מייקל פאסבינדר, כריסטיאן בייל, בראדלי קופר, חציל – זו רק רשימה חלקית של שחקנים וירקות ממשפחת הסולניים שיש להם יותר סקס אפיל מלג׳יימי דורנן, השחקן שנבחר לגלם את כרטיסיאן גריי בעיבוד הקולנועי לרב-המכר ״50 גוונים של אפור״. גריי, לטובת מי שלא קרא את הפנינה הספרותית, הוא ״גבר-גבר״, וככזה הוא עונה לכל קלישאה שאי-פעם שמעתם על ״גברים אמיתיים״ (הרומן והסרט מתרחשים במציאות בת-ימינו, אבל מבחינה רעיונית נדמה שחזרנו לשנות ה-50): מדובר ביצור חד-הבעתי שמחייך בקושי פעמיים במשך שעתיים, נכה רגשית, נרקיסיסט, קונטרול פריק, מכור לאימונים פיזיים וכמובן – הדובדבן שבקצפת – מי ששואב סיפוק מיני מהתעללות פיזית ורגשית בנשים צעירות (רצוי בתולות). אבל, כמאמר הקלישאה, אין דבר כזה גבר רע – יש רק גבר שרע לו, ועל כן בהמשך נגלה שגריי משתמש בשוטים ועקרבים רק מכיוון שאמו נטשה אותו והוא עצמו היה קורבן להתעללות מינית. הדמעות כבר יזלגו מעצמן.

ה״עלילה״ נפתחת כאשר אנסטסיה סטיל (דקוטה ג׳ונסון), סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית (״יש לי ממוצע מושלם״, היא טורחת להזכיר לשותפה שלה לדירה) נאלצת לראיין את גריי, מיליונר בן 27 שחולש על אימפריה עסקית מפוארת. גריי מסרב לענות לשאלות אישיות (אבל עונה בשלילה כשסטיל שואלת ״האם אתה הומו?״), ומפתח אובססיה למראיינת נטולת הניסיון. בהמשך, הוא מחזר אחריה כפי שכל מיליונר בן 27 מחזר אחרי בחורה נחשקת: הוא לוקח אותה לסיבוב במסוק הפרטי שלו, קונה לה מחשב חדש, מתייצב במסיבה כדי לחלץ אותה באבירות מהאנג-אובר ובהמשך מרעיף עליה בגדים, ספרים נדירים וגם מכונית. לפנק, לפנק, לפנק.

בחורה יפה וחציל. ״50 גוונים של אפור״ 

אבל מהר מאוד אנסטסיה – וגם הצופים – מגלים שלכל שבת יש מוצאי שבת: גריי לא מאמין באהבה אלא ביחסי סאדו-מאזו. ״אני לא עושה אהבה, אני מזיין״, הוא מסביר לבתולה בת ה-21 שלא ראתה קונדום מימיה. בהמשך הוא לוקח אותה ל״חדר המשחקים״ שלו, שהוא חיקוי עלוב של מרתף עינויים. כפי שמונטי פייתון היטיבו להגדיר, ״אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית״ – וגם את אנסטסיה סטיל החבלים האדומים וההצעה המפתה לפיסטינג וגינלי הצליחו להפתיע.

משלב זה והלאה הסרט הופך למסכת מייגעת של משחקי חתול ועכבר: גריי רוצה שאנסטסיה תחתום על חוזה שהופך אותה לשפחת המין שלו ואילו היא מהססת. במקביל, היא מתאהבת בגבר ה״מסתורי״ והעובדה שהוא לא מפסיק להוציא עליה כסף משחקת גם היא תפקיד. מכיוון שהצילום מזכיר דרמה משפחתית ב״הולמרק״, המשחק ראוי לטלנובלה והדיאולוגים מופרכים ונטולי אמינות, הדבר היחיד המעניין ב״50 גוונים של אפור״ הוא האופן שבו הוא מקצין את הזוגיות ההטרונורמטיבית עד אבסורד: יש יותר סצנות שמוקדשות לפרטי הפרטים של החוזה המשפטי בין גריי לסטיל מאשר סצנות סקס, והתסריט מקדיש זמן מסך נדיב למדי להצגת הונו העצום של הסדיסט הצעיר. במילים אחרות, לפי ״50 גוונים של אפור״ זוגיות בין גבר לאישה היא חוזה משפטי וכלכלי שבמרכזו עסקת חליפין שכלליה ברורים לשני הצדדים: הגבר מקבל סקס, האישה מקבלת סיפוק של כל צרכיה החומריים וגם – במקרה האופטימי ביותר – אהבה. 

