"אני חושב שבשואוטיים די מרוצים", חגי לוי מצהיר בריאיון ל"התפוח המכני" ימים ספורים לאחר שהסדרה החדשה שלו ושל שרה טרים, "הרומן" (The Affair) חודשה לעונה שנייה ברשת הכבלים האמריקאית. "הנתונים, בעיקר אלה של הצפייה הנדחית וזו שבפלטפורמות אחרות (אינטרנט, VOD וכו') הם מאד טובים, ואפילו תקדימיים מבחינתם. וגם הביקורות מפרגנות". כשהוא נשאל האם הוא יהיה מעורב בכתיבה של העונה השנייה, לוי עונה בחיוב: "אני מניח שבעיקר בשלבים הראשונים שלה – בהגדרת התמות שלה וקווי העלילה המרכזיים, ובהגדרה מחודשת של הצורה והסגנון. יש מחשבה שבעונה הבאה יתווספו עוד נקודות מבט מעבר לאלה של בני הזוג (למשל אלו של שני הנבגדים), כך שזה כמובן ישפיע מאד על האופי של הסדרה. אני די עסוק כבר בפרוייקטים אחרים, כך שלא בטוח שאוכל להשתתף בכתיבה עצמה כמו בעונה הקודמת, אבל נראה".  

אם לשפוט לפי העונה הראשונה, שמשודרת בימים אלו, "הרומן" הולכת בעקבות  "משחקי הכס" או "הסקס של מאסטרס" ומספקת לצופיה לא מעט תוכן אירוטי. כך למשל, הפרק הראשון נפתח עם סצנה במסגרתה נוח (דומיניק ווסט מ"הסמויה") שוחה להנאתו בבריכה כשבחורה טובת מראה מנסה להתחיל איתו. דקות ספורות לאחר מכן הוא שב הביתה ומנסה לשכב עם אשתו הלן (מאורה טירני). האווירה מתחממת, אבל מהר מאוד אחד מארבעת ילדיהם של בני הזוג מתחיל לקרוא לאמא שלו ואווירת החרמנות מפנה את מקומה לאווירת בורגנות חונקת.

לוי, שיצר את "בטיפול" המצליחה ולאחרונה את "המקוללים" ששודרה בערוץ 8 ועוררה תהודה, החל לכתוב את "הרומן" ביחד עם התסריטאית האמריקאית שרה טרים, אבל אחרי שראה שהסדרה משנה כיוון בחר לפרוש בשיא ולתת לטרים לקחת את המושכות. לפני כחודש הוא נסע לביקור קצרצר בניו יורק כדי להשתתף בפרמיירה הנוצצת של הפרק הראשון, המגולל את המפגש הדרמטי בין נוח לאליסון (רות וילסון מ"לות'ר"), מלצרית בעיירת נופש כל-אמריקאית שנוח ומשפחתו הגיעו אליה לחופשת קיץ. כפי שהביקורות החיוביות כבר הספיקו לציין, ההברקה של "הרומן" היא ההחלטה לספר את הסיפור המוכר על בגידה ונישואין שמתפרקים משתי נקודות מבט – של נוח ושל אליסון, כך שהפרקים בסדרה מחולקים לשניים – חצי שעה מנקודת מבט גברית, וחצי שעה מנקודת מבט נשית (בשלב הראשון לוי כתב את החלק של נוח, ואילו טרים כתבה את החלק של אליסון).

כשהוא נשאל עד כמה התוצאה שונה מהחזון שאיתו הוא יצא לדרך, לוי מסביר כי "הרעיון המקורי שלי היה שהדמויות הראשיות יהיו גבר ואישה המוגדרים על ידי האיפוק והעכבות שלהם והרצון שלהם להיות אנשים טובים. באחד הגלגולים של הסיפור נוח היה רב או כומר, ובהמשך הוא הפך להיות מורה בבית ספר ציבורי – זה משהו שהגענו אליו כדי להגדיר מישהו אידיאליסט. הכוונה היתה להגדיר מישהו שבחיים לא חשב שהוא ימצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא עלול לבגוד באשתו. בסופו של דבר הוחלט שנוח אמנם יהיה מורה אבל גם סופר – מישהו שפרסם ממש לאחרונה את הרומן הראשון שלו – וזה הפך אותו לדמות יותר  צפויה, מישהו ששייך לעולם שבו בגידה היא אופציה יותר סבירה. סופר או אמן הוא נרקסיסט מטבעו ואז הנטייה שלו ללכת אחרי יצריו היא באופן טבעי חזקה יותר. אבל האלמנטים שהתחלנו איתם עדיין נמצאים שם. לשניהם נישואים "טובים" יחסית, וכל אחד מהם מנסה לתאר כמה הוא היה בטוח ש'לי זה לא יקרה'".

