מחול וקולנוע זה שילוב חמקמק. יש אינספור רגעי מחול בהיסטוריה של הקולנוע ולא מעט במאים שהתפרסמו בזכות הכוריאוגרפיות המתוחכמות שניצלו את היכולת האסתטית לצלם רקדנים מלמעלה, מלמטה או מזוויות שעין אנושית אינה מסוגלת להגיע אליהן (באסבי ברקלי, שהתחיל את הקריירה בברודויי לפני שעבר לביים להיטים הוליוודיים, עשה שימוש מרהיב ביכולת הזו). אבל בכל הנוגע לתיעוד קולנועי של הופעות מחול אשר נוצרו מלכתחילה כאמנות בימתית (ולא נועדו למסך הגדול) התוצאה נוטה להיות העתק חיוור של המקור ומתקשה לשחזר את האנרגיות הייחודיות שנוצרות בהופעה חיה מול קהל.

פסטיבל הקולנווע הניו יורקי Dance on Camera  שייערך בין ה-31 לינואר ל-4 בפברואר בלינקולן סנטר שבמנהטן מוכיח שיש אינספור דרכים יצירתיות לתעד מחול. אם אתם נמצאים בניו יורק בתאריכים הללו, כדאי לנסות ולתפוס את "יום אחד פינה שאלה…" (One Day Pina Asked), סרט תיעודי בבימויה של שנטל אקרמן ("ז'אן דילמן") על הכוריאוגרפית פינה באוש. אם אהבתם את "פינה" (2011), סרטו התיעודי המצליח של וים ונדרס שהוא מחווה ויזואלית מרשימה לחייה ועבודה של באוש (שמתה ב-2009), סרטה של אקרמן הוא צפיית חובה. זהו סרט המספק דיוקן הרבה יותר מחוספס ואמביוולנטי של באוש ורקדניה מאשר סרטו התלת-ממדי של ונדרס, שנוטה לעשות לה אידיאליזציה ולהתמקד בצדדים הפואטיים והיפיפיים של היצירות שלה.  

"יום אחד פינה שאלה". מתח תמידי בין אלימות ליופי

"יום אחד פינה שאלה…", כמו סרטים תיעודיים אחרים של אקרמן (למשל, "מכתבים מהבית" הנפלא שבה היא מתעדת את המעבר שלה לניו יורק והמכתבים שהיא כותבת לאמה), הוא סרט מדיטטיבי מאוד. אקרמן ליוותה את החזרות ומסע ההופעות של באוש ולהקתה במשך חמישה שבועות ב-1983, ותיעדה את העבודה על יצירות כמו Come Dance with Me, Nelken (Carnations), Waltzer ו-"1980". התוצאה היא מונטאז' בן שעה המורכב מריאיונות קצרים עם הרקדנים, המספרים על שיטת העבודה הייחודית של באוש, והרבה מאוד קטעי ריקוד. למרבה הצער, אקרמן בחרה שלא לראיין את באוש עצמה, וניתן לראות אותה רק לדקות מעטות בתחילת הסרט ובסופו.

בניגוד לסרטו של ונדרס, אקרמן מרותקת לא רק לאסתטיקה שבאוש שכללה ופיתחה במשך עשורים, אלא גם למתח התמידי בין פואטיקה לאלימות וכאב. היא בוחרת להדגיש את הכוריאוגרפיות הכוללות מוטיבים אוטוביוגרפיים, טראומות וכאב. כך למשל, באחת הסצנות קבוצה של רקדנים ממששת ללא הרף את אחת הרקדניות, צובטת את אפה, תוחבת אצבעות לאוזניה, מנשקת את כתפיה ומשכיבה אותה על הרצפה. בסצנה אחרת רקדנית לועסת תפוח ברעבתנות, תוחבת לפיה את החתיכות הלעוסות-למחצה וצועקת על הקהל תוך כדי. ריקודים אחרים כוללים רקדנים שבוהה בחלל ומתחילה לבכות, רקדן שצועק באגרסיביות על שאר הלהקה ורקדנית בשמלה אדומה שמתחננת בפני רקדן אחר "בוא לרקוד איתי" באופן שנעשה יותר יותר אגרסיבי, אלים ומכמיר לב.

בריאיונות הקצרים עם הרקדנים הם מספרים על שיטת העבודה של באוש, אשר משלבת בין תיאטרון למחול וברבות מעבודותיה הרקדנים מדברים זה עם זה או פונים ישירות לקהל. לדברי אחד מהרקדנים (שמותיהם אינם מצוינים בסרט), "יום אחד פינה נכנסה לחזרה ושאלה 'מה זו 'אהבה' עבורכם'?". רקדן אחר מספר כי "באוש ביקשה מאיתנו לספר על משהו שעשינו ומעורר בנו גאווה". כשהוא נשאל מה הוא ענה, הוא אומר כי "לאחרונה חזרתי מטיול לארה"ב, ושם למדתי קצת שפת סימנים והצלחתי ללמוד את הסימנים לשיר The Man I Love". הוא מדגים את הקטע הזה למצלמה, ומאוחר יותר אנחנו רואים כיצד באוש הפכה אותו לריקוד מהפנט.

וכך זה נראה (מתוך היצירה Neklen):

  

באחד הקטעים האחרונים אקרמן מדברת למצלמה ומספרת כי העבודות של באוש מעוררות בה תחושות מנוגדות: "מצד אחד אני לא יכולה להפסיק להסתכל, מצד שני לפעמים אני מרגישה שאני מבטאת דברים שאני לא רוצה להכיר בהם, ואני רק רוצה להסיט את המבט". סרטה של אקרמן לא מספקת תשובות מוחלטות לשאלה מהן הטראומות או האירועים הספציפיים שהיוו השראה ליצירות הללו, אבל הוא בהחלט מספק מבט מורכב שמצליח להסביר טוב יותר מסרטו של ונדרס למה היא נחשבת לאחת הכוריאוגרפיות הגדולות בהיסטוריה של המחול.

הסרט יוקרן בשבת, ה-1 בפברואר, בלינקולן סנטר.  ניתן להזמין אותו ישירות מהאתר של Icarus Films, אבל באופן מצער הוא יקר במיוחד (350 דולר).

לרשימת הסרטים המלאה וכל הפרטים על הפסטיבל

ואם אתם כבר בסביבה, נסו לתפוס גם את הסרטים האחרים שיוקרנו במסגרת Dance on Camera ובהם HÄSTDANS på HOVDALA המעניין המתעד פרויקט מחול ניסיוני במסגרתו רקדנים משתפים פעולה עם סוסים ועם צעירים הסובלים מאוטיזם כדי ליצור עבודה שהועלתה ב-2013 ביער בשוודיה.

וכך זה נראה: