCING ACROSS YOUR TONGUE

LONGEVITY…SUFFICE IT TO SAY, MOSES LIVED A BRIEF LIFE COMPARED TO BOTTLES OF THIS WINE

SENSE OF PLACE…EVEN BIGFOOT'S FOOTPRINT CANNOT ENCAPSULATE ALL THE TERROIR THAT RIESLING CONTAINS

יש צורך להוסיף?

 

 

לא מעט מסעדות הצטרפו לחגיגה השנה, ביניהן מסה,עלמה לאונג', ברטי, שולחן וכמובן טוטו. אנחנו נוכל ליהנות ממגוון יינות ריזלינג מרחבי העולם וגם מישראל בתפריטים מיוחדים. אני מזהיר מראש שריזלינג הוא מאותם יינות שאפשר לשתות יותר מבקבוק אחד אז קחו מונית בחשבון… אני לא מתכוון לשקר לכםאני אמשיך לסבול הקיץ. אבל אם כבר סובלים, שנהיה עם כוס ריזלינג ביד.

 

 

 

להמשך הפוסט

איך חשבתי שאהיה צ'ה גווארה של עולם היין

איתי גלייטמן | 03.08.2013 | 17:20

קשה לי לפרגן לקונצרנים גדולים, רשתות או סתם חברות ענק. למרות שהתבגרתי וזנחתי מעט את עקרונותיי הסוציאליסטיים, נשאר בי ככל הנראה איזשהו זיק של אמונה שאם אקנה את הקפה שלי בבית הקפה השכונתי, אצליח להחזיק אותו מעל המים במלחמתו מול שלל הרשתות הדורסניות. עמוק בפנים, תמיד האמנתי שבחנויות הקטנות והמשפחתיות הסחורה טובה יותר והשירות האישי עושה את ההבדל, גם במחיר של לשלם עוד כמה שקלים. אני עדיין חושב כך, שכן ברוב המקרים, אמונה זאת אכן אוששה על ידי המציאות. אותה גישה הנחתה אותי עת נכנסתי לעולם היין. רשת "דרך היין" ו-"יקב רמת הגולן" נתפסו בעיני כאימפריאליסטים שלא הולמים צ'ה גווארה יינני שכמותי.

מאז אותם ימים, זרמו הרבה מים בירקון והרבה יין בגרון שלי. כמו כל אחד שרוצה להיות חובב יין בישראל, עברתי כברת דרך של טעימות יין במרתפים של "דרך היין", נחשפתי לעשרות יינות, בזמנים בהם לא יכולתי אפילו לחלום על קניית בקבוק בורדו. כמו כן, מאחורי קילומטרז' לא מבוטל של בקבוקי ירדן, גמלא וקצרין. עם השנים בלעתי את הצפרדע הסוציאליסטית שלי ונאלצתי להודות בפני עצמי ששני הענקים הללו באמת מחזיקים במניות רבות בכל הקשור לשינוי פני תרבות היין בישראל. מי יתווכח עם זה? נכון שישנן ביקורות, חלקן לגיטימיות, לגבי שני הגופים. השאלה היא מה היה לנו לפני. התשובה, למי שלא יודע, היא שיממון. ברור לי כי בעידן הנוכחי, לאור הפרגון הנ"ל יעשו לי "טירקל", או שמא יש לומר "יטרקלו" אותי, וימצאו שפעם קיבלתי בקבוק בהנחה של 6% במקום 5% המגיעה לחברי מועדון, אז הנה אני מסיר מראש את מועמדותי לכל תפקיד רשמי כלשהו. בכל מקרה היו עולים על כך שבזמן סיור על גבול לבנון בשירותי הצבאי, נרדמתי לארבעים דקות בהאמר ולא דיווחתי. 

בשנה שהיקב המדובר חוגג 30 להיווסדו ורשת החנויות מציינת 20 שנות פעילות, האירוע "מהפכות נפגשות" מקבל משמעות חגיגית. את שם האירוע, המתקיים בפעם החמישית, הגה לא אחר מאשר דניאל רוגוב המנוח. במרחב רווי אגו ואינטריגות כמו עולם היין הישראלי, זה לא דבר של מה בכך ששני גופים משתפים פעולה. מה גם שמשפחת שקד, הבעלים של דרך היין, מחזיקה בחלק מהבעלות על יקב "רקנאטי" המתחרה. הקונספט של הערב מעמיד את יינות רמת הגולן אל מול יינות מיובאים בזנים דומים. זוהי אינה תחרות, אלא אפשרות נוספת לתרגל את החך ולהתרשם מקשת הניחוחות והטעמים השונים של כל יין ויין. בנוסף, קיבלתי הזדמנות ראשונה לטעום את קברנה סוביניון "ירדן" 2010 שייצא לשוק בעוד כמה חודשים. אספתי למענכם כמה רשמים קצרים מיינות מעניינים:

 

ירדן Blanc de Blanc, רמת הגולן 2007- השמפניה של הגולן. יבש, רענן, חד. כיף. מחיר סביר. מה צריך יותר? 124 ש"ח.

