בחירות בבריטניה: למה הפוליטיקאים מצטלמים במטבח?

לימור טבת | 29.03.2015 | 01:24

בעקבות הבחירות הקרבות במאי, וכחלק מטרנד שאולי מושפע מהעלייה בפופולריות של תוכניות בישול בבריטניה, החלו לאחרונה הפוליטיקאים הבריטים להצטלם לראיונות לתקשורת ממטבח ביתם. בישראל היתה זאת שרה נתניהו שהציגה את המטבח הצנוע בבית ראש הממשלה עם הקירות המתקלפים, אך שכחה להזכיר את קיומו של המטבח השני. בבריטניה היה זה ראש מפלגת הלייבור, אד מיליבנד, שפתח את טרנד המטבחים והצטלם לכתבה לרשת בי-בי-סי שותה תה יחד עם אשתו במטבחון קטן בביתו שבצפון לונדון. אחר כך התגלה שלמיליבנד מטבח נוסף וגדול בביתו, אך הוא בחר להצטלם דווקא במטבח הקטן.

מיליבנד, שאמור לייצג את מעמד העובדים בבריטניה, זכה לביקורת רבה מצד התקשורת וממפלגת השמרנים על שברשותו שני מטבחים. מיליבנד טען להגנתו – "אני ואשתי משתמשים רק במטבח הקטן". ראש ממשלת בריטניה מטעם השמרנים דיוויד קמרון ושר האוצר ג'ורג' אוסבורן לעגו למיליבנד על המטבחים, ופיזרו בדיחות בנושא בהזדמנויות שונות. מיליבנד לא התבלבל והשיב – "לפחות אני שילמתי עליהם", כשהוא רומז לפרשת ההוצאות המופרזות של שר מטעם השמרנים שנחשפה לאחרונה. קמרון לא נשאר חייב ושאל בסרקסטיות: "על איזה מהמטבחים הוא שילם? אני חושב שמגיעה לנו תשובה. אני חש צער כלפי מנהיג האופוזיציה שלא יודע מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלו".

מיליבנד עם אשתו במטבח הקטן. תצלום: בי-בי-סי

קמרון עצמו הצטלם כבר פעמיים במערכת הבחירות הזאת במטבח בביתו. בראיון שערך לפני שבוע לבי-בי-סי, דיבר קמרון על כך שאין בכוונתו להתמודד לכהונה שלישית, תוך שהוא עומד במטבח בביתו. לפני כשבועיים השתתף קמרון בכתבה מצולמת עבור עיתון הסאן הבריטי, שעקב אחריו במהלך יום עבודה שגרתי. במסגרת הכתבה שארכה 11 דקות, הצטלם קמרון מבשל ואוכל במטבח ביתו. עיתון ההטלגרף הגדיל לעשות כשמיפה את תכולת ארונות המטבח והמכשירים השונים במטבח של קמרון כפי שנראו בכתבה, ובתמונה אחת הצליח להראות את מחירם המשוער של כל אחד מהפריטים. 

התקשורת בבריטניה חגגה בשבועות האחרונים על נושא המטבחים. במאמר דעה בטלגרף הבריטי כתב טים סטנלי כי פרשת שני המטבחים של מיליבנד רק מראה שאין הבדל גדול בין מפלגת השמרנים ללייבור. שניהם מחוייבים לסוג של קפטיליזם שגורם לרבים מהבוחרים לברוח למפלגות קטנות יותר, כמו מפלגת הירוקים או מפלגת הימין הקיצוני UKIP. במאמר אחר שהתפרסם בטלגרף קראה רייצ'ל הליוול לפוליטיקאים לצאת מהמטבחים ולדבר על הבעיות הבוערות באמת.

שר האוצר אוסבורן לועג על המטבחים למול פניו ההמומות של מיליבנד

ככל שהפער הכלכלי בין המעמדות עולה, ככל שהעשירים נהיים עשירים יותר והעניים עניים יותר, וככל שהקשר בין הון לשלטון גובר, פחות ופחות אנשים מאמינים לפוליטיקאים. במיוחד בבריטניה, שרבים מחברי הפרלמנט שלה התחנכו בבתי ספר פרטיים ויוקרתיים ומגיעים ממשפחות עשירות. לרבים קשה להאמין כי לפוליטיקאים יש מושג לגבי חיי היום יום של האנשים ה"רגילים" וקשייהם הכלכליים, הבירוקרטיים וכו'. נראה שיועציהם של הפוליטיקאים יודעים זאת היטב, ואחד הדברים העיקריים שהם מנסים לעשות הוא לנסות להציג אותם ככאלה, כאחד האדם.

אז מה המסר של הפוליטיקאים – יש לנו מטבח (או שניים) ואנחנו אפילו מבשלים ואוכלים. כלומר אין הבדל בינינו, כולנו בני אדם, תצביעו לנו. אני תוהה מה יקרה שגם זה לא יעבוד, ואמון הציבור אף ילך ויפחת, אולי טרנד של פוליטיקאים בשירותים? במקלחת?

להמשך הפוסט

גם בצרפת הישראלים בטוחים: פוסט אורח מאת ד"ר יעל דגן

לימור טבת | 28.02.2015 | 22:17

בעקבות הפוסט האחרון שלי שעסק בתחושת הביטחון של ישראלים בלונדון, פנו אלי ישראלים שחיים בערים שונות באירופה והביעו הזדהות. משפחותיהם בארץ דואגות גם להם, בזמן שהם לא מרגישים פחד. ד"ר יעל דגן, ישראלית שחיה 20 שנה בצרפת, היסטוריונית ומורה, כתבה פוסט אורח בו היא מסבירה למה להידרדרות היחסים בין יהודים למוסלמים בצרפת יש יותר קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתעמולה הישראלית מאשר לאנטישמיות הצרפתית.

בכל פעם שמגיעות חדשות רעות מישראל, מתרבות הידיעות על אירועים "אנטישמיים" בצרפת. בקיץ באחרון מצאתי את עצמי מרגיעה בני משפחה ומכרים מודאגים לשלומי בעוד שבישראל נשמעו אזעקות שלוש פעמים ביום. הייתי צריכה לחזור השכם והערב על הטענה שלא, כבר 20 שנה אני חיה בצרפת, ומעולם, בשום רגע, לא הרגשתי סכנה לחיי, ולא הסתובבתי בתחושת פחד.

אמנם אינני חובשת כיפה או שביס, וגם אינני עונדת מגן דויד שנראה לקילומטרים, ונכון, אני גם לא מנופפת ברחוב בדגל ישראל, אבל יש לי מבטא ישראלי, ואף פעם לא הסתרתי את ישראלותי במידה ששאלו אותי. אף פעם לא הפסקתי לדבר עברית עם חברי או עם בתי ברחוב או במטרו, ואם במקרה אני אוחזת בשקית מעוטרת באותיות עבריות לא יעלה על דעתי להפוך אותה כדי להסתיר את סימן ההיכר שלנו. אוסיף ואומר שאני חיה בפרבר של פריז ברובע מעורב, ועל השכנים שלי נמנים גם מהגרים או בני מהגרים מהעולם הערבי ומצפון אפריקה. יחסי השכנות שלנו מצוינים, וחלקם הפכו לידידים. את החוויה הזאת אני חולקת עם ישראלים רבים שחיים פה כמוני בתחושת ביטחון גמורה.

יחד עם זאת, נשמעות יותר ויותר עדויות של יהודים שאינם מרגישים בטוחים בצרפת. תחושה זו התחזקה מאוד לאחר הפיגוע במרכול הכשר, שהיה בינואר האחרון, יומיים לאחר הטבח במערכת שארלי-הבדו, ושמצטרף לשורה של פיגועים שהתרחשו בצרפת או בבלגיה, מעשי ידם של צרפתים בני מהגרים שרצחו יהודים בשם האיסלם: פיגוע הירי של מוחמד מראח ב-2012, הירי במוזיאון היהודי בבריסל ב-2014, ועכשיו היפר-כשר. אירוע מחריד נוסף היה ב-2006 – רציחתו לאחר חטיפה ועינויים קשים של אילן חלימי, צעיר יהודי שנפל קורבן לכנופיית פושעים. לאירוע היה גוון אנטישמי מובהק, שכן חוטפיו הצהירו במפורש שהם חטפו יהודי על מנת לסחוט כופר מה"היהודים העשירים".

בנוסף לכך, יהודים רבים מתלוננים, מזה שנים רבות, על התנכלויות חוזרות ונשנות ברחוב ברגע שניתן לזהות בבירור שהם יהודים בגלל כיפה או לבוש מסורתי. בשכונות שבהן רוב מוסלמי, בעיקר בפרברים מסויימים מחוץ לפריז, יהודים אכן לא יכולים להסתובב מבלי לשמוע הערות מעליבות ומאיימות, כפי שתיעד העיתונאי צביקה קליין בכתבה מצולמת שזכתה לחשיפה רבה. הכתבה שערורייתית, מעידה על בורות העיתונאי שאפילו לא יודע איפה הוא נמצא בדיוק, ועל חוסר הגינות מוחלט בתיאור, אבל הקללות והיריקות כנראה אינן מבויימות.

הרובע היהודי בשכונת Marais בפאריס. תצלום: AFP

מצד אחד, אירועים מצמררים שבהם "יהודים נרצחים כיהודים". מצד שני, חשש מוצדק להסתובב בלבוש "יהודי" באזורים מסויימים בגלל התנכלויות. אך האם באמת מדובר באנטישמיות? האם צרפת אנטישמית? האם הצרפתים אנטישמיים? ובאיזו "אנטישמיות" מדובר? האם מדובר באותה שנאת ישראל הישנה, שהתגלגלה בשנאת ישראל החדשה ("אנטישמיות מודרנית") בשלהי המאה ה-19 והגיעה לשיאה הרצחני בשואה? האם השנאה הזו מרימה ראש וחוזרת, או שמדובר במשהו אחר, ובמה בדיוק?

כדי לענות על השאלה הזאת צריך להזכיר מהי אנטישמיות, שכן מדובר בתופעה היסטורית מוכרת היטב הודות לאינספור כרכים שנכתבו עליה. היהודים היו קורבנות לרדיפות ולהשפלות בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה, בעיקר באירופה הנוצרית, ובעיקר בתקופות של משברים. אבל השנאה ליהודים זכתה לשם "אנטישמיות" דווקא בעת החדשה, כשהלהט הדתי מפנה את מקומו לתיאוריות פסבדו-מדעיות המציגות את היהודי כנחות מבחינה תרבותית, אתנית או גזעית.

