"התפוח המכני״ עבר דירה

נטע אלכסנדר | 12.04.2015 | 19:02

קוראים יקרים – מערכת הבלוגים של ״הארץ״ עברה לממשק חדש, וכעת ניתן למצוא את כל הפוסטים החדשים בכתובת הזו. 

למעבר לממשק החדש

בקרוב מאוד שני הממשקים יאוחדו כך שתוכלו לראות את כל הפוסטים הישנים גם בממשק החדש (ולחפש בארכיון כמובן). 

בנתיים, הנה הפוסטים שאולי פספסתם:

מד מן: אז איך החלה העונה החדשה?

איך מד מן תסתיים?

״פרינסס״: סרט ביכורים מטלטל ומתגמל

 תודה על הקריאה! אתם תמיד מוזמנים להשאיר הצעות ייעול, רעיונות ומשאלות בתגובות. 

למעבר לממשק החדש

להמשך הפוסט

מדריך למתלבט: כמה עולה לגור בניו יורק?

נטע אלכסנדר | 18.03.2015 | 06:15

מאז שעברתי לניו יורק לפני ארבע וחצי שנים כמעט כל ביקור מולדת הפך לשיחה בלתי נגמרת על יוקר המחייה בתפוח הגדול בהשוואה לערים הגדולות בישראל. בדרך כלל בסביבות מרץ-אפריל, כשהאוניברסיטאות בארה״ב מתחילות לשלוח מכתבי קבלה, המייל שלי מתמלא בפניות דומות: ישראלים שהתקבלו לתוכניות יוקרתיות אבל לא בטוחים האם הם יוכלו לעמוד בהוצאות בלי מלגה. לטובת סטודנטים פוטנציאליים, משפחות צעירות וכל מי שחושב ברצינות על מעבר לניו יורק, הנה מדריך קצר ותמציתי שיוכל לתת לכם מושג ראשוני. כמובן, מעבר לעניין הכלכלי הבעיה העיקרית היא הסדרת הוויזה, אבל לימודים או עבודה בטח כלל פותרים את הבעיה הזו, לפחות לכמה שנים. 

אז כמה עולה לחיות באחת הערים המרתקות בעולם? תלוי כמובן איך אתם מגדירים ״איכות חיים״ ועל מה אתם מוכנים להתפשר. התחשיב שמופיע בהמשך מתייחס לסכום המינימלי שבלעדיו יהיה קשה מאוד להתקיים כאן בצורה סבירה. אם מגורים בדירת שותפים, נסיעה בתחבורה ציבורית או חיים נטולי מסעות שופינג נראים לכם כמו עינוי – החישובים הללו ככל הנראה לא רלוונטים עבורכם. ובכל זאת, כדי לנסות לצייר תמונה אמינה ככל הניתן, חילקתי את הפוסט לשניים – תקציב מינימלי עבור רווקים ותקציב מינימלי עבור משפחה עם ילד. 

כמה הערות כלליות שכדאי לזכור:

 - ניו יורק, העיר המאוכלסת ביותר בארה״ב (מעל שמונה מיליון תושבים) מחולקת לחמישה רבעים: מנהטן, קווינס, ברונקס, ברוקלין וססטן איילנד. ההבדלים בין רובע לרובע, ואפילו בין השכונות השונות בכל אזור, הם אדירים: שכירות של דירת יוקרה במנהטן יכולה לטפס לעשרות אלפי דולרים בחודש, בעוד שניתן למצוא דירות קטנות בברונקס או בקווינס בפחות מאלפיים דולר. גם מחירי המזון נעים משמעותית מאזור לאזור.   

- לרוב הניו יורקרים אין רכב פרטי. מערכת התחבורה הציבורית נחשבת למצוינת (למרות שיש לא מעט שינויים ותקלות ברכבות, ובשעות הלילה יש קווים שמגיעים בתדירות נמוכה), ויש אינספור סוכניות להשכרת רכב עבור מי שרוצה לנסוע מחוץ מלעיר. בתוך העיר עדיף להסתדר עם אופניים, סאבוויי, אוטובוסים או מוניות. מדובר בחסכון משמעותי שכן כרטיס חופשי חודשי לסאבוויי ולאוטובוסים עולה 112 דולר (ומחירו יעלה ל-116 דולר החל מהחודש הבא). זה לא זול, אבל זו הוצאה קטנה בהרבה מביטוח רכב, חניה ודלק.

- עוד יתרון כלכלי בניו יורק הוא שיש אינספור אירועי תרבות חינמיים או זולים מאוד, וצריך רק לחפש אותם: סרטים, קונצרטים, הופעות, מחול, ג׳אז – מדובר בעיר שמרכזת בתי ספר יוקרתיים כמו ג׳וליארד או קולומביה, ובמקרים רבים המוסדות הללו מארחים הופעות או חזרות פתוחות. בקיץ יש פסטיבלים והקרנות חצות במספרים מגוחכים, כך שגם אם אתם תפרנים עדיין תוכלו להינות לפחות מחלק מההיצע התרבותי של העיר.

- הוצאות ראשוניות כוללות בדרך כלל רהיטים, מצעים, אופניים ועוד דברים שקשה להסתדר בלעדיהם. את רוב הדברים שאתם צריכים – מיטה, שולחן עבודה וכו׳ – תוכלו למצוא במחירים נמוכים עד מאוד באתרי יד שנייה. יש גם ״איקאה״ בברוקלין, אם בזאת חשקה נפשכם. אופניים משומשות אפשר למצוא בפחות במאה דולר, ולחלופין אפשר גם לעשות מנוי שנתי של 150 דולר לאופני CitiBike המפוזרות ברחבי העיר.  

- אחד מסעיפי ההוצאה הנכבדים אצל ניו יורקרים צעירים הוא אלכוהול וקפה. בירה עולה כשבעה דולר, כוס יין לפחות 12 דולר, וקוקטיילים נחשבים יקרים יחסית. קפה נע בין שניים או שלושה דולר ב״סטארבאקס״ לארבעה או חמישה דולר בבתי קפה יוקרתיים יותר. אם אתם אוהבים לשתות שתיים-שלוש כוסות קפה ביום ולצאת לבר לפחות פעם בשבוע – הוסיפו עוד כמאה דולר לתקציב החודשי שלכם. 

הבנות של Broad City מדגימות איך חוסכים כסף על כרטיס חופשי-חודשי

הנתונים הבאים מתבססים על מגורים במנהטן וברוקלין בשנים האחרונות ועשרות שיחות עם ניו יורקרים בענייני נדל״ן. כאמור, הרעיון הוא לספק תמונת מצב כללית וראשונית למתלבטים. אם נתקלתם בחישובים שונים משמעותית, או אם יש לכם שאלות ספציפיות לגבי יוקר המחייה בעיר – אתם מוזמנים להשאיר תגובה בתחתית הפוסט.  

1. רווקים בדירת שותפים

שכר דירה: כמו בישראל, מדובר בהוצאה הכבדה ביותר. כאמור, יש הבדלים משמעותיים בין השכונות השונות, אבל בעקרון תצטרכו להקציב לפחות 800 דולר בחודש לשכר דירה בברוקלין או בקווינס, ולפחות 1,200 דולר ברוב מנהטן (אלא אם כן תסכימו להרחיק לצפון מנהטן, לשכונות כמו אינווד ו-וושינגטון הייטס, אבל גם שם המחירים התייקרו לאחרונה). כאמור, מדובר במחירי המינימום לחדר בדירה עם שניים או שלושה שותפים. תמיד תשמעו סיפורים על ישראלים שמצאו בקומבינה חדר בגודל סיכה בבושוויק עם בעלת בית בת 90 שגרה בקומה מעל ב-500 דולר, אבל מדובר במקרים נדירים למדי (ובדרך כלל לא באיכות חיים שרובנו מאחלים לעצמו). כדאי גם לזכור שרוב בעלי הדירות ידרשו מכם פקדון בגובה שכר דירה חודשי וכן חודש או חודשיים מראש, כך שההוצאה הראשונית היא משמעותית למדי.

ביטוח בריאות: אם אין לכם ביטוח ממקום העבודה או מהלימודים, מדובר בהוצאה נכבדת למדי. בניגוד לישראל, בארה״ב טיפולים רפואיים דחופים עלולים לרושש אתכם, וזו סכנת נפשות להיות כאן ללא שום ביטוח. ביטוח פרטי מינימלי עולה בסביבות 300 דולר לאדם צעיר ובריא בלי בעיות רפואיות. עבור אמריקאים רבים, ביטוח בריאות הוא ההוצאה המשמעותית ביותר אחרי שכר הדירה, תופעה שישראלים לא ממש מכירים.

חשבונות: אינטרנט, חשמל וגז בדירה ממוצעת עם שלושה שותפים יעלו בדרך כלל בין 50 ל-70 דולר לחודש לאדם. מן הסתם, ככל שיש פחות אנשים החשבונות יהיו יקרים יותר.

תחבורה ציבורית: נסיעה חד-פעמית בסאבוויי תעלה 2.75 דולר החל מאפריל, וכרטיס חופשי חודשי לסאבוויי ולאוטובוסים יגזול מכם 116 דולר לחודש (סכום שניתן לחסוך בקיץ אם אתם אוהבים לרכב על אופניים וללכת ברגל).   