ובכל זאת, לדברי לוי יש הבדלים משמעותיים בין הרעיון המקורי שהוא רצה לפתח ובין התוצאה הסופית, ובעיקר ההחלטה להוסיף לסדרה סיפור מסגרת של חקירה משטרתית (בדומה ל"בלש אמיתי") והמינון הגבוה של סצנות סקס. לדבריו, "בסופו של דבר הכל זו שאלה של מינונים. אני הרבה יותר פוריטני כשזה מגיע לכתיבת סצנות סקס, ושרה הרבה יותר חופשיה עם זה ונוטה לזה. במקביל, הדרישה לסצנות סקס הגיעה גם מהרשת. הם מנסים ליישר קו עם שאר חברות הכבלים, כך שאני לגמרי מבין את המוטיבציה שלהם".

"כך גם לגבי החקירה המשטרתית, שנולדה בסך הכל ככלי שמאפשר לספר את הסיפור ברטרוספקטיבה של כמה שנים, כשהגיבורים כבר אספו כמה תובנות בדרך, והפכה לציר עלילתי מאד מרכזי בסדרה, ולאלמנט שאמור להחזיר את הצופים כל שבוע".

"מבחינתי ההבדל הוא באופי העשייה", הוא ממשיך, "אני הרבה פחות מחויב לדרישה לבדר או למכר או לספק כל מיני צרכים טלויזיוניים, ובאמריקה זה כמובן הלחם והחמאה. כל עניין הרשומון, למשל, היה מבחינתי מחקר בפני עצמו. ההבדלים בין הסיפורים היו אמורים להיות מבוססים על מחוות ורמזים מאד קטנים שמסתירים מאחוריהם עולם שלם של נרטיב סובייקטיבי – ולא בשום אופן ליצור את הרושם שמישהו מהם משקר".

בריאיונות לקראת השקת הסדרה הבעת אכזבה מהתוצר הסופי.

"שוב – אני מאד מבין את העולם שבו אני חי, ועל רקע של סדרות אמריקאיות, וכמה מעט הן תובעות בדרך כלל מהצופה  – אני מרוצה ממה שיצא, ואין לי שום רגשות תסכול או משהו כזה, ממש לא".    

"הרומן". הדרישה לסצנות סקס הגיעה מהרשת

מאיפה הגיע הרעיון הבסיסי לספר סיפור על בגידה?

"בדומה למה שעשיתי ב'בטיפול', מה שעניין אותי היה לקחת נושא נפוץ וטעון בתרבות הפופולארית – בגידה – ולהתמקד בו באופן אטומי, ולא רק ככלי סיפורי. בגידה היא המנוע העלילתי הבסיסי של כל סדרה או רומן ספרותי, והיה לי מעניין לחקור את זה, בדומה ליצירות שעשו זאת  כמו "בגידה" של הרולד פינטר, "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן או הסרט Unfaithful עם אדריאן ליין וריצ'רד גיר. ככלל, בתור יוצר אתה כל הזמן מחפש זירות שעדיין יש בהן איסור. אני חושב שבגלל זה בארץ עושים היום הרבה סדרות על דתיים כי זה עולם של מותר ואסור ויש שם קונפליקט דרמטי חזק".

הרעיון המקורי של לוי, שאיתו הוא ניגש עם טרים ל"שואוטיים",  התבסס על מבנה של שלוש עונות. כשהוא נשאל האם יש אפשרות לעונה שלישית, לוי עונה כי "אני מקווה מאד שכן. המבנה של שלוש עונות (לפחות, יש כמובן גם מחשבות על מעבר לזה) היה מבחינתי קריטי לאופן שבו אני רואה את הסדרה הזו, את האמירה שלה על נישואין ועל מונוגמיה ועל בגידה. למעשה, סיפור המסגרת שלה, אותו הווה שמתואר בחקירה המשטרתית, שייך לעונה השלישית. אז אני מקווה שזה יגיע לשם".

למה בעצם פרשת בשלב מוקדם מהכתיבה?

