לפני עשרים שנה בדיוק נערכה בפסטיבל סאנדנס הקרנה חצי-סודית בפני אולם כמעט ריק. השנה היתה 1995, האינדי האמריקאי היה בשיאו, ומעט מאוד אנשים טרחו לכתת את רגליהם להקרנה של סרט ביכורים בתקציב אפסי שנקרא Kids בכיכובם של חבורת בני נוער נטולי ניסיון משחק ובבימויו של צלם אמריקאי בשם לארי קלארק. ברי המזל שהגיעו להקרנה לא ידעו מה מצפה להם: ״קידס״ הוא בית מטבחיים לפרות קדושות. קלארק, שהתבסס על התסריט המופתי של הרמוני קורין (״ספרינג ברייקרס״), יצר רכבת שדים במהלכה אנחנו עוקבים אחרי בני נוער אבודים, מסוממים ומשועממים שמדביקים זה את זו באיידס. הסרט כלל תוכן מיני שהיה גורם למעריצות של ״50 גוונים של אפור״ להסמיק במבוכה, והפך את קלארק בן לילה לאחד השמות הכי מדוברים בקולנוע העצמאי האמריקאי של הניינטיז (לצד טוד סולונדז, שסרט הביכורים שלו ״ברוכים הבאים לבית הבובות״ נחשף אף הוא ב-1995, וגרג אראקי, שביים את The Doom Generation המופרע לא פחות באותה שנה).

הרבה מים זרמו מאז, האינדי הבועט התקרב למיינסטרים (ולהפך), סרטים על בני נוער אבודים הפכו לקלישאה של עצמם (ע״ע ״בלינג רינג״ של סופיה קופולה, או ״פאלו אלטו״ של ג׳יה קופולה), הרמוני קורין המציא את עצמו מחדש עם ״ספרינג ברייקרס״ וגם לארי קלארק לא שקט על שמריו. הוא ביים חמישה פיצ׳רים נוספים, ובהם ״בולי״ ו״קן פארק״ הסופר-פרובוקטיביים, וכעת הוא חוזר עם שני סרטים חדשים: The Smell of Us, מעין רימייק צרפתי ל״קידס״ שהוקרן בבכורה בשבוע שעבר בלינקולן סנטר בניו יורק, ו-Marfa Girl, דרמת התבגרות אמריקאית שמתרחשת בטקסס (הסרט אומנם צולם ב-2012, אבל הוא זוכה להפצה מסחרית בארה״ב רק כעת, וטריילר ראשון שלו שוחרר השבוע).

״הריח שלנו״, שחוזר לעסוק בכל אותם נושאים שקלארק חוקר באובססיביות כצלם וכבמאי מאז שנות השבעים, הוא סרט שמוכיח שלפעמים שחיטת פרות קדושות היא פעולה רפטטיבית ומשעממת למדי. העלילה – מושג שולי ואמורפי למדי בכל יצירותיו של קלארק – עוקבת אחר חבורה של נערים שמקדישים את זמנם לגלישה על סקייטבורד, צפייה בפורנו על מכשירי האייפון שלהם, ועבודה כזונות ממין זכר. הלקוחות שלהם הם גברים ונשים מזדקנים עם סטיות שונות ומשונות: בסצנה מרכזית גבר עם שיער מאפיר (בגילומו של קלארק) מתעקש למצוץ בקולניות את אצבעות רגליו של מאט (לוקאס לונשסו), נער בלונדיני בעל פני מלאך שכולם – גברים, נשים ואפילו אמא שלו – רוצים לזיין אותו. 

התסריט, שיתוף פעולה ראשון בין קלארק למת׳יו לאנדיס, כולל כל טאבו שניתן לחשוב עליו, החל מפדופיליה וכלה בגילוי עריות, אונס ואלימות. למעט מאט וחברו הטוב ביותר, פי.ג׳יי, כל השאר הדמויות באות ויוצאות מהעלילה ללא כל הסבר, והסרט מתקדם בעצלתיים בין סצנת פורנו לקליפים קצרים במהלכם בני נוער מבצעים תעלולי סקייטבורד או מבעירים מכונית חונה לצלילי מוזיקת מטאל (טריקים שמוצו אי-שם בניינטיז). הניסיון של קלארק לנפק אמירה כלשהי על הקשר בין ההתעקשות של הנערים לתעד את המפגשים המיניים שלהם בפלאפון לבין הנכונות שלהם למכור את גופם ללקוחות קשישים הוא עקר למדי, והשימוש שלו באסתטיקה מגורענת וקופצנית המאפיינת צילום חובבני מוצה גם הוא כבר מזמן.

עם פסקול בומבסטי, מעט מאוד דיאלוגים, תפקיד אורח תמוה למייקל פיט (״אימפריית הטיילת״) וסצנות שמערבבות באקסטזה התעללות מינית, משחקי וידיאו ומשפחות מפורקות, ״הריח שלנו״ הוא יצירה שמעוררת געגוע לתסריט המקורי ופורץ הגבולות של ״קידס״. נכון, גם בסרט הביכורים שלו קלארק ביקש – והצליח – לזעזע ולהגעיל את צופיו, אבל הוא הצליח לאזן את הפרובוקציות עם מידה נדיבה של כשרון, עניין וגם רגעים ספורים של חמלה אנושית. בסרטו החדש אין שום זכר לחמלה הזו, אלא רק אובססיה עם גברים צעירים ויפים שעוברים התעללות מינית בשלל צורות.

The Smell of Us. כמו ״קידס״, רק בצרפתית ובלי טיפת חמלה

במרחק של עשרים שנה משיתוף הפעולה הראשון שלהם, ניתן לקבוע כי דווקא הרמוני קורין היה החוליה החזקה ב״קידס״. קורין, שכתב את התסריט ל״קידס״ בגיל 19, הפך בהמשך לבמאי ויצר את ״גומו״ (1997), ״ג׳וליאן דונקי בוי״ (1999) ו״מיסטר לונלי״ (2007), שלושה סרטים שחקרו את הצד האפל של החלום האמריקאי. אחרי עשור וקצת בשולי התעשייה, קורין ביים את ״ספרינג ברייקרס״ ב-2013 ופרץ פתאום למיינסטרים עם הזיה קולנועית נטולת מעצורים בכיכובם של ג׳יימס פרנקו ושלוש כוכבות נוער שהגיחו הישר מערוץ של דיסני. ״ספרינג ברייקרס״ חילק את צופיו למעריצים ושונאים, אבל על דבר אחד כולם הסכימו: מדובר ביצירה מקורית ומפתיעה.

בזמן שקורין מצלם את סרטו הבא בכיכובו של בניסיו דל טורו, קלארק נאלץ לבטל את הביקור הניו יורקי שלו לפני שבוע בגלל בעיות בריאות שאילצו אותו להישאר בפריז. בגיל 72, הוא ממשיך לעשות סרטים שנעים בין פורנוגרפיה לקאמפ, אבל נדמה שאין לו מה להגיד על העולם הדיגיטלי שהצעירים בסרטיו מאכלסים. האדישות והדכאון הקיומי של הדמויות היו אגרוף בבטן עבור צופים בניינטיז, אבל בעידן היוטיוב והצ׳אט-רולט הסיפורים הללו לא מצליחים לחדש או לסקרן. לכן, כל מה שנשאר לאחר צפייה ב״הריח שלנו״ הוא צורך עז ללכת להתקלח ורצון לא לעסוק יותר בפעילות מינית לעולם. או בקיצור – זה כמו לראות ״50 גוונים של אפור״, אבל עם ילדים צרפתיים בתפקידים הראשיים ובלי שרשראות.