האנטישמיות המודרנית היתה זרם רב עוצמה באירופה במאה השנים שבין 1850 ל-1950 עד שהגיעה לשיאה בפרוייקט הרצחני של גרמניה הנאצית. לאנטישמיות היו הוגים, מפיצים, בטאונים, עיתונים, מפלגות פוליטיות, והיא שימשה כלי לניגוח הדמוקרטיה בעיקר מן הימין. היא שלטה בתת מודע האירופי שניזון מן השנאה הנוצרית והיו לה ביטויים רבים בכל תחומי התרבות. בצרפת היא אמנם לא הגיעה לשלטון כמו בגרמניה, אבל היתה לה נוכחות בכל תחומי החיים.

ובכן, ההבדלים בין צרפת של פרשת דרייפוס וצרפת של היום בולטים לעין. בעוד שאז השתלחה העיתונות ביהודים באין מפריע בחסות "חופש הביטוי", פרסמה קריקטורות אנטישמיות ומאמרים ארסיים נגד "צרפת היהודית", הרי שהיום החוק מעניש בחומרה דעות מסוג זה ואף פוליטיקאי לא יסתכן בהערות אנטשימיות. זאת הסיבה שמפלגתה של מארין לה פן מתנערת היום בתוקף מכל גרגר של אנטישמיות שדבק בה מדי פעם בגלל עברה הלא רחוק והכוחות הפוליטיים שמרכיבים אותה, וזאת הסיבה שהיא זוכה ליותר ויותר תהודה בציבור. ברור לכל בר דעת שכל אמירה נגד יהודים או זילות השואה תגרור גינוי מקיר לקיר ודחיקה לשוליים, כפי שקרה לקומיקאי דיה-דונה.

 השיח הרשמי בצרפת מצטיין בגישה שהייתי מגדירה אפילו כפילושמית (אוהבת יהודים) ולו בגלל שהאנטישמיות היא סוג הגזענות שהביקורת עליו היא הנוקבת והנחרצת ביותר, אף על פי שהוא רחוק מלהיות היחיד. בנאום שזכה להדים רבים אמר לאחרונה ראש הממשלה מנואל ואלס שצרפת בלי יהודים לא תהיה צרפת. ונשיא הרפובליקה, פרנסואה הולנד, חזר ואמר שהיהודים בצרפת נמצאים בבית, בעוד שהאנטישמים הם הזרים בה. היסטוריון ישראלי ידוע, שלמה אבינרי, הסביר זאת לאחרונה במאמר דעה ב"הארץ". מה שמוזר הוא שעד עתה לא ניתנה לעמדה זו מספיק תהודה.

מפגינים אוחזים בשלטים "אני יהודי" ליד המרכול הכשר בפריז. תצלום: רויטרס

האם דחיית האנטישמיות משקפת את עמדת העם הצרפתי או שזוהי רק אידיאולוגיה רשמית? בדרך כלל קשה לתת תשובות חד משמעיות על שאלות מסוג "מה חושב העם". הסקרים נותנים תמונה מסויימת, אבל עדיין תלויים באופן שבו הם נעשים ובאופן שבו הם מפורשים. מצד אחד, אפשר להזדעזע מכך ש-25 אחוזים מהצרפתים סבורים ש"ליהודים יש יותר מדי שליטה בפוליטיקה ובתחום הפיננסי" (סקר שפורסם בנובמבר 2014 ושנערך על ידי מכון הסקרים IFOP) . האם מכך אפשר להסיק שהצרפתים אנטישמיים?

נונה מאייר, חוקרת בכירה בבית הספר הגבוה למדעי המדינה, המתבססת בין היתר על הדו"ח השנתי של ה-CNCDH, הוועדה הלאומית המייעצת בתחום זכויות האדם, כופרת בטענה זו בתוקף. לפי דעתה, האנטישמיות בצרפת נמצאת בנסיגה מתמדת מאז סוף מלחמת העולם השנייה. דוגמה: ב-1945, רק שליש מהצרפתים חשבו שהיהודים הם צרפתים לכל דבר. היום מדובר ב-85 אחוזים עד 90 אחוזים שסבורים שיהודים הם צרפתים לגמרי. סקרים אלה גם מראים שהיהודים הם המיעוט שסובל הכי פחות מדימוי שלילי, לעומת המיעוט המוסלמי והצוענים או "בני רומה".

ההכרזות של ראש ה- CRIF, המועצה המייצגת של המוסדות היהודים בצרפת, רוז'ה קוקרמן, לפיהם צרפת נמצאת במצב של ערב ליל הבדולח, מופרזות לחלוטין ואינן תורמות להרגעת הרוחות. הן יוצרות פאניקה ולפעמים גם תורמות בעקיפין להתגברות האלימות. האירועים האלימים אכן מחרידים בחלקם, אבל בחלקם גם מומצאים או מנופחים מעבר לכל פרופורציות, ובוודאי שאינם משקפים את דעת הקהל אלא דעת מיעוטים.

לכן אפשר בהחלט להטיל ספק בטענה שהאירועים האנטישמיים אכן רבים כל כך ונמצאים בעליה מתמדת. כפי שנטען בתחקיר מעמיק שערך בנושא העיתון מדיה-פארט, קשה להוכיח או להפריך טענה זו, מפני שכלי המדידה משתנים ללא הרף ומשפיעים על האופן שבו נספרים האירועים. אם להסתמך בכל זאת על נתונים אלה, הם מצביעים על עלייה בכמות האירועים האנטישמיים החל בשנת 2000, שהיא שנת תחילת האינתיפאדה השנייה. מאז, לא ירדה רמת האירועים האנטישמיים לרמה שהיתה קודם לכן.

הנתונים האלה תואמים את הניסיון האישי שלי. הפעם הראשונה שהתחלתי לשמוע על אירועים אנטישמיים בצרפת היתה בתקופה זו, על רקע התמוטטות הסכם אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה. מאז לא חסרו אירועים אלימים אחרים במזרח התיכון: הפלישה לעיראק ב-2003, מלחמת לבנון 2 ב-2006, ושלוש ההתקפות הישראליות על עזה בשנים האחרונות, האחרונה בהן ביולי 2014, שבו נרשמה שוב עלייה באירועים אלימים נגד יהודים. גם אם מדובר בהתקפות נגד אזרחים צרפתים ולא נגד ישראלים, ההקשר של ההתקפות הוא ללא ספק ציר המתח ישראל/ פלסטין. מרכיב נוסף בתמונה הוא מעורבות המעצמות, כולל צרפת, בסכסוכים בעולם הערבי/מוסלמי : לוב, מרכז אפריקה, מאלי, עיראק וכו'.

האירועים האלימים תופסים כותרות, אבל גם מזינים שמועות שווא בתגובות שרשרת שלפעמים קשה לדעת מה מהם אמת ומה שקר. במהלך הקיץ האחרון, שבו זרעה ישראל הרס בעזה, אירעו אירועים אלימים שמשכו אליהם הרבה תגובות ועוררו חרדות. האירועים תוארו בהפרזה רבה, חלקם היו דמיוניים לגמרי, ורק חלק אמיתיים.

דוגמה לאירוע דמיוני הוא ההתקפה לכאורה על בית הכנסת של רחוב לה-רוקט בשולי ההפגנה הפרו-פלסטינית של ה-13 ביולי. השמועה התפשטה במהירות שבית הכנסת נמצא במצור. אבל כפי שהסביר הרב סרז' בן-חיים, בית הכנסת שלו לא הותקף בשום רגע ולא נזרק לתוכו שום חומר תבערה. המתפללים נאלצו להישאר בתוך בית הכנסת בגלל תגרה שפרצה מחוץ לבית הכנסת, בה היו מעורבים בריוני "הליגה להגנה יהודית" (כהניסטים) שככל הנראה יצרו פרובוקציה בכוונה תחילה. המשטרה הפרידה בין המתפרעים וביקשה מהמתפללים לא לצאת עד שירגעו הרוחות. הדברים הועמדו על דיוקם מיד, ולא הוגשה כל תלונה במשטרה. אבל הנזק כבר נגרם ובגלל אירוע זה שנבדה ונוצל לצורך מניפולציה, החליטה הממשלה לאסור על שתי הפגנות פרו פלסטיניות שתוכננו לשבועיים שלאחר מכן.

האיסור על ההפגנה הגביר את התיסכול והוביל לאירועים חמורים יותר. בפרבר סרסל שמצפון לפריז אכן הותקפו עסקים בבעלות יהודים: בית מרקחת, חנויות, וגם נעשו נסיונות לתקיפת בית כנסת. אירועים כאלה, אף על פי שהם מוגבלים מאוד בהיקפם, נקודתיים ונסיבתיים, גורמים נזק רב לרקמת היחסים בין הקהילות השונות בצרפת, וזוכים לגינוי מיידי של אנשי רוח ודת מוסלמים. הארגונים הפלסטינים הם הראשונים להתנער מהם.

הבדיה-הגזמה הזאת מועילה אולי לתעמולה הישראלית, וזוהי כנראה מטרתה: להפוך כל ביקורת על ישראל לבלתי לגיטימית. אבל כפי שטען פסקל בוניפס היא טומנת בחובה גם סכנות. ראשית, היא עלולה לגרום לבהלה בקרב היהודים. שנית, היא מעלה את החשד שכל אירוע אנטישמי עליו מדווח הוא בדיה ובכך היא מזינה תאוריית קונספורציה שתורמות לעלייתה של האנטישמיות. שלישית, היא משחירה את המציאות, וגורמת לאנשים לחשוב שבצרפת ובגרמניה אנחנו נמצאים ערב ליל הבדולח, בעוד שהמציאות היא אחרת לגמרי.

