רגע לפני פתיחת שנת הלימודים: על חשיבות הפיתוח השלם

ליאת בן דוד | 29.08.2015 | 12:34

"העקרונות לפיתוח המוח השלם הם: למד את המדע שבאמנות, למד את האמנות שבמדע. פתח את החושים. בעיקר, למד להתבונן. הבן שהכל קשור בכל." לאונרדו דה וינצ'י.

"הבו לנו תלמידים שנבחנים בחמש יחידות מתמטיקה!" זועק הבון-טון העדכני. וכדי לשכנע אותנו עד כמה זה נחוץ, אף מציג מחקרים המדגישים את חשיבות לימודי המתמטיקה. מי שחולף על פני הכותרות מגלה בתוך המחקר משפטים כגון "…אין פערי תעסוקה בין אלה שלמדו בהיקף של 3, 4 ו-5 יחידות" וגם על פערי ההכנסה הקיימים, המחקר טוען שמדובר בהשפעה עקיפה בלבד, כלומר – מי שלמד מתמטיקה בהיקף של 5 יחידות נוטה לבחור מסלול מקצועי שהשכר בו גבוה יותר מאחרים. מי שלא למד מתמטיקה בהיקף כזו, יכול להשלים את הפער די בקלות אם ברצותו לבחור במסלול מקצועי הדורש זאת. מחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם הראו כי ההשערות, לפיהן למידה מוגברת של מתמטיקה בגילאים הצעירים מביאה להצלחה מקצועית וכלכלית גבוהות יותר בהמשך החיים, אין תמיכה אמפירית, ויתרה מזאת: נמצא כי למידת מקצועות ברמה מורחבת אכן משפיעה על כושר ההשתכרות, אך למתמטיקה אין יתרון משמעותי על פני מקצועות אחרים. המסקנה המתבקשת היא, שעצם ההתמודדות עם למידת עומק של תחום דעת – כל תחום דעת, בין אם הוא מתמטיקה, ספרות, ביולוגיה או היסטוריה – מפתחת מכלול מיומנויות ההופכות לחלק מארגז הכלים של הלומד, אותן הוא יכול להעביר ולממש בבוא העת גם בתחומים ובהקשרים אחרים. כל אחד מאתנו מכיר אנשים שעשו זאת, בשני הכיוונים – למדו מקצועות ריאליים מורחבים בתיכון אך בבגרותם בחרו להיות אנשי חברה ורוח, ולהיפך: נבחנו בחמש יחידות בתנ"ך אך בבגרותם הפכו לרופאים. כל מי שהתיישב על ספסלי האוניברסיטה בשנה א' במדעים או בהנדסה, הקדיש לפחות שני סמסטרים ל"יישור קו" בתחומי המתמטיקה, הסטטיסטיקה ודומיהם, בלי הבדלי דת, מגדר או מספר יחידות בבגרות במתמטיקה. מה שקבע את ההצלחה הוא מיומנויות הלמידה, ואת אלה רכשנו בלמידת תחומי הדעת השונים בתיכון בעיקר בזכות המורה, ולא בזכות התחום.

אבל למה שניתן לכל זה לבלבל אותנו. ערב פתיחת שנת הלימודים, והדיון על הישגים בכלל וחשיבות המצוינות במתמטיקה בפרט צובר תאוצה. החוסן הלאומי של ישראל תלוי ביכולתה המדעית-טכנולוגית-חברתית, אך הדיון הזה יוצר מצג שווא כאילו הכל תלוי במרכיב הראשון של משוואה זו, ומתעלם לחלוטין מהקשר הגורדי הקיים בין כל השלושה, המביא, אליבא דלאונרדו, "לפיתוח השלם".

במפגשים הרבים שאני זוכה להשתתף בהם, בין הזוכים בפרס וולף לבין סטודנטים ותלמידי תיכון,  לצד מצגות, גרפים וטבלאות, הזוכים – מדענים ואמנים מהמצוינים ביותר בתחומם, מהארץ ומהעולם-  מספרים על חייהם, שאיפות וקשיים אישיים ומשפחתיים. יותר מכל דבר אחר, שהמפגשים האישיים האלה יוצרים מוטיבציה ומעוררים הזדהות והשראה. בכל שנה, אני שומעת משפטים כגון: "הזוכה הזה במתמטיקה דיבר אתי על התלמוד. התלמוד! את מבינה?" או – "לשמוע שחוץ מלהיות חוקר רפואה, הוא גם בונה גיטרות ומנגן בלהקה…זה נתן לי המון כח ואמון בעצמי, גם הוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה כשהיה בגילי, ותראי איפה הוא היום!" וגם – "הוא (הזוכה) סיפר שבסטודיו שלו לאמנות הם עוסקים בחוקי הפיזיקה…כלומר, הוא ממש מעסיק פיזיקאים בצוות, שיוצרים אתו את היצירות האלה…" לצד התלמידים, אני מוצאת גם הורים רבים שנוסף לשמחתם על הסקרנות של הילדים, שמחים לא פחות מכך שהמצוינות במתמטיקה ובמדע של ילדיהם צועדת יד ביד עם הצלחתם גם בחוגי לוליינות קרקס, מוזיקה, כתיבה יצירתית ותנועת הנוער. הרב-תחומיות חוגגת.