אוכל: הסעיף המורכב ביותר בגלל ההבדלים האדירים בין אדם לאדם. יש כאלו שיסתפקו בשתי ארוחות צמחוניות ביום, אחרים צריכים 4-5 ארוחות ולפחות מנת בשר אחת. יש מי שאוהב לבשל ואחרים אוהבים לאכול בחוץ. באופן כללי, ארוחת צהריים ממוצעת ברשתות מזון מהיר סבירות יחסית (כלומר, Fresh & Co או מקומות שאפשר לקנות בהם ״סלט בהרכבה״) תעלה כ-15 דולר למנה עיקרית ושתייה. בסכום הזה תוכלו לאכול עסקיות לא רעות באינספור מסעדות ובתי קפה בעיר. מצד שני, הירקות והפירות כאן יקרים מאוד. חבילה של חמישה ״מלפפונים פרסיים״ (מלפפונים ישראליים נורמליים, או פשוט מלפפונים קטנים ופריכים שיש להם טעם) עולה כחמישה דולר, וחבילה של עגבניות שרי עולה בין שלושה לארבעה לדולר. באופן עגום למדי, ככל שהתזונה שלכם בריאה פחות – כך תוכלו לחסוך יותר. ניתן לקנות פלאפל, קבב, נקניקיה, בייגל או ״מזון רחוב״ עתיר קלוריות בחמישה דולר, אבל ספק אם מומלץ להתקיים על המזונות הללו לאורך זמן. בגדול, כדאי להקציב לפחות 25 דולר לאוכל ליום אם אתם אוכלים בחוץ (כ-750 דולר לחודש), או כ-100 דולר למצרכים לשבוע (400 דולר לחודש, אם אתם מבשלים ועושים קניות מרוכזות בסופרמרקטים ורשתות גדולות).

טלפון נייד: עוד הוצאה קבועה היא פלאפון. מכשיר חכם באחת הרשתות הגדולות – TMobile, Verizon, AT&T – יעלה כמה מאות דולרים, ודמי המנוי החודשיים נעים בין 49 דולר ל-120 דולר עבור גלישה באינטרנט, הודעות טקסט ושיחות ללא הגבלה. אם אתם ממש מנסים לחסוך ניתן לקנות מכשיר נטען ב-15 דולר ולטעון אותו בכרטיסי חיוג שאפשר לקנות בכל בית מרקחת או סופרמרקט.

בגדים: באופן טבעי, ניתן למצוא כאן טווח מחירים כמעט אינסופי, מצעיפים ושמלות בחמישה דולר בצ׳יינה טאון ועד בגדי מעצבים שיגרמו לכם למשכן כלייה. אם אתם יכולים לרסן את תאוות השופינג שלכם, תמצאו בקלות בגדים זולים עד גיחוך בחנויות יד שנייה או ברשתות כמו Forever 21. ובכל זאת, בשלב מסוים תאלצו לבזבז כמה מאות דולרים על בגדי חורף ראויים: מגפי שלג, מעיל פוך שמכסה את כל הגוף, גרביים חמות ומחממי אוזניים. השנה היו כאן לא מעט ימים מתחת לאפס, וקשה לשרוד אותם בלי מלתחה מתאימה.

תרבות: כאמור, יש בלי סוף אירועים חינמיים. בגדול, כרטיס כניסה לקולנוע עולה 14.5 דולר ברשתות הגדולות (ויכול להגיע עד 20 דולר להקרנת איימקס או תלת ממד), וכרטיסים להצגה בברודוויי מתחיל ב-80 דולר ועלולים לטפס עד 170 דולר להצגות מבוקשות. מנוי לנטפליקס ב-8 דולר לחודש יסדר אתכם חלקית מבחינת סדרות וסרטים, ואמזון פריים עולה כמאה דולר לשנה.      

כאמור, אם אתם מוכנים להיות חסכנים, לגור עם שותפים, לבשל לעצמכם, לצרוך רק תרבות חינמית ולצמצם מאוד את השופינג, זה החישוב המינימלי בדולרים:

1,000 (שכ״ד +חשבונות) + 300 (ביטוח בריאות) + 150 (חופשי חודשי + מונית או שתיים בחודש) + 400 (אוכל) + 50 (טלפון נייד) + 50 (בגדים) + 50 (קולנוע/ נטפליקס/ מוזיקה) – 100 (כביסה/ פעילות גופנית/ מוצרי קוסמטיקה וניקיון/ תספורת) + 100 (הוצאות בלתי מתוכננות) = 2,200 דולר 

* אם תורידו לחלוטין צריכת תרבות ובגדים ותבשלו לעצמכם בעיקר אוכל שמתבסס על קטניות וקופסאות שימורים תוכלו להתקיים גם עם אלפיים דולר, והכרתי ישראלים שהצליחו איכשהו לסגור את החודש ב-1,800 דולר, אבל זה לא פשוט. 

2. זוג עם תינוק

ברוב הסעיפים החישוב דומה, אבל שכר הדירה לאדם יכול להיות זול קצת יותר ונע בין 2,000 לחדר שינה וסלון ל-3,000 לשני חדרי שינה וסלון. לכך צריך להוסיף פעוטון או מטפלת – בין 1,200 ל-1,800 דולר לחודש, וכן הוצאה של בין 100 ל-200 דולר על חיתולים, צעצועים וכו׳. ביטוח בריאות משפחתי נע בין 300 ל-600 דולר. ילדים גדולים יותר הולכים לגנים או בתי ספר, ואז ההוצאה הופכת למורכבת יותר (וכמעט בלתי ניתנת לחישוב בגלל ההבדלים האדירים בין שכר הלימוד בשכונות שונות ברחבי העיר). 

להמשך הפוסט

הספד: כך שינה אלברט מייזלס את הקולנוע הדוקומנטרי

נטע אלכסנדר | 06.03.2015 | 20:59

אחת מהסצנות האחרונות של Gimme Shelter, סרטם של האחים אלברט ודיוויד מייזלס מ-1970, נכנסה הישר לפנתאון של הקולנוע הדוקומנטרי: הסרט, אשר מתעד את ההופעה מרובת הטרגיות של הרולינג סטונס ב-1969, מעמת את מיק ג׳אגר עם הקלטה שבה אחד ממעריצי הלהקה נדקר למוות על ידי ״מלאכי הגיהנום״ שנשכרו כדי לאבטח את האירוע בניסיון לחסוך בעלויות. ג׳אגר, שנאלץ להפסיק את ההופעה בגלל המתח ההולך וגואה בין ה״מאבטחים״ לבין המעריצים, צופה בתמונות לראשונה וממלמל ״זה פשוט נורא״. בהמשך הוא מבקש מדיוויד מייזלס, שצילם את החומרים, להראות לו שוב את הקטע הטרגי – המתעד מוות מול המצלמה. ההבעה הקפואה על פניו של ג׳אגר מספרת את הסיפור כולו. הוא לא יכול היה לשלוט באירועים, אבל תחושת האשמה תרדוף אותו לנצח.

ההחלטה לכלול את הסצנה המורכבת הזו בגרסה הסופית של Gimme Shelter היא חלק מהמכלול שהפך את האחים מייזלס לשניים מהדוקומנטריסטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. דיוויד מת משבץ ב-1987, ואילו היום (שישי) אלברט מייזלס מת בגיל 88, ובכך הגיעה לסיומה קריירה מרשימה שכללה יצירות מופת כמו Salesmֿan מ-1968, ו״גריי גארדנס״ מ-1975 (שזכה ממש לאחרונה לשחזור מקיף ומוקרן השבוע במספר בתי קולנוע בניו יורק). יחד עם במאים אמריקאיים כמו פרדריק וייזמן וריצ׳רד ליקוק, האחים מייזלס מזוהים עם תנועת ״הקולנוע הישיר״ (Direct Cinema), שהתבססה על גישת ״זבוב על הקיר״ הדוגלת בתיעוד ישיר ככל הניתן של המציאות, ללא שימוש באמצעים מלאכותיים כמו ריאיונות, ״ראשים מדברים״, קריינות, תסריט, או סיטואציות שהבמאי עצמו יזם או ביים.

צפו בסרט Gimme Shelter שמתעד את ההופעה של הרולינג סטונס בסן פרנסיסקו ב-1969:

אולם, סצנות כמו הסיום של Gimme Shelter מעידות על כך שמדי פעם האחים מייזלס איפשרו לעצמם להתערב בנעשה וליזום סיטואציות שלא היו יכולות להתקיים ללא נוכחותה החודרנית של המצלמה (גישה המאפיינת יותר את הזרם התיעודי של Cinema Verite, המזוהה עם יוצרים כמו ז׳אן רוש הצרפתי). בהתאם, גוף העבודות של אלברט ודיוויד מייזלס מגוון ומתפרש על פני מספר עשורים: הוא כולל, בנוסף ל״אנשי המכירות״ הקלאסי אשר עקב אחרי ארבעה סוכנים נוסעים שמתדפקים על דלתות בניסיון למכור ספרי תנ״ך מהודרים לעקרות בית משועממות, גם את הסרט הקצר "מסע לירושלים" מ-1968, במהלכו אלברט מייזלס תיעד את החזרות של לנארד ברנשטיין לקראת קונצרט חגיגי ורווי ממלכתיות אחרי מלחמת ששת הימים.   

ב-2013 אלברט מייזלס הגיע לישראל כאורח הכבוד של פסטיבל ״קולנוע דרום״. בריאיון לאורי קליין מייזלס נשאל האם הוא מבקש ממושאי התיעוד שלו להתעלם מהמצלמה, וענה בשלילה: "לא, אינני אומר לדמויות להתעלם מהמצלמה. הן יודעות שהיא שם ושהיא מתעדת אותן. אבל אני אכן יוצר תחושה של אמון ביני ובינן. זה קורה במפגש הראשון בינינו, כשהן מתבוננות לראשונה בעיני ורואות שאפשר לסמוך עלי, רואות שאני אוהב אותן. לולא אהבתי את הדמויות בסרטי לא יכולתי לעשות עליהן סרט. הכל מתחיל במבט, זה שמושאי סרטי שולחים לעברי ונוכחים לדעת שהם יכולים לסמוך עלי, וזה שאני שולח בהם בהמשך. ביני ובין מושאי סרטי מתפתח משהו שניתן אפילו לכנותו סיפור אהבה. אין בי שום רצון לפגוע בהם. אנשים הם אנשים, ואני רוצה להתקרב אליהם ככל שאוכל כדי לגלות את מה שמסתתר מאחורי חזותם, ולעשות זאת בעדינות ובאהבה".

