ביום ראשון ייבחר "הסרט הבינוני-ביותר-של-השנה-שלא-מעצבן-אף-אחד-וטופח-לאמריקה-על-השכם" (או בשמו הרשמי "הסרט הטוב ביותר") בטקס האוסקר. כפי שאורי קליין כבר סיכם, הבחירות של האקדמיה בעשור האחרון היו שמרניות להחריד ("קראש" ניצח את "הר ברוקבק", "נאום המלך" ו"נער החידות ממומביי" הבינוניים את כל השאר, ו"ואלס עם באשיר" פורץ המוסכמות והז'אנרים הפסיד לקיטש הבלתי נסבל שנקרא "פרידות"). במילים אחרות, כל קשר בין האוסקר לאיכות קולנועית מקרי בהחלט. רשימה שכוללת את "עלובי החיים" המביך ואת "אופטימיות היא שם המשחק" הסתמי – ולא את "המאסטר" הבעייתי אך מבריק בדרכו, או את "עלייתו של האביר האפל" (שמסיים את אחת הטרילוגיות הטובות ביותר בהיסטוריה של הוליווד) – היא רשימה שלאוהבי קולנוע אמתיים אין הרבה מה לעשות אתה.

מצד שני, הפרומואים המשעשעים בכיכובו של מנחה האוסקר סת' מקפרלן דווקא מבשרים טובות לגבי הטקס:

אז לפני שדרמת טלוויזיה תקופתית שנמתחת כמו מסטיק (או בשמה הרשמי: "ארגו") לוקחת את הפרס הגדול, קיבצתי עבורכם כמה אלטרנטיבות ראויות – סרטים מז'אנרים או סגנון קולנועי דומים, אבל טובים בהרבה מהמיינסטרים ההוליוודי:

במקום "ג'אנגו ללא מעצורים" – "קילר ג'ו". הסרט האחרון של טרנטינו היה אחד החלשים בקריירה שלו, בין השאר כי את רוב הקטעים כבר ראינו בסרט זה או אחר של טרנטינו. נכון, הדיאלוגים בין כריסטופר וולץ וג'יימי פוקס היו שנונים כתמיד, והחלק הראשון היה סוחף ומהנה – אבל אז הגיע החלק השני (ואיתו סצנת הסיום הראשונה, והשניה, והשלישית – ואז האפילוג) ומשהו פשוט לא עבד. מצד שני, אם אתם מחבבים אלימות קולנועית חסרת מעצורים וסרטים שמבקשים לפרק את האתוס האמריקאי לגורמים, "קילר ג'ו" בבימויו של וויליאם פרידקין (שביים את "מגרש השדים" ב-1973) ובכיכובו של מת'יו מקונוהי יעשה את העבודה בצורה הרבה יותר מקורית וטורדת מנוחה מ"ג'אנגו". הסרט (המבוסס על מחזה מצליח מאת טרייסי לטס) מגולל את סיפורו של ג'ו קופר, רוצח שכיר שמתבקש לעזור למשפחה במצוקה. חסכו מעצמכם ספויילרים ופשוט לכו לראות את זה. יש כאן סצנה אחת בלתי נשכחת שאחריה לא תוכלו לאכול יותר עוף מטוגן לעולם.

וכך זה נראה:

 במקום "כוננות עם שחר" ו"ארגו" – "שומרי הסף". את מה שיש לי לומר על "כוננות עם השחר" – סרט סוחף ואפקטיבי אך בעייתי ושטחי מאוד – כבר כתבתי בפוסט קודם. מעניין לציין ש"כוננות", "ארגו" ו"לינקולן" הם שלושה סרטים שונים מאוד, אבל הסאב-טקסט שלהם דומה: המטרה מקדשת את האמצעים, אי אפשר לעשות משהו טוב בלי לעשות כמה דברים רעים בדרך, ואמריקה – למרות הכל – היא האומה המוסרית והדמוקרטית ביותר בעולם (כן, גם כשהיא מחסלת את אויביה באישון לילה ללא משפט, עוברת על החוק או מענה עצירים). אגב, בגלל החיבה האמריקאית למסר הפטריוטי הזה אני מוכנה לאכול את הכובע אם אחד משלושתם לא יזכה (אני מהמרת על "ארגו", אבל גם ל"לינקולן" יש סיכוי טוב). במקומם שלושתם עדיף לראות את הדוקומנטרי הישראלי "שומרי הסף" (שמועמד גם הוא לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי, הקטגוריה המעניינת ביותר השנה). בניגוד לשטחיות ההיסטורית של "ארגו" ו"וכוננות" (שנותנים לצופיהם קונטקסט היסטורי מוגבל למדי – אם בכלל), "שומרי הסף" מבקש לצייר תמונה מורכבת של סכסוך בין שתי מדינות. זוהי תמונה שאין בה "רעים" ו"טובים" בדומה להוליווד, רק שני עמים שמזינים שוב ושוב מעגל בלתי פוסק של אלימות, וכיבוש מתמשך ובלתי אנושי שמשחית לא רק את הצבא – אלא את החברה כולה.