והיא חיונית. לפרט ולחברה ככלל. המדען (המתמטיקאי, הביוטכנולוג, המהנדס), איש החברה והרוח (המדינאי, הארכיאולוג, הפילוסוף) והאמן (המוסיקאי, הפסל, הכוריאוגרף), נשענים אלה על אלה. התרבות צומחת מתוך העשייה וההישגים של כולם. חברה הממעיטה בערכו של אחד, תפגע אנושות ביכולתו של האחר. מתמטיקאי ללא הבנה בפואטיקה, סופר ללא חשיבה סביבתית, איש מחשבים ללא ידע בסיסי במוסיקה, ופילוסוף שלא למד את תורת האבולוציה יכולים להגיע להישגים בתחומם, אך חברה שאינה מעודדת פלורליזם חינוכי תצמיח קנאים-לדבר, בעלי תחומי עניין ויופי צרים, המתקשים לתקשר ביניהם, חסרי נשמה יתרה ולקויי סובלנות דמוקרטית.

ואם מישהו לא מבין את זה, נסו להסביר לו באמצעות מושגים מתורת הקבוצות.

להמשך הפוסט

פרופסור יעקב בקנשטיין: לזכרו

ליאת בן דוד | 26.08.2015 | 13:16

בסוף נובמבר 2011, צלצלתי למכון רקח באוניברסיטה העברית, על מנת להודיע לפרופ. בקנשטיין שהוא הזוכה בפרס וולף בפיזיקה לשנת 2012. להפתעתי, ענה לי קול צעיר. כשהצגתי את עצמי ושאלתי אם אני מדברת עם פרופ' בקנשטיין, ענה לי הקול: "אני אמנם בקנשטיין, אבל אני חושב שאת מחפשת את אבא שלי." מאז, היו לי גם הזכות וגם העונג להכיר את פרופ' יעקב בקנשטיין ואת בני משפחתו.

פרופ' בקנשטיין היה ללא ספק אחד מגדולי הפיזיקאים בדורנו. בשנות השבעים, כשעדיין היה סטודנט בפרינסטון, לא חשש להתעמת עם סטיבן הוקינג – גם הוא אחד מזוכי פרס וולף – כשפיתח תיאוריה המתארת את האנטרופיה של חורים שחורים שהיתה מנוגדת למה שסברו הפיזיקאים עד אז. הוקינג דחה את התיאוריה של בקנשטיין מכל וכל, אך המחקר הוכיח את מה שהוקינג בסופו של דבר הודה בו במילים אלה: "הישראלי צדק."

מדען דגול כבר אמרנו, אך חשוב מכך – פרופ' בקנשטיין היה אדם שהרשים את סובביו בנועם הליכותיו, באהבתו לאדם ובצניעותו. הוא לא הסתפק בחינוך למצוינות שהנחיל, יחד עם רעייתו בלהה, לילדיו יהונדב, אוריה ורבקה – כל אחד מהם מדען בעל הישגים משל עצמו – אלא היה מאלה שהבינו את חשיבות פעילותה של קרן וולף כמקדמת מצוינות מול הדור הצעיר ככלל ואת תרומתה החשובה של הקרן למיצוב חיובי של ישראל בעולם. בכל פעם שיכול היה לסייע בפעילויות אלה, עשה זאת ברצון ומתוך תפיסת שליחות לקידום האדם בכלל ומדינת ישראל בפרט. בערב על מצוינות בין דורית שערכנו במכון דוידסון לרגל זכייתו בפרס וולף, דיברו פרופ' בקנשטיין ובנו יהונדב על האווירה המשפחתית, שראתה במצוינות ערך אנושי המבטא תפיסת עולם (תוכלו לצפות בסרטון אותו ערב באתר קרן וולף).

זה החיבור האמיתי, הראוי, שראוי לנו לשאת כמורשת: השאיפה לעשות הכי טוב, ברצינות ולעומק ומבלי להרתע או לחשוש, לא כדי להתפרסם או לקבל פרס אלא מכיוון שזו תפיסת עולמך, וזה מה שאתה משנן גם לילדיך. כמה נכון. כמה צנוע. כמה מצטיין.

פרטים רבים נוספים על מחקריו וחייו של בקנשטיין אפשר למצוא בכתבה ארוכה ומרשימה שהתפרסמה כבר ב-22 באוגוסט בניו יורק טיימס. כתבה דומה לא זכתה להתפרסם עדיין בישראל.   

פרופ' יעקב בקשנטיין, שהיה גם חתן פרס ישראל, הובא למנוחות בדיוק לפני שבוע והוא בן 68 בלבד. אבדה גדולה מאד לכולנו.

להמשך הפוסט

שלושה הרהורים בעקבות "צוק איתן": על חיבוק, חברות ואחריות

ליאת בן דוד | 07.08.2014 | 18:46

על חיבוק:

הערך "חיבוק" באינטרנט מעלה, בין השאר, את המשפט הבא:

מחקרים מראים שחיבוק מסייע בהורדת רמת ההורמונים המשפיעים על לחץ נפשי ולחץ דם, ובהעלאת רמת ההורמונים הקשורים לאהבה ורוגע. שינויים הורמונאליים אלה, הנגרמים בעקבות החיבוק, תורמים לבריאות הלב.