אלברט מייזלס בעת ביקורו בישראל ב-2013 (צילום: דניאל צ׳צ׳יק)

ואכן, האמונה באמפתיה ובקשר האנושי מאפיינת את כל יצירותיו של מייזלס (אשר למד פסיכולוגיה וסרטו הראשון היה תיעוד של בית חולים פסיכיאטרי ברוסיה). ב-Salesman הצופים לומדים להכיר את הסוכנים הנוסעים – דמויות שנראות בתחילה נלעגות בגלל הניסיונות הנואשים שלהן לשכנע נשים לרכוש משהו שהן לא צריכות עבור סכום שהן לא יכולות להרשות לעצמן. אולם, ככל שהסרט מתקדם ואנחנו מבלים יותר זמן בנוכחותם מתגלה כי המוכרים עצמם נמצאים במצב בעייתי לא פחות: ללא בטחון תעסוקתי, כשהם נאלצים לבלות ימים שלמים בדרכים ולישון בבתי מלון מעופשים. באחת הסצנות הראשונות ארבעת הגיבורים מגיעים לכנס של סוכנים נוסעים במהלכו מרצה חמור סבר צועק עליהם: ״תסתכלו מסביב, בפגישה הקודמת היו כאן הרבה יותר פרצופים. אבל כנראה שלא כל אחד יכול להצליח במקצוע הזה״.

 צפו בקלאסיקה התיעודית Salesman של האחים מייזלס:

 בסרטיו – שתיעדו גם את הביטלס ואת הסופר טרומן קפוטה (״בדם קר״) – מייזלס הוכיח שהקיום האנושי הוא מורכב ומלא דרמה. "בסרט תיעודי לעולם אינך יודע מה יקרה כשאתה יוצא למסע הקולנועי. אבל אם אתה נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, משהו יקרה", הוא אמר רק לפני שנתיים. הסרטים שהוא הותיר אחריו הם הוכחה אדירה לכוחו של הקולנוע התיעודי.  

להמשך הפוסט

הילד הרע של הקולנוע האמריקאי חוזר

נטע אלכסנדר | 02.03.2015 | 02:55

לפני עשרים שנה בדיוק נערכה בפסטיבל סאנדנס הקרנה חצי-סודית בפני אולם כמעט ריק. השנה היתה 1995, האינדי האמריקאי היה בשיאו, ומעט מאוד אנשים טרחו לכתת את רגליהם להקרנה של סרט ביכורים בתקציב אפסי שנקרא Kids בכיכובם של חבורת בני נוער נטולי ניסיון משחק ובבימויו של צלם אמריקאי בשם לארי קלארק. ברי המזל שהגיעו להקרנה לא ידעו מה מצפה להם: ״קידס״ הוא בית מטבחיים לפרות קדושות. קלארק, שהתבסס על התסריט המופתי של הרמוני קורין (״ספרינג ברייקרס״), יצר רכבת שדים במהלכה אנחנו עוקבים אחרי בני נוער אבודים, מסוממים ומשועממים שמדביקים זה את זו באיידס. הסרט כלל תוכן מיני שהיה גורם למעריצות של ״50 גוונים של אפור״ להסמיק במבוכה, והפך את קלארק בן לילה לאחד השמות הכי מדוברים בקולנוע העצמאי האמריקאי של הניינטיז (לצד טוד סולונדז, שסרט הביכורים שלו ״ברוכים הבאים לבית הבובות״ נחשף אף הוא ב-1995, וגרג אראקי, שביים את The Doom Generation המופרע לא פחות באותה שנה).

הרבה מים זרמו מאז, האינדי הבועט התקרב למיינסטרים (ולהפך), סרטים על בני נוער אבודים הפכו לקלישאה של עצמם (ע״ע ״בלינג רינג״ של סופיה קופולה, או ״פאלו אלטו״ של ג׳יה קופולה), הרמוני קורין המציא את עצמו מחדש עם ״ספרינג ברייקרס״ וגם לארי קלארק לא שקט על שמריו. הוא ביים חמישה פיצ׳רים נוספים, ובהם ״בולי״ ו״קן פארק״ הסופר-פרובוקטיביים, וכעת הוא חוזר עם שני סרטים חדשים: The Smell of Us, מעין רימייק צרפתי ל״קידס״ שהוקרן בבכורה בשבוע שעבר בלינקולן סנטר בניו יורק, ו-Marfa Girl, דרמת התבגרות אמריקאית שמתרחשת בטקסס (הסרט אומנם צולם ב-2012, אבל הוא זוכה להפצה מסחרית בארה״ב רק כעת, וטריילר ראשון שלו שוחרר השבוע).

״הריח שלנו״, שחוזר לעסוק בכל אותם נושאים שקלארק חוקר באובססיביות כצלם וכבמאי מאז שנות השבעים, הוא סרט שמוכיח שלפעמים שחיטת פרות קדושות היא פעולה רפטטיבית ומשעממת למדי. העלילה – מושג שולי ואמורפי למדי בכל יצירותיו של קלארק – עוקבת אחר חבורה של נערים שמקדישים את זמנם לגלישה על סקייטבורד, צפייה בפורנו על מכשירי האייפון שלהם, ועבודה כזונות ממין זכר. הלקוחות שלהם הם גברים ונשים מזדקנים עם סטיות שונות ומשונות: בסצנה מרכזית גבר עם שיער מאפיר (בגילומו של קלארק) מתעקש למצוץ בקולניות את אצבעות רגליו של מאט (לוקאס לונשסו), נער בלונדיני בעל פני מלאך שכולם – גברים, נשים ואפילו אמא שלו – רוצים לזיין אותו. 

התסריט, שיתוף פעולה ראשון בין קלארק למת׳יו לאנדיס, כולל כל טאבו שניתן לחשוב עליו, החל מפדופיליה וכלה בגילוי עריות, אונס ואלימות. למעט מאט וחברו הטוב ביותר, פי.ג׳יי, כל השאר הדמויות באות ויוצאות מהעלילה ללא כל הסבר, והסרט מתקדם בעצלתיים בין סצנת פורנו לקליפים קצרים במהלכם בני נוער מבצעים תעלולי סקייטבורד או מבעירים מכונית חונה לצלילי מוזיקת מטאל (טריקים שמוצו אי-שם בניינטיז). הניסיון של קלארק לנפק אמירה כלשהי על הקשר בין ההתעקשות של הנערים לתעד את המפגשים המיניים שלהם בפלאפון לבין הנכונות שלהם למכור את גופם ללקוחות קשישים הוא עקר למדי, והשימוש שלו באסתטיקה מגורענת וקופצנית המאפיינת צילום חובבני מוצה גם הוא כבר מזמן.

עם פסקול בומבסטי, מעט מאוד דיאלוגים, תפקיד אורח תמוה למייקל פיט (״אימפריית הטיילת״) וסצנות שמערבבות באקסטזה התעללות מינית, משחקי וידיאו ומשפחות מפורקות, ״הריח שלנו״ הוא יצירה שמעוררת געגוע לתסריט המקורי ופורץ הגבולות של ״קידס״. נכון, גם בסרט הביכורים שלו קלארק ביקש – והצליח – לזעזע ולהגעיל את צופיו, אבל הוא הצליח לאזן את הפרובוקציות עם מידה נדיבה של כשרון, עניין וגם רגעים ספורים של חמלה אנושית. בסרטו החדש אין שום זכר לחמלה הזו, אלא רק אובססיה עם גברים צעירים ויפים שעוברים התעללות מינית בשלל צורות.

The Smell of Us. כמו ״קידס״, רק בצרפתית ובלי טיפת חמלה

במרחק של עשרים שנה משיתוף הפעולה הראשון שלהם, ניתן לקבוע כי דווקא הרמוני קורין היה החוליה החזקה ב״קידס״. קורין, שכתב את התסריט ל״קידס״ בגיל 19, הפך בהמשך לבמאי ויצר את ״גומו״ (1997), ״ג׳וליאן דונקי בוי״ (1999) ו״מיסטר לונלי״ (2007), שלושה סרטים שחקרו את הצד האפל של החלום האמריקאי. אחרי עשור וקצת בשולי התעשייה, קורין ביים את ״ספרינג ברייקרס״ ב-2013 ופרץ פתאום למיינסטרים עם הזיה קולנועית נטולת מעצורים בכיכובם של ג׳יימס פרנקו ושלוש כוכבות נוער שהגיחו הישר מערוץ של דיסני. ״ספרינג ברייקרס״ חילק את צופיו למעריצים ושונאים, אבל על דבר אחד כולם הסכימו: מדובר ביצירה מקורית ומפתיעה.

בזמן שקורין מצלם את סרטו הבא בכיכובו של בניסיו דל טורו, קלארק נאלץ לבטל את הביקור הניו יורקי שלו לפני שבוע בגלל בעיות בריאות שאילצו אותו להישאר בפריז. בגיל 72, הוא ממשיך לעשות סרטים שנעים בין פורנוגרפיה לקאמפ, אבל נדמה שאין לו מה להגיד על העולם הדיגיטלי שהצעירים בסרטיו מאכלסים. האדישות והדכאון הקיומי של הדמויות היו אגרוף בבטן עבור צופים בניינטיז, אבל בעידן היוטיוב והצ׳אט-רולט הסיפורים הללו לא מצליחים לחדש או לסקרן. לכן, כל מה שנשאר לאחר צפייה ב״הריח שלנו״ הוא צורך עז ללכת להתקלח ורצון לא לעסוק יותר בפעילות מינית לעולם. או בקיצור – זה כמו לראות ״50 גוונים של אפור״, אבל עם ילדים צרפתיים בתפקידים הראשיים ובלי שרשראות.        