למעשה, מאז מלחמת העולם השנייה, האנטישמיות היא זרם שולי וקיקיוני בדעת הקהל האירופית. גם אם שרידים שלו רוחשים מתחת לפני השטח, הם מודחקים, כולל בקרב חוגי הימין הקיצוני שמכוונים את שנאתם היום למיעוט המוסלמי ולצוענים. לעומת זאת, בעוד שהאנטישמיות ממשיכה לסגת בדעת הקהל הצרפתית, הדימוי של ישראל, שהיה גבוה מאוד במלחמת ששת הימים ובזמן הסכמי אוסלו נמצא בשפל בקרב האוכלוסיה הצרפתית הכללית. יחד עם זאת, היחידים שפוגעים בפועל ביהודים – והם בכל מקרה מיעוט שבמיעוט – מונעים על ידי אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית. שתי שאלות צריכות להישאל בהקשר זה. ראשית, האם שנאת יהודים זו היונקת מאיסלם רדיקלי ממשיכה את האנטישמיות האירופאית של המאות ה-20-19, ושנית, מה הקשר של שנאה זו לסכסוך הישראלי-פלסטיני?

גם אם אין להתעלם מנוכחותן של דעות קדומות אנטי יהודיות בנוסח "היהודים שולטים בפוליטיקה ובכלכלה" בקרב חוגים מוסלמים אנטי-יהודים, קשה לראות בשנאה המוסלמית ליהודים גלגול של שנאת ישראל הנוצרית (היהודים רצחו את ישו… כמובן שזה אבסורד בהקשר המוסלמי) וגם של האנטישמיות בגלגולה המודרני ובוודאי הנאצי.

נשיא צרפת הולנד לוחץ את ידו של נתניהו שבא לצעדה בפריס לאחר הטבח במערכת שארלי-הבדו. תצלום: רויטרס

בספרו החשוב הערבים והשואה, הראה ז'ילבר אשקאר שבעוד שאנטישמיות, תמיכה בנאצים והכחשת שואה היו תופעות שוליות בקרב אינטלקטאולים ערבים ופלסטינים מרוב הזרמים הפוליטיים, שהקפידו להפריד בין המאבק שלהם בישראל ובציונות ובין היחס ליהודים, פיתחו האחים המוסלמים במצרים כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 תורות אנטי-יהודיות מובהקות שגם הושפעו מהאנטישמיות האירופאית וגם ינקו ממקורות במסורת המוסלמית. לרעיונות האלה היתה השפעה בכל המזרח התיכון ובעיקר בבתי הגידול של האיסלם הפוליטי. כך למשל, שיתוף הפעולה של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, עם גרמניה הנאצית, השתלב במגמה זו.

אבל עדיין, נקודת המוצא של שנאת היהודים המוסלמית היא הציונות ומדינת ישראל. היום תוקפים מחבלים מוסלמים מטרות באירופה במסגרת ה"ג'יהאד" נגד המערב. מי המטרות שלו? ראינו אותם תוקפים עיתונאים ומאיירים (חופש הביטוי), לובשי מדים (המדינה) ויהודים. השאלה היא ממתי יהודים הם חלק בלתי נפרד מה"מערב" ומדוע הם מזוהים באופן כל כך מובהק עם אויבי האיסלם (בגירסתו הקנאית והרצחנית). ללא ספק קיומה של ישראל, והאופן שבו הסכסוך עם הפלסטינים נמשך, מזין את השנאה הזאת. אבל נגד השנאה הזאת, נגד הפיגועים האלה, רוב רובם של הצרפתים היום מאוחדים, ולכן אבסורד לדבר על אנטישמיות כללית של החברה הצרפתית.

יהודים רבים בצרפת מדברים היום על הגירה לישראל כפתרון לתחושת חוסר הביטחון שלהם. מלבד האבסורד שבהגירה למקום לא פחות מסוכן ליהודים, אבל שבניגוד לצרפת לא מספק שום הגנה מפני הקפיטליזם הדורסני (בעוד שצרפת מספקת שירותי רווחה רבים), יש פה שאלה עקרונית יותר. האם הבחירה בישראל היא הפתרון או חלק מהבעיה? האם התמיכה העיוורת בישראל, שעליה מצהירים מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת, איננה מחזקת את הטשטוש הג'יהאדיסטי בין יהודים ומדינת ישראל, ומעמיקה את הקרע בין יהודים ומוסלמים בצרפת?

דוגמה מהקיץ האחרון: המדינה היחידה בעולם, שבה התקיימו הפגנות תמיכה המוניות בישראל היתה צרפת. הפגנות אלה זכו לאפס תמיכה מחוץ לקהילה היהודית (בניגוד להפגנות נגד אנטישמיות למשל). הקריאות להפגנה כללו את הכרזה הבאה: "היו גאים, שכן אנו מגנים על אדמתנו ועל הזהות שלנו במאבק נגד הטרור". כשאזרחים צרפתים מנכסים לעצמם את המלחמה של ישראל בעזה, וטוענים שישראל היא "אדמתם", הם שולחים מסר בעייתי בלשון המעטה לחברה הסובבת אותם. ראשית, הם מוציאים את עצמם מכלל האזרחים הצרפתים ומצהירים על השתייכותם למדינה אחרת, בעוד שהמלחמה באנטישמיות מתבססת על חיזוק הטענה שהיהודים הם צרפתים לכל דבר, אזרחים שווי זכויות. בנוסף לכך, הם מזדהים עם מדינה שהורגת מאות ילדים ערבים-מוסלמים בחודש. בצרפת יש מיליוני אזרחים-מוסלמים, חלק מהם לא אדישים לגורלם.

שאף אחד לא יבין חס וחלילה שאני מאשימה את קורבנות הטרור באחריות לפיגועים. ראשית, לאף אחד אין זכות להרוג מישהו בגלל דעות, שנית הטרור הורג ללא הבחנה ולא שואל אותך מה דעתך. למחבלים שרצחו בפיגועים אין שום קשר לעם הפלסטיני שבו הם עושים שימוש ציני, מזיק, וראוי לגינוי מוחלט. אבל הדוגמה האחרונה של הצהרות הקריף וגם ההצהרות של ראש ממשלת ישראל, שבהן הוא מעליב את המנהיגים האירופאים במאבקם נגד האנטישמיות, אינן תורמות להפגת המתח, והופכות את מציאות החיים של יהודים פה ליותר ויותר מנוכרת ומבוהלת, מציאות שבאופן פרדוקסלי איננה מוכרת לישראלים שחיים פה אורח חיים חילוני כמוני.

זאת לא הארץ שהגעתי אליה לפני 20 שנה. אמנם גם היום אפשר לראות בהפגנה משותפת רב ואימאם מתחבקים וקוראים אחד לשני אחי. רק שהיום התחושה שהיא שמדובר ביוצא מן הכלל שמחזק את הכלל, שגילויים של ידידות ואחווה בין מוסלמים ויהודים הופכים להיות פחות ופחות שכיחים. זאת הבעיה האמיתית היום של צרפת, לא אנטישמיות. זה עדיין לא הופך את קיומנו פה למסוכן, רק לפחות נעים.

להמשך הפוסט

בניגוד לפרסומים, ישראלים בלונדון כן מרגישים בטוחים

לימור טבת | 15.02.2015 | 19:42

בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי מוזהרת יותר ויותר מפני "האנטישמיות הגוברת בבריטניה". זה התחיל מבני משפחה בישראל שמספרים לי שהמצב נורא, ושראו בטלוויזיה ראיון עם משפחות בבריטניה שרוצות לעזוב בשל התגברות האנטישמיות, זה ממשיך בכתבות גם בתקשורת המקומית עם כותרות דרמתיות כמו – "כמעט מחצית מהבריטים מחזיקים בדעות אנטישמיות", וכלה בישראלים שכותבים לקבוצת הפייסבוק בה אני חברה, "ישראלים בלונדון", שאלות כמו "אני מבקרת בלונדון בשבוע הבא, זה נכון שלא כדאי לי לדבר עברית ברחוב ולא ללבוש חולצות עם הדפסים בעברית?" או "מאיזה אזורים עלי להימנע כישראלי?, שמעתי שיש הרבה מוסלמים ושמאוד מסוכן בלונדון" וכו'.

אני כישראלית שחיה שש שנים בלונדון, וכמו כן כל חבריי ומכריי הישראלים והיהודים שגרים בלונדון, חלקם אף 15 שנים ויותר, מעולם לא נתקלנו באופן אישי באנטישמיות, וגם עכשיו לא מרגישים שום שינוי במגמה. ההיפך הוא הנכון – בכל מקום עבודה, אירוע או מסיבה בהם פגשתי בריטים או זרים שגרים בלונדון, ואמרתי שאני ישראלית, התגובות הביעו פתיחות וסקרנות. בדרך כלל אני נשאלת על התרבות, השפה, מזג האוויר וכו'. כדי לוודא שלא מדובר רק בניסיון אישי שלי ושל חבריי, בדקתי את התחושות האלה גם עם כמה משפחות בריטיות יהודיות שאני מכירה המתגוררות בצפון לונדון כל חייהן, שאמרו לי דבר דומה – אנחנו לא יודעים על מה מדובר.

חנות הבייגל היהודית המפורסמת ברחוב בריקליין הטרנדי בצפון מזרח לונדון

גם התגובות לשאלות שנשאלו בקבוצת "ישראלים בלונדון", המונה יותר מ-4,000 חברים, מראות על דעה דומה. למשל שאלתה של מישהי לגבי ההמלצה לא לדבר עברית ברחוב או ללבוש הדפסים בעברית זכתה לעשרות תגובות, ולהפתעתי כמעט כל התשובות של כל הישראלים היו די דומות והנה מקבץ – "הפחדה מוגזמת ומופרכת של התקשורת הישראלית"; "אנחנו לא יודעים על מה מדובר..סתם מפחידים אתכם"; "אל תדאגי בישראל יותר מפחיד"; "אין שום סכנה בלדבר עברית או ללבוש חולצות עם הדפסים בעברית" (מישהו הוסיף ובצדק – ממילא אף אחד לא מבין שזה עברית); "דברי עברית חופשי ואפילו תצאי עם הדפסים עם כיתוב בעברית על הבגדים. אין חשש"; "אני גר במזרח העיר באזור בו יש הרבה מוסלמים ומעולם לא נתקלתי בשום בעיה".