 

יש כל מיני סוגים של חיבוקים.

יש חיבוק של חיבה, המעיד על שמחת המפגש.

יש חיבוק שנועד לעטוף, לגונן, להבטיח שאנחנו לא לבד.

חיבוק של תודה, של הכרת טובה. חיבוק שמעיד על תחושת רווחה, שמעכשיו ואילך הכל יהיה בסדר.

יש חיבוק של היאחזות ברגע, כאן ועכשיו, לפני שחייבים לשחרר.

חיבוק תומך, שנועד להיות עוגן ועמוד איתן כשהרגליים אינן מספיקות.

חיבוק של תשוקה, הטומן בחובו הבטחה מסעירה ומתוקה.

יש גם חיבוק דב, הטומן בחובו חנק ואיום של הרס.

יש חיבוקים של ילדים שתחושת הביטחון שבה אליהם, של בני זוג שהגעגועים שטפו את הווייתם, של אחים ששבה אליהם החתיכה החסרה.

אף אחד מהחיבוקים האלה לא יכול לתאר את החיבוק העז והמציף הכל כמו צונמי, חיבוק נואש ומתנצל-משהו, מטלטל בשלמותו, של הורה המחבק את ילדו ששב משדה הקרב.

החיבוק הזה לא תורם לבריאות הלב. הוא מבטיח אותה.

 

על חברות:

הרבה מילות התפעלות נאמרו על ההתייצבות של דור הבנים שלנו, דור מפונק של סושי, מסכי פלזמה ומשחקי מחשב, על כך שברגע האמת הוכיח שהוא יודע להשאיר את הפינוק מאחור ולהתייצב לדגל הנדרש ממנו כשנלחמים על בית.

אבל הם הוכיחו עוד משהו.

אמרו עליהם שהם לא יודעים לפתח קשרים חברתיים. קוננו שהם יושבים כל היום מול המסך בבית במקום לשחק בחוץ עם חברים, טענו שכשלכל אחד יש מאות ואלפי "חברים" בפייסבוק, למושג הזה בעצם אין שום משמעות אמיתית ושאין להם מושג מהי חברות אמת ואיך בכלל מפתחים אותה.

הם הוכיחו שכל מי שאמר את זה, טעה. אחד הדברים החזקים ביותר שעולים מכל הסיפורים שלהם הוא תחושת הרעות העצומה שעמדה להם בימים הקשים שעברו.

הם שמרו, דאגו ותמכו אחד בשני, בקטן כבגדול. שהסנדוויצ'ים יספיקו לכולם. הענקת עוד כמה דקות שינה יקרות לחבר מותש. נשיאת משא כפול, הכולל את משאו של רע שידו נפגעה. הקראה של פתק מאולתר שהצליח להגיע מהבית לחבר שעיניו הוצפו. ציפייה דרוכה לכל מי שיצא למשימה מסוימת, שמירה על מי שצועד לצדך ובדיקה מדוקדקת שכל מי שיצא, גם חזר. וההתרגשות כשברגעי החזרה לארץ, הפצועים – שפונו כמה ימים קודם לכן – לא התאפקו וקמו-רצו ממיטת פציעתם בחזרה אל החבר'ה, לקבל את פניהם כשהם שבים.

הבכי המשותף על אלה שלא חזרו.

אהבה מקודשת בדם. שום פייסבוק לא יכול לה.

 

על אחריות:

לרגע, היתה לנו הזדמנות להציץ אל טיבו של הדור הבא שלנו. אותו דור שבעוד עשור או שניים, יקח לידיו את המושכות של המדינה ברמה המדינית, הכלכלית, היצירתית, החברתית.

הם עמדו במשימות שלהם בכבוד ובגבורה. לא פחות. ולנוכח נחישותם וערכיהם, האחריות שלנו כיום להפוך עבורם כל אבן כדי שדרכם תהיה טובה יותר, כפולה ומכופלת.

הם הוכיחו שהם ראויים להיות העתיד. נותר לנו להוכיח שאנחנו ראויים להם.

להמשך הפוסט

מכתב מאמא

ליאת בן דוד | 21.07.2014 | 22:04

ילד-חייל אהוב שלנו,

"בני," אמר אינדיאני אחד לבנו, "החיים הם מאבק בין שני זאבים הנמצאים בכל אחד מאתנו.

זאב אחד הוא רוע, כעס, קינאה, תאוות בצע, יוהרה, השתלחות באחר ואכזריות.

הזאב השני הוא טוב לב, חמלה , נדיבות ואנושיות."

הבן חשב רגע, ושאל: "ואיזה זאב מנצח?"

ענה האב:"זה שאתה מאכיל".

 בימים אלה, אתה עומד מול ההוכחה לכך שלא תמיד מספיק להאכיל את הזאב הטוב כדי שהוא ינצח. לפעמים, צריך להלחם עד חורמה בזאב הרע, עד שהוא יוכרע. כשהתנדבת להתגייס למסלול שהכשיר אותך להיות לוחם, בחרת לצאת לקורס חובשים ולהתמחות בתחום שמציל חיי אדם – ובמילים אחרות, מאכיל את הטוב ונלחם ברע. ביום שבו קיבלת את סיכת החובש הקרבי, לא היה מאושר ממך. לצד גאוותנו, התפללנו שלא תצטרך להשתמש במיומנויות החדשות שרכשת בהצטיינות כה רבה בהקשר הצבאי. תפילתנו לא נענתה. מהר מדי, יצאת לקרב.   

