נתחיל מהסוף: "כוח משיכה" הוא בהחלט סרט שכדאי לראות אותו, ועדיף שתנאי הצפייה יהיו אופטימליים ככל הניתן: כוחו  – וגם חולשתו - של הסרט נובעים מכך שיש קשר ישיר בין גודל המסך לעונג שתוכלו להפיק ממנו: ככל שהמסך יהיה גדול יותר (ובתלת ממד), ההנאה שלכם תתעצם. לכן, אם אתם קוראים ביקורות קולנוע כדי לחלץ מתוכן תשובה לשאלה "ללכת או לא ללכת?", אז התשובה היא בהחלט "ללכת". אבל אם כבר ראיתם את הסרט, או שאתם מעוניינים לקרוא ניתוח קצת יותר מעמיק שלו, ושל התגובות הנלהבות שהוא מעורר - תמשיכו לקרוא.

באופן מעניין, סרטו החדש של אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, עורר סביבו התרגשות ששמורה למעט מאוד סרטים. מבקרים רבים מיהרו להכריז עליו לא סתם כסרט מעולה – אלא כ-Gamechanger, הסרט שיציל את הקולנוע. ההכרזות הללו בעייתיות מכמה בחינות: קודם כל, הנחת היסוד שלהן היא שהאמנות השביעית היא עלמה במצוקה הזקוקה למישהו שיציל אותה, וקאורון או במאים אחרים בעלי חזון ויזואלי (ע"ע ג'יימס קמרון או פיטר ג'קסון) יכולים לתפקד על תקן סופרמן שמגיע "להציל את היום" ולשכנע מיליוני צופים לזנוח את הטלוויזיות והאייפונים שלהם ולקנות כרטיסים יקרים יחסית (צפייה באיימקס או תלת ממד מייקרת משמעותית את מחיר הכרטיס). הנחת יסוד בעייתית נוספת היא שההישגים הטכניים והוויזואלים המרשימים של "כח משיכה" הם תגובת הנגד הראויה לשיח העכשווי על "מותו של הקולנוע", ושהאפשרות היחידה להציל את המדיום הגוסס היא לייצר מפגני ראווה משוכללים יותר ויותר שמסתמכים על התפתחויות טכנולוגיות.

הדיון הביקורתי שהתפתח סביב "כח משיכה" עלול לייצר את האשליה שהסרט הזה עושה משהו שלא נעשה מעולם. הטענה הזו נכונה באופן מסוים, שכן הטכנולוגיה הספציפית שקאורון השתמש בה אכן הומצאה רק לאחרונה, והסרט שלו נסמך לחלוטין על האפשרויות הוויזואליות החדשות שטכנולוגיות מתקדמות סייעו להפוך מתיאוריה למציאות.

רואה את האוסקר בעיניים. בולוק בקאמבק המרשים של השנה

אבל כדי לקרוא את "כח משיכה" בקונטקסט היסטורי רחב יותר, כדאי להיזכר במאמר המשפיע של סוזן זונטג, שפורסם לראשונה ב"ניו יורק טיימס" ב-1996, לפני כמעט שני עשורים, תחת הכותרת The Decay of Cinema. כמו מבקרים עכשווים רבים, זונטג שאלה האם הקולנוע (והסינפיליה – אהבת הקולנוע) עומדים לעבור מן העולם, או לחלופין להשתנות ללא הכר. בפסקת הפתיחה זונטג כתבה כי "זה לא שאיבדנו את האפשרות להמתין בהתלהבות לסרטים חדשים שאותם נוכל להעריץ. אבל סרטים כאלו הם לא רק היוצאים מן הכלל (זה נכון לכל הישג משמעותי בכל תחום אמנותי) – הם גם חייבים להפר את הנורמות ואת הפרקטיקות ששולטות כיום בעשייה קולנועיות בכל מקום בעולם הקפיטליסטי". מבחינה זו דבר לא השתנה: אנחנו חיים בתקופה שבה מרבית הקולנוע המסחרי הוא פס ייצור להמשכונים, עיבודים ספרותיים, רימיקיים ושאר סוגים של מיחזור תרבותי המסתכם באריזה מחדש של תכנים קיימים.

ואז הגיע קאורון.

היה לו רעיון מקורי – לצלם סרט שלם שמתרחש בחלל, עם שוטים ארוכים מאוד המעניקים לסרט קצב מדיטטיבי, מעט מאוד אירועים דרמטיים ושימוש מתוחכם בסאונד. התוצאה אכן מרשימה מאוד. ברגעיו החזקים ביותר, "כח משיכה" מעניק לצופיו את הסחרורת הנלוות לשיטוט בחלל ללא נקודת אחיזה, או את תחושת הפניקה הכרוכה בהיעדר חמצן. במקביל, קאורון עובר באופן מתוחכם בין דממה מוחלטת לדיאלוגים. אגב, זה לא מדויק להגדיר את "כח משיכה" כסרט מדע בדיוני מהסיבה הפשוטה שהוא נמנע מעיסוק בתופעות בדיוניות או/ ו מטאפיזיות (או במילים אחרות, בולוק לא פוגשת את הנוסע השמיני או את בני מינו), והוא מנסה לשחזר באופן נאמן ככל הניתן למציאות את החוויה של שהייה בחלל (למרות שאם תשאלו את נאס"א, יש בו לא מעט טעויות עובדתיות).