התגובה הכי מפתיעה לשרשור היתה מחשבון הפייסבוק של חב"ד בלונדון –  "אנחנו מדברים עברית בכל אזור קיים בלונדון, בכל סוג של חנויות שאת מעלה על דעתך…בכאב אני אומר, בארץ יותר מפחיד". עוד הוסיף חב"ד – "מאקו מבלבלים את המוח" (בהקשר של כתבה בנוגע לאנטישמיות בלונדון, ל"ט). הופתעתי משלל התגובות האלה כיוון ש"ישראלים בלונדון" היא קבוצת אנשים הבאים מכל גווני הקשת הפוליטית, שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא מגורים בלונדון. ממה שראיתי, לא היתה אפילו תגובה אחת שתמכה בכך שיש סכנה ממשית, היו מיעוט של תגובות שאמרו שתמיד צריך להיזהר, אבל לא הזכירו שום ניסיון רע שקרה להם.

במקביל החלטתי לקרוא בעיון את הכתבות המדברות על עלייה באנטישמיות, במיוחד את זו של ה"גרדיאן" עם הכותרת "כמעט מחצית מהבריטים מחזיקים בדעות אנטישמיות", מתוך מחשבה שאולי בכל זאת יש דברים שאני לא יודעת. דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא, שלמרות שהכותרת טוענת שכמעט מחצית מהבריטים אנטישמים, לקראת סוף הידיעה נכתב שעורך המחקר בעצמו טוען כי מהממצאים לא ניתן להסיק שמחצית מהבריטים אנטישמים, אלא שיש אפשרות שאנשים רבים מחזיקים בדעות קדומות. כלומר הכותרת האמתית והלא מתלהמת היתה צריכה להיות – "יכול להיות שכמעט מחצית מהבריטים מחזיקים בדעות קדומות כלפי יהודים". יש קצת הבדל. כשחושבים על זה, הרבה מאוד אנשים מחזיקים בדעות קדומות כלפי הרבה דתות, עמים וכו'. כלפי מוסלמים למשל, צרפתים, גרמנים, אפריקאים, שחורים ומהגרים באופן כללי, חלק מהאנשים גם סתם שונאים זרים באשר הם.

שכונת גולדרס גרין בצפון לונדון, בה מתגוררים ישראלים ויהודים רבים

בהמשך הסתקרנתי לגבי השאלות שנשאלו בסקר, מהן ניתן להסיק כביכול על האנטישמיות של הנסקרים. שתי שאלות במיוחד בלטו – התברר ש-17% מהמשתתפים בסקר מאמינים שיהודים חושבים שהם טובים יותר מאחרים, ועל השאלה האם יש יהודים שמנצלים את השואה כדי לעורר סימפטיה, ענו אחד משמונה נסקרים כן. אני שואלת את עצמי האם שאלות אלה באמת מראות על אנטישמיות? האם יש יהודים שבעצמם היו עונים כן, או לפחות חושבים שזה נכון חלקית, על השאלות האלה? בכל מקרה, הכתבה הזאת ודומות לה השיגו את המטרה – רוב האנשים ממילא קוראים רק את הכותרת, ואולי חלק מהכתבה, וממנה מסיקים שחצי מהבריטים אנטישמים. לא פלא שיש משפחות יהודיות שחושבות לעזוב.

נושא בעייתי נוסף בהגדרת אנטישמיות היא הבלבול אצל רבים בין גינוי ישראל לשנאת יהודים. האם שנאת יהודים באשר הם יהודים דומה להפגנות נגד מדיניות ישראל בשטחים למשל? או לחרם על מוצרים מההתנחלויות? נראה לי שפעמים רבות אדם שמפגין נגד ישראל או אפילו מחרים את ישראל, נחשב אוטומטית בעיני רבים לאנטישמי ושונא יהודים, למרות שלרוב אין קשר בין הדברים כי מדובר בעמדה פוליטית.

 לפני מתקפת התגובות שתכלול מן הסתם לינקים לכתבות המראות על עלייה בתקריות האנטישמיות אקדים תרופה למכה – ברור שיש אנטישמיות ושיש תקריות נגד יהודים, כמו שיש שנאת זרים אחרים ותקריות נגדם. לא ברור אם יש עלייה במגמה או בניפוח של התקשורת לצרכים פוליטיים או אחרים. יכול להיות שבקרב יהודים חרדים הגרים בקהילות החרדיות בלונדון מורגש שינוי, אבל אין לי ולחבריי החילוניים החיים בלונדון יכולת לדעת את זה, ובכל מקרה התקשורת לא מפרידה בינם לבין יהודים או ישראלים אחרים בלונדון. כל מה שאני אומרת – המציאות שלי ושל ישראלים רבים בלונדון היא שונה לחלוטין. תשפטו בעצמכם למי להאמין.  

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ?

הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

להמשך הפוסט

איך הוסתרה רשת הפדופיליה של הפוליטיקאים הבריטים?

לימור טבת | 10.02.2015 | 22:01

תחושה של גועל וחוסר אמון מלווה אותי כבר כמה ימים מאז שנחשפתי לכמה כתבות בתקשורת הבריטית על פרטים חדשים בפרשת רשת הפדופיליה של פוליטיקאים ושופטים בכירים, שהתנהלה בשנות ה-70 ה-80 וה-90 ברחבי בריטניה. כל פעם שנראה שזה לא יכול להיות יותר מטורף, אכזרי וקונספירטיבי, פרטים חדשים מתגלים שכמו לקוחים מסרט אימה.

בין היתר נחשף לאחרונה כי שלושה חברי פרלמנט מכהנים ושלושה חברים בבית הלורדים מופיעים ברשימת 22 חשודים במעורבות באותה רשת פדופיליה, שהעביר הסקוטלנד יארד למשטרה. מתוך הרשימה, 14 פוליטיקאים ממפלגת השמרנים חמישה מהלייבור ושלושה ממפלגות אחרות. חלק מהחשודים ברשימה כבר לא בין החיים. בנוסף, בדצמבר נחשפו עדויות חדשות, הנוגעות גם לרצח שלושה ילדים שנוצלו מינית על ידי פדופילים מאותה רשת. העד ניק (שם בדוי), שלטענת המשטרה עדותו "אמינה מאוד", סיפר לתקשורת כי "חבר פרלמנט מטעם השמרנים לשעבר חנק ילד למוות במהלך אקט מיני", בעוד ילד נוסף נרצח "בברבריות מול עיניו של חבר פרלמנט אחר מטעם השמרנים". ילד שלישי, מספר ניק, נדרס למוות בכוונה לאור יום לאות אזהרה לניק שלא יספר.

עיתונאי מדבר על העדות האמינה של "ניק" על רצח שלושה ילדים

עדויות נוספות שנמסרו למשטרה: אביו של ילד בן 8 שנרצח ב-1981 סיפר כי אלמוני התקשר אליו ואמר לו כי בנו נרצח על ידי "שופטים ופוליטיקאים" בבית ההארחה אלם, בית הארחה שככל הנראה ביקרו בו לעיתים קרובות חברי הרשת. לאחיו של נער בן 15 שנעדר ב-1979 ושהיעדרותו נקשרה לאותו בית הארחה, נמסר מהמשטרה דאז כי אם ישאל שאלות הוא יכול להיפגע.

עד נוסף בשם דארן (שם בדוי) שהיה בעצמו קורבן של אותה רשת, טען בחודש שעבר כי נערה בת 15, שככל הנראה התארחה באופן קבוע בבית הדירות כיכר הדולפין הידוע לשמצה בהקשר של אותה רשת, נעלמה וככל הנראה נרצחה לאחר אורגיה עם אותם אנשי ציבור. לדברי דארן, הוא עצמו הוסע למסיבות סקס בתחילת שנות ה-90 על ידי אדם בשם פיטר רייטון. רייטון עבד כיועץ בכיר לשירותים הסוציאליים בבריטניה ובמסגרת תפקידו ביקר בבתי ספר ובבתיהם של ילדים במשפחות אומנה. כעת ידוע שרייטון, שמת ב-2007, היה פדופיל. פשיטה על ביתו של רייטון ב-1992 קשרה אותו לאותה רשת פדופילים של בעלי הכוח, אבל התיק נגדו נסגר. בלש מטעם המשטרה הסביר את סגירת תיק במשפט 'היתה אז תרבות של הגנה על הממסד'.

במהלך השנים היו כמה ניסיונות לחשוף את הפרשה אך כולם כשלו, בין היתר כיוון שמי שעמד בעמדות כוח פוליטיות היה בעצמו חבר ברשת הפדופיליה, או שניסה להגן על הממסד. ב-1984 חבר פרלמנט מטעם השמרנים ג'ופרי דיקנס העביר למשרד הפנים תיק ובו האשמות רציניות נגד רשת הפדופיליה. משרד הפנים התעלם מהתיק. התיק הזה יחד עם 113 תיקים נוספים הקשורים לפרשה נעלמו לחלוטין מארכיון הממשלה.

האדם שאחראי על משרד הפנים באותו זמן היה לאון בריטאן. בריטאן מת לפני כשבועיים ולאחר מותו התגלה שהוא עצמו היה תחת חקירה של משטרת לונדון בחשד לניצול מיני של ילדים במלון בלונדון ובעוד מקומות, וכן נחקר בחשד שהיה עד לרצח נער בתחילת שנות ה-80. גם העד ניק, שנחשב אמין על ידי המשטרה, הזכיר את שמו של בריטאן ואמר שהוא ניצל אותו ואחרים עשרות פעמים. שני עדים נוספים פנו למשטרה ומסרו עדות דומה לגביו. אם ההאשמות נגד בריטאן נכונות, לא מפתיע שהתיקים שהועברו אליו נעלמו.

עדות של אחד הקורבנות: "כולנו לבשנו פיג'מות ונוצלנו מינית"

סיפורי האימה עוד לא הסתיימו – ב-1990, האישה שניהלה את בית הארחה אלם מסוף שנות ה-70 ועד 1982, קרול קאסיר, מתה ממה שנראה כמו התאבדות. כשעוד היתה בחיים, 12 ילדים, כולם בנים, מסרו עדות למשטרה כי הם נוצלו מינת באותו בית הארחה. למרות שעדותם היתה אמורה לסלול את הדרך למעצרים המוניים, בסופו של דבר התקבלה הרשעה רק לגבי קאסיר ובעלה על "אי סדרים בבית הארחה".

שנים לאחר מכן הראתה קאסיר לעובד סוציאלי מעמותה למען נערים במשפחות אומנה "20 תמונות של גברים בגילאי העמידה עם ילדים צעירים, שצולמו במסיבות בהם השתתפו מספר גברים בעלי כוח וידועים". זמן קצר לאחר מכן קאסיר נמצאה מתה. עובדי האגודה טענו כי מדובר ברצח, אך המשטרה פסקה כי מדובר בהתאבדות. זמן קצר לאחר מכן הפסיקה הממשלה לממן את אותה אגודה, למרות שהראתה נתונים מצוינים של עבודתה למען נערים ונערות.