לפני שנה, ערב גיוסך, עמדנו יחד באצטדיון טדי. שרת יחד עם שלושים אלף איש נוספים את שירו של בוב דילן, "שתישאר צעיר לנצח".  

ואני הסתובבתי אליך ואמרתי, לא. אני לא רוצה שתישאר צעיר לנצח. אני רוצה שתלך לצבא, שתעשה הכי טוב שאפשר את המוטל עליך ושתעשה זאת בביטחון ובשלום; שתצא אחרי זה לטיול של החיים שלך, מסביב לעולם או ביבשת כלשהי או לאורך כל שביל ישראל; שתמשיך לגלות את החיים, שתרכוש עוד חברים וחוויות, שתלמד ותעסוק במקצוע שיעניין אותך; שתפגוש את אהבת חייך, וגם אם תהיה לך יותר מאהבה אחת זה ממש בסדר; אני רוצה שיהיו לך ילדים – ויותר מזה: אני רוצה שיהיו לך נכדים. שתיקח אותם לטיול ברחבי הארץ והעולם, שתספר להם סיפורים ארוכים ונוסטלגיים על אירועי חייך ושתזכה לומר להם "כשאני הייתי בגילכם…"

אני רוצה שתזדקן.

גם היום, זאת ברכתי לך ולכל חבריך. יש לי תחושה שכל הורי ישראל יצטרפו אלי.

המשך לעשות טוב ולרדוף רע. אנחנו סומכים עליך ועל חבריך שתבצעו את המשימות שלכם בהצלחה, ומבקשים שתחזרו אלינו בביטחון ובשלום. עם כל השאר – נסתדר.

שולחים חיבוק והמון, המון אהבה, מהבית.

* שתי הבהרות:

ראשית, המעמד באיצטדיון טדי היה טקס פתיחת המכבייה, אליה הגיעו ספורטאים צעירים מכל רחבי העולם. במקרה, זה היה זמן קצר לפני גיוסו של בני. אין ולא היה קשר בין המעמד הזה לבין הצבא.

שנית, אלה ימים קשים. כל תגובה שתכיל השתלחות חסרת רסן,  בריונות  ואלימות מילולית או ניבולי פה – לא תפורסם ותימחק לצמיתות.

להמשך הפוסט

רגע אחד – בעברית ובאנגלית, שאף אחד בעולם לא יוכל להגיד שהוא לא יכול היה לקרוא

ליאת בן דוד | 17.07.2014 | 23:40

It's a moment I can't describe, and although I will try, it's worse than anything I will write.

The moment you hear your son, your child, is in the battlefield.

Your belly is churned, you are nauseous. Your eyes blur. Your whole body becomes numb with fear, and the only thing you can think of is – please, please, keep them safe. Whoever, wherever, whatever you are, keep them safe.

Not that you didn't know this might happen. It's part and parcel of living here, next door to extreme terrorists.

He's been training for it, as did his father, his grandfather.

But when it becomes a reality, it's paralyzing.

And yet, we know: there is no justification for silent sleep when part of your country might wake up with terrorists literally in their yard.

May they succeed in their mission and return home safely to us.

So… breath deep, deep, and continue praying.

Bring them home safely.

 

פרשת מטות

אתם לא יכולים להישאר על סיר הבשר, לחיות לכם פה בנחת פסטורלית כששאר העם שלכם נלחם באויביו, נוזף בהם משה.

שבט גד, ראובן וחצי המנשה מבקשים להשאר בצד הבטוח, הנוח של הירדן. לדבריו של משה, הם עונים: אתה צודק. אנחנו נבנה כאן את ביתנו, אבל אנחנו לא שוכחים שכולנו אותו עם. נילחם אתכם עד שכולם יישבו בביטחון במקומם.

 

לא ייתכן שאנחנו נישן בבתינו, כאשר אזור שלם – הפעם, אזור הדרום – עלול להתעורר באמצע הלילה עם מחבלים שקופצים מתוך הקרקע בחצר שלהם. שום עמדה פוליטית לא יכולה להצדיק זאת.

שיבצעו את המשימות ששלחו אותם לבצע בהצלחה וישובו אלינו בשלום.

להמשך הפוסט

לכל עת

ליאת בן דוד | 14.06.2014 | 23:28

אתמול בערב הגיעה ההודעה להתכונן. להכין תיק, להישאר בקשר רציף, ולחכות. בלילה, כבר הגיעה ההוראה להתייצב בבוקר בבסיס. ההוראה הבהירה שכולם חייבים להגיע, שבת או לא שבת. "זה דוחה הכל".

לא ממש הלכנו לישון. בהתחלה, האדרנלין היה גבוה מדי. הבן יצא לפגוש כמה חבר'ה, להגיד שלום. כשחזר, הצלחנו לנמנם כמה שעות. קמנו מוקדם. ארוחת בוקר מפנקת. קצת צחוק, קצת שיח, הרבה דאגה. נכנסנו למכונית ולקחנו אותו לבסיס, אי שם באמצע המדבר. זוג הורים ובנם. זוג הורים, שעדיין קצת קשה להם להאמין שהילד שלהם הוא חייל, למרות המדים שלגופו, הציוד שלצדו והמשימה שלפניו, המעידים על כך.