 

מכיוון שהסרט מעמיד במרכזו גבר שיש לו פחד משתק מאינטימיות, הוא חושף את הקשר בין הנחות היסוד הקלישאתיות והמיזוגניות הללו לבין הצורך בהפעלת אלימות. במילים אחרות, הוא מראה כיצד התפיסה השמרנית מייצרת בהכרח דפוסי התעללות סאדו-מזוכיסטיים. מצד שני, הוא לא מהסס לשכפל ולהפיץ קלישאות שעבר זמנן, ובראשן המחשבה שגברים הם יצורים נכים רגשית שנשים צריכות לנסות ״לתקן״ עם כמות אינסופית של אהבה וסבלנות. במקביל, לפי הסרט אפשר לחשוב שכל אישה יכולה להינות מכאב – לו רק תאהב את הגבר שלה מספיק, טענה בעייתית, מקוממת ואפילו מסוכנת. 

״50 גוונים של אפור״, שנולד מתוך תרבות המעריצים של טרילוגיית ״דמדומים״, לא מצליח להיות מבדר כמו ספרי הנעורים ששימשו לו השראה. הפספוס הזה מצער במיוחד מכיוון שלפרויקט היה לא מעט פוטנציאל. המלאכה הופקדה בידיה הנאמנות של סם טיילור-ג׳ונסון, צלמת עטורת פרסים (שאף היתה מועמדת לפרס טרנר היוקרתי) אשר ביימה בתבונה וברגישות את ״נער משום מקום״ על שנותיו המוקדמות של ג׳ון לנון. אומנם אין לה הרבה ניסיון קולנועי (בנוסף לפיצ׳ר הביכורים שלה היא חתומה גם על כמה סרטים קצרים משובחים), אבל אפשר היה לצפות שמישהי עם רקע נרחב באמנות פלסטית תפגין חזון ויזואלי מפתה וסקסי קצת יותר ממרתף העינויים האפרורי שנראה כמו מחסן לאחסון קופסאות שימורים.

באחד הריאיונות לרגל יציאת הסרט טיילור-ג׳ונסון ציינה כי היא שאבה השראה מ״הטנגו האחרון בפריז״ (1972). למרבה הצער, בעוד שמרלון ברנדו ומריה שניידר חרכו את המסך בכל סצנה, ״50 גוונים של אפור״ מתקשה לספק את הסחורה בגלל הכימיה הבעייתית בין שני הכוכבים והבחירה בצעצועי סאדו-מאזו נדושים כמו חבלים או שוט במקום במשהו מקורי ומפתיע יותר (ע״ע חמאה). ובכלל, העובדה ש״אפור״ הוא סרט כל כך בלתי מספק (בכל מובן אפשרי) מצערת במיוחד לנוכח השמרנות ההוליוודית ושיטת הדירוג ההוליוודית שבזכותה יש מעט מאוד ייצוגים אמינים או מעניינים של סקס בקולנוע ההוליוודי. בעוד שסדרות טלוויזיה כמו ״משחקי הכס״ או אפילו ״בנות״ שוחטות פרות קדושות בכל הנוגע לעירום ומין, הקולנוע משתרך הרחק מאחור ואפילו סרט שאמור לספק פורנו רך לכל מי שעבר את גיל 18 מסתפק בכמה סצנות נטולות כל השראה ומצנזר – כמו תמיד – את איבר המין הגברי.  