להמשך הפוסט

פלאשים, מאבטחים ואמה סטון: תום שובל מסכם את האוסקר

נטע אלכסנדר | 24.02.2015 | 19:28

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע ללוס אנג׳לס כדי להשתתף בטקס האוסקר. שובל היה מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון.

במסוק הפרטי עם אינאירטו: לקראת השטיח האדום  

בשבת בבוקר נסעתי לסנטה מוניקה בהמלצת האסיסטנטית של אלחנדרו אינאירטו (״בירדמן״), לחנות בשם ״מר טוקסידו״. האמת שהייתי בטוח שאגיע לחנות יוקרתית שמציעה מגוון חליפות טוקסידו מהאופנה האחרונה. הוט קוטור. אבל החנות נראתה לי כמו חנות קניון די סטנדרטית וגם מגוון הטוקסידו לא היה גדול, למעשה היה דגם אחד בכל המידות, שעליו היה אפשר לעשות שינויים קטנים כמו צורת הכפתורים וצבע המפית שמבצבצת מהכיס. הלכתי על הקלאסי. שעתיים אחר כך אני מוצא את עצמי בחדר המלון של יעל אבקסיס, מפיקת הסרט הקצר ״איה״, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלו. כל צוות "איה" בראשות הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון מתכונן ליציאה כאילו היה זה מבצע צבאי שבו ננצח את אויבנו בנשק הקטלני שהוא החליפות ובגדי הערב שלנו. האמת ובלי גרם של ציניות היה מרגש מאד לראות את כולם חנוטים בחליפות בדרכם לנשף גדול ובלתי נשכח. העובדה שהסרט הביא אותנו עד לכאן, הייתה מרגשת יותר מהכל.

על השטיח האדום. 15 דקות של תהילה

לוס אנג'לס חסומה לחלוטין, יש דרך אחת אל האוסקרים שנערכים בתאטרון הדולבי ואנחנו נוסעים בה. כשמגיעים אל הסף אנחנו נבדקים על ידי מאבטחים בכל דרך אפשרית ואז נכנסים אל מין מאהל, רגע לפני המאהל עוד הספקנו לראות את ההמון שמתכנס בצדדי הדרך ומריע לכולם – לא משנה מי הם. במאהל נבדקים הכרטיסים שלנו ושוב אבטחה ואז מתחילים לצעוד על השטיח האדום. אני מסתכל סביבי ונדמה לי שכולם שכרו את הטוקסידו שלהם ב״מר טוקסידו״ וכולם כמוני הלכו על המראה הקלאסי. זה מטריד אותי בערך לשנייה, כי מה שקורה סביב הרבה יותר מטורף. כל האנשים הצועדים בסך על השטיח האדום לוקחים את הזמן, גוררים רגליים, נעצרים אפילו, הכל כדי לתת ל-15 דקות התהילה האלו עוד תוקף. על השטיח עומדים מאבטחים שצועקים על כולם להתקדם אבל אף אחד לא נשמע להוראות ולכן על פניהם של האנשים נרקם מבט מוזר ומצחיק של חשיבות ובהלה בו זמנית.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

תור נוצר בדרך אל הצלמים. אנשי הצוות על השטיח האדום מכניסים כל אדם אל אזור הצילום ושם הוא משתזף על הפלאשים איזה חמש דקות. המאבטחים מנסים להסית את תשומת הלב של ההולכים ולפתות אתם בשמפניה חינם במבואה אבל כולם עומדים בתור ובאופן אבסורדי מוותרים על הנוחות שמציעה האכסדרה ומקדישים את התור למצלמות. גם צוות "איה" מגיע אל הפוטו-קול. אין מה לעשות, זה די מרגש שנורים אליך ברקי האור של המצלמות וכל מיני צלמים שואגים עליך להסתכל לכיוונם. העובדה שהיינו שמה כולנו וחווינו את הרגע הזה ביחד הוסיפה איזו שכבה של רגש למיזסצינה המוזרה הזו והמיסה את הציניות כליל.

שובל והוק. מסתבר שכולם קנו את החליפות ב״מר טוקסידו״

אחרי בערך שעה הגענו לאכסדרה שלפני הכניסה לאולם. מרחק ההליכה הוא בערך חמש דקות אבל באוסקרים קצב ההתקדמות מסנוכרן עם קצב ההתאבנות. באכסדרה אתה פוגש את שותפיך העתידיים לאירוע. פה נוחתת ההבנה שנשבר איזה מחסום, מסביבנו כל סלבריטאי העולם ומשפחותיהם והם נינוחים ומתרגשים בדיוק כמוך וככה מתחילות שיחות סלון עם כל האנשים שעד עתה ראית אותם רק בגודל סינמסקופי. אני, שרה ומיכל מנהלים שיחה עם פאבל פבליקובסקי, הבמאי של ״אידה״ והמפיקה של הסרט ״אווה״ (שיזכו אחר כך באוסקר) ואז כל מיני פגישות מקריות – אית׳ן הוק המועמד על ״התבגרות״, קומון שיזכה הלילה בפרס השיר הטוב ביותר על ״גלורי״ שהוא חיבר לסרט ״סלמה״. אני מבחין במריון קוטיאר וניגש להביע את הערכתי ל"מהגר" של ג'יימס גרי ולסרט של הדארדנים ומברך אותה על המשחק שלה. היא מודה לי בחינניות אופיינית ואנחנו מדברים איזה עשר דקות על קולנוע בעוד היא מאפרת את האפר של הסיגריה הדקה שלה לכף ידה.

אני עוד מספיק לעמוד בתור לשירותים מאחורי אדוארד נורטון ואז נכנסים לאולם. הצוות של "איה" מתיישב במקומותיו המסומנים והטקס מתחיל. פה אין צורך בתיאורים, כי הרוב בטח צפו. הטקס נע בין המרשים למשמים אבל לנו לא כל כך אכפת, יש תחושה של מתח וציפייה.

כשצופי המשדר רואים פרסומות, אנחנו בוהים בבמה ריקה. חלק נשברים מהבהייה ומטפטפים החוצה בהפסקות, החוצה אל האכסדרה, לשתות משהו או אולי להימלט מהישיבה האינסופית. אם הם מבוששים להגיע והטקס ממשיך, מתיישב לידך איש זר שממלא את מקום חברך עד שזה יועיל בטובו לחזור את מקומו. "ממלאי הכסאות" עושים את עבודתם נאמנה ואם המצלמה משייטת מעליהם, הם לא שוכחים להגניב לך חיוך פמליאירי.

מגיעה ההכרזה על הסרט הקצר, ההתרגשות בשיאה, אנחנו לא פייברוטים – את זה כבר ידענו, אבל האמנו. זה לא קורה. הסרט הבריטי ״שיחת טלפון״ זוכה. אנחנו מוחאים להם כפיים והבמאי מלהג וצוהל על הבמה. מאותו הרגע, המתח שנבנה התפוגג ועתה נשארו רק עוד שלוש שעות של טקס, בקטנה. האמת שאז מבחינתי גם נפתחו האוזניים והתחלתי להקשיב למה שמתרחש וגם לקלוט בדיחות פה ושם.

שובל ודקוטה ג׳ונסון מ-״50 גוונים של אפור״

עד שמגיעה השעה האחרונה והדפניטיבית אתה מבין שההפסקות הולכות להיות ארוכות יותר ומייגעות יותר אבל איכשהו הכל חגיגי ופלאשי שאתה מסונוור עד לתת הכרתך. בחלק האחרון אני שוב במתח אבל עתה נצחון – המנטור שלי אלחנדרו גונזלס אינאיריטו עושה את מה שנקרא 'סוויפ' ולוקח את הפרסים החשובים של תסריט, בימוי וסרט. אני שמח בשבילו מאד.

הטקס מסתיים וחלק הולכים לנשף המושל המסורתי. אני הולך לשירותים ושם יש תור ארוך אז אני מחפש מוצא אחר ואז אני מגיע למסדרון צר ועל ספסל יושבות להן נעמי ווטס, פליסטי ג'ונס ואמה סטון. בידיהן פסלוני אוסקר מלגו. אני שולף את הנייד שלי כצייד סלפים מיומן, אך זה שבק חיים מזמן. הם מסתכלות אלי ואני אליהן. יש שקט ואז כולם צוחקים. מסתבר שהן שכחו את ההזמנות שלהם לנשף ועכשיו הן צריכות לחכות בצד עד שיכניסו אותם בדלת אחורית. אני אומר להן שאני מופתע לגלות שגם הן לא חסינות את רשת האבטחה ותמה אם הסיבה שהן בחוץ היא העובדה שהמאבטחים עלו על זה שהאוסקרים שביד שלהם הם מלגו, הן מחייכות לעברי בנימוס ומודות לי בחיוכן על בדיחת הקרש. אמה מסתכלת עלי בעיניה הגדולות  ומוסיפה  Don’t you know, it is Hollywood baby, everybody needs a ticket.   

להמשך הפוסט

פוסט אורח: תום שובל בדרך לאוסקר

נטע אלכסנדר | 22.02.2015 | 05:35

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע שלשום ללוס אנג׳לס לקראת טקס האוסקר שייערך הלילה (ראשון). שובל מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון. כך הדברים נראים רגע לפני השטיח האדום:  

היום (ראשון) בלילה ייערך בלוס אנג׳לס טקס פרסי האוסקר. הסרט הקצר "איה" שהייתי שותף לכתיבה שלו יחד עם מיכל ברזיס ועודד בן-נון שגם ביימו, הוא בין חמשת המועמדים לפרס בקטגוריית הסרט הקצר. זה עדין משפט בלתי נתפס עבורי וקשה לי לכתוב אותו בלי לבדוק שוב שמה שכתבתי אמיתי. זה מעמד מרגש מכל הבחינות, גם כי הסרט הקטן והאינטימי מצליח לדבר לכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם וגם כי במובן מסוים הוא הגיע כל כך רחוק, לאיזושהי פסגה של אהדה קולקטיבית שרק מעטים כובשים. אני מאד מתרגש וגם אם אני מנסה "להיכנס לפרופורציות", ההמולה והבאז סביב הפרס הזה מבהירים לי שבאוסקר אין דבר כזה פרופורציות.