"שרה (שעבדה באותו זמן על "בית הקלפים" של נטפליקס) כותבת מאוד בקלות. היא פשוט כתבה עוד ועוד דארפט, ואני שקעתי עמוק לתוך "המקוללים", שהיה הפרויקט הכי חשוב שלי. אבל מעבר לזה, הרגשתי שבמציאות של טלויזיה אמריקאית  יש  לשרה יש יתרון מובנה: האופן שבו היא תופסת את הדברים יותר קרוב לאישה האמריקאית ולפרופיל של "שואוטיים", ולצרכים שלהם. אז באיזשהו שלב היא כתבה את שתי הדמויות ואני רק הגבתי. עדיין, בשלב הפיילוט, ניהלנו את הסדרה יחד. אחרי הפיילוט, הרגשתי שנכון גם לי וגם לסדרה ששרה תיקח את המושכות לבדה, ואני רק אתמוך בה".

5 הערות על "המקוללים"

באופן מפתיע, "הרומן" נפתחה עם פרק ראשון מלנכולי במיוחד: בנו של נוח מזייף ניסיון התאבדות בסצנה דרמטית במיוחד, בתו הקטנה כמעט נחנקת למוות בעת שהם יושבים בדיינר (וחייה ניצלים ברגע האחרון בזכות אביה או אליסון – תלוי לאיזו נקודת מבט אתם בוחרים להאמין), ואחיה הגדול שואל את אביו ביובש "אם אתה חייב להקריב אחד מאיתנו כדי להציל את השאר – את מי היית מקריב?" (התשובה המתבקשת של נוח היא "הייתי מקריב את עצמי"). ואם כל זה לא מספיק, בחלקו השני של הפרק אנחנו לומדים כי אליסון, הנשואה לקול (ג'ושוע ג'קסון, פייסי מ"דוסון קריק"), נאבקת לשקם את נישואיה לאחר שהשניים שכלו את בנם בן הארבע.

כשלוי נשאל מדוע מוות של ילדים הוא מוטיב משמעותי כל כך בסדרה, הוא עונה כי "באופן מוזר אפילו לא שמתי לב שיש כל כך הרבה אזכורים של אובדן. כנראה שזה מגיע מהתת מודע ולא מהחלק המודע. באופן כללי, הרעיון שאליסון תהיה אם ששכלה את בנה נוצר כשניסינו להימנע מסימטריה מזויפת – גבר נשוי עם ילדים פוגש אישה נשואה עם ילדים – ובכל זאת ליצור לה עולם שבו יש לה המון מה להפסיד. אבל לדעתי התת מודע מדבר כאן יותר מכל".

"היה לי דימוי של ניסוי שלמדתי עליו בלימודי פסיכולוגיה שנה א'", הוא ממשיך. "לקחו גברים והעבירו אותם על גשר, כאשר בצד שני של הגשר חיכתה להם המראיינת. ככל שהגשר היה יותר תלול ומסוכן, הם התאהבו יותר בבחורה שחיכתה להם. אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל הרעיון הבסיסי היה שכשאתה נמצא במצב רגשי מוגבר יותר קל לך להתאהב. כשישבנו לכתוב את התסריט ניסינו למצוא דרך לייצר קפיצה מהמצב שבו שניהם מגדירים את החיים שלהם כמשהו כמעט מושלם ונורמלי למצב של משבר רגשי שמוביל לבגידה".

יש סצנה בפרק שבו נוח פוגש את ברוס, אביה המיליונר של אשתו, והוא אומר לו בהתנשאות שנמאס לו שאולפנים הוליווידיים כמו "פארמונט" משלמים הון תועפות כדי לעבד ספרים שלו לסרטים. יש שם רגע שבו הוא אומר בבוז, "אין לי כוח לזה. אני לוקח מהם את הצ'ק ומגיע לפרמיירה". בהתחשב בביקורת החריפה שאתה מותח בריאיונות על הוליווד ותעשיית הבידור האמריקאית, זה משפט שאתה חתום עליו?  