אבל כפי שהדיון על "מותו של הקולנוע" הוא לא דיון חדש (למעשה, הוא החל כמעט ברגע לידתו של המדיום, שיש שניבאו – או קיוו – שהוא בסך הכל תופעה חולפת), גם הטכניקות של קוארון אינן חדשות. כפי שצוין כמעט בכל ביקורת, "כח משיכה" שואב השראה מאפוס החלל המורכב ביותר שנוצר בהיסטוריה של הקולנוע: "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. למעשה, קובריק – ולא קוארון – היה זה שהמציא את השימוש הגאוני בשקט בחלל. הוא השתמש במוזיקה קלאסית רק כדי לעבור מקטעים מוזיקליים בומבסטיים (בעיקר בהתחלה) לדממה, וככל שהסרט מתקדם הדממה מתקשרת באופן אסוציאטיבי למוות. (אחרי שהאל, המחשב שעובר התמוטטות עצבים, רוצח את האסטרונאוטים על סיפונה של ספינת החלל "דיסקברי", משתורר שקט מצמית שמופר רק באמצעות נשימותיו הכבדות של דייב, האסטרונאוט שנותר בחיים ומתחיל להבין שהוא תקוע על ספינת חלל עם מחשב רצחני).

לנשום בכבדות בחלל זה הכי 1968:

כפי שזונטג כתבה, הסרטים הזוכים לביקורות מהללות הם אלו המפרים את הקונבנציות השולטות בעשייה הקולנועית המסחרית: קוארון החליף את קצב העריכה ההיפראקטיבי של סרטים הוליוודיים בשוטים ארוכים במיוחד, שמעלים את האורך הממוצע של כל שוט (Average Shot Length – ASL) משניות בודדות (האורך הנהוג בשוברי קופות כמו "איירון מן 3" ודומיו) לדקות שלמות (שוט הפתיחה המעולה הוא בן 13 דקות). או במילים אחרות, הוא יישם קונבנציה של ארט-האוס וקולנוע בלתי-מסחרי בפרויקט הוליוודי רב-תקציב. קונבנציה נוספת שנשברה היא הצורך להקיף את הגיבור (גיבורה במקרה הזה) בשלל דמויות משנה. ב"כח משיכה" האסטרונאוטית ראיין סטון (סנדרה בולוק) מככבת לבדה בחלקים נרחבים מהסרט, וזו בהחלט החלטה בלתי שגרתית, אם כי לא חסרת תקדים (All is Lost, סרט שבו רוברט רדפורד נתקע על יאכטה בלב האוקיינוס ההודי, משתמש באותה טכניקה ומקצין אותה עוד יותר – הדמות שרדפורד מגלם היא הדמות היחידה בסרט – וזה ממש לא הסרט היחיד שנשען כולו על שחקן בודד). בנוסף, קוארון סירב להשתמש בקונבנציה הרווחת ביותר בהוליווד – פלאשבקים וקטיעה של הסיפור לטובת קפיצות אחורה או קדימה בזמן. המצלמה שלו – והצופים – נשארים לאורך כל הסרט בהווה המסויט של האסטרונאוטים, ואין להם לאן לברוח.

התוצאה היא סרט שמבקש להעניק לצופיו חוויה רב-חושית. זה סרט שאמורים להרגיש אותו, לא רק להתבונן בו. מבחינה זו "כח משיכה" מזכיר נסיעה ברכבת הרים, ומציע לצופיו את אותו סוג של הנאה: תערובת של פחד עם תחושה שאנחנו נמצאים במקום בטוח שבו שום דבר רע באמת לא יכול לקרות לנו. מותר לנו לפחד, להסתחרר ואפילו לצעוק - כי הכל "בכאילו", והכל תחת שליטה.

אם לא תמצמצו, באחד הקטעים תוכלו לראות את ישראל מנצנצת במרחק

הבעיה היא שכשיורדים מרכבת הרים בדרך כלל לא נשארים עם הרבה חומר למחשבה. וכאן טמונה חולשתו האמיתית של "כח משיכה": התסריט. באופן משעשע למדי, לא מעט ביקורות על הסרט (כמו הביקורת של א"א סקוט מ"הניו יורק טיימס") מציינות במשפט שהתסריט לא משהו, ואז עוברות להלל במאות מילים את הסרט והישגיו הוויזואלים. אבל התסריט של "כח משיכה", שאפשר בקלות לקרוא אותו כ"אלגוריה פיוטית" (מסיבה הפשוטה שהוא כל כך ריק מתוכן שכל צופה מוזמן להשליך עליו כל רעיון שעולה בדעתו), הוא בעייתי ביותר: הסרט כולו נשען על כתפיה הצרות של בולוק, אבל כל מה שאנחנו יודעים על הדמות שלה מתחיל ונגמר בכך שהיא אם ששכלה את בתה היחידה. ג'ורג' קלוני, שזוכה לפחות זמן מסך מבולוק, מצליח ליצור דמות מורכבת מעט יותר שיש לה זכרונות, חוש הומור ואפילו טעם מוסיקלי, אבל האסטרונאוטית סטון נותרת קלישאה ריקה.