כך עשינו את ״איה״: ריאיון עם מיכל ברזיס ובן-נון 

השבוע האחרון שלי נדמה כפרק התלוש מרומן כריכה דקה שאתה קונה לפני עלייה למטוס. בלי קשר לאוסקר, אבל באיזו סמיכות אירונית נבחרתי על ידי אלחנדרו גונזלס איניאריטו - שסרטו "בירדמן" מועמד השנה למספר שיא של פרסים – להיות הפרוטג'ה שלו כחלק ממיזם יוקרתי של חברת "רולקס", המחברת בין אמנים מנוסים ליוצרים בתחילת דרכם במטרה לפתח ולהרחיב את הדיאלוג בין הדורות. איניאריטו ראה את סרטי הראשון, "הנוער" התלהב וביקש לפגוש אותי ומאז אנחנו בקשר רצוף כשאני נוסע לבקר אותו בעבודתו, בעיקר בצילומי הסרט החדש שלו בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי. במקביל, הוא עובד איתי על סרטי החדש.

אז לפני 'עיר המלאכים' מצאתי את עצמי על פסגה לא מדומיינת וקפואה של אחד מהרי הרוקי, שם מצטלם בימים אלו סרטו הבא של איניאריטו. כבר ביקרתי בסט כמה פעמים וזה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבודתי כבמאי. מדובר באינספור ימי צילום המתפרשים על פני שנה שלמה (כדי שיהיה אפשר לתפוס את עונות השנה חולפות), שחקנים שמשחקים בתוך טבע עוצר נשימה ומתמודדים עם יופיו ועם הקשיים שהוא מעלה, שוטים ארוכים ומסובכים עם ניצבים רבים וסצינות קרב בלתי אפשריות. לקינוח – מדובר בסרט תקופתי שמתרחש ב-1816, אמריקה שלפני המערב הפרוע. לצלם את הסרט הזה נדמה כמו מלחמה ואת הקרב מנהל איניאריטו יחד עם שותפו הצלם עמנואל לובצקי (המועמד לפסלון על הצילום של ״בירדמן״), ללא פשרות. תהליך העבודה כולל חזרות רבות וצילומים מורכבים של שוט או שניים ביום. בנוסף לאתגרים שכל צלם חייב להתמודד איתם, לובצקי קיבל מחברת ״אררי״ מצלמה שטרם יצאה לשוק ומאפשרת לראשונה לצלם דיגיטלית ב-65 מ"מ. מהמעט שראיתי על הסט, התוצאה מרהיבה.

שובל. מקום טוב באמצע בין לובצקי (מימין, עם כובע) לאיניאריטו 

אז כן אני על הסט ההוליוודי הזה, פעור פה וקפוא לחלוטין. איניאריטו ולובצקי משתפים אותי בכל התהליך של עשיית הסרט ואני שואל את עצמי האם זה לא הפרס הגדול ביותר שיוצר יכול לאחל לעצמו – לקבל את האפשרות לעשות את הסרט כמו שאתה רוצה, ללא פשרות. לצאת למלחמה ולנצח. למרבה האירוניה, איניאריטו לא היה זוכה לפריבילגיה ולחופש האמנותי הזה אם לא היה זוכה במועמדויות לאוסקר. הפסלון הזהוב יכול להזיז הרים ותקציבים ולקבוע גורלות.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

וכך נראה הטריילר ל״בירדמן״:

יומיים לפני הטקס, איניאריטו מזמין אותי להצטרף אליו לטיסה ללוס אנג׳לס. ככה אני מוצא את עצמי במטוס פרטי עם לובצקי, איניאריטו ו״טרמפיסט״ נוסף – השחקן לוקאס האס, ואני מתייעץ איתם על חנויות טובות להשכרת טוקסידו. בלי קשר לעובדה שאני במטוס, אני מרגיש בעננים. איך אפשר לדמיין דבר כזה בכלל? אנחנו נוחתים ואני נותן את הפספורט שלי לבדיקה אבל משום מה הבדיקה מתארכת ואני מתחיל להגיד לעצמי שהנה המציאות עומדת לטפוח על פניי ואני אראה את האוסקר, כהרגלי, בטלוויזיה. מבקשים ממני לחכות בצד ולוקחים את הפספורט של איניאריטו לבדיקה, גם אצלו יש בעיה ואני כבר מדמיין איך שנינו יושבים על הספה בבית של ההורים שלי בפתח תקווה, השעה תהיה ארבע בבוקר נחלוק שמיכת פוך ונצחק מהבדיחות של אבא שלי. בתכל׳ס לא רע. כמובן שהכל נפתר ואני מגיע אל ביתו של חברי הטוב אורן שי. אורן, גם הוא במאי והוא בעצמו חי בחלום משלו, כי בימים אלה הוא סיים את העבודה על סרט אמריקאי באורך מלא, The Frontier שהולך להיות מוקרן בקרוב בהקרנת בכורה בפסטיבל SXSW היוקרתי אשר באוסטין. פעם היינו עושים סרטי ז'אנר חובבניים במצלמות סופר VHS .

שובל, ברזיס ובן-נון. בדרך לפסלון?

בנתיים, בעולם מקביל בן-נון וברזיס כבר שבועיים בלוס אנג'לס. הם משתתפים בטקסים, מצטלמים ונותנים ראיונות, יחד עם יעל אבקסיס והלל רוזמן, מפיקי הסרט, והשחקנים המופלאים שרה אדלר ואורליך תומפסון. אני בדרך להצטרף אליהם ואני שוב נזכר איך באמצע לילה נטול שינה במסדרונות סם שפיגל בן-נון וברזיס הזמינו אותי לחדר העריכה לצפות בגרסת עריכה של סרט הגמר שלהם "עונג שבת" וכמה הוא המם אותי. ״בלר״ ניסחו את התחושות שלי כרגע באופן הכי מדויק אני חושב, זה כמו לצפות בכדור הארץ מסתובב בעדינות אל מחוץ לזמן.

להמשך הפוסט

50 גוונים של אפור: אין גבר רע – יש גבר שרע לו

נטע אלכסנדר | 14.02.2015 | 06:22

מייקל פאסבינדר, כריסטיאן בייל, בראדלי קופר, חציל – זו רק רשימה חלקית של שחקנים וירקות ממשפחת הסולניים שיש להם יותר סקס אפיל מלג׳יימי דורנן, השחקן שנבחר לגלם את כרטיסיאן גריי בעיבוד הקולנועי לרב-המכר ״50 גוונים של אפור״. גריי, לטובת מי שלא קרא את הפנינה הספרותית, הוא ״גבר-גבר״, וככזה הוא עונה לכל קלישאה שאי-פעם שמעתם על ״גברים אמיתיים״ (הרומן והסרט מתרחשים במציאות בת-ימינו, אבל מבחינה רעיונית נדמה שחזרנו לשנות ה-50): מדובר ביצור חד-הבעתי שמחייך בקושי פעמיים במשך שעתיים, נכה רגשית, נרקיסיסט, קונטרול פריק, מכור לאימונים פיזיים וכמובן – הדובדבן שבקצפת – מי ששואב סיפוק מיני מהתעללות פיזית ורגשית בנשים צעירות (רצוי בתולות). אבל, כמאמר הקלישאה, אין דבר כזה גבר רע – יש רק גבר שרע לו, ועל כן בהמשך נגלה שגריי משתמש בשוטים ועקרבים רק מכיוון שאמו נטשה אותו והוא עצמו היה קורבן להתעללות מינית. הדמעות כבר יזלגו מעצמן.

ה״עלילה״ נפתחת כאשר אנסטסיה סטיל (דקוטה ג׳ונסון), סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית (״יש לי ממוצע מושלם״, היא טורחת להזכיר לשותפה שלה לדירה) נאלצת לראיין את גריי, מיליונר בן 27 שחולש על אימפריה עסקית מפוארת. גריי מסרב לענות לשאלות אישיות (אבל עונה בשלילה כשסטיל שואלת ״האם אתה הומו?״), ומפתח אובססיה למראיינת נטולת הניסיון. בהמשך, הוא מחזר אחריה כפי שכל מיליונר בן 27 מחזר אחרי בחורה נחשקת: הוא לוקח אותה לסיבוב במסוק הפרטי שלו, קונה לה מחשב חדש, מתייצב במסיבה כדי לחלץ אותה באבירות מהאנג-אובר ובהמשך מרעיף עליה בגדים, ספרים נדירים וגם מכונית. לפנק, לפנק, לפנק.

בחורה יפה וחציל. ״50 גוונים של אפור״ 

אבל מהר מאוד אנסטסיה – וגם הצופים – מגלים שלכל שבת יש מוצאי שבת: גריי לא מאמין באהבה אלא ביחסי סאדו-מאזו. ״אני לא עושה אהבה, אני מזיין״, הוא מסביר לבתולה בת ה-21 שלא ראתה קונדום מימיה. בהמשך הוא לוקח אותה ל״חדר המשחקים״ שלו, שהוא חיקוי עלוב של מרתף עינויים. כפי שמונטי פייתון היטיבו להגדיר, ״אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית״ – וגם את אנסטסיה סטיל החבלים האדומים וההצעה המפתה לפיסטינג וגינלי הצליחו להפתיע.