"כן ולא. בניגוד לברוס, אני לא יצרן של רבי מכר. 'בטיפול' הוא פורמט שמאוד הקפדתי על מה שעשו איתו וזה משך בעיקר ערוצי נישה. לא הרגשתי בשום אדפטציה שעיוותו את מה שעשיתי. וגם מה שקרה לי בארה"ב עם "הרומן" זה לא הסיפור על האמן המסכן שפתאום באו וגנבו לו את היצירה. ממש ממש לא.  לגמרי הבנתי באיזה עולם אני חי. זה עולם של טלוויזיה וזה 'שואוטיים'. זה מוצר שמכוון לקהל רחב. אז גם אם  בסופו של דבר 'הרומן' לא נראית כמו הסדרה שאני הייתי עושה, עם סוג הטיפול והרגישויות שחשובות לי,  זה עדיין  מוצר נורא מהנה, ועדיין חלק מהותי מהמוח ומהלב שלי נמצא שם".

מיה וואסיקובסקה (שמשחקת בימים אלו ב-Tracks) מגלמת את סופי בגרסה האמריקאית של "בטיפול":

איך הגבת כשמבקרת הטלוויזיה של "הניו יורק טיימס" כתבה ביקורת מהללת על "הרומן" והשוותה אותה ל"בלש אמיתי"?

"ברור שזה נורא כיף לקרוא את זה בטיימס, אבל באמת חשוב לי להזכיר שהקרדיט המרכזי פה הוא של שרה, לא שלי. אז חלק מהמבוכה זה לקבל  מחמאות שלא לגמרי מגיעות לי. עקרונית, אני מאמין שברוב המקרים זה לא נכון לשני אנשים לנהל סדרה. סדרה, כמו סרט, כמו כל יצירת אמנות פחות או יותר,  צריכה להיות שייכת בסופו של דבר לבן אדם אחד,  שהוא זה שמשליט את הטעם ואת החזון שלו. דווקא בטלוויזיה, בניגוד לקולנוע, שאין את המצב של  במאי עם  מעמד מועדף, אפילו דיקטטורי, אז לעתים יותר מדי אנשים מעורבים בתבשיל הזה, והרבה פעמים זה בא על חשבון חזון מאוד ברור של מישהו אחד.  במקרה של 'הרומן' חשבתי שנכון שהמישהו הזה יהיה  שרה – ולא אני".

באופן מעניין, "הרומן" מצטרפת ליצירות תרבות אחרות המשתעשעות עם מעבר בין שתי נקודות מבט. ב"נעלמת", סרטו המדובר של דיוויד פינצ'ר המתבסס על רב המכר של ג'יליאן פלין, חלקו הראשון של הסרט מסופר מנקודת מבטו של ניק דאן (בן אפלק), בעל שאשתו נעלמה באופן מסתורי והוא חשוד ברציחתה, ואילו חלקו השני מסופר מנקודת מבטה של אשתו, איימי (רוזמאנד פייק). בפרויקט קולנועי אחר, "ההיעלמות של אלינור ריגבי", הבמאי נד בנסון החליט לצלם שני סרטים באורך מלא על זוג נשוי במשבר, האחד מנקודת המבט של האישה (ג'סיקה צ'סטיין), והשני מנקודת מבטו של הבעל (ג'יימס מקאבוי). שני הסרטים, שנקראו "ההיעלמות של אלינור ריגבי: הוא", ו"ההיעלמות של אלינור ריגבי: היא", הפכו תחת ידיו של מפיק העל הארווי ויינשטיין לסרט קונבציונלי בהרבה שנקרא "ההיעלמות של אלינור ריגבי: הם" (הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה). 

כשלוי נשאל מדוע לדעתו משחק הפרספקטיבות הזו זוכה לפופולאריות, הוא משיב כי "זה עונה על פנטזיה אנושית מאוד בסיסית לדעת מה הצד השני עושה וחושב כשאתה לא שם. בדרך כלל סרטים או סיפורים על בגידה נותנים לנו רק צד אחד, ואני רציתי לייצר משהו פחות שיפוטי במסגרתו שתי הדמויות בו הן שוות משקל. בהתחלה היה לי רעיון עוד יותר רדיקלי שהם יהיו שתי הדמויות היחידות בסדרה, בלי שום עלילות משנה, ושלא תהיה אף סצנה שאחד משניהם לא נוכח בה".