לכן, הסרט הוא מפגן ראווה מרשים – אבל חלול. הוא מגולל סיפור הישרדות שאמור לגרום לצופים לשבת על קצה הכיסא ולכסוס ציפורניים בניסיון לנבא מה יעלה בגורלה של סטון, אבל בפועל הפרטים המעטים שאנחנו יודעים עליה – והמונולוגים הקלישאתיים למדי שהיא מדקלמת לעצמה – מקשים עלינו לפתח מעורבות רגשית אמיתית. בהתאם, הניתוחים הפילוסופיים המעולים של הסרט (כמו למשל, הניתוח של פבלו אוטין ב"סריטה") מעידים יותר על כותביהם מאשר על הסרט עצמו. נכון, קוארון כולל כאן רמזים רבים לתהליך של לידה, מוות (מטפורי וליטרלי) ולידה מחדש, וכמו כל סרט שעוסק במרחבים מחוץ לכדור הארץ הוא חושף את קטנותו של האדם מול האינסוף של היקום – אבל מה בעצם הוא מנסה להגיד לנו על התופעות האלו? התחושה שלי היא שההיבט הפילוסופי של הסרט מוגבל ביותר.

לכן, "כח משיכה" הוא יצירה שהתגובות שהיא מעוררת מעניינות לא פחות - ואף יותר – מהישגיו של הסרט עצמו. הצלחתו הביקורתית והקופתית של הסרט בהחלט יכולה לסייע לנו לשאול מדוע כל כך הרבה מבקרי קולנוע ממהרים להכריז על סרטים מסוימים כ"גלגל ההצלה" של הקולנוע העכשווי, ומדוע יש צורך להציל אותו מלכתחילה.

אנחנו קטנים, היקום ענק! ועוד גילוי מדעי חשוב: לנשים בנות ארבעים אין צלוליטיס

לסיום, כדאי להזכיר שקולנוע המתמקד בחוויה הויזואלית – בספקטקל - הוא לא בהכרח קולנוע חדשני. למעשה, זהו קולנוע שמשחזר את ימיה הראשונים של האמנות השביעית, אשר נולדה בתור Cinema of Attraction (מושג שהיסטוריו הקולנוע תום גאנינג טבע כדי לתאר את ימיו הראשונים של הראינוע בסוף המאה ה-19). היום קשה מאוד לזכור את זה, אבל הקולנוע לא נולד כאמנות נרטיבית (המחשבה על קולנוע ככלי סיפורי היא מחשבה מאוחרת יחסית, שצברה פופולאריות רק כשני עשורים אחרי המצאתו של המדיום). הוא נולד כהמצאה שהשתמשה בטכנולוגיה חדישה – אשר אפשרה להקרין תמונות בודדות בקצב היכול ליצור את האשליה האופטית של תנועה – כדי לספק לצופה המודרני ספקטקל רב-חושי שיגרום לו לפלוט "וואו" או לברוח בצרחות למראה רכבת מתקרבת על גבי מסך ענק (מתוך מחשבה שהיא עלולה לדרוס אותו).

"כח משיכה", לפיכך, מצטרף למסורת קולנועית ארוכה ועשירה של סרטי ראווה שקשורים באופן מורכב בין התפתחות טכנולוגית לבידור להמונים, ומבחינה זו הוא בהחלט ראוי לצפייה ולמחשבה. מבחינות אחרות, לעומת זאת, הוא עושה שימוש שטחי ואפוי למחצה במוטיבים שכבר טופלו בצורה טובה ביותר בסרטים אחרים על מסעות בחלל (כמו "אודיסאה" או Moon, סרטו של דנקן ג'ונס מ-2009 שחוקר אף הוא את בדידותו של הטס למרחקים ארוכים).     

הקולנוע לא ישתנה בעקבות סרטו של קאורון, מהסיבה הפשוטה שהוא מגלם בתוכו טכניקות קולנועיות ואסתטיות שנעשה בהן שימוש גם לפניו. אבל אם מישהו רוצה להבין טוב יותר איך הוליווד מקווה לשמור על רלוונטיות בעידן הדיגיטלי, "כח משיכה" מספק הצצה אל העתיד: מפגני ראווה עתירי אפקטים וחלולים רגשית שמתפקדים כמו מתקנים בלונה פארק, ועל כן הם מחייבים תנאי צפייה אופטימליים ומסכי ענק, שהאייפון (עדיין) לא מסוגל להציע.