משלב זה והלאה הסרט הופך למסכת מייגעת של משחקי חתול ועכבר: גריי רוצה שאנסטסיה תחתום על חוזה שהופך אותה לשפחת המין שלו ואילו היא מהססת. במקביל, היא מתאהבת בגבר ה״מסתורי״ והעובדה שהוא לא מפסיק להוציא עליה כסף משחקת גם היא תפקיד. מכיוון שהצילום מזכיר דרמה משפחתית ב״הולמרק״, המשחק ראוי לטלנובלה והדיאולוגים מופרכים ונטולי אמינות, הדבר היחיד המעניין ב״50 גוונים של אפור״ הוא האופן שבו הוא מקצין את הזוגיות ההטרונורמטיבית עד אבסורד: יש יותר סצנות שמוקדשות לפרטי הפרטים של החוזה המשפטי בין גריי לסטיל מאשר סצנות סקס, והתסריט מקדיש זמן מסך נדיב למדי להצגת הונו העצום של הסדיסט הצעיר. במילים אחרות, לפי ״50 גוונים של אפור״ זוגיות בין גבר לאישה היא חוזה משפטי וכלכלי שבמרכזו עסקת חליפין שכלליה ברורים לשני הצדדים: הגבר מקבל סקס, האישה מקבלת סיפוק של כל צרכיה החומריים וגם – במקרה האופטימי ביותר – אהבה. 

 

מכיוון שהסרט מעמיד במרכזו גבר שיש לו פחד משתק מאינטימיות, הוא חושף את הקשר בין הנחות היסוד הקלישאתיות והמיזוגניות הללו לבין הצורך בהפעלת אלימות. במילים אחרות, הוא מראה כיצד התפיסה השמרנית מייצרת בהכרח דפוסי התעללות סאדו-מזוכיסטיים. מצד שני, הוא לא מהסס לשכפל ולהפיץ קלישאות שעבר זמנן, ובראשן המחשבה שגברים הם יצורים נכים רגשית שנשים צריכות לנסות ״לתקן״ עם כמות אינסופית של אהבה וסבלנות. במקביל, לפי הסרט אפשר לחשוב שכל אישה יכולה להינות מכאב – לו רק תאהב את הגבר שלה מספיק, טענה בעייתית, מקוממת ואפילו מסוכנת. 

״50 גוונים של אפור״, שנולד מתוך תרבות המעריצים של טרילוגיית ״דמדומים״, לא מצליח להיות מבדר כמו ספרי הנעורים ששימשו לו השראה. הפספוס הזה מצער במיוחד מכיוון שלפרויקט היה לא מעט פוטנציאל. המלאכה הופקדה בידיה הנאמנות של סם טיילור-ג׳ונסון, צלמת עטורת פרסים (שאף היתה מועמדת לפרס טרנר היוקרתי) אשר ביימה בתבונה וברגישות את ״נער משום מקום״ על שנותיו המוקדמות של ג׳ון לנון. אומנם אין לה הרבה ניסיון קולנועי (בנוסף לפיצ׳ר הביכורים שלה היא חתומה גם על כמה סרטים קצרים משובחים), אבל אפשר היה לצפות שמישהי עם רקע נרחב באמנות פלסטית תפגין חזון ויזואלי מפתה וסקסי קצת יותר ממרתף העינויים האפרורי שנראה כמו מחסן לאחסון קופסאות שימורים.

באחד הריאיונות לרגל יציאת הסרט טיילור-ג׳ונסון ציינה כי היא שאבה השראה מ״הטנגו האחרון בפריז״ (1972). למרבה הצער, בעוד שמרלון ברנדו ומריה שניידר חרכו את המסך בכל סצנה, ״50 גוונים של אפור״ מתקשה לספק את הסחורה בגלל הכימיה הבעייתית בין שני הכוכבים והבחירה בצעצועי סאדו-מאזו נדושים כמו חבלים או שוט במקום במשהו מקורי ומפתיע יותר (ע״ע חמאה). ובכלל, העובדה ש״אפור״ הוא סרט כל כך בלתי מספק (בכל מובן אפשרי) מצערת במיוחד לנוכח השמרנות ההוליוודית ושיטת הדירוג ההוליוודית שבזכותה יש מעט מאוד ייצוגים אמינים או מעניינים של סקס בקולנוע ההוליוודי. בעוד שסדרות טלוויזיה כמו ״משחקי הכס״ או אפילו ״בנות״ שוחטות פרות קדושות בכל הנוגע לעירום ומין, הקולנוע משתרך הרחק מאחור ואפילו סרט שאמור לספק פורנו רך לכל מי שעבר את גיל 18 מסתפק בכמה סצנות נטולות כל השראה ומצנזר – כמו תמיד – את איבר המין הגברי.  

בסופו של דבר, השאלה הפרובוקטיבית והמעניינת באמת שכל דיון בעולם המורכב של שולט/ נשלט ו-BDSM חייב לטפל בה – מדוע אנשים מסוימים שואבים סיפוק מיני מגרימת כאב, ומדוע אחרים נהנים כשמכאיבים להם – לא זוכה לשום סוג של התייחסות. באופן עצלני שמערבב פסיכולוגיה בגרוש עם ניסיון ליצור קונפליקט דרמטי, גריי מתוודה שהוא ״כזה״ (כלומר, נכה רגשית) מכיוון שהוא עצמו עבר התעללות מינית מגיל 15. ומה לגבי אנסטסיה? הסרט אינו מספק תשובות מספיק טובות לשאלה מדוע היא מתאהבת עד כלות הנשימה במי שמעוניין לחנוק אותה (באופן מילולי ומטפורי).  

מי שמבקש לקבל הצצה מורכבת קצת יותר לעולם הסאדו-מאזו ימצא את מבוקשו בסרט הדוקומנטרי בהפקת ג׳יימס פרנקו, המגולל את סיפורו של האתר הפופולארי Kink, או ב״נימפומנית״ של לארס פון טרייר. למעשה, אחרי צפייה של ארבע שעות בהרפתקאותיה המיניות של שרלוט גינזבורג, קטעי הסאדו-מאזו של ״אפור״ נראים כמו גרסה קתולית מצונזרת ונטולת נשמה (ושמו של הגיבור, ״כריסטיאן״, אשר אמור להפוך את אנסטסיה ל״מוארת״ מדגיש עוד יותר את המוטיבים הנוצריים המרתיעים של הספר והסרט). 

צפו בטריילר ל-Kink: 

 

גריי ואנסטסיה מזכירים מספר פעמים את ״גב׳ רובינסון״, גיבורת הסרט ״הבוגר״ של מייק ניקולס שמפתה כזכור את בנג׳מין בן ה-21 (דסטין הופמן) רגע אחרי שסיים קולג׳. בניגוד לאנסטסיה, בנג׳מין לא מתאהב במי שביתקה את בתוליו אלא דווקא בבתה הצעירה. ״הבוגר״, שנחשב לשערורייתי בזמנו, עסק באופן מתוחכם בהרבה בשאלת ההסכמה (consent) ובקו הדק והבלתי נראה לעיתים שמפריד בין התעללות לזוגיות הטרוסקסואלית. בניגוד לבנג׳מין, שהמפגש בינו לבין גב׳ רובינסון מסייע לו לפתור את משבר הזהות שאליו נקלע, אנסטסיה נטולת שליטה לחלוטין: היא פסיבית, מנותקת וחסרת החלטיות כמעט עד הסוף, מעין תמונת-ראי מוחלטת של ג׳ו מ״נימפומנית״ שמחליטה לצאת למסע לחקר המיניות הנשית מגיל צעיר.

ההחלטה להוציא את ״50 גוונים של אפור״ בסוף השבוע הארוך של ״חג האהבה״ בארה״ב וברחבי העולם אינה מקרית כמובן, אבל היא חושפת עד כמה המיתוס הרומנטי שהוליווד נוטה לקדם הוא מעוות ושקרי. אם זה סרט על אהבה, אז ״המסור״ הוא סרט על הומניזם ו״רשימת שינדלר״ עוסק באחווה בין העמים. בין סצנות על המשפטיזציה של הרומנטיקה לסצנות ראווה שחוגגות את סגנון החיים ההזוי של המאיון העליון, ״50 גוונים של אפור״ הוא פשוט סרט רע, אבל לא מספיק רע כדי להפוך לטוב (במובן הקאמפי של המילה). סתם שעתיים בחברתם של שני אנשים בלתי נסבלים שהסיכוי שלהם להגיע לאורגזמה (ביחד או לחוד) דומה לסיכוי ש״הרשימה המשותפת״ תרכיב את הממשלה הבאה.    

להמשך הפוסט

מתלבטים מה לראות? הכירו את טבלת המבקרות

נטע אלכסנדר | 07.02.2015 | 23:42

״טבלת המבקרים״ של ״הארץ״ ו״טבלת המבקרים״ של ״סינמסקופ״ מתפרסמות מדי שבוע, אבל כעת פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל החליט להשיק טבלה משלו, המורכבת אך ורק ממבקרות קולנוע. למרות ההסתייגות הכללית שלי מ״שיטת הכוכבים״ שהופכת יצירות אמנות לסוג של מתמטיקה ומשטיחה מלכתחילה את הדיון לשאלת ״אהבת/ לא אהבת?״, אני שמחה וגאה לקחת חלק ביוזמה הזו. נכון, כוכבים הם לא שיטה אידיאלית, אבל בתרבות האינסטנט שאנחנו חיים בה לרוב הקוראים אין אפשרות, זמן או רצון להתחיל לקרוא עשרות ביקורות על סרטים שונים לפני שהם יוצאים מהבית. לכן, האפשרות להציץ בטבלה נוספת, המרכזת תשע מבקרות הכותבות לגופי תקשורת שונים, היא בשורה משמחת עבור סינפילים מקומיים.