שמות נוספים של דמויות ידועות בציבור ששמם נקשר לאותה רשת פדופיליה ומתו בינתיים – סיר ניקולס פרביירן, חבר פרלמנט מטעם השמרנים שמת ב-1995, סר פיטר מוריסון, חבר פרלמנט מטעם השמרנים ויועץ למרגרט תאצ'ר שמת גם הוא ב-1995, סיר סיביל סמית, חבר פרלמנט מטעם הליברלים שמת ב-2010, סר פיטר היימן, דיפלומט שעבד עבור יחידת המודיעין הבריטית MI6, שמת ב-1992, ורון בראון, חבר פרלמנט מטעם הלייבור, שמת ב-2007.

מה שמפתיע הוא שסיפורי הזוועה החדשים לא זוכים לאותה חשיפה בתקשורת  לה זכה ג'ימי סאוויל, שניצל מינית ואנס מאות ילדים באופן סדרתי. יכול להיות שאחת הסיבות היא שהציבור כבר איבד עניין בעקבות עוד ועוד גילויים שנחשפים בפרשה, או בשל כך שמדובר בפרשה היסטורית. העיתונאים שכן מפרסמים מנסים להזכיר לציבור – רבים מאותם עבריינים עדיין חיים ומסתובבים חופשי, חלקם אולי אפילו בעמדות כוח.

 

מעוניינים להתעדכן בפוסטים נבחרים מהבלוגיה של הארץ?

הירשמו להמלצות המערכת ותקבלו עדכונים פעמיים בשבוע: http://www.haaretz.co.il/personal-area/newsletter

 

להמשך הפוסט

שלטים משונים ברכבת הפתיעו את הלונדונים אחרי הכריסמס

לימור טבת | 12.01.2015 | 14:15

"נראה כאילו מישהו פשוט ממציא עבודות חסרות פשר, רק כדי שכולנו נמשיך לעבוד"; "כמות עצומה של אנשים מעבירים את ימיהם בביצוע משימות שהם מאמינים שלא צריך לעשותן";  "איך אפשר אפילו להתחיל לדבר על עבודה שמביאה כבוד, בזמן שאנשים מרגישים שהעבודה שהם עושים לא צריכה להתקיים". כ-200 שלטים כאלה ואחרים, שתלו אקטיביסטים במקום פרסומות בתוך רכבות האנדרגראונד, קיבלו את פניהם המנומנמות בתחילת שבוע שעבר של לונדונים, ששבו לעבודתם לאחר כשבועיים של חופשת הכריסמס.

תקופת הכריסמס היא המקבילה לתקופת החגים בישראל, והחזרה לעבודה אחרי חופשה ארוכה תמיד מלווה באיזה דכדוך, או שביזות יום ב' מוכפלת פי כמה, אבל הדבר האחרון אולי שכל אחד ירצה לראות בדרכו לעבודה זה שלטים שאולי יזכירו לו שמה שהוא עושה מיותר וגובה ממנו מחיר כבד. מצד שני, סוף סוף משהו מעורר מחשבה במקום פרסומות.

הציטוטים בשלטים נלקחו מתוך מאמרו של הפרופ' לאנתרופולוגיה דייוויד גרבר "על תופעת העבודות המיותרות", לפיו חלק גדול מהעבודה המודרנית חסרת משמעות ונועדה רק כדי לגרום לנו להיות עסוקים ולא להתפנות לדברים שאנחנו באמת רוצים לעשות. המאמר, שהתפרסם ב-2013 בסטרייק מגזין (Strike! Magazine), זכה להצלחה והפך לוויראלי. קבוצה קטנה של אקטיביסטים, הקוראת לעצמה "קבוצת הפטרול המיוחד" (Special Patrol Group) המשויכת לאותו מגזין, קיבלה אחריות לתליית השלטים.

בעקבות השלטים ערך עיתון הוייס (The Vice) ראיון עם גרבר, כדי שיסביר את המאמר. המאמר מתייחס בין היתר לנבואתו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס מ-1930, לפיה בשל ההתקדמות הטכנולוגית הדורות הבאים יצטרכו לעבוד רק 15 שעות בשבוע. גרבר אמר כי בעוד שבמאה ה-19 העבודה היתה משמעותית לייצור העולם מסביב, במאה ה-20 העבודה הפכה להיות ערך בפני עצמו. "אתה לא נחשב לאדם בוגר, אחראי ובכלל לאדם אם אתה לא עובד. הרבה פעמים אנשים עובדים הרבה יותר שעות ממה שהם רוצים, במשהו שהם לא רוצים לעשות. אף אחד לא רוצה להיחשב פרזיט", הוא אומר.

"מה שקורה עכשיו שככל שעבודתך יותר תורמת לעולם, ככה אתה משתכר פחות", ממשיך גרבר, "יש גם מקצועות יוצאי דופן כמו מנתחים, אבל ברוב המקרים אלו שמרוויחים הכי הרבה תרומתם לעולם לא ברורה. בינתיים אנשים שעובדים כאחים/אחיות, אוספי זבל ומכונאים למשל, אנשים שאם הם ייעלמו העולם יהיה בצרה, משתכרים הכי פחות", אומר גרבר.

גרבר מאמין שיש דרך לשנות את המצב. לפי אחת התוכניות, שנבחנת עכשיו בשוויץ, כל אדם יקבל הכנסה מינימלית, שתספיק לדברים בסיסיים כמו אוכל, ביגוד וקורת גג, ללא צורך לעבוד. הסכום יינתן לכולם, למי שעובד או שאינו עובד, לעשירים ולעניים, לכולם. במצב הזה האדם יוכל להחליט איך ירצה לתרום לחברה ובמה ירצה לעסוק.

"אנשים חושבים שאם מישהו לא יצטרך לעבוד זה יעודד פרזיטיות ואנשים לא יעשו כלום, אבל זה ממש לא נכון", אומר גרבר. הוא מביא לדוגמא אסירים, שבעיקרון יכולים לשבת ולא לעשות כלום אבל בוחרים לעבוד וללמוד בכלא. "ברור שתמיד יהיו כאלה שיבחרו לא לתרום לחברה ולחיות על חשבון אחרים, אבל יש רבים כאלה גם היום", הוא מוסיף.

בראיון לרשת RT  הדגישה הקבוצה שאחראית על תליית השלטים, כי לא מדובר בהתקפה על מקצועות מסוימים. "השאלה היא איך יכול להיות שאנחנו יכולים להנחית חללית על כוכב שביט, אבל עדיין לא הצלחנו לקצר את שבוע העבודה ל-3 ימים בשבוע?…אנו מקווים שאנשים יתחילו לשאול שאלות לגבי המערכת שגורמת להם לעבוד הרבה יותר שעות תמורת משכורות שהולכות ומצטמצמות".

על השלט העגום מכולם שנתלה ברכבת נכתב: "הנזק המוסרי והרוחני שנגרם לאנשים בעקבות המצב הזה הוא עצום. זוהי צלקת על הנשמה שלנו, ועדיין אף אחד לא מדבר על זה".

 

להמשך הפוסט

ראסל ברנד כבש את הבריטים – המהפכה בדרך?

לימור טבת | 04.01.2015 | 00:19

מבקריו חושבים שהוא חצוף, צבוע, תאב פרסום ושטחי; תומכיו מאמינים שהוא מהפכן אמיתי, מבריק, מצחיק ומעוניין בכל לבו לקדם מהפכה חברתית ופוליטית, אבל מה שבטוח שאף אחד בבריטניה כבר לא יכול להתעלם מהקומיקאי והקמפיינר (כך הוא קורא לעצמו) ראסל ברנד. מאז צאת ספרו "מהפכה" באוקטובר, שזכה להצלחה רבה, ברנד הופיע כמעט בכל תוכנית אירוח בטלוויזיה הבריטית, ואפילו בתוכניות בארה"ב. נכתבו עליו עשרות מאמרים בעיתונים, מלווים באלפי תגובות. יש לו יותר משלושה מיליון עוקבים בפייסבוק, כמעט מיליון מנויים לערוץ היוטיוב שלו The Trews (קיצור ל –True News) ו-65 מיליון צפיות בסרטונים שלו בערוץ. ברנד בעיקר טוען נגד תאוות הבצע של התאגידים הגדולים, הפטור ממסים שהם מקבלים בחסות הממשלה, חוסר השוויון וחלוקת המשאבים לפיה העשירים רק נהיים עשירים יותר.

כיוון שמבקריו טענו בעבר כי הוא רק יודע להצביע על הבעיות בחברה, אבל אף פעם לא מציע פתרונות, החליט ברנד לכתוב ספר שיעסוק בפתרונות אפשריים לחלק מהבעיות. בספר הוא בין היתר מצטט את האקטיביסטית הקנדית נעמי קליין, הכלכלן תומס פיקטי והפילוסוף והאקטיביסט נועם חומסקי. הוא מציע פתרונות דמוקרטיים שבעיקר מתבססים על השבת הכוח לקהילה. הוא מדגיש שהוא אינו סוציאליסט או קומוניסט, אלא מאמין בדמוקרטיה. בספר הוא גם מספר את סיפורו האישי, איך גדל במשפחה ענייה, הפך לשחקן ובדרן מצליח, התמכר ונגמל מסמים, ומה הביא אותו להבנה כי המצב כפי שהוא לא יכול להימשך יותר. חלק מהמבקרים קטלו את הספר וחלק שיבחו. עיקר הטענות נגדו – ברנד מדבר בעיקר על עצמו, והרעיונות שלו לא פרקטיים ולא מחדשים דבר.  

 

ברנד בתוכנית האירוח של ג'ונתן רוס

ברנד אף הוזמן לאחרונה להשתתף בפאנל היוקרתי של התוכנית "זמן שאלה" (Question Time) של הבי-בי-סי, לקראת הבחירות בבריטניה, לצדו של נייג'ל פרג', מנהיג מפלגת הימין הקיצוני UKIP ההולכת ונוסקת, ונציגים של המפלגות האחרות. לאחר שפרג' קבע בתוכנית כי ההגירה היא אחת הבעיות הקשות של בריטניה, השיב לו ברנד  -  "…נראה שיש קבוצה מושחתת במדינתנו שמשתמשת במשאבים שלנו, לוקחת מאתנו את עבודותינו ואת בתינו, לא משלמת מסים, מנצלת אותנו – זוהי האליטה הכלכלית, שמפלגתו של האיש הזה (מצביע על פרג') ממומנת על ידה..המהגרים הם לא אלו שגורמים לבעיות הכלכליות".