Brut premier NV, Louis Roederer- שמפניה יבשה ופריכה, חומציות נעימה ומעט דוקרנית. מי שמחפש לשתות שמפניה "אמיתית" מבלי לפשוט רגל, זאת אופציה מצוינת. 289 ש"ח.

ירדן "קצרין" שרדונה, רמת הגולן 2011- בדרך כלל אני לא מהמעריצים הגדולים של היין הזה, אבל שנת 2011 היא פוטנציאל לאהבה ממבט שני. אף אגסי ועדין, אינטגרציה טובה של עץ החבית בטעמי השרדונה עושה כאן מבחינתי את כל ההבדל. שרדונה ישראלי טוב מאוד. 99 ש"ח.

Chateau Lagrezette 2009- שאטו שמיובא לארץ החל מהשנה. מגיע מקהור (CAHORS) שבדרום צרפת. זהו אזור שמתברך בענבי מלבק מצוינים. צבע סגול כהה, אף בשל, פה מוצק וטאני וסיומת ארוכה. יין צעיר, בועט ושרירי שזועק למנת בשר לידו. לפתוח שעתיים שלוש לפני השתייה ולהבין מה זה מלבק. 219 ש"ח

ירדן מרלו כרם תל פארס דאבל מאגנום, רמת הגולן 2005- קצת כמו גבר בן 33 שמתחיל לפתח כרס (לא אני כמובן), גם המרלו הזה מתחיל לחוש בפגעי הגיל. אף מתובל חלש מהרגיל, בפה הוא עדיין שומר על מבנה ומשחרר טעם, אך בעל אורך לגימה קצר וסיומת שנעלמת מהר. מי שעוד מחזיק בקבוק- לשתות עכשיו.

Crozes Hermitage, Domaine Alain Graillot 2011- סירה מעמק הרון שבצרפת. יין מאוד צעיר שמתאפיין כרגע בעיקר בחמיצות גבוהה מאוד שמקשה על ההנאה ממנו בשלב הזה. קיץ קצת משוגע עם קרירות ביולי, חום באוגוסט וגשם בתחילת ספטמבר הביאו לשנת בציר לא אחידה ברמתה בצפון הרון. מקווה לחזור ולטעום את היין הזה שוב עוד שנתיים- שלוש.

ירדן קברנה סוביניון כרם אל רום מאגנום, רמת הגולן 2007- התותח הכי כבד של הגולן בטעימה. שגריר אמיתי של קברנה סוביניון ישראלי. גוף מלא, מרבד של טעמים נפרש לאורך החך, איזון ובסך הכל יין הרמוני שעתידו עדיין לפניו, אבל מאוד מהנה עכשיו. 209 ש"ח

ירדן קברנה סוביניון, רמת הגולן 2010- טעימה ראשונית של היין טרם יציאתו לשוק. אף טיפוסי לירדן קברנה, בפה יש לנו יין מרוכך ונעים לשתייה, נגיש מאוד כבר בצעירותו. לאחר 2009 המאכזבת, קברנה 2010 מציג מהדורה משופרת אם כי זה לא יין שייזכר כמורכב או מרתק במיוחד. בשנים כאלו אני מעדיף להיצמד לגמלא קברנה שבדרך כלל נותן תמורה נהדרת.

Gewurztraminer Vendas Tardives, Hugel 2001- רק אלוהים יודע כמה אני אוהב יינות קינוח. כשהם מגיעים מאלזס זה בכלל נחמד. ניחוחות ממכרים של פירות טרופיים ובעקבותיהם מתיקות מרוכזת במידה הנכונה, כזאת שמתפתחת ומשנה גוונים לאורך כל הלגימה. כיף בבקבוק.

 זה הזמן לאחל לכולכם שבוע נפלא. עם כל הדכאון שמביא עמו יום ראשון, עדיין אני מנצל את היופי של המסתורין, הגלום בבקבוקים שאשתה השבוע, על אף שאינני מכיר אותם עדיין. ואתם, קיבלתם כאן מספיק אופציות.

אין יותר תירוצים- תאהבו יין, תאהבו את החיים.

 

 

 

להמשך הפוסט