הטבלה היא פרי יוזמתן של חוקרת הקולנוע מרלין וניג ומבקרת הקולנוע ליאור אלפנט, והיא תתפרסם מדי שבוע באתר ״פוליטקלי קוראת״ וגם כאן, ב״תפוח המכני״. הטבלה הראשונה מתייחסת לסרטים המופצים בארץ באופן מסחרי במהלך פברואר, החל מ״הגננת״ של נדב לפיד (חביב המבקרות) וכלה ב״עיניים גדולות״ המאכזב של טים ברטון. זהו חודש מעולה עבור סרטים ישראליים – ארבעה מתוך 16 הסרטים החדשים הם ישראליים (״יונה״, ״ערבים רוקדים״, ״הגננת״ ו״את לי לילה״) וכולם ראויים לצפייה.

מבקרות קולנוע – כמו מבקרי קולנוע – הן חלק מעולם הולך ונעלם שבו ניתן היה להתפרנס בכבוד מביקורת תרבות. למעשה, ניתן לספור היום על אצבעות יד אחת את המבקרים והמבקרות בישראל שמצליחים להתפרנס אך ורק מכתיבת ביקורות (גילוי נאות: אני לא אחת מהם). זוהי לא תופעה ייחודית לישראל: מגזינים נחשבים, ובהם ה״ווילג׳ וויס״ הניו יורקי, ויתרו על מבקרי הקולנוע שלהם בשנים האחרונות, ואת הוואקום שנוצר ממלאים אינספור בלוגים, פודקאסטים ואתרים של סינפילים שעושים עבודת קודש ללא תמורה. ובכל זאת, כל מי שקורא בעקביות את מנואלה דרגיס וא״א סקוט ב״ניו יורק טיימס״ מכיר בחשיבות של שני מבקרי קולנוע במשרה מלאה.

ביקורת קולנוע היא לא מתמטיקה. במיטבה, היא מצליחה להמשיך את הדיון שהסרט מעורר, להציע קונטקסט היסטורי ותרבותי רחב יותר ולשים זרקור על סרטים קטנים שלא זוכים לתשומת הלב התקשורתית והיחצנית שמגיעה להם. בעוד שטבלת המבקרות החדשה מתייחסת רק לסרטים המוקרנים באופן מסחרי בבתי הקולנוע, אני מנסה לנצל את הבמה של הבלוג לכתוב בעיקר על סרטים מעולים שלא זכו להפצה מסחרית. ביחד עם שמונה המבקרות האחרות שפועלות כיום בישראל (מספר שיא למיטב ידיעתי), אני מקווה לעזור לכם להחליט מה לראות, וחשוב אף יותר – להרחיב את גבולות השיח.   

 אז מה לראות השבוע?

בירדמן: ריאיון עם אינאירטו, מייקל קיטון ותום שובל

סמנו לעצמכם: 5 סרטים שכדאי לראות ב-2015 

להמשך הפוסט

לא מתנצלות: קולנוע קווירי למתקדמות

נטע אלכסנדר | 03.02.2015 | 05:45

בשעה שהוליווד כוססת את ציפורניה בניסיון להמר מי יהיה הגבר הלבן שיזכה באוסקר, דברים מעניינים בהרבה קורים מחוץ למיינסטרים. פסטיבל סאנדנס שנערך בשבוע שעבר כלל לא מעט סרטים קווירים ולהט״בים (ובהם The D Train עם ג׳ק בלאק וג׳פרי טמבור מ״טרנספרנט״, או ״טיג״, דוקומנטרי על הסטנדאפיסטית טיג נוטארו). במקביל, סרטי אינדי שנחשפו בפסטיבלים בשנה האחרונה הגיעו החודש ל-VOD, iTunes או הפצה מסחרית בארה״ב. לטובת מי שמאסה בסרטים על גברים וחלומותיהם (להיות מתופף, להיות צלף, להיות במאי תיאטרון, להיות מתמטיקאי, להיות פיזיקאי, או – במקרה של ״בויהוד״ – פשוט להיות) הנה שלושה סרטים של במאיות שיש להן סיפור שונה לגמרי לספר. נכון, לא תמצאו כאן אפקטים עוצרי נשימה כמו ב״בין כוכבים״ או חזון ויזואלי מרהיב כמו ב״מלון גרנד בודפשט״, אבל הומניזם יש כאן בשפע – וייתכן שזה הדבר היחיד שמשנה.

1. Girlhood

סלין סאימה הצרפתייה היא רק בת 35 אבל היא חתומה כבר על שלושה פיצ׳רים שהפכו ללהיטי פסטיבלים: ״חבצלות מים״, ״טומבוי״ וכעת גם ״חבורת נערות״ (שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון ומופץ בימים אלו בארה״ב תחת השם Girlhood). בשלושת סרטיה סאימה הוכיחה שהיא לא חוששת לעסוק בנזילות מינית ובמגדר בלי למצמץ, גם כשמדובר בילדה בת 10 שמעמידה פנים שהיא ילד (ב״טומבוי״) או בנערה שחורה בת 16 בשם מרים שהולכת מכות, משחקת פוטבול ומנפצת כל סטריאוטיפ אפשרי ב״חבורת נערות״ (שזיכה את סאימה בשתי מועמדויות לפרסי הסזאר). היכולת של סאימה לחלץ את המיטב מהשחקניות הצעירות והבלתי מנוסות שלה ראויה להערכה. קארידג'ה טורה מגלמת את מרים, צעירה שנולדה לתוך מציאות בלתי אפשרית: היא מתגוררת בשכונת עוני בפרברי פריס ביחד עם אחיה האלים, אמה – שמתפרנסת מעבודות ניקיון – ושתי אחיותה הצעירות. הסרט נפתח כאשר היא מתבשרת שלא תוכל להמשיך לתיכון בגלל ציוניה הנמוכים, והיא חייבת ללכת ל״בית ספר מקצועי״. בתגובה היא נגררת למרד נעורים שכולל הצטרפות לחבורה שמחה ופורעת חוק של שלוש בנות אחרות מהשכונה שלה.

״חבורת נערות״. הכי רחוק שאפשר מ״בנות״

במשך שעתיים הסרט עוקב בדבקות אחרי הגיבורות שלו, ובעיקר אחרי מרים, שהופכת לנגד עיננו מנערה ביישנית לצעירה מלאת זעם שמצליחה למצוא קצת שלווה רק בקרב שלוש חברותיה. ״חבורת נערות״ הוא לא סרט מושלם, אבל הוא טעון באנרגיה מדבקת וכולל לא מעט טוויסטים מפתיעים שיותירו אתכן שבורות לב. כמו בסרטיה הקודמים, סאימה משאירה מקום לאמביוולנטיות ונותנת לצופים להחליט לבד האם בקשר בין מרים לחברותיה יש מתח אירוטי. מעבר לעניין המגדרי, הבחירה בדמויות משולי החברה הצרפתית – רובן בנות למהגרים שגרות בפרברים הידועים לשמצה של פריס – מספקת הצצה למיעוט שבדרך כלל מככב רק בכותרות העיתונים. אם מייסון של ריצ׳רד לינקלייטר הוא הסטריאוטיפ המושלם של הגבר האמריקאי הלבן, מרים של סאימה מספקת סיפור שונה מאוד של התבגרות במאה ה-21.

איפה לראות: אם אתן בניו יורק – הסרט משחק בלינקולן סנטר ובסינמה ווילג׳ בשבועיים הקרובים. אם אתן בישראל – חפשו אותו על מדפי ״האוזן השלישית״

 

2. The Foxy Merkins

 בעוד שהסרט של סיאמה מדכא עד עפר, סרטה של מדלן אולנק הוא קומדיה ביזארית במובן הטוב ביותר של המילה. אולנק חתומה על הקומדיה בעלת השם הקליט Codependent Lesbian Space Alien Seeks Same, וכעת היא חוזרת עם אחד הסרטים הראשונים אי פעם (למיטב ידיעתי) שעוסק בזונה לסבית (ליסה האס המעולה). העלילה עוקבת אחרי מרגרט (האס), לסבית תפרנית שמוצאת את עצמה מספקת שירותי מין לנשים משועממות מהפרברים. לדברי אולנק, שחשפה את סרטה בפסטיבל סאנדנס הקודם, הרעיון היה לעשות סרט במסורת של ״אישה יפה״ או סרטים אחרים על נערות ליווי, אבל ללהק לתפקיד הראשי שחקנית שרחוקה מאוד מדימוי היופי שהוליווד מקדמת. התוצאה משעשעת ומפתיעה: בתקציב של שקל וחצי בערך, אולנק גייסה את חבריה מסצנת האינדי להופעות אורח קטנות (ולכן תוכלו למצוא כאן את אלכס קרפובסקי ואת דזירה אקוואן מ״בנות״) וכתבה תסריט שהוא למעשה אוסף של מערכונים קצרים. במיטב המסורת של ״סרטי חניכה״, מרגרט מגלה את רזי המקצוע בתיווכה של הומלסית אחרת (ג׳קי מונהאן), המתפקדת על תקן סרסורית. במהלך 86 הדקות שלו הסרט הזה לא ישנה את חייכן, אבל הוא בחלט יספק לא מעט רגעים מצחיקים, תמוהים ונטולי כל תקינות פוליטית. נאמר זאת כך: ייתכן מאוד שזו הפעם הראשונה (האחרונה) שבה תתקלו בסצנה שבמרכזה בחור מפוקפק מנסה למכור פאות משולשות המיועדות לשיער הערווה באמצע בית קברות.