משפחתו של נוח ב"הרומן". "ההתייחסות של הסדרה למונוגמיה היא מאוד מפוכחת, בעיקר אם מודדים אותה לאורך זמן ולא רק לפי עונה אחת"

כדי להפוך את התהליך הפסיכולוגי המורכב שעובר על נוח ואליסון לאמין יותר, לוי וטרים גייסו את יועצת  המיניות והפסיכולוגית אסתר פרל, אשר פרסמה ב-2006 את רב המכר "אינטליגנציה ארוטית" (Mating in Captivity), אשר תורגם מאז ל-24 שפות (ויצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה־ביתן ובתרגומה של שרה ריפין). לדברי לוי, השיחות עם פרל סייעו להם לחדד את המוטיבציה של נוח ואליסון: "יש איזה רגע שנוח אומר 'החיים שלי (לפני אליסון) היו מושלמים'. כמובן שזה משפט בלתי אפשרי, אבל הרעיון הבסיסי היה שהרומן לא תמיד מעיד על משבר עמוק בנישואים, או על כך שאתה כבר לא אוהב את אשתך. לפעמים זה נובע באופן לא מודע מאי נחת מסוימת לגבי מה שהפכת להיות והמקום שאליו הגעת בחייך".

בגידה היא לא בהכרח דבר רע: הריאיון המלא עם אסתר פרל

"במובן הזה הגישה של פרל מאוד דיברה אלי", הוא ממשיך. "אחת הטענות שלה היא שבגידה מאפשרת לנו להמציא את עצמנו מחדש ולהיות מי שהיינו רוצים להיות. כמובן, מבחינתי יש בסדרה מבט אירוני מסוים על נישואין ובגידה במובן זה שיש לי שם טענה מובלעת שתמיד תמצא את עצמך בסוף באותו מקום. המבנה של שלוש עונות נועד להראות שגם אחרי בגידה, עזיבה, והתאהבות תמיד נחזור לאותה נקודת, שבה התשוקה הלוהטת הזאת  נגמרת, ואז לחיות יחד זה הרבה יותר עניין של הכרעה מודעת. כך שההתייחסות של הסדרה למונוגמיה היא מאוד מפוכחת, בעיקר אם מודדים אותה לאורך זמן ולא רק לפי עונה אחת".

אתה מאמין במונוגמיה?

"כן, אבל אני חושב שמונוגמיה היא אמצעי ולא מטרה. אם מה שמעניין אותך זה להט אינסופי וריגוש בלתי פוסק אז כנראה שמונוגמיה לא מתאימה לך, אבל כמבנה מסוים שאמור לשרת דברים אחרים, ובעיקר את ההתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג ואת הצמיחה האישית שלהם, זה בהחלט יכול לעבוד. מצד שני, היום הבחירה להישאר נשואים היא כמעט בחירה מרדנית. המודל של התאהבות מגיל 20 עד 80 כבר לא קיים, והמונוגמיה נמצאת תחת התקפה מתמדת. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הרעיון שאנחנו צריכים ללכת אחרי האמת שלנו והרגש שלנו בכל רגע נתון, ואז פתאום מונוגמיה נראית כמו רעיון ממש רדיקלי".

אתה ידוע בביקורת החריפה שלך על פסיכולוגים ועולם הפסיכולוגיה. מה דעתך על טיפול זוגי?

"לא התנסיתי ברצינות בטיפול זוגי, כך שאין לי ידע ממקור ראשון. אסתר פרל בדיוק סיפרה לי שהגישה הנוכחית שלה היא מרתון – היא לוקחת זוג ליומיים ועובדת איתו עשר שעות כל יום. זה שונה מאנליזה או מפסיכותרפיה כי מדובר בטיפול למטרות מאוד ממוקדות – או שזה עובד או שזה לא. באופן כללי, גם בכל מקצוע גם בפסיכולוגיה הבעיה הבסיסית היא שיש המון בינוניות ומעט מאוד אנשים שיש להם שאר רוח, שהם מעניקים לך השראה".

מטפל אחד שמעורר בלוי השראה הוא יוליוס ספיר, פסיכולוג גרמני שהיה מתלמידיו של קרל יונג ופיתח קשר טיפולי ואינטימי עם אתי הילסום, צעירה יהודיה שגרה באמסטרדם בתקופת הכיבוש הנאצי. בימים אלו לוי עובד על עיבוד קולנועי ראשון ליומנה של הילסום, " השמיים שבתוכי", ובחודש שעבר הוא נסע לאמסטרדם לצורך התחקיר על חייה. הילסום הגיעה לקליניקה של ספיר, שהיה פסיכולוג לא קונבציונלי ששילב שיטות כמו קריאה בכף יד היאבקות, קריאת שירה, והתאהבה בו כמעט מיד.

