אחת מהסצנות האחרונות של Gimme Shelter, סרטם של האחים אלברט ודיוויד מייזלס מ-1970, נכנסה הישר לפנתאון של הקולנוע הדוקומנטרי: הסרט, אשר מתעד את ההופעה מרובת הטרגיות של הרולינג סטונס ב-1969, מעמת את מיק ג׳אגר עם הקלטה שבה אחד ממעריצי הלהקה נדקר למוות על ידי ״מלאכי הגיהנום״ שנשכרו כדי לאבטח את האירוע בניסיון לחסוך בעלויות. ג׳אגר, שנאלץ להפסיק את ההופעה בגלל המתח ההולך וגואה בין ה״מאבטחים״ לבין המעריצים, צופה בתמונות לראשונה וממלמל ״זה פשוט נורא״. בהמשך הוא מבקש מדיוויד מייזלס, שצילם את החומרים, להראות לו שוב את הקטע הטרגי – המתעד מוות מול המצלמה. ההבעה הקפואה על פניו של ג׳אגר מספרת את הסיפור כולו. הוא לא יכול היה לשלוט באירועים, אבל תחושת האשמה תרדוף אותו לנצח.

ההחלטה לכלול את הסצנה המורכבת הזו בגרסה הסופית של Gimme Shelter היא חלק מהמכלול שהפך את האחים מייזלס לשניים מהדוקומנטריסטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. דיוויד מת משבץ ב-1987, ואילו היום (שישי) אלברט מייזלס מת בגיל 88, ובכך הגיעה לסיומה קריירה מרשימה שכללה יצירות מופת כמו Salesmֿan מ-1968, ו״גריי גארדנס״ מ-1975 (שזכה ממש לאחרונה לשחזור מקיף ומוקרן השבוע במספר בתי קולנוע בניו יורק). יחד עם במאים אמריקאיים כמו פרדריק וייזמן וריצ׳רד ליקוק, האחים מייזלס מזוהים עם תנועת ״הקולנוע הישיר״ (Direct Cinema), שהתבססה על גישת ״זבוב על הקיר״ הדוגלת בתיעוד ישיר ככל הניתן של המציאות, ללא שימוש באמצעים מלאכותיים כמו ריאיונות, ״ראשים מדברים״, קריינות, תסריט, או סיטואציות שהבמאי עצמו יזם או ביים.

צפו בסרט Gimme Shelter שמתעד את ההופעה של הרולינג סטונס בסן פרנסיסקו ב-1969:

אולם, סצנות כמו הסיום של Gimme Shelter מעידות על כך שמדי פעם האחים מייזלס איפשרו לעצמם להתערב בנעשה וליזום סיטואציות שלא היו יכולות להתקיים ללא נוכחותה החודרנית של המצלמה (גישה המאפיינת יותר את הזרם התיעודי של Cinema Verite, המזוהה עם יוצרים כמו ז׳אן רוש הצרפתי). בהתאם, גוף העבודות של אלברט ודיוויד מייזלס מגוון ומתפרש על פני מספר עשורים: הוא כולל, בנוסף ל״אנשי המכירות״ הקלאסי אשר עקב אחרי ארבעה סוכנים נוסעים שמתדפקים על דלתות בניסיון למכור ספרי תנ״ך מהודרים לעקרות בית משועממות, גם את הסרט הקצר "מסע לירושלים" מ-1968, במהלכו אלברט מייזלס תיעד את החזרות של לנארד ברנשטיין לקראת קונצרט חגיגי ורווי ממלכתיות אחרי מלחמת ששת הימים.   

ב-2013 אלברט מייזלס הגיע לישראל כאורח הכבוד של פסטיבל ״קולנוע דרום״. בריאיון לאורי קליין מייזלס נשאל האם הוא מבקש ממושאי התיעוד שלו להתעלם מהמצלמה, וענה בשלילה: "לא, אינני אומר לדמויות להתעלם מהמצלמה. הן יודעות שהיא שם ושהיא מתעדת אותן. אבל אני אכן יוצר תחושה של אמון ביני ובינן. זה קורה במפגש הראשון בינינו, כשהן מתבוננות לראשונה בעיני ורואות שאפשר לסמוך עלי, רואות שאני אוהב אותן. לולא אהבתי את הדמויות בסרטי לא יכולתי לעשות עליהן סרט. הכל מתחיל במבט, זה שמושאי סרטי שולחים לעברי ונוכחים לדעת שהם יכולים לסמוך עלי, וזה שאני שולח בהם בהמשך. ביני ובין מושאי סרטי מתפתח משהו שניתן אפילו לכנותו סיפור אהבה. אין בי שום רצון לפגוע בהם. אנשים הם אנשים, ואני רוצה להתקרב אליהם ככל שאוכל כדי לגלות את מה שמסתתר מאחורי חזותם, ולעשות זאת בעדינות ובאהבה".

אלברט מייזלס בעת ביקורו בישראל ב-2013 (צילום: דניאל צ׳צ׳יק)

ואכן, האמונה באמפתיה ובקשר האנושי מאפיינת את כל יצירותיו של מייזלס (אשר למד פסיכולוגיה וסרטו הראשון היה תיעוד של בית חולים פסיכיאטרי ברוסיה). ב-Salesman הצופים לומדים להכיר את הסוכנים הנוסעים – דמויות שנראות בתחילה נלעגות בגלל הניסיונות הנואשים שלהן לשכנע נשים לרכוש משהו שהן לא צריכות עבור סכום שהן לא יכולות להרשות לעצמן. אולם, ככל שהסרט מתקדם ואנחנו מבלים יותר זמן בנוכחותם מתגלה כי המוכרים עצמם נמצאים במצב בעייתי לא פחות: ללא בטחון תעסוקתי, כשהם נאלצים לבלות ימים שלמים בדרכים ולישון בבתי מלון מעופשים. באחת הסצנות הראשונות ארבעת הגיבורים מגיעים לכנס של סוכנים נוסעים במהלכו מרצה חמור סבר צועק עליהם: ״תסתכלו מסביב, בפגישה הקודמת היו כאן הרבה יותר פרצופים. אבל כנראה שלא כל אחד יכול להצליח במקצוע הזה״.

 צפו בקלאסיקה התיעודית Salesman של האחים מייזלס:

 בסרטיו – שתיעדו גם את הביטלס ואת הסופר טרומן קפוטה (״בדם קר״) – מייזלס הוכיח שהקיום האנושי הוא מורכב ומלא דרמה. "בסרט תיעודי לעולם אינך יודע מה יקרה כשאתה יוצא למסע הקולנועי. אבל אם אתה נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, משהו יקרה", הוא אמר רק לפני שנתיים. הסרטים שהוא הותיר אחריו הם הוכחה אדירה לכוחו של הקולנוע התיעודי.