אלו ימים מחורבנים לכתוב בהם בלוג יין. כבר שבועיים אני מנסה לחשוב איך אני מפרסם פוסט שיספק את הלגיטימיות לדחוף בו תמונה של אייל גולן כדי לשנורר איזו כניסה או שתיים נוספות. אפילו ניסיתי לרגע לדמיין מה שתו שם במסיבות החשק. אולי לספק איזו חשיפה ראשונה ליינות פטרוס או מוטון רוטשילד בעזרתם פיתו את הנערות להגיע לדירה. אבל משום מה כל מה שחזר ועלה מול עיני זה בקבוק גריי גוס, או גרגוס ליתר דיוק, ומקסימום איזו פחית XL מצ'וקמקת לידו.

ועד שהפרשה שככה לה- הגיע מותו של אריק אינשטיין. זה בכל מקום. אפילו בתכנית הספורט של 103 פרימו וקופמן נרגעים ומקדישים תכנית שלמה לפרידה. מאיר לא שם. אם היה, ודאי היה מציע לאריק להתפטר. דני דבורין היה עונה: אבל מאיר, הוא נפטר. מאיר היה ממתין שנייה לפני שהיה מתנפל עליו בצרחות שזה לא צריך למנוע ממנו להתפטר. ואני. אני צריך לשבת בימים טרופים אלה ולכתוב על יין. את מי  לכל הרוחות זה יעניין?

אז זה לא יעניין. אני כבר השלמתי עם זה. כנראה כבר לא אהיה עמרי חיון ולא אזכה לחוות 600,000 כניסות ברבע שעה לבלוג שלי. אפילו אם תהיה פעם פרשה דומה עם "היינן המפורסם". מצד שני, לפחות אדע שמי נכנס לכאן עשה זאת כדי לקרוא על יין ולא לנסות לגנוב עוד הצצה על ילדה בביקיני. לפיכך, ברגע זה חסל סדר הרהורי בנוגע למקומי בעולם התקשורת. מכאן ואילך זה יין, ועוד איזה יין:

אני בספק אם בזמן שהעניק ליין שלו את השם "להט לבן", חשב איתי להט על סרט הפילם-נואר  בעל השם הזהה, שבויים על ידי ראול וולש ב-1949. אם כן, זהו צימוד פנטסטי. פנטסטי מאחר שבבוקר אחרי שטעמתי מהיין הזה, כל שחשק לבי הוא לחזור הביתה מהעבודה, לעצור בדרך בספריית הוידאו, לקחת איזו קלאסיקה, לפתוח בקבוק עם אשתי ולשקוע במעמקי הפוך כשטיפות גשם זולגות לאיטן על החלון. כל זה היה נשמע אמין לו היו עדיין ספריות וידאו והיה טעם להוציא את הפוך מהארון בסוף נובמבר, אבל בפנטזיה כמו בטירונות של "גבעתי"- הכל בראש.

אני טועם די הרבה יינות לבנים מארץ קודשנו ולא רבות הפעמים שאני מתרגש. שאני רוצה באמת ובתמים עוד ולא רק בשל הסיבה שפשוט נשאר עוד יין בבקבוק. אז מה היה ב"להט לבן" 2012 שלא הרפה ממני גם ביום למחרת?

יכול להיות שזה טמון באף של היין. הרוסאן תחת כישופה של החבית נותן תחושה של חמאת אגוז מהפנטת. בדיוק ברגע שאתה מתחיל להתמכר אליה היא נעלמת, ולפני האכזבה מגיחים המאפיינים הפירותיים והדובשניים של הויונייה ששואבים אותך חזק  ועמוק יותר פנימה. אלו הם פירות קיץ אך ההרגשה שניטעת בתודעה היא של חורף קודר. אל מול אישוני הדמיון מצטיירת לה תמונה של שקית ערמונים קלויים וחמימים. כאלה שקונים בדוכנים בחורף האירופי. 

אבל יכול להיות שדווקא מגע היין בפה הוא ששבה אותי. התחושה הזאת של נוזל רחב מכפי שהוא באמת יוכל להיות אי פעם. מרקם של קרם שמנמן שמצליח להתל בך לאחר שחזית במו עיניך רק שנייה קודם לכן כמה הוא דליל בשוכנו בכוס. האורך שמאפשר לרוחב של היין זמן ומרחב מחייה מספק בפה. והעומק, הו העומק, שיש ביינות לבנים מורכבים שגורם לך לשקול את ניתוק היחסים עם מכריך שנוטים לזלזל ביכולתו של יין לבן לבעוט חזק בבטן.

זהו לא יין לבן מופרע אבל הוא מאוד סקסי במובן העדין, הרך והמחרמן יותר של המילה. סקסיות כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת הרמוניה ושלמות גופנית , ללא הקיק של דיבור מלוכלך ומגע פראי ומיוזע. משהו שדומה בסגנון יותר ל- MAKING LOVE  מאשר ל-F____G. נו, הבנתם.

אז מה שלא הרפה ממני זה לא האף ולא הפה של היין, אלא ככל הנראה השילוב ביניהם שכבר שלושה שבועות מבעיר בי אש של פיוטי יין שנעים על הגבול בין פלצנות לאהבת אמת.

 הופקו רק 1300 בקבוקים. במחיר של 135 ש"ח אני גם די משוכנע שהם לא יחטפו תוך שבוע או שבועיים. מה שגורם לי לחשוב על כך שמי שיקנו את היין יהיו באמת ובתמים אלו שירצו בו. אלו שיבחרו בחורפיות, בעדינות, בהרמוניה ובלהט. כל השאר? שימשיכו למלמל UNOAKED עד הקיץ הבא.

* היין משווק על ידי אלדד לוי