בסופו של דבר, השאלה הפרובוקטיבית והמעניינת באמת שכל דיון בעולם המורכב של שולט/ נשלט ו-BDSM חייב לטפל בה – מדוע אנשים מסוימים שואבים סיפוק מיני מגרימת כאב, ומדוע אחרים נהנים כשמכאיבים להם – לא זוכה לשום סוג של התייחסות. באופן עצלני שמערבב פסיכולוגיה בגרוש עם ניסיון ליצור קונפליקט דרמטי, גריי מתוודה שהוא ״כזה״ (כלומר, נכה רגשית) מכיוון שהוא עצמו עבר התעללות מינית מגיל 15. ומה לגבי אנסטסיה? הסרט אינו מספק תשובות מספיק טובות לשאלה מדוע היא מתאהבת עד כלות הנשימה במי שמעוניין לחנוק אותה (באופן מילולי ומטפורי).  

מי שמבקש לקבל הצצה מורכבת קצת יותר לעולם הסאדו-מאזו ימצא את מבוקשו בסרט הדוקומנטרי בהפקת ג׳יימס פרנקו, המגולל את סיפורו של האתר הפופולארי Kink, או ב״נימפומנית״ של לארס פון טרייר. למעשה, אחרי צפייה של ארבע שעות בהרפתקאותיה המיניות של שרלוט גינזבורג, קטעי הסאדו-מאזו של ״אפור״ נראים כמו גרסה קתולית מצונזרת ונטולת נשמה (ושמו של הגיבור, ״כריסטיאן״, אשר אמור להפוך את אנסטסיה ל״מוארת״ מדגיש עוד יותר את המוטיבים הנוצריים המרתיעים של הספר והסרט). 

צפו בטריילר ל-Kink: 

 

גריי ואנסטסיה מזכירים מספר פעמים את ״גב׳ רובינסון״, גיבורת הסרט ״הבוגר״ של מייק ניקולס שמפתה כזכור את בנג׳מין בן ה-21 (דסטין הופמן) רגע אחרי שסיים קולג׳. בניגוד לאנסטסיה, בנג׳מין לא מתאהב במי שביתקה את בתוליו אלא דווקא בבתה הצעירה. ״הבוגר״, שנחשב לשערורייתי בזמנו, עסק באופן מתוחכם בהרבה בשאלת ההסכמה (consent) ובקו הדק והבלתי נראה לעיתים שמפריד בין התעללות לזוגיות הטרוסקסואלית. בניגוד לבנג׳מין, שהמפגש בינו לבין גב׳ רובינסון מסייע לו לפתור את משבר הזהות שאליו נקלע, אנסטסיה נטולת שליטה לחלוטין: היא פסיבית, מנותקת וחסרת החלטיות כמעט עד הסוף, מעין תמונת-ראי מוחלטת של ג׳ו מ״נימפומנית״ שמחליטה לצאת למסע לחקר המיניות הנשית מגיל צעיר.

ההחלטה להוציא את ״50 גוונים של אפור״ בסוף השבוע הארוך של ״חג האהבה״ בארה״ב וברחבי העולם אינה מקרית כמובן, אבל היא חושפת עד כמה המיתוס הרומנטי שהוליווד נוטה לקדם הוא מעוות ושקרי. אם זה סרט על אהבה, אז ״המסור״ הוא סרט על הומניזם ו״רשימת שינדלר״ עוסק באחווה בין העמים. בין סצנות על המשפטיזציה של הרומנטיקה לסצנות ראווה שחוגגות את סגנון החיים ההזוי של המאיון העליון, ״50 גוונים של אפור״ הוא פשוט סרט רע, אבל לא מספיק רע כדי להפוך לטוב (במובן הקאמפי של המילה). סתם שעתיים בחברתם של שני אנשים בלתי נסבלים שהסיכוי שלהם להגיע לאורגזמה (ביחד או לחוד) דומה לסיכוי ש״הרשימה המשותפת״ תרכיב את הממשלה הבאה.