"הנוער"

יום ראשון, לפני שבועיים. המקום: בית הקולנוע ביבליוטק פרנסואה מיטראן, הרובע ה- 13, פריז. האירוע: הקרנת "הנוער", סרטו המצוין של הבמאי הישראלי תום שובל. תום חבר ותיק. הוא מזמין אותי להקרנה. מסיימים את הערב אצלי על המרפסת עם קצת פסטה ויין. באותו ערב אני לא יודע לנסח באוזני תום ואחיו (דן) את מה שעבר לי בראש אחרי הצפייה. אנסה עכשיו.  

תום שובל    

ברבות השנים, בתקופה הארוכה שעשיתי בתל אביב, יצא שהתחברתי עם לא מעט אמנים, סופרים, משוררים ועיתונאים מדור הנפילים. סלון ביתי כונה אז, בלשון מליצה, "הסלון הספרותי" וכאלה מין (ראיתי שבקטגוריה המצומצמת של "אנשי בוהמה ישראלים" בויקיפדיה, אני הנציג היחיד של הדור שלי. למען האמת, אני הנציג היחיד מארבעת העשורים האחרונים). במשך השנים דילגתי על שורה ארוכה של אבני דרך תרבותיות בישראל: יגאל תומרקין, אדם ברוך, אורי ליפשיץ, אמנון טייטלבוים, יורם קניוק, מיכאיל גרובמן, דוד טרטקובר, עמוס קינן, נתן זך, מקסים גילן, אהרן אמיר, אברהם סוצקבר, אסי דיין, דן דאור ועוד רבים וטובים אחרים. באיזשהו שלב במערכות היחסים הללו, תמיד צף ועלה העניין הבין- דורי; העניין הבין-דורי תמיד היה שם, רוחש מתחת לפני השטח. מעין מקבילה של עולם המבוגרים למפלצת המדומיינת המסתתרת מתחת למיטה שלך כשאתה ילד. בשלב מסוים במערכות היחסים הללו, מי מחברי וידידי המבוגרים היה תופס אותי לשיחה של "מה קורה עם הדור שלך?". השלב הזה, השיחה הזו, תמיד הגיעו מתישהו. לכל אחד מבני רשימה מפוארת זו היה מה להגיד על הדור שלי. "אתם לא עושים מספיק" או "איפה הצעקה שלכם? הבעיטה?" או "אתם דור יאפי, בורגני" ושאר אמירות מהסוג הזה, בנוסח דומה או בזו הלשון ממש, נשמעו כמעט מפי רוב האישים שהזכרתי קודם.

לא אכחד. סביר להניח שגם אני, בבוא היום, אדבר כך אל חברי הצעירים. יכול מאד להיות שכבר התחלתי לדבר כך ואני עושה זאת ברגעים אלו ממש. אבל, מה שבטוח, זה שכשאני מתבונן עכשיו סביבי, בבני הדור שלי, באנשים שאיתם "גדלתי" בחממה התל אביבית, ובוחן את פועלם, מתפשטת בי הריגשה, החמוצה-מתקתקה, של "עשינו את זה".

לפני כעשור, באחד מאותם גיליונות חגיגיים של העיתונים הגדולים, לרגל ראש השנה, נשאלתי מי הם "הדבר הבא", לדעתי,  בתחומים שונים של העשייה התרבותית הישראלית. נתתי שם רשימה די מפורטת של אנשים שהערכתי ש"עוד נשמע עליהם".

מתוך ספר של קרץ כץ

ואכן שמענו עליהם. כל אחד מהאנשים שהזכרתי באותה רשימה לפני כעשור נעשה לדמות בולטת בתחומו. הנה חברי ניר ברעם הוא כבר סופר פורה ומצליח בקנה מידה בינלאומי שמאחוריו ארבעה רומנים, רבי מכר, שתי מועמדויות לפרס ספיר, תרגומים לארבע עשרה שפות (הרומן החדש, החמישי במספר שלו, יראה אור בימים אלו ממש). והנה אדם סנדרסון שביים את אחד הסרטים המצליחים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי ("זוהי סדום") ובקרוב ישחרר את סרטו החדש (שהוא סיפור אחר, שונה לגמרי). נעם רותם הוא כבר זמר כל-ישראלי "קאנוני", עידו רוזנבלום הוא אייקון טלוויזיוני וחברי הטוב, דן שדור, הוציא סרט דוקומנטרי מעולה ("לפני המהפכה") שקוצר שבחים והצלחה בארץ ובעולם. והרשימה הזו רק הולכת ומתארכת. הנה המשורר יחזקאל נפשי, שתמיד פוגשים בקפה תמר ובשעתו פרסם מדי פעם, במסגרת הטור שלי, תרגומים משלו לשירים של ליאונרד כהן ואחרים- באחרונה הוציא רומן עב כרס ("פני עצמי") שהוא, מסתבר, בכלל רק כרך ראשון בטרילוגיה שכבר נכתבה כולה (!). והנה האמנית קרן כץ שהייתה, לרגע ארוך, המאיירת של הטור האישי שלי בעיתון העיר ז"ל, עברה לניו יורק וכבר הוציאה מספר ספרי אמן, ספרי קומיקס ואיורים שלה פורסמו בניו יורק טיימס ושאר פרסומים נכבדים. יש עוד הרבה מאד מאיפה שזה בא. קצרה היריעה.       

"פני עצמי", עטיפת הספר

כמעט בכל תחום של העשייה התרבותית הישראלית, בני הדור שלי מיקמו (ועדיין ממשיכים למקמם ) עצמם באוונגרד. אוונגרד במובן של חוד החנית, במובן של חיל חלוץ. בספרות, בקולנוע, במוזיקה, באמנות, בטלוויזיה, בעיתונות (או במה שנשאר ממנה)- בכל אחד מתחומים אלו הולכים ומתבלטים היום חברים, ידידים, קולגות וסתם מכרים שלי; אנשים שבשלב כזה או אחר דרכם הצטלבה בדרכי. המחשבה הזו, המבט הזה לאחור, ההרהור הזה של "איפה היינו לפני עשר שנים ותראה איפה אנחנו היום" ממש לא בריא לי. מה אני, זקן סנטימנטלי?