בשער כבר התחילו להתקבץ שאר החיילים. עדכונים בסמס סיפרו לנו שאלה שטרם הגיעו, כבר נמצאים בדרך בהסעות שאורגנו מכל מיני פינות ברחבי הארץ כולה. שניים הגיעו ברכב של עצמם. עוד הורה הוריד את בנו. מבט נוסף הבהיר לנו שמדובר באב ובנו, וששניהם חובשי כיפה. היה ברור לנו שהבן חייב להגיע, אחרי הכול מדובר במשימה להצלת חיים, פיקוח נפש. זה דוחה שבת. אבל התרגשנו כשהבנו שעוד כמה דקות עם הבן לפני שהוא יוצא למשימה כזו, דוחות שבת גם הן. 

הבן לקח את חפציו. חיבוק ונשיקה קצת יותר ארוכים מהרגיל, ברכה מהסוג שאומרים במעמד כזה, חיוך, וזהו. הסתובבנו ונסענו בחזרה הביתה.

עכשיו יושבים ומחכים. חיים מאות לאות. מקווים ומתפללים שהכל ייגמר בשלום.   

בינתיים, התברר לי משהו גם על עצמי.

בפעמים קודמות שהיו אירועים מסוג זה, הייתי מתרגזת מאד, והתגובה שלי כללה את כל הטיעונים המוכרים והידועים שהיו שוטפים בראשי בזרם תודעה חסר מעצורים, כמו – מה הם חושבים לעצמם כשהם מעזים לעלות על טרמפים, ולמה אני תמיד מוצאת פתרון נסיעה בטוח לילדים שלי ואיפה ההורים שלהם, ואם הם כבר לומדים בישיבה אז למה אין הסעה מסודרת לפחות עד איזו תחנה מרכזית רצינית,  ואם הם מתעקשים לחיות במקום ובצורה כל כך מסוכנים, שיואילו וישמרו על עצמם או שבאמת אולי רק השם ישמור עליהם, מה פתאום שחיילים שלנו יסכנו את עצמם בשביל הטיפשות הזו, והכיבוש משחית ואנחנו אשמים וטועים בכל כך הרבה דברים וכן הלאה. טיעונים מוכרים וידועים גם למי שלא מסכים אתם.

דווקא הפעם, הטיעונים האלה בכלל לא עולים בדעתי. מוזר. ניסיתי לשאול את עצמי מדוע. אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה המדויקת. אולי זה סוג של מנגנון הגנה. אולי סוג של שיתוק. ואולי זה בגלל שעכשיו זה לא הזמן לחשוב על זה. הזמן הזה עוד יגיע, אבל לא כרגע.

נכון, זה מאד מרגיז שהם הפגינו חוסר אחריות ומחשבה שקולה כשהם נסעו בטרמפים.

נכון, הם שייכים למגזר שיש לי חילוקי דעות – חלקם קשים מאד – עם דרכו.

בעיקר נכון, שאין אדם בעולם השווה ולו שערה משערות ראשו של בני.

למרות כל זאת, להפתעתי, אני לא מעלה בדעתי, אפילו לא לשנייה אחת, שבר וחבריו לא צריכים לצאת ולחפש אותם.

זה פשוט מה שחייבים לעשות עכשיו.

נזכרתי בדוד המלך.

בנו חולה אנושות, ודוד בוכה, מתפלש בעפר, צם ומתפלל, מבקש בתחנונים שהילד יינצל, ללא הואיל. כשהילד מת, מפחדים לספר לדוד, שמא מרוב צער ישלח יד בנפשו. במקום זאת, דוד קם מהארץ, מתרחץ, לובש בגדים רגילים ואוכל. על פליאת הסובבים הוא עונה בפשטות: כשהילד עוד היה חולה, עשיתי מה שיכולתי כדי לשנות את רוע הגזירה. עכשיו שהוא מת, מה יעזור לי להתפלש בעפר ולצום?

את אותו הדבר אמר במילים אחרות בנו, שלמה : לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.

קודם כל שיחזרו כולם הביתה בשלום.

אחר כך נתעסק עם כל השאר.

 

להמשך הפוסט

בקטנה 1

ליאת בן דוד | 12.06.2014 | 21:56

המדינאי הצרפתי-יהודי פייר מנדס פראנס אמר:

"לא חשוב כמה אפסים יש לך,

אם אין לפניהם אחד -

כל מה שיש לך, הוא אפסים."

לא יודעת למה נזכרתי בזה השבוע.

 

בקטנה 2

שיפסיקו כבר עם הסיסמא הזו "ישראל בוחרת/בחרה נשיא".

לא ישראל בחרה. הכנסת בחרה.

זה לא אותו הדבר.

לפעמים, רק לפעמים, אני חושבת שטוב שכך.

להמשך הפוסט

תבחרו נשיא שנוכל לשאת אליו עיניים

ליאת בן דוד | 08.06.2014 | 19:10

 

"כנשיא/ה, אאחד את כל חלקי העם. אהיה האדם האחד המקובל על כולם." הכותרת הזו התנוססה מפיהם של רוב המועמדים לנשיאות בסוף השבוע. רובם, אך לא כולם. אישית, אני מעריכה דווקא את מי שלא אמר את זה.