ברנד זכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל באולפן. לאחר שפרג' ניסה להשיב לו שהוא לא עונה על השאלה, ושאל אותו מאיפה יגיע הכסף עבור המהגרים, ברנד החל לדבר על הבונוסים השמנים שמקבלים הבנקים, בזמן שמקצצים בשכבות החלשות, וקרא להפסקת הטבות המס שמנוצלות על ידי התאגידים הגדולים. "יש מספיק כסף, הוא רק לא מחולק נכון", הוא הוסיף.   

ברנד נגד פרג' ב"זמן שאלה"

זריקת עידוד להצלחתו קיבל ברנד השנה דווקא מרשת פוקס ניוז האמריקאית, לאחר שברנד שידר קטעים מתוכניותיה בערוץ היוטיוב שלו, ותקף את דרכה האלימה, החד צדדית והגזענית. הרשת בתורה תקפה אותו בחזרה, ובכך למעשה סייעה לפרסומו בעולם. ברנד גם הופיע לאחרונה בעמוד הראשון של הצהובון הסאן הבריטי תחת הכותרת "צבוע". בסאן תקפו אותו על הונו האישי. ברנד השיב – הסאן הוא בבעלות הטייקון רופרט מרדוק, שבעצמו מקבל הטבות מס מהמדינה, אז מי פה הצבוע?

אבל ברנד לא מתעלם מהביקורת כלפי הונו האישי, הוא מודע לכך ומעיד על עצמו שהוא נמצא באחוזון העליון בבריטניה. אחוזון, לדבריו, שהונו שווה להונם של-55% מתושבי בריטניה העניים ביותר. באחת התוכניות אמר ברנד שהכסף וההצלחה לא הפכו אותו לאדם שמח, ואם ימצא למי להעביר את רוב כספו, יעשה זאת. בינתיים את ההכנסות מהספר החליט ברנד לתרום למען עסק שיפתחו נגמלים מסמים.

ברנד הכעיס רבים, שדווקא תמכו בו, לאחר שאמר כי אין בכוונתו להצביע בבחירות. רבים חוששים שאי הצבעה תוביל לגדילתה עוד יותר של מפלגת הימין הקיצוני UKIP, ושזוהי אמירה חסרת אחריות מצדו. ברנד הסביר שאין לו משהו נגד הצבעה בבחירות, אלא שאין למי להצביע. מבחינתו כולם אותו הדבר. להגנתו הוא מסביר כי בארה"ב מאז ומעולם נבחר המועמד ששווי הקמפיין שלו היה הגבוה ביותר. "מה הטעם להצביע? תגידו לי מראש למי יש הכי הרבה כסף להשקיע בקמפיין, וזה המועמד שיזכה". ברנד מאמין שגם בבריטניה התאגידים הגדולים והטייקונים הם השליטים האמיתיים, ולא נבחרי הציבור.

מתוך The Trews – ברנד מחזיר ל"סאן" על ההאשמות נגדו

אבל ברנד לא רק מדבר. לאחרונה הוא הוכיח לרבים שאי אפשר לצחוק עליו או להתייחס אליו בזלזול, לאחר שקמפיין בו תמך הציל דיירי שיכון במזרח לונדון מפינוי מבתיהם. פרויקט השיכון New Era שבשכונת הוקסטון בלונדון נמכר לחברה אמריקאית, שתכננה לגבות מדיירי השיכון פי שניים או שלושה שכר דירה. כיוון שהדיירים, שרבים מהם אמהות חד הוריות, לא יכלו לעמוד בזה, עשרות מהם עמדו בסכנת פינוי ממש לקראת חג הכריסמס. בעקבות הקמפיין שניהלו התושבים בעזרתו של ברנד, שבא בעצמו להפגנות ופרסם את סיפורם בערוץ היוטיוב שלו ובפייסבוק, החליטה לבסוף החברה למכור את הפרויקט לחברה בריטית עצמאית לדיור בר השגה, שהבטיחה כי תגבה מהדיירים שכר דירה בהתאם להכנסותיהם.

בעקבות הניצחון כתב ברנד: "נשות שיכון New Era  הביסו את הממשלה העצלה ואת התאגידים רודפי הבצע", והוסיף, "בהתחלה נמשכתי לקמפיין הזה בשל חשיבותו, דיור הוא הנושא החשוב של זמננו, אבל נשארתי מסיבה אחרת, עמוקה יותר, שהיא גם חברתית וגם אישית. בגלל משהו שאפילו לא ידעתי שאני מתאבל עליו: אבדן חיי הקהילה, אבדן החיבור שלנו אחד לשני". עיתון האינדיפנדנט תיאר את הקמפיין כ"הוכחה לכך שכנראה שהמהפכה שלו (של ברנד) עובדת".

נראה שמה שחושבים על ברנד האדם לא משנה, גם אם הוא צבוע, ילדותי ובעיקר תאב פרסום, הוא הצליח ועדיין מצליח לשנות משהו. רבים מתומכיו הם צעירים שאהבו אותו בעבר כבדרן או שחקן, ושלרוב לא היו מתעניינים בנושאים אלו לולא ברנד.

להמשך הפוסט

אפילו קפקא היה משתגע משירות הלקוחות הבריטי

לימור טבת | 10.12.2014 | 00:53

הטלפון מצלצל ממספר חסוי. "שלום", אני עונה. "שלום, מדברים מבנק ברקליס, אנא אמרי את שמך". "אבל אתם התקשרתם אלי", אני מוחה, תוך כדי הבנה שאין טעם למחות, כי זה לא ישנה דבר. אומרת את שמי בלי ברירה. גם את כתובתי, תאריך הלידה שלי ושם חיית המחמד הראשונה שהיתה לי. "תודה על שיתוף הפעולה מיס טבת. התקשרנו כדי להודיע לך שנשלח אלייך כרטיס דביט חדש. ברגע שתתחילי להשתמש בו הכרטיס הקודם כבר לא יהיה בשימוש". "אוקי", אמרתי, "אבל הכרטיס בתוקף עד 2016, למה אתם שולחים לי חדש?". "בשביל לענות על זה מיס טבת, אצטרך להעביר אותך ליועץ אחר".

 מחכה על הקו לצלילי מוסיקה קלאסית למשך כמה דקות. מישהו לבסוף עונה ומבקש שוב שאזדהה בשמי, כתובתי המלאה, תאריך הלידה ושם בית הספר התיכון שלמדתי בו. הוא טוען שבגלל שהשאלה שלי היא ב"רמת זיהוי גבוהה", אצטרך לענות על עוד שאלות ביטחון. הוא שואל מה משכורתי החודשית, ובאיזה תאריך היא נכנסת לבנק. לאחר שהשבתי בכוחותיי האחרונים, מותשת ממסכת השאלות, הוא הסביר כי משכתי כסף מכספומט בעל סיכון גבוה להונאה, ולכן הוחלט להחליף לי כרטיס. תהיתי מה זה אומר 'כספומט בעל סיכון גבוה להונאה', אבל פחדתי לשאול עוד שאלות, שלא אצטרך לענות על עוד שאלות, או לעבור ליועץ אחר.

שיחות כגון אלה עם בנקים, מפעילי סלולר וכל נותני השירות האחרים, במהלכן אתם צריכים להוכיח כל הזמן שאתם זה אתם, שוברות שיאים בבריטניה. גם בישראל לא חסרה ביורוקטריה אין סופית, אבל מניסיוני בבריטניה נראה שהמצב קשה יותר משתי סיבות. אחת – רוב הבנקים והספקיות הגדולות בבריטניה, מחזיקים שירות לקוחות שנמצא פיסית במדינה אחרת, לרוב בהודו. כלומר כשאתם מתקשרים לבנק לברר דבר מה או לחברת הסלולר, רוב הסיכויים שמדבר אתכם אדם שיושב אלפי קילומטרים מכם, שמעולם לא היה בבריטניה. כנראה שיותר זול להעסיק אנשים בהודו מאשר בבריטניה. מכיוון שכך, השיחה הופכת לקשה וסבוכה אף יותר, כי לרוב מדובר באנשים בעלי מבטא כבד, שקשה מאוד להבינם והם מתקשים להבין אתכם. סיבה שנייה – אם אתם רוצים לבקש מהבריטים דבר קטן שאינו לפי הנוהל, משהו שמצריך טיפה גמישות או יצירתיות, איך לומר זאת בפשטות – הלך עליכם. ממש כמו המשפט 'computer say no'.

מערכון של The Onion על הביורוקרטיה בשדות תעופה. "אם יש בעיה, תמלאו טופס תלונה ושלחו אותו לבית החולים בו נולדתם", מסביר הנציג בשדה. 

לפני כמה חודשים התקלקלה לי המדפסת והייתי חייבת להדפיס בדחיפות כרטיס לאוטובוס מיוחד לשדה התעופה. באתר בו קניתי את הכרטיס  נכתב בפירוש שמי שלא יביא כרטיס מודפס, לא יוכל לעלות על האוטובוס. אמרתי לעצמי שבטח אמצא מקום שיהיה מוכן להדפיס לי את הכרטיס. קודם כל ניסיתי את בית המרקחת מול ביתי, הרי יש להם מחשב ומדפסת, כל מה שאני צריכה זה לשלוח להם מייל מהנייד והם ידפיסו. כמובן שהתבדיתי, הבחורה שדיברתי אתה נבהלה מבקשתי ומלמלה שהם לא מספקים שירות כזה. הסברתי לה שאני מבינה, אבל אני מבקשת טובה ומוכנה לשלם. "הרי זה ייקח רק שנייה", הוספתי בתחינה. בשלב זה היא החווירה תוך שהיא מחליפה מבטים עם עובדת אחרת. לבסוף היא שוב מלמלה שהיא ממש מצטערת, אבל היא לא יכולה לספק שירות כזה.