לדברי לוי, "כרגע אני מתחיל את התהליך של הכתיבה, אבל יש לי עוד הרבה מאוד לפצח בעניין הצורה של הסרט. האופן שבו נכון לעבד יומן אישי לסרט עדיין לא ברור לי. כמו בכל הפרויקטים שלי, אני מרגיש שממתין לי פיצוח צורני לא פשוט".

למה דמותו השנויה במחלוקת של ספיר, ששכב עם הילסום ומטופלות אחרות, כל כך מושכת אותך?

"הדמות שמושכת באותי בעיקר היא זו של אתי, היא זו שהשפיעה על חיי, היא הגיבורה. אבל ספיר הוא בעיני דוגמא מרתקת למטפל מסוג אחד, שאני חושב שכל כך חסר היום.  הספר של הילסום, שנכתב בשנות הארבעים , מתאר תקופה שבה פסיכולוגיה עדיין לא היתה מקצוע מוגדר ומוגבל כפי שהיא היום, אלא עיסוק נורא אוונגרדי שמשך אליו אנשים מאוד מיוחדים ורחבי השכלה. אנשים כמו ספיר  הביאו לתוך התחום עולמות מאוד עשירים. זה לא היה מצב שבו עקרת בית לומדת שש שנים ונהיית פסיכולוגית. היית צריך להיות בן אדם מאוד אקסצנטרי, ומיוחד, ובעל שאר רוח, אז היו יותר אנשים מעוררי השראה בעסק הזה".

אתי הילסום. מסע בעקבות השאלה איך להיות אדם טוב יותר

הטיפול שמתואר בספר הוא מאוד שערורייתי ושנוי במחלוקת.

"כן, מצד אחד, אבל זה גם טיפול שהכיל את הרעיון איך להיות אדם טוב יותר, ולא רק איך להרגיש טוב יותר. זה היה מערך שלם של פרקטיקות שכללו גם קריאה, מדיטציה וכתיבה. זה קשר בין אנשים שבו קורים דברים. אני חושב שזו רדוקציה נוראית לראות שם  את הסקס כחזות הכל. ברור שאפשר לראות בכך מידה מסוימת של ניצול, אבל לפעמים צריך לשפוט משהו לפי התוצאה שלו – והמקום שאליו הוא לקח את הילסום אינו ניתן לערעור, הוא פתח בפניה עולמות חדשים לגמרי".

בסופו של דבר, הילסום החליטה ללכת אל מותה: היא התנדבה ללכת למחנה המעבר וסטרבורק למרות שהיו לה כמה אופציות אחרות והיא יכלה להציל את חייה.

"נכון, אבל חשוב להדגיש שהיא לא התאבדה. הידיעה לגבי מה שצפוי ליהודים לא היתה מאוד ברורה. אומנם היו שמועות שהגיעו להולנד ותחושה שהמקום מסוכן, אבל עוד לא ידעו בבירור על קיומם של מחנות השמדה. היא בהחלט היתה מוכנה למות, אבל היא לא הלכה אל מותה. היו מעורבים בזה אלמנטים של סולידריות ושל דרגה רוחנית מסוימת. מבחינתה, חייה היו פחות חשובים מהשליחות שלה. היא הלכה לעזור לאנשים, לא להתאבד".

האם אתה חושש מהתגובות שהסרט עלול לעורר, בעיקר מכיוון שהוא מתמקד במערכת היחסים בינה לבין ספיר?

"לא, אני לא מרגיש שאני עושה סרט שנוי במחלוקת. אולי דוקא הדבר שיהיה הכי קשה לעכל אותו הוא הטרנספורמציה הרוחנית-דתית שלה – זה שהיא מגלה פתאום מחדש את אלוהים. זה משהו שלאדם ליברלי מערבי בימינו נורא קשה לגשת אליו. אבל מבחינתי הסיפור של אתי הוא המשך ישיר לסיפור של גיבורי 'המקוללים' (יונה וולך, פנחס שדה, אביבה אורי ומשה קרוי – נ"א). הם היו אנשים אגוצנטריים עם המון כעס וכאב שאותם הם תיעלו ליצירה, והיא היתה אלטרואיסטית שניסתה להמיר את הרגשות הקשים לאהבה וחמלה. אבל בסופו של דבר, כמותם היא היתה אדם טוטאלי שמוכן להקריב את כל מה שיש לו למען אמונתו, ואלו בדיוק האנשים שמעניין אותי לעסוק בהם".