איפה לראות: הסרט זמין להשכרה ב-VOD (למשל, ב-3.99 דולר בגוגל פליי או ב-4.99 דולר באמזון)

 

3.  Appropriate Behavior

אז נכון – כבר המלצתי על הסרט הזה וגם ראיינתי את הבמאית-תסריטאית-כוכבת ל״מוסף הארץ״, אבל אף רשימה של קולנוע קווירי טרי אינה שלמה בלעדיו. סרטה של דזירה אקאוון (המככבת בימים אלו בעונה הרביעית של ״בנות״) הוא ממתק קומי אינטיליגנטי שבמרכזו עומדת שירין, בחורה אמריקאית ממוצא איראני שנמשכת גם לנשים וגם לגברים. אקאוון, שמדברת בפתיחות על הביסקסואליות שלה, בראה את שירין בדמותה ובצלמה. היא שנונה, חכמה ושבורת לב לאחר שבת זוגה זרקה אותה. במקביל, היא מתלבטת איך ומתי לגלות להוריה שהיא ביסקסואלית, ומתנסה בהרפתקאות מיניות עם כל מה שזז. ההומור של אקאוון – שיורה חיצים בהיפסטרים ברוקלינאיים והרגלי החיזור שלהם – אומנם מזכיר מאוד את לנה דנהאם, אבל יש בו מספיק כנות ואותנטיות כדי לחלץ אותה מהקטגוריה החונקת של ברוקלינאית בת עשרים-ומשהו שמחפשת את עצמה. העובדה ששירין מנסה לתמרן בין הקו-אופ האורגני לבין ראש השנה הפרסי והמסורת של הוריה הופכת את הסיפור שלה לטעון וייחודי וגורמת לו לבלוט בתוך הגל החדש של סרטי משבר רבע החיים.

איפה לראות: הסרט מוקרן בימים אלו בניו יורק, וזמין גם להשכרה ב-VOD (חפשו אותו באמזון או בגוגל פליי תמורת 7 דולר). בנוסף, הוא יוקרן ביוני הקרוב במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת״א

נשארתן עם טעם של עוד? מחפשות קלאסיקות? אולי תוכלו למצוא אותן כאן 

בונוס לסיום: דנהאם, וויג, קלינג וקוהאן מדברות על סקס, הצלחה ומיזוגניה בסאנדנס

כמו בכל שנה, פסטיבל סאנדנס כלל לא מעט פאנלים, ובהם מפגש פסגה בין הנשים החזקות בתעשיית הבידור האמריקאית: קריסטין וויג, לנה דנהאם, מינדי קלינג, ג'נגי קוהאן ומבקרת הטלוויזיה של ״הניו יורקר״, אמילי נוסבאום. במשך תשעים דקות הן דיברו על מיזוגניה, מדוע התעשייה עדיין נשלטת ברובה על ידי גברים, איך לביים סצנות סקס ומה עושים כשנכשלים. לסיום, יש גם שלל עצות מעשיות, ובראשן ״אל תעשו סקס״: 

 

 


להמשך הפוסט

יומן סופה: בלי לואי סי.קיי, עם סטוצים ואלכוהול

נטע אלכסנדר | 27.01.2015 | 03:50

איך יודעים שסופה היא "היסטורית"? הנה שתי דרכים: היא מקבלת האשטאג של כבוד (‪#‎Snowmageddon2015‬), ולואי סי.קיי מחליט לבטל את ההופעה שלו במדיסון סקוור גרדן בגללה. במכתב ארוך ומשעשע שהקומיקאי המצליח שלח ל-15 אלף קוני הכרטיסים המאוכזבים, הוא כתב כי "נראה שסופה אימתנית במיוחד עומדת לפקוד את ניו יורק. הם קוראים לה 'היסטורית'… לא היה לי מושג שאפשר לכנות משהו 'היסטורי' לפני שהוא התרחש. אבל מי אני שאקבע מהם אירועים היסטוריים מהעתיד. אני לא מוכן לקחת אחריות על 15 אלף אנשים שעלולים להתקע בשלג ההיסטורי בדרכם להופעה שלי".  

 ואכן, חזאים מזהירים כי סופת השלגים הפוקדת בימים אלו את מדינת ניו יורק תכנס לדפי ההיסטוריה בזכות כמויות שלג חסרות-תקדים, שעשויות להיערם עד מחר בלילה לגובה של מטר. בנתיים, במהלך יום שני הניו יורקרים הגיבו כפי שהם מגיבים פחות או יותר לכל דבר אחר: בשילוב משעשע של אדישות והיסטריה. מצד אחד, תורים ארוכים השתרכו בסופרמרקטים הגדולים ובתחנות הדלק. מצד שני, גם בשעות הערב המאוחרות עדיין ניתן היה לפגוש לא מעט אנשים ברחובות ובתחנות הסאבוויי. ובכל זאת, הסופה כבר הספיקה לעשות היסטוריה: בפעם הראשונה בתולדות העיר ה-MTA האחראית על כל הרכבות התחתיות והאוטובוסים בניו יורק הודיעה כי כל התחבורה הציבורית תופסק החל מ-23:00 בלילה. הצעד הקיצוני הזה אומנם ננקט בעבר (למשל, בזמן הוריקן סנדי ב-2012), אבל הוא מעולם לא נעשה כתוצאה מסופת שלגים. 
 

ברוקלין המושלגת, יום שני בצהריים. כל ההצגות בברודוויי בוטלו, והאוניברסיטאות סגרו את שעריהן בארבע (צילום: נטע אלכסנדר)

במילים אחרות, לא כדאי לזלזל במערכת החורפית הזו. בגלל השילוב של רוחות חזקות ושלג בלתי פוסק, הטמפרטורה בניו יורק צנחה למינוס 13 מעלות, וראש העיר ביל דה בלאזיו קרא לתושבים להימנע מנסיעה בכבישים, למעט במקרי חירום, החל מ-23:00 בלילה. בתשובה לשאלה האם שליחים על אופניים שאמורים לענות על הביקוש של הזמנות ממסעדות יכולים להמשיך לדווש בדרכים דה בלאזיו ענה בשלילה. במילים אחרות, הניו יורקרים עלולים – רחמנא ליצלן – לבשל אוכל בעצמם (אירוע היסטורי בפני עצמו).

במקביל, מרבית אירועי הבידור בעיר בוטלו או נדחו. כל ההצגות בברודוויי בערב שני בוטלו, בתי הקולנוע נסגרו מוקדם ואירועי ספורט גדולים נדחו. כרגע נראה כי בתי העסק הללו ישארו סגורים גם ביום שלישי. בזמן שעיריית ניו יורק גייסה 2,400 עובדים למשמרות של 12 שעות, והיא מפעילה קרוב ל–500 משאיות לפיזור מלח עוד לפני רדת השלג וכ–2,000 מפלסות, המקומיים מחפשים דרכים להעביר את הזמן בשעה שהם תקועים בבית. לואי סי.קיי, כאמור, ניסה לנחם את מעריציו המאוכזבים באמצעות הופעה טלוויזיונית בתוכנית של דיוויד לטרמן, ואילו ה"ניו יורק טיימס" פרסם מדריך בילוי מפורט שממליץ מה לראות בנטפליקס, למה להקשיב, ומה כדאי לקרוא ביומיים הקרובים.

תחנת סאבוויי בברוקלין, אתמול (שני) בצהריים. תנועת הרכבות הופסקה לחלוטין ב-11 בלילה בגלל תנאי מזג האוויר (צילום: נטע אלכסנדר)

בשנים האחרונות הניו יורקרים הפכו למומחים בהתמודדות עם אסונות טבע שמשתקים את העיר. לצד אגירת מוצרי מזון חיוניים וקניית בטריות לשלט, יש מי שניצלו את ההזדמנות ההיסטורית כדי לחפש סטוצים ב-Craigslist. כפי שסוקר ב"ביזנס אינסיידר", ביממה אחרונה האתר הוצף במודעות של גברים ונשים המחפשים פרטנר להעביר איתו את הסופה. כך למשל, כותב אנונימי מחפש בנרות "בחורה בת 20 עד 30" המעוניינת לבלות את היומיים הקרובים ב"צפייה בסרטים, אכילת עוגיות ושתיית וויסקי ויין אדום". אם טרם השתכנעתן, תמיד אפשר "להתכרבל ולהרכיב איגלו ביחד".

 אחת מעשרות מודעות שפורסמו אתמול באתר Craigslist בניסיון למצוא סטוץ רומנטי להיתקע איתו בבית

במקביל, האתר הסאטירי The Onion  פרסם מדריך הישרדות משלו, שכולל, בין היתר, עצות מועילות כמו "רכשו מקלט רדיו כדי לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם המשוגעים האחרים בשכונה שלכם" או "אם החיות שלכן הצליחו להימלט – אל תרדפו אחריהן. הן שייכות לשלג כעת".

לצד הביטולים של אירועי תרבות, הסופה שיבשה את השבוע הראשון של הסמסטר החדש באוניברסיטאות ברחבי העיר. אוניברסיטת ניו יורק (NYU) סגרה אתמול את שעריה בשעה ארבע והיא תשאר סגורה גם בשלישי (וייתכן שגם ברביעי). לצד הסאטירה והסטטוסים המתחכמים בפייסבוק, השיבושים רחבי ההיקף בעיר מחזירים את הניו יורקרים לטראומה של הוריקן סנדי, הסופה הקטלנית שפגעה בעיר באוקטובר 2012 והותירה אותה משותקת למשך ימים ארוכים. למעשה, עד עכשיו חלק מקוויי הרכבת התחתית עדיין נמצאים בשיפוצים מסיביים בעקבות נזקי הרטיבות שנגרמו במהלך סנדי. לכן, ניתן לקוות שסופת השלגים הנוכחית תסתכם בשיבושים קלים, מערכונים סאטיריים ומפגשים רומנטיים מאולתרים – ולא בהרוגים או מיליוני בני אדם ללא חשמל.   

מרפסת שיזוף מושלגת על גג בברוקלין 

להמשך הפוסט