התייאשתי והלכתי לחנות אחרת שמחזיקה שירותי פקס ומכונת צילום. גם שם ניסיתי את מזלי, אך האשה בחנות נראתה מבוהלת כמעט כמו אותה בחורה בבית המרקחת. נראה שכל בקשה שהיא לא מהספר, כמעט תמיד מעוררת אצל הבריטים בהלה וקיפאון במקום. היא התקשרה לבעל החנות שלא היה במקום לשאול בעצתו, והוא אמר שאי אפשר לעשות זאת כי זה לא מתומחר.

האבסורדיות של שירות לקוחות שבר שיא מבחינתי בשבוע שעבר. עברתי דירה והתקשרתי לספקית הגז והחשמל הנוכחית של הדירה כדי לברר מחירים ולשקול אם להישאר אתם, או לעבור לאחת החברות המתחרות. שלא כמו בישראל, בבריטניה יש עשרות חברות המספקות חשמל וגז וצריך רק לבחור ביניהן. כיוון שרק עברתי לדירה, הודיעה לי הנציגה לתדהמתי, שתהליך ההרשמה לספקית בטלפון אורך חצי שעה, והיא לא יכולה להמשיך בשיחה אלא אם כן אתחייב בפניה שאני מוכנה לדבר אתה במשך חצי שעה. "חצי שעה? מה יש לדבר חצי שעה?", שאלתי חצי בצחוק. זה לא הצחיק אותה, והיא חזרה על המשפט בקול יבש ומונוטוני. "טוב, אני מתחייבת", אמרתי בייאוש, תוך שאני חושבת לעצמי 'מה היא תעשה לי כבר אם אסגור את השיחה באמצע למרות שהתחייבתי?'.

אחרי כמה דקות של שיחה שאלה אותי הנציגה באיזה משלושת המסלולים הבאים אני רוצה לבחור ואמרה את שמותיהם. "מה ההבדל ביניהם מבחינת המחיר?", שאלתי. "אני לא יכולה לענות לך על זה", היא אמרה, "אלא רק אחרי שתבחרי". "אבל איך אני אבחר אם אני לא יודעת מה ההבדל ביניהם?", התעקשתי. "אני לא יכולה לעזור לך מיס טבת", התעקשה גם היא. הבנתי שאין מה להמשיך, אין טעם לפנות להיגיון כי היא כנראה פועלת לפי הנהלים. "טוב אז אני רוצה להתנתק מכם ולהתחבר לחברה אחרת", הודעתי לה, "אני לא מתכוונת להמשיך את חצי השעה כפי שהבטחתי". קולה היה מבוהל קצת כשהיא הקריאה לי את הנהלים במקרה של התנתקות, אבל היא לא ניסתה לשכנע אותי אחרת. 

אפילו ביקור אצל רופא משפחה באנגליה הפך לקפקאי. אני לא נוטה לבקר בקופת חולים בשל רמת הרפואה הציבורית הנמוכה (ראו פוסט קודם), אבל הצטברו כמה דברים והחלטתי בכל זאת לקבוע תור. כדי לקבוע תור לרופא משפחה לרוב מדובר בשבועיים המתנה. כשהגיע היום המיוחל התחלתי לדבר עם הרופאה על הנושאים השונים. באמצע הבעיה השנייה מתוך שלושה, עצרה אותי הרופאה בנימוס אך בנחישות, והודיעה לי שזמננו תם כי ברגע זה חציתי את מכסת 10 הדקות. היא לא נתנה לי אפילו להשלים משפט. הייתי בהלם כי זו פעם ראשונה ששמעתי על זה. "אבל אני המתנתי לך בחוץ יותר 20 דקות?", מחיתי. "זה לא משנה", היא השיבה, "10 דקות זה המקסימום שאפשר לתת בכל פגישה, זה ההוראות, תצטרכי לקבוע פגישה חדשה כדי לדבר על הנושאים אחרים". 

למרות תחושת הייאוש והכעס בכל פעם שאני נתקלת בחוסר היגיון של נציגי שירות למיניהם, או בשאלות הביטחון הבלתי נגמרות, אני משתדלת לזכור כי האשם הוא לא באותם אנשים שעושים את עבודתם, אלא בהוראות שהם מקבלים מלמעלה והחשש שלהם לאבד את עבודתם אם לא יעקבו אחר אותן הוראות. הבעיה היא כרגיל בשיטה, לא באנשים.  

להמשך הפוסט

לראות את רוברט ואייט בלונדון – חלום שהתגשם (חלקית)

לימור טבת | 26.11.2014 | 00:23

טוב אז הוא לא שר. למרות שבלבי קיוויתי שאולי בכל זאת הוא יפתיע. רוברט ואייט (Robert Wyatt), שגדלתי עליו, שתמיד הייתי מהופנטת מהמוסיקה שיצר ומשירתו, ש-"Sea Song"  שלו היה ונשאר אחד השירים הכי מרגשים שנכתבו אי פעם, היה ביום ראשון במרחק של כעשרים מטרים ממני באולם קווין אליזבת בסאות' בנק בלונדון. למרות שהוא לא שר, הוא הצליח לרגש ולהצחיק.

המפגש עם ואייט , שלא מופיע כבר די הרבה שנים, נערך בעקבות צאת ספרו הביוגרפי, שאושר לפרסום על ידו. מול מאות אנשים באולם יחסית אינטימי, שאל אותו המראיין מרקוס אודייר, שהוא גם מחבר הספר, שאלות על המוסיקה שלו ועל חייו. בין לבין הושמעו שירים של ואייט מתקופות שונות. "זה הכי קרוב שתגיעו לראות את רוברט ואייט בהופעה חיה על במה", אמר המראיין לקול צחוקו העגמומי והמתוסכל משהו של הקהל.

קשה להעביר את התחושה שנותן ואייט, את הכריזמה שלו יחד עם צניעות רבה, את האינטליגנציה, ההומור, הישירות, הכנות והפשטות. כאילו אין לו מושג למה כל כך הרבה אנשים באו להקשיב לו מדבר. רציתי רק להמשיך להקשיב לו, לא משנה על מה הוא דיבר.

ואייט ואודייר באולם קווין אליזבת' השבוע

ואייט, המתקרב לגיל 70, הודיע לאחרונה שהוא הפסיק ליצור מוסיקה. הוא התחיל בסוף שנות ה-60, אז היה מתופף וזמר בלהקת Soft Machine, ואחרי זה פיתח קריירת סולו. את אלבום המופת שלו Rock Bottom כתב בין היתר ממיטת בית החולים, לאחר שנפל מחלון האמבטיה של קומה שלישית בעת מסיבה רוויית אלכוהול בלונדון. ואייט הפך למשותק בפלג גופו התחתון ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. את הנפילה הגדיר ואייט כתחילת ההתבגרות שלו.

כשהמראיין שאל אותו למה הוא החליט להפסיק ליצור, לא היתה לו תשובה. "זה פשוט קרה, מצטער, אין לי תשובה", הוא אמר. המראיין הזכיר לו שפעם הוא אמר שכדי לכתוב מוסיקה הוא צריך כוס יין ביד אחת וסיגריה בשנייה, והציע שאולי בגלל שהפסיק לשתות אלכוהול, הוא גם הפסיק ליצור. ואייט אמר שסיבה כזאת תיחשב סתם תירוץ, והתעקש על כך שאין לו הסבר.

ואייט הרבה לדבר על פוליטיקה. גם חלק מהמוסיקה והשירים שכתב מתייחסים למלחמות ואירועים פוליטיים שונים. "הפוליטי הוא אישי", אמר ואייט למראיין. הוא הסביר שכשאדם מגיע לטיפול מצופה ממנו לדבר על משפחתו, על הקשר עם אביו וכו', אבל הוא רוצה לדבר על פוליטיקה, כי זה נושא שמכאיב לו באופן אישי. אנשים שמתים במלחמות מיותרות, טנקים שאירופה שולחת לאוקראינה בעוד הוא צריך לממן אותם, אלו הנושאים שכואבים לו. 

Sea Song

ואייט, שבאופן מפתיע הגדיר את עצמו במהלך הערב כקונפורמיסט, דיבר גם על הגירה, נושא חם לקראת הבחירות הקרבות בבריטניה בעיקר בשל נסיקתה של מפלגת הימין הקיצוני UKIP, ששמה על דגלה להילחם בהגירה. הוא אמר שהוא לא מבין למה הבריטים סולדים מאנשים שלא נראים או מתנהגים כמותם. הגיוון נראה לו דבר מקסים. "הלוואי וכל אחד היה הולך ברחוב עם כובע אחר", הוא אמר.

 ואייט גם דיבר על אנשי דת שרודפים אחר כסף, ומעשיהם אינם קשורים לרעיונות היפים שקיימים בדת. הוא גם הזכיר את השחיתות הפוליטית ואת שליטת התאגידים בממשלות, וקינח במתקפה על התקשורת כשהשיב לאחת השאלות מהקהל. "הייתי רוצה עיתונות נשכנית וסקרנית יותר, העיתונות היום עצלנית ומצטטת בעיקר את הממשלה, יש יותר מדי קונצנזוס בתקשורת, יותר מדי בנאליות", הוא אמר, כשהוא מסכם בחיקוי של תנועות ידיים של מגישי חדשות אותן הוא לא מצליח להבין, לקול צחוקו של הקהל.

שלב השאלות היה קצת מוזר, משום מה רוב השואלים התייחסו למוסיקאים אחרים איתם עבד ושאלו את דעתו עליהם או מתי פגש אותם לאחרונה. אבל שאלה אחת בכל זאת הפיחה בו חיים. הוא נשאל מיהו המוסיקאי שהעבודה אתו  הכי נחרטה בזיכרונו. למרות שעבודתו עם בריאן אינו, שהוזכרה קודם באחת השאלות, יכלה להיחשב כאחת האופציות המתאימות, ואייט הפתיע ואמר שדווקא ביורק היא זאת שהכי עשתה לו את זה. הוא סיפר שהוא מאוד התרגש שהיא היתה אצלו בבית בהקלטות. הוא סיפר שהוא ציפה שהיא תבוא בבגדי עבודה פשוטים, בג'ינס, אבל היא באה כמו ביורק, לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדיה המרהיבים. הוא נשמע כמו מעריץ שלה כשהוא דיבר עליה. הוא הגדיר אותה כזמרת טובה בגלל האומץ והכנות שלה.