במדינת ישראל, בלתי אפשרי למצוא אדם אחד ש"יאחד וייצג את כל חלקי העם" – וטוב שכך. אדם אחד המייצג את "המדינה כולה" קיים רק במשטרים שאנחנו לא רוצים שום חלק בהם.

מאחר שנשיא מדינת ישראל מתפקד כסמל ייצוגי, ראוי שזו תהיה דמות המייצגת את הערכים המרכזיים שאנו חפצים ביקרם. נכון וראוי שהנשיא ייצג תפיסת עולם מסוימת, והיא ממש לא צריכה להיות מבוססת בעיקר על הגישה המדינית או הניסיון הביטחוני שלו.

אז על מה כן?

נשיא מדינה. אזרח מספר אחת. הוא לא "אח שלי", קטן או גדול. הוא גם לא עובד סוציאלי, שתפקידו המקצועי לטפל באוכלוסיות מוחלשות. זוהי דמות שערכיה, מעשיה ומעמדה מייצגים מודל לחיקוי שאנו וילדינו יכולים לשאת אליו עיניים ולומר – כאלה אנו שואפים להיות. דמות שכאשר הוא מייצג אותנו, הוא רהוט, מייצג חשיבה מעמיקה, השכלה, סבלנות, סובלנות וחתירה למצוינות, כי ככאלה אנו רוצים שיתפסו אותנו.

ייתכן שאין מועמד אחד המחזיק בכל התכונות האלה. בפרשת "יתרו", חותן משה מבקש ממנו למנות מנהיגים שהם " אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע (שמות, יח', כ"א). משה לא מצליח למצוא אנשים שעונים על כל המפרט הזה, ומסתפק באנשי חיל. ייתכן שזה גם המקרה שלנו. אבל השימוש הבלתי נלאה בסרגלי מדידה למיניהם, המנסים להגדיר מי מהמועמדים תרם יותר או פחות לקידום המדינה, אינה רלוונטית, מהסיבה הפשוטה שהם כולם תרמו תרומה משמעותית, כל אחד בתחומו ובדרכו. השאלה הרלוונטית באמת היא מהו הערך המרכזי, החשוב ביותר, שאנחנו רוצים שהנשיא ייצג, יקדם ויוביל – בתוכנו וכנציגנו בפני העולם כולו. 

בעיצומם של חיים המאופיינים בקצב שינוי מהיר ומשמעותי בכל התחומים, אחד הדברים שלא השתנו, אלא אף התחזקו, הוא העובדה הפשוטה הבאה: סיכויי השגשוג של הפרט והחברה כאחד, המוביליות החברתית של אדם ושל שכבות חברתיות שלמות, יציאה ממעגלי עוני והיכולת להוסיף ולהיות מדינה מובילה בקרב המדינות המובילות – כל אלה ועוד תלויים וקשורים בקשר ישיר ואמיץ בראש ובראשונה ברמת ההשכלה של החברה הישראלית כולה, ושל כל אחד מפרטיה, בכל המגזרים, העדות והקהילות. כן, כולנו מכירים את המקרים הבודדים שבהם מישהו "הצליח למרות שהוא (או הוריו) לא סיים תיכון", אבל אלה היוצאים מהכלל המעטים. אם אני צריכה לבחור ערך אחד מרכזי שאני רוצה שייצג אותי, זה הערך: חינוך והשכלה נאורים, שווים וזמינים לכולם. מבין כל הערכים והתחומים, זה הערך החשוב ביותר שנשיא צריך לקדם כדי להעניק אופק חיובי ותקווה לעתידם של ילדינו. מבין כל המועמדים לנשיאות, רק אחד שם את הערך הזה בראש סדרי העדיפויות שלו כנשיא.

בתוך כל מהומת הבחירות לנשיאות שהתעוררה פה, נכון וראוי שחברי הכנסת, נבחרי העם, העומדים מאחורי הפרגוד לבחור את הנשיא הבא, יזכרו את הערך הראוי הזה, שרבים מאד בציבור מבקשים לראות בנשיא. לו היו בחירות אלה מוכרעות על ידי הציבור, בהחלט ייתכן שאף אחד מהמועמדים המגיעים מהזירה הפוליטית לא היה נבחר. כדאי אולי להקשיב לו. אחרי הכול, הציבור הוא כן זה שיבחר את הכנסת הבאה. ואם המועמד שחינוך והשכלה הם בראש מעייניו גם ייבחר, אולי הציבור הוא גם זה שיבחר את הנשיא הבא. 

להמשך הפוסט

מצוינות מצטיינת

ליאת בן דוד | 21.05.2014 | 20:48

 בסוף החודש, יעניק נשיא המדינה את פרס וולף – הפרס הבינלאומי היוקרתי ביותר של מדינת ישראל, ואחד היוקרתיים בעולם – לתשעה מדענים ואמנים, מהמצטיינים ביותר בתחומם. בכנס ייחודי שתקיים קרן וולף בחסות יו"ר הכנסת, ידונו הזוכים, בין השאר, בהבדל ובממשק שבין המושגים הצטיינות ומצוינות.