צפיית חובה לכל ישראלי:

במקום "אופטימיות היא שם המשחק" – Sleepwalk with Me. מסיבה לא ברורה לא מעט מבקרים קשרו כתרים לראשה של הקומדיה הרומנטית בבימויו של דיוויד או. ראסל בטיעון שהיא "חתרנית" ו"מקורית". ובכן – היא לא. כמו בכל סרט שמנסה להעמיד פנים שהוא פרוע ושובר מוסכמות בשעה שהוא מיינסטרימי לחלוטין, גם "אופטימיות" היא ניסיון לקחת את הנוסחה המשומשת ביותר בהיסטוריה של הקולנוע (בחור פוגש בחורה. יש מכשול. הם מתגברים על המכשול. האהבה מנצחת) ולטעון אותה במשמעות חדשה באמצעות שימוש בגיבור שסובל ממחלה נפשית. כמו ב"ג'אנגו", גם "אופטימיות" מתחיל מעולה – ומדרדר לתהומות הקלישאה הקולנועית. ההפרעה הנפשית, שמתוארת באופן מורכב ואמין בחצי השעה הראשונה של הסרט, נשכחת לחלוטין לקראת הסוף, ובעשרים הדקות האחרונות שוב אנחנו מגלים שאהבה פותרת כל בעיה.

לעומת זאת, מי שחושק בתיאור אמין ומורכב יותר של מערכות יחסים מוזמן לצפות בקומדיה הרומנטית הנהדרת Sleepwalk with Me. אומנם אין כאן פרצופים מוכרים כמו ג'ניפר לורנס או ברדלי קופר, אבל הקומיקאי האמריקאי מייק בירביגליה (Mike Birbiglia), שכתב, ביים ומככב בסרט הביכורים הזה מוכיח שהוא מספר סיפורים מוכשר ואמיץ. זהו סיפור חצי-ביוגרפי על צעיר שחולם להיות סטנד אפיסט, אבל נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, ובמקביל הוא מגלה שהוא הולך בשנתו (בעיה רפואית נדירה וקשה לריפוי). בלי ספויילרים – לא תמצאו כאן סוף הוליוודי, תודה לאל, אלא רק תיאור כנה של מערכת יחסים, עם כל רגעי האושר והשפל שלה:  

במקום "עלובי החיים" – "אנה קרנינה". הנה עוד החלטה תמוהה של האקדמיה: לכלול ברשימת המועמדים את "עלובי החיים" (שלוש שעות מהחיים שלי שאף אחד לא יחזיר לי), ולא את העיבוד של ג'ו רייט ("כפרה") ל"אנה קרנינה", הרומן הרוסי המפורסם שמסתיים – זהירות, ספויילר בן 136 שנים – באופן לא ממש אופטימי. הרבה מבקרים קטלו את העיבוד של רייט בטענה שהוא "תיאטרלי מדי" או "שטחי", אבל בעיני מדובר בפספוס. רייט הבין שאין שום סיבה לספר סיפור שכבר סופר עשרות פעמים קודם לכן באופן קורקטי וישיר. במילים אחרות, אם כבר מעבדים את "אנה קרנינה" למסך פעם נוספת (אחרי לא מעט גרסאות קולנועיות וגם סדרת טלוויזיה) – חייבים לגשת לחומרים הללו בצורה מקורית יותר. ואכן, רייט הפך את הרומן של טולסטוי לאלגוריה על הקשר בין אמנות לחיים. הסרט, שסצנות רבות ממנו מצולמות בתוך סט גלוי לעין, כאילו מדובר בהצגת תיאטרון, הוא יצירה רפלקסיבית מאוד שמנסה לנתח את המשפט "כל העולם במה". בהתאם, רייט מציג את הדילמה הרומנטית של אנה, שקרועה בין בעלה המשמים למאהבה המסעיר, כדילמה חברתית ולא פסיכולוגית: היא מתלבטת האם למלא את הציפיות של החברה הרוסית השמרנית, או למרוד בהן ולפלס לה נתיב משלה. הקריאה הזו הופכת את הסיפור לרלוונטי במיוחד עבור צופים עכשוויים, שכן המאבק בין הפנטזיות והתשוקות שלנו לציפיות החברתיות הוא אחד מהאספקטים המורכבים ביותר של הקיום האנושי (תשאלו את דון דרייפר). ואם כל זה לא מספיק – התלבושות, הסטים וסצנת הנשף הבלתי נשכחת הן סיבה מספקת להעדיף את "אנה קרנינה" על פני "עלובי החיים" (שאגב, יש בו נקודת אור אחת: סשה ברון כהן):

במקום "לינקולן" – "לינקולן צייד הערפדים" (או – אם אתם בכל זאת מתעניינים בתככים ובמזימות של הפוליטיקה האמריקאית, הסדרה של דיוויד פינצ'ר, House of Cards).  

מחפשים עוד סרטים נהדרים מ-2012? אין בעיה, בשביל זה הקדשתי פוסט שלם לסרטים המצטיינים של השנה (שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליהם כלום).