אז ואייט לא שר אבל בכל זאת אני מרגישה שזכיתי. אולי זה עוד יקרה בעתיד. הסיכויים הולכים ופוחתים, אבל אני מעדיפה להישאר אופטימית. 

 

להמשך הפוסט

ניסוי בלונדון מוכיח – יש תקווה למין האנושי

לימור טבת | 16.11.2014 | 22:16

התדמית של הלונדונים היא של אנשים ששומרים בקנאות על פרטיותם, לא חביבים וחרדים מזרים. זאת בניגוד לישראלים, שלפי התפישה הרווחת מדובר באנשים חמים, נותני אמון ומכניסי אורחים. ניסוי שנעשה עבור מגזין 'וייס' הראה דווקא תמונה שונה ומפתיעה לגבי הלונדונים. במשך שבוע נקש העיתונאי מרקוס תומפסון על דלתם של זרים מוחלטים, בחמש שכונות שונות בלונדון. במידה והם פתחו לו את הדלת, הם נשאלו אם הוא יוכל ללון בביתם הלילה.  

"הרעיון היה פשוט, אבל הייתי צריך סיפור כיסוי כלשהו", כותב תומפסון, "בסופו של דבר החלטתי על המשפט הבא: 'אני תייר מאוסטרליה, הייתי אמור לישון הלילה אצל משפחה של חבר שאני לא  מכיר כל כך טוב ואני לא מצליח להשיג אותם. בנוסף, אין לי כסף כרגע עד מחר בבוקר'. התוכנית שלי היתה - אם הם יסכימו שאלון אצלם, אספר להם את האמת".

תומפסון ביקר בשכונות ווייטצ'אפל (Whitechapel) שבמזרח לונדון, שורדיץ' (Shoreditch) הטרנדית שבצפון-מזרח העיר, בריקסטון (Brixton) שבדרום, שכונת גולדרס גרין (Golders Green) הצפונית והיותר פרברית (יהודים וישראלים רבים גרים בה), ושכונת נייטסברידג' (Knightsbridge) – שכונה מרכזית-מערבית ועשירה.    

"בוייטצ'אפל היה לא פשוט", הוא מספר, "קיבלתי הרבה לאווים ממש בהתחלה, וכולם נאמרו בצורה לא נעימה. הצלחתי לדבר עם אשה אחת, שלא הסכימה לארח אותי אבל הפנתה אותי לשכן אחר שלוש דלתות ממנה. 'זה בית שגרים בו סטודנטים', היא הסבירה. בחור בשם ג'ק פתח את הדלת. הוא היה בערך בגילי ונראה שהוא מבין  את מצבי. אחרי שיחה קצרה הוא הציע שאמשיך לחפש, ואם לא אמצא בתוך שעה שאחזור כשהוא מבטיח במעומעם לעזור לי".

כשתומפסון חזר ג'ק כבר לא היה שם. אבל זמן קצר לאחר מכן דפק על דלתו של בחור אחר, בחור בשם חאווי בן 28 מברצלונה, שתוך שתי דקות הזמין אותו לביתו, הציע לו סיגריות, אוכל,  בגדים נקיים, בירה וחשיש. אחרי שתומפסון סיפר לו את האמת, הוא שאל אותו למה הוא הסכים להכניס לביתו זר מוחלט. חאווי השיב שהוא ראה שהוא בחור בסדר שנראה מודאג. "הייתי במצב שלך בעבר ואני בעצמי לא מפה … יכולתי לדמיין איך אתה מרגיש", הוא אמר, "בכל מקרה לא יכולת לגנוב שום דבר, כי אין פה כמעט שום דבר לגנוב, כך שזה לא הדאיג אותי. אני כזה, אוהב להתחבר עם כל אחד".

שכונת שורדיץ'

בשורדיץ', אחרי שדפק על 42 דלתות, כולל על דלתה של אשה אחת שרצתה לקרוא למשטרה ועוד אחת שהיתה אמפטית למצבו אבל פחדה לתת לו להיכנס כי היא גרה לבד, פתחה לו את הדלת אם חד הורית לשלושה מתבגרים. היא הזמינה אותו לתה, ובמשך רבע שעה ניסתה למצוא עבורו מקום לישון כשהיא מתקשרת לחברות וקרובי משפחה. גם ילדיה ניסו את מזלם אצל חברים.

"חשבתי שמחובתי לשאול לגבי מצבך לפני שאגיד לך לא", אמרה לו האם, כשהוא שאל אותה מדוע היא היתה כל כך חביבה אליו. "יכולתי לראות שאתה לא נראה כמו רוצח סדרתי", היא הוסיפה. אחרי שכל ניסיונותיה למצוא לו מקום לישון כשלו, התחננו בנותיה שתיתן לו לישון על הרצפה. "לא רציתי לשלוח אותך החוצה לגשם, אז הסכמתי".

בבריקסטון באופן מפתיע הצליח תומפסון למצוא מקום לישון בניסיון הראשון. מנהל מערכות טכנולוגיות בן 28 נתן לו להיכנס מיד אחרי שהוא הסביר את מצבו, והסכים שישן אצלו על הספה. לאחר שתומפסון סיפר לו את האמת, הוא הודה כי בתחילה חשד בו והתלבט, אך כששמע את סיפורו וסקר את מראהו, חשב לעצמו שכבר מאוחר ויהיה לו קשה למצוא מקום ללון בשכונה.  

"נשארנו ערים עד 3:30 בלילה", מספר תומפסון על השהות בביתו של הבחור, "דיברנו על פוליטיקה. הוא סיפר לי על הריגול התעשייתי של סין אחרי מערכות אינטרנט גלובליות, זאת בזמן שהחברה שלו ישנה במיטה בחדר ליד. הוא נעל פעמיים את הדלת הראשית לפני שהלכנו לישון ואמר 'רק למקרה שאתה מתכנן לברוח עם הטלוויזיה'.

לגולדרס גרין הגיע תומפסון ביום ראשון בערב. הוא העריך שיהיה לו קשה למצוא מישהו שיסכים להלין אותו שם, כי זוהי שכונה בה גרים הרבה משפחות, והסיכוי נמוך לפגוש גברים רווקים בגילו.  

אחרי עשרות דפיקות על דלתות ללא מענה, דפק תומפסון על דלת ביתם של משפחה יפאנית. "את הדלת פתח ילד בן 12 שלצדו אמו", מספר תומפסון, "אחרי שהיא שמעה את הסיפור היא אמרה שלא אוכל להישאר. הודיתי לה על זמנה והתחלתי ללכת. אך כשדפקתי על דלת שכנם, שמעתי את הילד רץ אחרי. 'אדוני אתה רעב?'. 'לא', עניתי, אבל תודה רבה אני מעריך את זה'. 'לא, אתה חייב לאכול משהו, לאמא שלי יש הרבה אוכל עבורך'. 'תודה, אני בסדר'. הוא תפס אותי בזרוע והצעיד אותי חזרה לדלת. 'חכה פה'. אחרי שתי דקות הוא חזר עם שקית מלאה במצרכים. סיפרתי להם על הניסוי והמשכתי לדרכי".

תחנת גולדרס גרין

אחרי כמעט שלוש שעות של דפיקה על דלתות תומפסון כמעט ויתר, אך אז פתח לו את הדלת איש שאמנם לא נתן לו להיכנס, אבל הציע לו 40 פאונד (כ-240 שקלים) במקום, כדי שילך לישון במלון. אחרי שתומפסון סיפר לו שהוא עיתונאי, הוא שאל אותו מה גרם לו להציע לאדם זר סכום כזה. "יש לי בן בגיל שלך, ואם הוא היה במצבך בארץ זרה הייתי רוצה שמישהו יעזור לו", הוא הסביר. "גם זה שיש לך מבטא אוסטרלי עזר לי להחליט, אם היה לך מבטא מקומי כנראה שלא הייתי עוזר לך".

שכונת נייטסברידג' זה כבר סיפור אחר. תומפסון התקשה למצוא דלתות לדפוק עליהן, כיוון שרוב הבתים בשכונה מוגנים עם מערכת אינטרקום. תומפסון החליט מראש לא לנסות לדבר דרך האינטרקום כיוון שאין סיכוי שמישהו יענה בחיוב בלי שידבר אתו פנים אל פנים. מעט הדלתות עליהן דפק לא היתה תשובה, והוא התייאש אחרי שעה. "ממילא לא האמנתי שמישהו יעזור לי בשכונה הזו. מקום מושבם של טייקוני היי טק, או אריסטוקרטים-היפים, הם לא ידועים בנדיבותם", כתב תומפסון.

"מה שהשבוע הזה לימד אותי זה שלונדון מלאה בנשמות נדיבות", סיכם תומפסון את הניסוי, "וכל הדיבורים האלה שהלונדונים גסי רוח ולא חברותיים זה שטויות. אמנם אנשים רבים לא הסכימו שאלון אצלם, אבל אפשר להבין אותם. הם רוצים להעביר לילה שקט בביתם בלי לדאוג לאיזה זר אוסטרלי. אבל אלו שכן נתנו לי להיכנס, תודה רבה – זה מדהים לדעת שאנשים כמוכם קיימים". 

בחודש האחרון גם אני חוויתי את הנחמדות והחביבות הזו על בשרי. נרשמתי לשני אתרים קהילתיים – Streetlife, המשייך קהילות לפי אזור מגורים/שכונה בלונדון ומחוצה לה, וכן לפורום של השכונה שלי. באתרים אלה אפשר לחפש דירות לא דרך תיווך, להשאיל או למסור חפצים, להמליץ על בעלי עסק מקומיים, לחפש בייביסיטר, לימודי שפות, חוגים למיניהם וכו'. בתוך חודש מצאתי דירה דרך בעלת בית פרטית שפרסמה מודעה (קשה מאוד למצוא דירות ללא תיווך כשלא מחפשים לגור עם שותפים), אספתי מאשה נחמדה קופסאות קרטון לצורך אריזה, וכיוון שביקשתי המלצות למוביל לא יקר, פנה אלי מישהו שיש לו טנדר ועושה מדי פעם הובלות באזור במחיר ממש נמוך. רבים גם הפנו אותי לכל מיני אתרים, והציעו הצעות שונות לסיוע. הלונדונים בשכונה התגלו לי כאנשים בסך הכל חביבים ונדיבים למדי, בניגוד לתדמיתם.  

להמשך הפוסט