הצטיינות נתפסת כהישגים יוצאי דופן של הפרט ביחס להישגיהם של אחרים: בלימודים, בספורט, בעבודה. הצורך בהצטיינות נטוע עמוק באבולוציה, וקל להבחין בביטויו אצל יצורים חיים שונים כאשר הם מתחרים על מזון, רבייה וטריטוריה.

המצוינות היא מושג מורכב יותר, המתבסס על גישה ערכית-מוסרית. באופן אינטואיטיבי, לכולנו ברור ש"אדם מצטיין", יהיו הישגיו המחקריים והיישומיים אשר יהיו, אינו בהכרח "אדם מצוין", ולהיפך. "אדם מצוין" נתפס כאדם החותר לבטא את מלוא הפוטנציאל האישי שלו בהשוואה לעצמו בלבד, באופן המוערך כחיובי במסגרת התרבותית-ערכית אליה הוא שייך. אדם יכול להיות מצוין, גם אם אינו מצטיין.

הדיון המעניין יותר עוסק במקומות שבהם הצטיינות ומצוינות קשורות זו בזו. היום יותר מבעבר, שתיהן כאחת כרוכות בערכים תלויי תרבות, עמדות פוליטיות, מעמד סוציו-אקונומי וגיל. ספורטאי עדיין ייחשב למצטיין אם הישגיו יהיו הטובים ביותר. כך גם לגבי תלמיד, חוקר, מהנדס או מנהיג. אבל ההישגים המדידים של מצטיין בתחום מסוים יהיו לצנינים בעינינו אם יתברר שהוא חסר ערכים בהקשרי חיים אחרים, והישגיו ייפסלו לחלוטין אם יתברר שהם הושגו על חשבון ערכים שאנו מחשיבים כחיוניים, כגון יושרה, חוסר ניצול ומוסריות. במקרים כאלה, ההפרדה בין "ההצטיינות המקצועית שלי" לבין "חיי הפרטיים" מיטשטשת. אנחנו רוצים שהמצטיינים שלנו יהיו גם המצוינים שלנו, אנשים שנוכל לשאת אליהם עיניים ולומר – כאלה אנו שואפים להיות, אלה הם המודלים שלנו לחיקוי. חברה דמוקרטית מצליחה לא יכולה להסתפק במצוינים או במצטיינים, אלא צריכה לשאוף לפתח מצוינות מצטיינת.

 ארבעה מרכיבים בסיסיים חיוניים לפיתוחה של מצוינות מצטיינת: 

ספקנות חופשית: הצורך הפנימי והזכות החברתית להטיל ספק, לחקור מחדש, לנסות אחרת ולשאול שוב. הספקנות הזו היא מנוע המזרים אנרגיה ומשאבים לעשייה האנושית, גורמת לנו לגלות, ליצור ולהתקדם. היא הגורמת למדען להוסיף ולחקור את היקום, לאמן לפרוץ את כללי האמנות, מחמדנות חומרית. היא נובעת מחמדנות אינטלקטואלית, והיא הכרחית לאיכות חיים ודמוקרטיה.   

אחריות ארוכת טווח: ההבנה המעשית שאני חלק מהעולם, מעשיי משפיעים עליו ולכן יש לי אחריות כלפי כל מרכיביו. בעידן שבו התפיסה הרווחת היא "אני רוצה הכול ועכשיו", אי אפשר להגזים בחשיבותה של אחריות זו. אנו מסוגלים לצפות במתרחש בכל נקודה בגלובוס, ולא יכולים להתעלם מההשלכות של מעשינו על ההווה והעתיד כאחד. לא נוכל לומר "לא ידענו", "לא חשבנו", "לא העלינו בדעתנו". אנחנו כבר יודעים. ואם לא ניקח אחריות, איש לא יעשה זאת במקומנו. גם לא ילדינו.

מערכתיות רב-תחומית: הקצב המסחרר של שינויים, היוצר אפשרויות ותחומים חדשים בכל רגע, מחייב יכולת גבוהה של התאמה למצבים משתנים. זו מבוצעת טוב יותר על ידי מי שמשלב בחייו היכרות טובה עם תחומים שונים, ולכן סיכוייו לעשות השלכה, העברה ופיתוח של מיומנויות ועקרונות מתחום לתחום גבוהים יותר. אנשים עם רקע במתמטיקה, מוזיקה, אקולוגיה, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה ועוד, מוכנים יותר לחיים במציאות משתנה. מדובר בעקרון אבולוציוני בסיסי: "המין שסביר ביותר שישרוד הוא לא המותאם ביותר, החזק ביותר או השולט; אלא זה שמסוגל ביותר להשתנות ככל שסביבתו משתנה." (צ'רלס דארווין, "מוצא המינים").

יצירתיות ותעוזה פורצות דרך: ההעזה לחלום, להגות וליצור צירופים ופתרונות חדשים בעלי ערך, כלומר – חדשנות, תשוקה ויצירתיות. ניתן למדוד זאת באמצעות בחינת מספר המיזמים, הפטנטים והמאמרים המצוטטים של מדינה, המעיד על השפעת תוצרי המחקר שלה על שאר העולם; ובאמצעות בחינת רמת הביקוש וההפצה העולמית לאמנויות שלה (תערוכות, מוזיקה, מחול וספרות), המעידים על השפעת תוצרי התרבות שלה על שאר העולם. כשיוצרים מפה של העולם לפי היקף החדשנות המדעית-טכנולוגית, ישראל היא השנייה אחרי ארה"ב. בעולם שבו יצירתיות, ידע, משאבים ודרישה לחדשנות הם גלובליים וזמינים בכל מקום, היכולת להמשיך ולשמור על רמה גבוהה של חדשנות ויצירתיות הופכת לצורך קיומי; והיא דורשת לא פחות מתעוזה, כמו שנאמר: "צא ולמד מהצב – הוא מתקדם רק כשהוא חושף את צווארו." 

יכולתם של מרכיבים אלה לפעול כמערכת אחת תלוי, בראש ובראשונה, בסביבה תומכת המאפשרת יצירת חזון עצמי וחברתי שיש בו מטרות ויעדים ברורים; המעודדת תשוקה, עצמאות ומומחיות להשגתם; המטפחת שליטה במערכות סמלים מגוונות; המציבה מודלים ראויים לחיקוי; והמכירה בחשיבותם הקריטית של אנשי חינוך העושים את שני הדברים הכי חשובים שאיש חינוך צריך לעשות: מתבוננים ומכוונים. "מורה טוב בונה עם תלמידו כנפיים ואז מאפשר לו לעוף בכוחות עצמו" (ג.ג. מארקס).

 ומשהו יפה לסיום: בשבוע הבא, כשזוכי פרס וולף יגיעו לקבלת הפרס, עשרה בלוגרים צעירים ונלהבים ידווחו ישירות מהשטח, ויספרו על ההישגים, הנושאים והזוכים שהרשימו אותם במיוחד -  תמצאו אותם בדף הפייסבוק שלהם: – תכנסו ותעשו להם לייק, מגיע להם!  https://www.facebook.com/yjrmtysf

להמשך הפוסט

שופוני, כי חשוב אני.

ליאת בן דוד | 09.05.2014 | 10:50

 

"גוליבר היה גמד עם שיגעון גדלות – היו רבים כמוהו בארץ ליליפוט" יהונתן גפן.

 

סיפור חסידי מספר על שני אנשים שרבו ביניהם על חלקת אדמה אחת. זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא. הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם ושכניהם ועוררה פולמוס קשה. רגע לפני הטלת חרמות, החליטו ללכת לבורר. הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני, רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני. ואז, דרש הבורר משניהם כי יהסו. עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה והאזין. אחרי כמה דקות קם ממקומו, היטיב את בגדיו והסביר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת. פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה?

חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה.

 

השנה השביעית לעבודת ארץ תהיה שנת שבתון, מצווה לנו פרשת "בהר". פרשנויות שונות ניתנו למצוות השמיטה. הפרשנות הקלה, המיידית, היא הפרשנות החקלאית-אקולוגית, הטוענת ששנת שמיטה נועדה להתחדשות משאבי הקרקע. פרשנות אחרת טוענת ששנת השמיטה נועדה לאפשר לנו, אחרי שש שנות פרנסה ועבודה, לעסוק שנה אחת לא בעניינים גשמיים ופרקטיים – אלא בהרחבת הדעת ובנושאים רוחניים.

פרשנות נוספת, שנזכרתי במלוא חריפותה ממש לאחרונה, טוענת ששנת השמיטה נועדה להחזיר אותנו לפרופורציות. "הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומרת התורה בשם האל ומזכירה לנו שתחושת בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום היוהרה וההתנשאות, שלא רק הזהירות יפה להם, אלא בראש ובראשונה – הענווה. זו נובעת, בין השאר, מההבנה שלא רק שמותר לנו עצמנו לקחת לפעמים פסק זמן מכל הדברים המאד-מאד-חשובים-וחיוניים שאנחנו עוסקים בהם, אלא גם שאותם דברים מאד-מאד-חשובים-וחיוניים ממשיכים וימשיכו להתקיים (ולעיתים אפילו, ראו זה פלא, לשגשג) – גם בלעדינו. שנת שמיטה היא סוג של התרסה נגד כל אנשי ה"שופוני, כי חשוב אני".

בשנים האחרונות, אני פוגשת יותר ויותר "אנשי שופוני" כאלה, ההולכים ומתרבים סביבנו. אנשים שמצהירים שהם "השאירו חותם", "הביאו בשורה לעולם", ולכן תפקיד שאר העולם הוא להודות, לשבח, לפאר ולרומם אותם – "לתת להם את הכבוד והנכסים המגיעים להם."

אני נוטה להתייחס להצהרות כאלה בחשדנות וגיחוך, שלא לומר ביטול, המצטרפות לציניות המופלאה של חולות הזמן. מי שדורש כבוד, מי שההכרה בייחוד שלו חשובה יותר מהייחוד עצמו, מי שחושב שהוא יכול "לקנות ארץ לצמיתות" – שייצא בבקשה לשנת שמיטה. אולי זה יעזור לו לראות את עצמו בפרופורציות הנכונות. זה בוודאי יכול להחליף את הצורך שלנו בפראמין.*

 

*תרופה נגד בחילות

  

 

  

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט